שיחות עבודת לוי ק״דSichot Avodat Levi 104

א׳מאמר ק"ד – ביטול תורה

ב׳א) וותרנותו של הקב"ה

ג׳אמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, איכה רבה פתיחתא ב'), "וויתר הקב"ה על ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה". ומשמע שהקב"ה מוותר על שאר עבירות שבתורה ואפילו על עבירות חמורות, אלא שיש חטא אחד שהקב"ה אינו מוותר עליו כלל, והיינו ביטול תורה.

ד׳והדברים תמוהים, שחז"ל אמרו בפירוש להיפך, דאיתא במס' בבא קמא (נ' א'), "כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו (יופקרו חייו וגופו, רש"י)". הרי שאין הקב"ה מוותר כלל, וא"כ איך שייך לומר שהוא מוותר על הכל חוץ מביטול תורה?

ה׳ונראה לומר בזה, שיש שני סוגי וותרנות, יש וותרנות ליחיד ויש וותרנות לכל העולם. מה שאמרו חז"ל שהקב"ה אינו מוותר כלל היינו לומר שהיחיד צריך להענש על חטאיו [אם לא עשה תשובה], ולא שייך על זה שום וותרנות כלל. ומה שחז"ל אמרו שהקב"ה מוותר על כל העבירות, היינו שאינו מביא חורבן לעולם אף אם ישראל עוברים על עבירות חמורות שבתורה, אלא שיש חטא אחד שיוצא מן הכלל הזה, והוא עוון ביטול תורה.

ו׳אלא שיש להקשות, שהנה סיבת וותרנותו על העולם הוא משום שכבר נשבע הקב"ה בשעת המבול ששוב לא יחריב את העולם, וא"כ יש לו לוותר גם על עוון ביטול תורה.

ז׳ב) הבריאה מתקיימת רק בזכות התורה

ח׳ונראה לומר, שמה שהקב"ה אינו מוותר על עוון ביטול תורה, אין זה משום שעונש ביטול תורה חמור מעוון שאר עבירות חמורות, אלא הוא משום שהבריאה כולה מתקיימת רק בזכות לימוד התורה, ובלי לימוד התורה תתבטל העולם מאליה ח"ו, וכדאיתא בפסחים (ס"ח ב'), "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו ל"ג, כ"ה) 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'", וא"כ אם הבריאה תתבטל ח"ו בעוון ביטול תורה אין זה כנגד השבועה שהקב"ה נשבע בשעת המבול, שהרי הקב"ה נשבע רק שלא יחריב את העולם, אבל לא נשבע מעולם שיעכב את הבריאה מביטול דממילא.

ט׳וכן מבואר מדברי הנפש החיים (בשער ד' פרק י"א) שכתב, "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו ח"ו".

י׳ג) על מה אבדה הארץ

י״אונראה שיש לבאר בזה את דברי הגמ' בבבא מציעא (פ"ה א'), "אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' (ירמיה ט', י"א), דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' (ירמיה ט', י"ב), אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה". ולמדנו מדברי הגמ' שהנביא מגלה לנו שחורבן בית ראשון היה בשביל שלא ברכו ברכת התורה. והר"ן בנדרים (פ"א א' ד"ה דבר זה) ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והג"ר ישראל סלנטר זצ"ל (בספר אור ישראל מכתב ל"א) ביאר שהיו לומדים את התורה רק כדי לדעת את ההלכה למעשה וכיון שהיו סבורים שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה בשביל עשיית המצוות, לכן לא ברכו עליה.

י״באלא שעדיין יש לתמוה, שלשון הפסוק שם היא, "על מה אבדה הארץ", שלכאורה עיקר החורבן הוא על בית המקדש, וא"כ למה הדגישה התורה שאנו מדברים על איבוד הארץ?

י״גונראה לומר בזה, דאיתא במס' יומא (דף נ"ד א'), "'חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר 'על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו' (ירמיה ט', ט'), בהמה בגימטריא חמשין ושתים הוו, ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל וכו'". הרי מבואר מגמ' זו שחורבן בית ראשון לא היה רק חורבן בית המקדש, אלא גם חורבן הארץ עצמה, שהיתה שוממה לגמרי להרבה שנים. והנה לעיל ביארנו שהארץ עצמה מתקיימת ע"י לימוד התורה, שבלי לימוד התורה לא שייך להעולם להתקיים, וא"כ מאחר שמבואר מהגמ' בנדרים שחורבן בית ראשון היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, א"כ זה הביאה לחורבן הארץ עצמה [ואע"פ שלא חרב העולם כולו, היינו משום שלא התבטלו מהתורה לגמרי, אלא שזלזלו בלימודה]. ומעתה יתבארו היטב דברי הגמ' בנדרים, ששאלת הנביא היתה "על מה אבדה הארץ", דהיינו איזה עבירה תביא חורבן לארץ עצמה, ועל זה השיב הקב"ה, "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", שזלזלו בלימוד התורה ולכן [במדה מסויימת] אבדה הארץ זכות קיומה.

י״דד) רגיל הוא שהאדם יבטל מן התורה שלא בידיעתו

ט״ואיתא במס' ברכות (ה' א'), "אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו', פשפש ולא מצא (לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא, רש"י) יתלה בבטול תורה וכו'".

ט״זוידועה קושיית העולם, והלא גם ביטול תורה הוא עבירה ככל שאר עבירות שבתורה, ואם כבר פשפש במעשיו מסתמא כבר פשפש אם יש בידו עון ביטול תורה וכבר הכריע שאין בידו עון ביטול תורה, וא"כ איך אמרה הגמ' שיתלה בעון ביטול תורה.

י״זונראה לתרץ, שיש הרבה אופנים שבהם מותר להבטל מן התורה, וכגון אם יש מצוה שאי אפשר להעשות ע"י אחרים (וכדאיתא במס' מועד קטן דף ט' ב'), או לצורך פרנסה וכדומה. אלא שבכל מקרה צריך שיקול הדעת אם הוא באמת מצוה שאי אפשר ע"י אחרים וכדומה. וא"כ רגיל הוא שהאדם נכשל בעוון ביטול תורה, והאדם בעצמו לא היה יודע מזה כלל שהוא סבר שלא היה בזה ביטול תורה כלל. ונמצא שביטול תורה שונה משאר עבירות שבתורה, שבשאר עבירות האדם יודע שעבר עבירה, אבל בביטול תורה רגיל הוא שהאדם יעבור עבירת ביטול תורה ולא היה יודע מזה כלל מאחר שטעה בשיקול הדעת והיה סובר שלא היה בזה עוון ביטול תורה כלל. וכן רגיל הוא שהאדם היה לומד אלא שהיה לומד בהתרשלות, וגם זה נחשב ביטול תורה, ובאופן כזה אי אפשר להאדם לדעת שהיה מתבטל מן התורה שהרי באמת היה לומד תורה אלא שלא היה לומד כמו שהיה צריך.

י״חולפ"ז כוונת הגמ' היא, שאם פשפש ולא מצא בידו שום עבירה, יתלה בביטול תורה בלא מתכוון, שמסתמא היה נכשל בביטול תורה שלא בידיעתו.

י״טה) ביטול תורה אצל רבי עקיבא

כ׳דוגמא לעבירת ביטול תורה כזה מצאנו אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' סנהדרין (ס"ח א'), "כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו וכו', אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה, רש"י) וכו'".

כ״אומבואר מהגמ' שמה שרבי עקיבא נהרג במיתה משונה היה משום עוון ביטול תורה, שאם היה לומד תורה אצל רבי אליעזר היה לומד תורה הרבה.

כ״בוהדברים תמוהים הם, שהרי מבואר במס' מנחות (כ"ט ב') שהקב"ה אמר למשה רבינו ש"אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות", ומובא בגמ' שם שמשה רבינו הלך אצל שיעורו של רבי עקיבא "ולא היה יודע מה הן אומרים". הרי שרבי עקיבא היה לומד כל כך תורה עד שאפילו משה רבינו לא היה יכול להבין את תורתו, וא"כ איך שייך לומר שנהרג בעוון ביטול תורה.

כ״גועל כרחך צריך לומר, שאפילו אדם כמו רבי עקיבא יתפס בעוון ביטול תורה אם היה יכול ללמוד יותר ולא למד, ומאחר שרבי עקיבא היה יכול ללמוד יותר אם היה משמש את רבי אליעזר, הרי זה נחשב ביטול תורה, ונענש על זה בהריגה ע"י מיתה משונה, והדברים נוראים. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בעוון ביטול תורה, שנקל הוא להכשל בו.

כ״דיסוד זה נלמד גם מדברי הגמ' במגילה (כ"ח ב'), "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי (מאי ניעביד מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך, רש"י), אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא". ודברי הגמ' צריכים ביאור, מאי איפכת לן מה יאמר בבית הכנסת, שהעיקר הוא רק שלא יכנס לבית הכנסת שלא לצורך, ולכן צריך ללמוד מעט, וא"כ למה אמרה הגמ' שאם הוא תלמיד חכם צריך לומר הלכתא, והלא גם הוא יכול לומר פסוק! ונראה שמבואר מזה שאם הוא תלמיד חכם ויכול ללמוד עכשיו הלכתא, נחשב כביטול תורה בשבילו אם הוא לומד עכשיו מקרא, ומבואר כנ"ל שאם הוא יכול ללמוד יותר אז נחשב כביטול תורה אם הוא לומד פחות, אע"פ שבאמת הוא לומד באותו זמן.

כ״הו) יום שחסר מלימוד התורה אין לו תמורה

כ״ווהנה איתא במס' ברכות (בדף ס"ג ב'), "אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?

כ״זונראה לבאר את דברי הגמ' ע"פ דברי הרמב"ן (נשא ז', ב') שהקשה שמאחר שכל קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן היו שוות א"כ למה הזכירה התורה כל נשיא ונשיא בפני עצמו? ותירץ, "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו".

כ״חולמדנו יסוד נפלא מדברי הרמב"ן, שאע"פ שלמראה העין כל קרבנות הנשיאים היו שוות, מכל מקום העיקר הוא המחשבה, ומאחר שכל נשיא ונשיא היתה לו מחשבה מיוחדת בשיעור קרבנותיו, א"כ באמת הקרבנות לא היו שוות.

כ״טולפי זה יש לומר, שכל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, ומחשבותיו היום אינן שוות למחשבותיו למחר, וא"כ כל קריאת שמע היא מיוחדת כיון שכל מה שהוא מכוון בשעת קריאתה היא מיוחדת, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל להשלים קריאה זו לעולם, ושפיר אמרו חז"ל ש"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם".

ל׳והנה יסוד זה שייך גם בלימוד התורה, שמה שהאדם מחדש בלימודו היום אינו דומה למה שהוא חידש אתמול ולמה שהוא יחדש למחר, ונמצא שהלימוד של היום הוא מיוחד, ואם לא ילמוד היום לא יוכל לעולם להשלים חסרון זה. ויש לנו להתעורר מזה לחזק את עצמנו בלימוד התורה שלא נאבד את ההזדמנות ללמוד ברציפות.

ל״אז) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות

ל״באיתא במס' חגיגה (ט"ו ב'), "מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' (מלאכי ב', ז'), אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז"ל ללמדנו בזה?

ל״גונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה (ג' א'), "'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' (יהושע ה', י"ג-י"ד), והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים (היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש"י) ועכשיו בטלתם תלמוד תורה (ועכשיו - שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש"י), אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי (על של עכשיו, רש"י), מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול העבודה. אולם ממה שאמרה הגמ' שיהושע תיקן זה במה שבמלחמה הבאה לן בלילה בעומקה של הלכה, מזה מוכח שהמלאך לא תבע ממנו לימוד תורה לבד, אלא תבע ממנו שילמוד בעיון ויעמיק בההלכה.

ל״דועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בעיון רב בכל המצבים וכמו המלאך שתבע מיהושע שילמדו בעיון אע"פ שהיו עייפים מיגיעת המלחמה.

ל״הוגם מכאן יש להתעורר על החומר של ביטול תורה, שכל אחד ישתדל לעסוק בתורה בכל המצבים, ולא רק שילמוד תורה סתם, אלא שילמוד בעיון רב.

ל״וח) עונש חמור בשביל ביטול תורה

ל״זוהנה איתא במס' נדרים (ל"ב א'), "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר 'וירק את חניכיו ילידי ביתו' (לך לך י"ד, י"ד)". ומבואר מכאן שנענש אברהם אבינו על שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה כדי להלחם נגד המלכים שלקחו את לוט.

ל״חוצריך ביאור, שאם יש כאן פיקוח נפש בודאי חייב להתבטל מן התורה כדי להציל את חייו של לוט ולמה נענש על זה, ואם לא היה פיקוח נפש א"כ גם אברהם אבינו לא היה לו ללכת ולמה נענש רק בשביל שגרם לאחרים להתבטל מן התורה?

ל״טוצריך לומר שבאמת לא היה כאן פיקוח נפש, ומה שאברהם אבינו הלך בעצמו היינו משום שיש לו חיוב של הכרת הטוב ללוט, שמאחר שחיו ביחד הרבה שנים מסתמא עשה לוט עמו כמה טובות, ולכן לא נענש אברהם אבינו על שהלך בעצמו, אבל מכל מקום אין זה היתר לגרום אחרים להתבטל מן התורה כיון שאצלם לא היה שייך שום חיוב של הכרת הטוב ללוט.

מ׳והנה הרא"ש כתב שם בפירושו, "אף על פי שעבירת העונש מפורשת על אומרו 'במה אדע' (לך לך ט"ו, ח') מ"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע". וכוונת הרא"ש להקשות איך שייך לומר שמה שבני ישראל ירדו למצרים היה עונש לאברהם אבינו על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, והלא מפורש בפסוק שהיה זה עונש בשביל שלא האמין כראוי בהקב"ה ושאל "במה אדע כי אירשנה". ועל זה תירץ הרא"ש שזה הוא בבחינת "עבירה גוררת עבירה" (אבות פ"ד מ"ב), שעשה עבירה שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה ממילא זה הביא לידי עבירה אחרת שאמר להקב"ה "במה אדע כי אירשנה". ומכל מקום למדנו מזה החומר של עון ביטול תורה, שזה הביא לידי גלות מצרים.

מ״אט) פלפול חברים

מ״בויש להעיר בדבר נוסף שצריך חיזוק בלימוד התורה, והוא ענין פלפול חברים, דהנה בפרק ששי דמס' אבות מבואר ש"פלפול התלמידים" הוא אחד ממ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם, והיינו משום שע"י פלפול חברים האחד מחדד את חבירו. אבל יש בזה גם מעלה נוספת, שבזה הוא מראה את אהבתו לתורה, שכשהוא שומע את חבירו מדבר בלימוד הוא משתתף עמו.

מ״גונראה לפרש בזה את דברי רש"י במס' בברכות, דאיתא התם (בדף ג' ב'), "ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה". ופירש רש"י, "אלא לדבר הלכה אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי י"ז, ה')". ומבואר מדברי רש"י שכשאחד מדבר בלימוד אז חבריו מחוייבים להשתתף עמו, ומטעם זה אסור לדבר דברי תורה בפני המת שבזה הוא מבזה את המת, שהרי המת אינו יכול להשתתף עמו.

מ״דומסופר על הג"ר אליעזר גורדון זצ"ל שפעם אחת עבר ליד בית מדרש, ושמע קול שני בחורים שמתווכחים זה עם זה בלימוד. ביקש רבי אליעזר להשתתף עמהם אלא שדלתות בית המדרש היו נעולות. רצונו להכנס היה עז כל כך עד שטיפס דרך החלון הפתוח, וקפץ וירד על רצפת בית המדרש, ומיד התחיל לדבר בלימוד עם שני הבחורים…

מ״הי) ביטול תורה באיכות הלימוד

מ״ועוד יש להעיר ששייך ביטול תורה גם באיכות הלימוד. לדוגמא, יש בחורים שמעיינים הרבה בספרי האחרונים ובזה הם מבלבלים את מוחם, ועוד שעי"ז אינם מספיקים ללמוד כ"כ דפים.

מ״זומרן רשכבה"ג הג"ר חיים עוזר זצ"ל פירש בזה בדרך צחות את דברי הגמ' בנדרים (פ"א א'), "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה", שיש לומר שכוונת הגמ' היא שבני עשירים יש להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מחפשים בהרבה ספרים ובזה הם רק מבלבלים את מוחם ואינם משיגים שום בהירות בלימודם, אבל בני עניים אין להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מייגעים בעצמם ליישב את הקושיא ומעמיקים בהסוגיא וממילא הדברים מתבררים אצלם.

מ״חומקור למושג של ביטול תורה באיכות מצינו במס' מגילה (כ"ח ב'), "אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי, אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא, ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נישהי פורתא וניקום". והנה גמ' זו לא מיירי בלימוד התורה עצמו, אלא עוסק במי שצריך לקרוא אדם מבית הכנסת, ולכן כדי שלא תהיה כניסתו שלא לצורך צריך לומר דבר אחד של תורה בבית הכנסת, וא"כ לכאורה אין נפקא מינה אם יאמר פסוק או ברייתא או הלכה, ועם כל זה הגמ' אומרת שכל אחד צריך לומר דבר תורה לפי יכולתו, שתלמיד חכם צריך לומר הלכה, ובעל ברייתות צריך לומר ברייתא, ובעל מקרא צריך לומר פסוק. ודבר זה צריך ביאור, למה צריך לכל זה? וצריך לומר שאם לומד תורה שלא כפי מדריגתו הרי זה נחשב לביטול תורה והוא חסרון בלימוד התורה עצמו עד שנחשבת כניסה לבית הכנסת שלא לצורך אם לומד תורה בתוכו למטה מיכולתו, והרי זה ראיה ברורה שיש מושג של ביטול תורה באיכות.

מ״טועוד יש לציין את החשיבות של סדר בקיאות, שאם לומדים הרבה דפים וחוזרים עליהם הרבה פעמים ממילא מתבררת לו את האמת, משא"כ אם אין לו ידיעות בש"ס אז על כרחו יטעה בכמה דברים. ויש לבאר בזה את דברי הירושלמי במס' סנהדרין (פ"ד ה"א), "אמר רבי, תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה (לא ידע כלום להורות כהלכה ופילפול של הבל היה לו, פני משה), אמר ר' יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה (כלומר, שלא קבל לחלקו בתורה כלום מהר סיני דכל הנשמות היו שם וקבל כל א' חלקו בתורה, פני משה)". ומבואר מהירושלמי, שאותו תלמיד היה טועה והיה סובר שבאמת אפשר לטהר את השרץ, ולכן אמרו שאותו תלמיד לא היה יודע איך להורות, וגם אמרו שלא קיבל את חלקו בתורה מהר סיני. ונראה שאותו תלמיד לא היה לומד בקיאות ולכן לא היה לו ידיעות רחבות בתורה וממילא היה שייך לו לטעות בזה, אבל מי שיש לו ידיעות רחבות בתורה ידע ממילא שאי אפשר לטהר את השרץ בשום פלפול שבעולם.