שיחות עבודת לוי ע״גSichot Avodat Levi 73

א׳חודש אלול וימים נוראים

ב׳מאמר ע"ג – תשובה וחודש אלול

ג׳א) סגולת הזמן של חודש אלול

ד׳חודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה. בדורות שעברו הכירו את סגולת החודש והיו מתחזקים בלימוד התורה ובאמירת תהלים, מיעטו בדיבורם, והיתה ניכרת על פניהם אימת הדין. ידוע שרבי איצלה בלאזער זצ"ל מפטרבורג היה לו תענית דיבור מראש חודש אלול עד יום הכפורים, והיה סוגר את עצמו בחדר והיה עוסק רק בתורה ותפלה. וכעין זה כתב השל"ה הק' (מס' ראש השנה פרק נר מצוה), "כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחוייב לבער החמץ, הוא החמץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהיה מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפילו במשהו". והגאון בעל הנודע ביהודה מרוב אימת הדין מיעט בכתיבת תשובות בימים אלו, וכמו שכתב בשו"ת נוב"י (מהד"ת חו"מ סי' כ"ה), "מכתבו קבלתי, ויען בימים האדירים הנוראים ועול הציבור עלי ביותר וגם שערי דמעה אינם ננעלות וראשי כבד עלי לכן לא עיינתי בשאלות הבאים כי אם בדברים הנחוצים ביותר".

ה׳בפרקי דרבי אליעזר מבואר שמעלת חודש אלול היא שאז נתרצה הקב"ה אחר שחטאו בעגל וצוה למשה רבינו לעלות להר סיני לקבל את הלוחות השניות, דאיתא שם (בפרק מ"ו), "ובי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל וכו', ובראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה [לקבל לוחות שניות] והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה [ומשה רבינו שהה שם בהר סיני עד יוה"כ שאז היתה גמר הכפרה וקיבל את הלוחות השניות] והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז ו') 'עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". למדנו מדברי חז"ל שתקיעת שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה היא זכר לריצוי שזכו כלל ישראל אחרי שחטאו בעגל, ותקיעות המתחילות בראש חודש אלול צריכות לעורר אותנו להשתדל לזכות עוד פעם לאותו ריצוי.

ו׳כעין זה מבואר בתנא דבי אליהו (תדב"א זוטא סוף פרק ד'), "ארבעים ימים האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני להביא תורה לעמו, גזרו ישראל יום צום יום תענית, יום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים, גזרו תענית ולנו בתעניתם, כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע, ולמחרת השכימו ועלו לפני הר סיני, הן בוכין לקראת משה, ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה אותה בכייה למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהן, ובישרה אותן רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר להן, בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי, שתהא לכם בכייה זו בכיית שמחה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה, לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות". מבואר מהתנא דבי אליהו שמה שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה הוא משום שכלל ישראל זכו לסליחה וכפרה מחטא העגל בשעה שחזר משה רבינו מהר סיני בעשירי בתשרי.

ז׳ונמצא שמראש חודש אלול ועד יום הכפורים הוא זמן של קורבה להקב"ה וזמן סליחה וכפרה, וכל זה נקבע מפני שבאותו זמן זכו בני ישראל לריצוי וסליחה וכפרה אחרי חטא העגל. וכן מבואר ממה שהקדמונים (עי' אבודרהם סדר תפלת ראש השנה בסוד"ה גרסינן בפ"ק דראש השנה) נתנו סימן לחודש אלול בפסוק "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו', ג') שהוא ראשי תיבות "אלול".

ח׳ונמצא שעבודת חודש אלול כוללת שתי בחינות, האחד כדי לקבל הסגולה המיוחדת של החודש, ועוד כדי שהאדם יכין את עצמו בשביל ראש השנה. ממילא צריכים אנו להבין מה היא המהות של ראש השנה כדי שנהיו יכולים להכין את עצמנו.

ט׳ב) ביאור מנהג בני אשכנז שאין מתחילים לומר סליחות בר"ח אלול

י׳כתב השו"ע (באו"ח תקפ"א סעיף א'), "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים". והרמ"א כתב, "ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו', ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה".

י״אומנהג בני אשכנז צריך ביאור, שכבר נתבאר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה וקורבה להקב"ה, וא"כ למה אין מתחילים לומר סליחות מיד בראש חודש אלול?

י״בונראה לבאר, דהנה איתא במשנה במס' ברכות (ל' ב'), "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש; חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים". והביאור בזה הוא, שכדי להגיע למדרגה של "מתפלל" צריך לזה הכנה גדולה.

י״גונראה שמטעם זה אין מתחילים בסליחות בראש חודש אלול, שהרי תפילה צריכה הכנה, ולכן אי אפשר להתחיל אמירת הסליחות לפני שמכינים את עצמנו לזה, וכיון שבני אדם מתחילים להכין את עצמם לתשובה ותפילה בראש חודש אלול, ממילא לא שייך להתחיל בסליחות באותו זמן כיון שעדיין לא הכינו את עצמם במדה מספקת. אבל לאחר שלש שבועות של הכנה בחודש אלול, אז כבר אנו מוכנים להתחיל באמירת הסליחות.

י״דמכל זה מבואר שההכנה מראש חודש אלול היא נחוצה מאד, שרק ע"י הכנה ראויה אפשר להגיע למדרגת "מתפלל" ולומר סליחות כהוגן.

ט״וג) תשובה היא קלה אלא שצריך להתעורר לתשובה

ט״זוהנה מאחר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה, ממילא תשובה היא קלה יותר בחודש אלול. ובאמת תשובה היא קלה בכל השנה, שהרי כתוב (בפרשת נצבים ל', י"א-י"ד) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". ומבואר ש"המצוה הזאת" היא קלה והיא קרובה אלינו מאד. והרמב"ן (שם) ביאר ש"המצוה הזאת" היא תשובה, שכתב, "אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום".

י״זוקשה טובא, שאם תשובה היא קלה בכל השנה ובפרט בחודש אלול, א"כ למה נמנעים בני אדם מלעשות תשובה? ואם תשאל אותם, בודאי ישיבו שתשובה היא קשה מאד, והאמת הוא להיפך שתשובה היא קלה מאד לעשותה!

י״חונראה, שאע"פ שתשובה היא קלה, מכל מקום לא שייך לשוב בתשובה בלי התעוררות לתשובה, שהרי רק אם האדם חושב על חובתו בעולמו אז יתעורר לתשובה, אבל אם הולך אחר מדת ההרגל ועושה הכל כמצות אנשים מלומדה, לא יעשה תשובה כלל. וכן מבואר מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות ט"ו) שכתב, "ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא' (ישעיה כ"ט, י"ג-י"ד)". למדנו מדברי רבינו יונה שהאדם צריך לערוך מחשבות להתבונן ביראת ה' כדי להוציא את עצמו ממצב של מצות אנשים מלומדה, ובדרך כלל לא יתבונן האדם על כל זה רק אם יתעורר לזה מחמת איזה התעוררות.

י״טד) הכח של הרהור תשובה

כ׳ובאמת, אפילו התעוררות קטנה של תשובה יכולה להביא את האדם לעשות תשובה. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שכתב בהל' אישות (פ"ח ה"ה), "(המקדש את האשה ואמר) על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו". והלחם משנה שם תמה שאם יש צד לומר שמא הרהר תשובה בלבו א"כ מי שמקדש לפני עדים שהם פסולי עדות ג"כ ניחוש שמא העדים הרהרו תשובה בלבם ותהא האשה מקודשת מספק. ותירץ הלחם משנה, "דהכא אומר בפנינו ע"מ שאני צדיק וכיון שהוציאו בפנינו חיישינן דילמא הרהר בלבו". ולמדנו מזה שכיון שהוציא בפיו שהוא צדיק יש אפשרות שהדיבור הזה גרם להרהור תשובה, ואפשר שההרהור תשובה גרם לתשובה גמורה עד כדי כך שמי שהיה רשע גמור יש לחשוש שמא עכשיו הוא כבר בגדר צדיק! הרי שאפילו התעוררות קטנה יכולה להביא את האדם לתשובה!

כ״אויש ללמוד יסוד זה גם ממעשה של יקום איש צרורות, דהנה איתא בבראשית רבה (פרשת תולדות פרשה ס"ה סי' כ"ב), "ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל קומי שריתא למצטבלא (הוליכו לפניו קורה לתלות בו את דודו ר' יוסי בן יועזר), א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך (ראה הסוס שהרכיבני עליו אדוני וראה סוסך שהרכיבך עליו אדונך), א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה, הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן". ממעשה זה מבואר שאע"פ שיקום איש צרורות היה מחלל שבת בפרהסיא מכל מקום כיון ששמע דברי דודו רבי יוסי בן יועזר מיד התעורר לתשובה גמורה. מזה מוכח עד היכן מגיע הכח של התעוררות קטנה של תשובה!

כ״בה) שמחת התשובה

כ״גוהנה אם האדם זוכה להתעוררות תשובה, צריך להודות ולהלל להקב"ה שהטיב עמו שהתעורר לתשובה.

כ״דונראה לבאר בזה את הפסוקים בתהלים (נ"א, א'-ב'), "למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע". והנה ממה שכתוב "מזמור לדוד" משמע שדוד היה שמח על זה. ויש לתמוה למה היה דוד שמח על מה שחטא בבת שבע, והפסוק היה ראוי לכתוב "קינה לדוד"! אלא הביאור בזה הוא שדוד המלך היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה ע"י תוכחת נתן הנביא.

כ״הויש בזה מוסר השכל, שהרי חז"ל אמרו במס' שבת (נ"ו א') ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שאע"פ שבת שבע היתה אשת אוריה מכל מקום לא היתה אשת איש גמורה באותה שעה, שהרי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" (כמבואר בגמ' שם), ונמצא שאע"פ שלא היה חטא גמור מכל מקום היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה.

כ״וו) תשובה על ספק חטא

כ״זוהנה דוד המלך הכיר שחטא ושב בתשובה אע"פ שלא היה חטא גמור. ובאמת כשהחטא אינו ברור יש סכנה שהאדם לא יכיר בחטאו, וכמו שכתב הרמ"א בשלחן ערוך (או"ח סי' תר"ג סעיף א'), "וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת". וצריך האדם להזהר בזה מאד.

כ״חז) במקום קדושה טמונה האפשרות לטומאה

כ״טוהנה איתא ביבמות (ס"א א'), "קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא' (יחזקאל ל"ד, ל"א) 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". מבואר מכאן יסוד גדול, שמאחר שיהודי קרוב לקדושה יותר מנכרי, ממילא כשמסתלק הקדושה במיתתו אז כחות הטומאה אוחזים בו יותר מנכרי. לכן, יהודי שמת מטמא טומאת אהל, ואילו נכרי שמת אינו מטמא טומאת אהל. וכן מבואר מאיסור אכילת פיגול, שאיסור אכילת פיגול הוא חיוב כרת, ואילו איסור אכילת נבילה אינו אלא לאו בלבד. והיינו משום שפיגול היה לו אפשרות להיות קרבן, לכן כשנפסל נעשה גרוע יותר מדבר אחר שמעולם לא היה קדוש.

ל׳ונראה, שיסוד זה נוהג גם בענין זמן, לכן כל תקופה של זמן שיש לה אפשרות לעלייה ברוחניות, והאדם אינו מנצל את הזמן כראוי, אז האדם נופל ברוחניות יותר משאר זמנים. וכן אמרו תלמידי הג"ר ישראל סלנטר זצ"ל בשמו שטמטום הלב חזק יותר בחודש אלול משאר ימות השנה. לכן בחודש אלול שהוא זמן של תשובה ועלייה ברוחניות, צריך כל אדם לנצל את הזמן כראוי כדי שלא יפסיד את מדרגתו הרוחנית.

ל״אואפילו אם אינו מוכן לחזור בתשובה גמורה, מכל מקום יכול לעשות רק את ההתחלה, וכמו שמבואר בויקרא רבה (פרק כ"ה סי' א'), "רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים". מכאן למדנו שהעיקר הוא לעשות דבר קטן כדי להתחיל את התהליך של תשובה, ואפילו אם האדם חושב שקשה לו לחזור בתשובה שלימה.

ל״בואיתא במס' יבמות (מ"ח ב'), "מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן וכו', מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה". ולמדנו מדברי הגמ' את הגנות של התאחרות, שכשם שגרים נענשו על שהתאחרו להכנס תחת כנפי השכינה, כמו כן אין לנו להתאחר לשוב בתשובה, ובפרט בחודש אלול שהזמן מסוגל לתשובה.

ל״גח) כל התחלות קשות

ל״דלפעמים האדם מהסס מלעשות תשובה בשביל שהוא קשה בשבילו. אבל באמת רק ההתחלה היא קשה "שכל התחלות קשות" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחדש פרשה ב' ד"ה ועתה אם). וכן אמרו חז"ל בספרי (ריש פרשת ראה), "לפי שנאמר (בפ' נצבים ל', י"ט) 'החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר (שם) 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור, כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה וכו', והם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה בשנים ושלשה ימים מצטערים וסופן לשמוח באחרונה וכו'". מבואר מהספרי ש"בחירה בחיים" באמת היא קשה והוא מלא נסיונות, אלא שהיא קשה רק בההתחלה, וכמו השביל שתחילתו היה מלא קוצים אבל אח"כ היה כולו מישור.

ל״הט) בטחון שהקב"ה יעזרנו בעבודתנו

ל״וועוד צריך לדעת שהצלחה במלחמת האדם נגד היצר הרע שייכת רק ע"י בטחון בהקב"ה. יסוד זה למדנו מדברי התורה בענין מלחמה, שכתוב (שופטים כ', ג'), "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם", ופירש רש"י (ומקורו מדברי המשנה בסוטה דף מ"ב א'), "אל ירך לבבכם מצהלות סוסים, אל תיראו מהגפת התריסין, ואל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצווחה", שהגוים עושים הרבה דברים כדי להפחיד את בני ישראל, והתורה מצווה לנו שכדי לזכות לניצחון במלחמה צריך לבטוח בהקב"ה ולא לירא מכל הדברים האלו. כמו כן במלחמת האדם נגד היצר הרע, צריך לבטוח בהקב"ה שיעזרנו, ואין לו לפחוד מכל הדברים שהיצר הרע עושה כדי להפחיד את האדם.

ל״זי) החסד של מחילת עוונות

ל״חועוד צריך לדעת שמחילת עוונות היא חסד גדול מאת הקב"ה. יסוד זה מבואר מתוך הפיוט של "דיינו" בהגדה של פסח, שמתחילה אנו אומרים "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו", ואח"כ בעל ההגדה מונה את החסדים שעשה עמנו הקב"ה כמו קריעת ים סוף, אכילת המן, שבת קודש, ומתן תורה. ובסוף הפיוט אומרים "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". הרי מבואר שכפרת עוונות הוא החסד הכי גדול, אפילו יותר מיציאת מצרים ומתן תורה.

ל״טוכן מבואר מתוך דברי התפילה בתפילת נעילה, שאנו מתפללים, "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים", שיש להתעורר על השינוי בלשון, שמתחילה אנו אומרים "יד" ואח"כ אומרים "ימינך". ונראה לפרש ש"יד" הוא יד שמאל ו"ימינך" הוא יד ימין, וכוונת התפילה היא שאע"פ שבדרך כלל הימין מקרבת והשמאל דוחה [וכדאיתא בסוטה (דף מ"ז א')], מכל מקום אם האדם עושה תשובה הקב"ה מקרב אותו בין ביד ימין ובין ביד שמאל.

מ׳והנה בודאי צריכים הכנה גדולה כדי לזכות לחסד גדול כמו מחילת עוונות, ולכן בימים אלו אנו צריכים להכין את עצמנו לראש השנה ויום הכפורים.

מ״איא) ההעזה של בקשת צרכיו בלי עשיית תשובה

מ״בוהנה מי שלא עשה תשובה בראש השנה, לא די לו שהפסיד את ההזדמנות הנפלאה של ימי התשובה, אלא שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב"ה. יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים (ק"ט, ז'), "בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה", ופירש במצודות דוד, "בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו". ומבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב"ה. ולכן אם אינו חוזר בתשובה בראש השנה שהוא זמן תשובה כל שכן שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב"ה ח"ו.

מ״גיב) התשובה צריכה להיות אמיתית

מ״דואפילו אם עושה תשובה צריך להזהר שתשובתו תהיה אמיתית, דהיינו שהוא מחליט בדעתו לשנות את דרכיו באמת, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' תשובה (פרק ב' הל' ב'), "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" [ובפרט שיש אחרונים שסוברים שאם חזר לסורו אחרי כן תשובתו מתבטלת למפרע (עי' לחם משנה שם, ובכוכבי אור מאמר ז'), אלא שיעוין במאירי בחיבור התשובה במאמר א' פרק ט' שמשמע מדבריו שמקיל בדבר].

מ״היג) אפילו אם תשובתו לא התקבלה בר"ה אפשר לה להתקבל ביום הכפורים

מ״ווגם אין זה מספיק לעשות תשובה בראש השנה, אלא שצריך להמשיך בעבודת השובה עד יום הכפורים, שמא תשובתו לא התקבלה בראש השנה ותהיה מתקבלת ביום הכפורים, והיינו משום שמדת החסד ביוה"כ גדולה יותר מבראש השנה, וכתבו הספרים (פנ"י ר"ה ט"ז ב' ד"ה והנה במאמר, חיי אדם כלל קמ"ד סעיף ה', ועי' זוה"ק פ' אחרי מות דף ס"ז א') שהטעם בזה הוא מפני שבראש השנה הקב"ה דן את העולם ע"י הבית דין של מעלה וממילא אינו מתנהג במדת החסד כל כך כיון שהמקטרגים מעכבים על ידו, משא"כ ביום הכפורים שהקב"ה דן בעצמו שאז הוא מתנהג במדת החסד בלי שיעכבו על ידו.

מ״זונראה שזהו הביאור במשנה בסוף יומא (דף פ"ה ב'), "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים", ולדברינו כוונת המשנה היא שביום הכפורים הקב"ה מטהר אותנו בעצמו, ואז אנו יכולים לזכות למדריגה של טהרה שאי אפשר להשיג בשאר ימות השנה, כיון שרק ביום הכפורים הקב"ה דן אותנו בעצמו בלי הבית דין של מעלה.

מ״חוהנה אע"פ שביום הכפורים אפשר לזכות למדת חסדו של הקב"ה, אבל מכל מקום הקב"ה אינו סולח לעוונותינו אא"כ עושים תשובה, וכמו הדין הנפסק לענין מצות פריקה בבבא מציעא (ל"ב א') שאם הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור, וכמו כן הקב"ה אומר לנו שהוא מוכן לסלוח לנו אם אנו משתדלים להתקרב אליו ע"י עבודת התשובה.