סדורו של שבת, חלק א, שורש השניSidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh II

א׳כי נר מצוה ותורה אור

ב׳שורש השני זה שמו. נאה לו שלום בו תהיה

ג׳יבואר בו ענין שתי הנרות הללו שאנו מדליקין בעש"ק להבין כל תוכן אופני עניניהם וכוונתיהם שנצרך לכוין בהם בעמידתן ובעריכתן והדלקתן ומתוכו יתבאר עוד כמה ענינים ובו ב' ענפים.

ד׳ידבר לבאר ששתי פעולות פועלין הנרות א' שעל ידיהם נעשה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה והשני שעל ידיהם נתגרש ונסתלק הס"א והרע מבתינו וזר לא יקרב באהלינו ומתוכו יתבאר קצת ענין נטילת ידים שחרית: ובו ט"ו עלים

ה׳א. פקח עיניך וראה את דברינו מה שבארנו בשורש הקוד' בחיוב תיקון האדם את מעשה נפשו וגופו כדי לזכות להתמשך על נפשו אור פנימיו' קדושת השבת עתה באנו לפר' ענין עשיו' מעשינו הטובים שמסודרין והולכין בלילי שבתות היינו הדלקת הנרו' של שבת קודש וקידוש היום על היין ודברי השירות ותשבחות שאנו אומרים בעת הקידוש ושארי השירו' וזמירות שאנו מזמרין לכבוד ה' בלילה הזו ובחסדי המקום ב"ה יתבארו ויתפרשו כלם לשם מה בא אלינו מצות האלו הכל כסידורו כ"א על מקומו בשורש מיוחד אשר ניחד לו וכללות כולם הנה באו לתיקון העולמו' העליונים דוגמת נפש וגוף האדם התחתון והוא ענין המתקת הדינים אשר צריך להמתיק בלילה הזה בחי' הדינים הנמצאים בכל הלילות של חול ע"ד מאמר הכתוב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער ובליל שבת ע"י הארת אור הגדול המאיר ובא מאין סוף ב"ה וב"ש בנקל לנו ע"י מעשינו ומחשבותינו הטובים ובכח השירה שבפינו להיות כולם נפקדים ונמתקים בהופיע עליהם את האור ההוא כי אף בליל שבת צריכין לו המתקת הדינים כמ"ש (בפע"ח שער סעודת ליל שבת פרק ב') בענין כוונת הקידוש שהוא לצורך המתקת הדינים ונביא לשונו אי"ה (בשורש השלישי ענף ב') כן הוא בזוה"ק ויקהל (ר"ה ע"א וז"ל שם) ואי תימא הא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי לא בלילי' רביעאה דשבתא ולא בליליא דשבתא ובעי בר נש לאסתמרא והא אמרן בליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטריגין דעלמא ולא בעינן לצלאה על נטורא ת"ח הכי הוא ודאי כו' עד בליליא דשבתא כיון דכולהין מתבדרן לאעלא בנקבא דאפרא דלא יכלין לשלטאה בעי בר נש יחידאי לאסתמרא ותו אע"ג דלא יכלן לשלטאה אתחזיין לזימנין ובעי לאסתמרא וכו' ע"כ וזה מרומז בילקוט (בחקותי רמז תרע"ב) והשבתי חיה רעה ר' יהודה אומר מעבירה מן העולם ר"ש אומר משביתה שלא תזיק אר"ש אימתי שבח של הקב"ה כשאין מזיקין או כשיש מזיקין ואין מזיקין הוי אומר כשיש מזיקי' ואין מזיקין וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין שלא יזיקו ע"כ הרי לפניך שיש בחי' הדינים בעולם אף בליל שבת ולכן צריך לשמור א"ע מן העכברים עכברא דדברא הרוצה להזיק לאדם ואך הקב"ה משביתן שלא יזיקו וכל הדינים נמתקים בנקל והכל ע"י עובדינו ומלולינו בלילה הזו ובכח האור הגדול המופיע בלילה ויום של שבת:

ו׳ב. וזה רמז במזמור שיר ליום השבת שאנו אומרים תיכף בהכנסת השבת והוא הנקרא קבלת שבת כידוע שמשעה שאומרין מזמור הזה אסור בעשיי' שום מלאכה אף אם עוד היום גדול כמ"ש בש"ע (א"ח רס"ג ס"י) כי אנו מזמרין ומספרין בשבח הגדול של שבת ואומרין מזמור שיר ליום השבת פי' הוא השבח הכולל את כל יום השבת שכללו' שבו הוא המעלה שטוב בו להודו' לה' שטוב ונאה ויפה להיו' השבת לה' ולזמר ולהודות בו כולו לה' אל עליון כמו שכתוב (בזוהר הקדוש ויקהל) והבאתי דבריו לעיל בשורש הראשון [ענף ג' עלה א'] וז"ל אסור לאשתדלא אלא במילי תושבחין וכו' ועל דא בעי בר נש לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחין דמאריהון וכו' ע"כ אכן מתפרש ומתחלק יום השבת מליל השבת וזה להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות כי סידורו של בוקר יום השבת וכל יום השבת כלו הוא להגיד חסדך היו' לישראל ממשיכין עליהן החסדים הגדולים אשר מתגברין באורן והולכין ממעלה אל מעלה כידוע ואי"ה יתפ' בדברי להל' מעלת כל אחד במקומו בחיבו' זה וכול' הם אור החסדים הגמורים זהו מעלה של יום השבת כמ"ש בזוה"ק תרומה (קל"ו ע"ב וז"ל) כד נהיר יממא ביומא דשבת' סליקו דחדוה סליק בכולהו עלמין בנייח' בחדוה כדין השמי' מספרי' אלא דנהירין ונציצין וכו' ומתתקנין בספירן ובנציצו עלאה להאי כבוד כו'. יומא ליומא ודרגא לדרגא לאתכללא דא בדא ולאתנהרא דא מן דא מההוא ספירו דמנצצי ומנהרי וכולי והאריך שם בענין זה ע"ש וגם מעלת ליל השבת שלא באה לכלל הזה כנזכר למעלה אך ואמונתך בלילות שאמונתינו חזקה ואנו מאמינים בה' אלהי ישראל שדרכו ורצונו להמתיק הדין מעלינו בלילה הזה ונהפכו לרחמים גמורים בכח אור זיו ומפיק נגה המאיר מקדושתו יתברך. ובזה לא יצטרך להוציא הפסוק הלז מפשטת התחלת המזמור שמדבר ביום השבת ולפרשו על הגאולה העתיד לבא כאשר פרשוהו רש"י ותוספות (ברכות י"א ע"א) ע"ש שהוכרחו לפרש בבקר חסדך באור הגאולה שמכונה לאור הבקר ואמונתך בלילות אף בגלות הדומה ללילה עבור שהוקשה להם חלוק' היום מהלילה. ולפי דרכינו הכל מדבר בהשבח של שבת ושבחו בכלל שטוב בו להודות לה' וכפי התחלקות העתים שבו דהיינו בבקר בדרגות החסדים ולעלות ממעלה למעלה באור החסד הגדול המאיר בו כנז' בשם הזוה"ק. ובלילה בדרג' אמונה הנזכר להאמין בו כי טוב ה' שממתיק נגדינו כל בחינת הדינים להיותן נכללין ברחמים וכל העשיות שבלילה הזה כולם מורים על מיתוק הדין כמו שנבאר אחת לאחת:

ז׳ג. ועתה אנו מתחילין לדבר בשורש הזה ובמצות הדלקת נרות שבת מה הן משמשות ואיך להתנהג בהן לכוונתינו שצריך לכוין בעריכתן ובהדלקתן והנה מצינו בדברי רז"ל (שבת כ"ג ע"ב) נר חנוכה ונר שבת נר שבת קודם משום שלום ביתו עוד אמרו (שם כ"ה ע"ב) אמר רב נחמן אמר רב הדלקת נר שבת חובה. והטור (א"ח סי' רס"ג) כ' וז"ל ויש שמכוונים לעשות ב' פתילות א' כנגד שמור וא' כנגד זכור וכ' הב"י ע"ז כ"כ הכלבו סי' כ"ד בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת שנים שני כבשים מזמור שיר ליום השבת לחם משנה ולכן אנו מדליקין שתי נרות עכ"ל ועלינו לפרש את דבריהם ולבאר תוכן אופני עניניהם מה שרמזו ז"ל בלשונם הצח לשון הזהב ואיך שיש להם סמך וכונה אחת עם דברי חכמי האמת והוא: כי הנה ידוע אשר מדת היסוד שמו שלום כמאמר הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום והוא עבור שבו נעשה שלום בפמליא של מעלה מחמת שהוא הוא המקבל כל בחי' הגבורות והחסדים מכל המדות ובו נמתקים הגבורות בחסדים ועל שם זה רומז על מדה זו שם הקדוש שד"י על שם שאמר לעולמו די כלומר די לצרותיהם עבור שהגבורות נמתקים בו ולזאת בלילה הזה שאנו עושין הכל שישתנה הלילה הזה מכל הלילות של חול להסיר הדינים הנמצאים בכל הלילות ולהמתיק הגבורות דקדושה להיותן נכללין ברחמים. אנו מתפללין ואומרים ופרוס עלינו סוכת שלומך שיפרוס גם עלינו את בחי' השלום שיהיה נעשה שלום גם בפמליא של מטה ע"י מה שהגבורות יהיו נמתקים בחסדים עלינו:

ח׳ד. ולבאר עוד הלשון של פרוסת סוכת השלום ולא אמר לתת עלינו את השלום או ברכנו בשלום ומה הוא לשון פריסה. ויתכן בבאורו: כי הנה בעת הרחמים ונתינת השלום עלינו נעשה ה' אלהינו עלינו ברחמיו הגדולים כדוגמת האם החופפת על בנה הצריך לאמו. בלבושיו בבגדי' לכסותו ולהגין עליו מקור וחום ומזרם ומטר לגודל רחמיה של בנה. כן ה' אלהינו יגן עלינו ומפריש כנפיו עלינו ובאברתו יסך עלינו לחסות תחת צל כנפיו והכל כדי לשמרנו ולהצילנו מפח יקוש מדבר הוות: כמאמר הקרא כנשר יעיר כנו על גוזליו ירחף. ואומר יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו והוא דוגמת הסוכה שאמר הקרא למען ידעו דורתיכם כי בסוכת הושבתי את ב"י בהוציאי אותם מארץ מצרים. והוא ענני כבוד שהקיפם במדבר לבל יכם שרב ושמש ולהצילם מכל רע כמ"ש (בטור ובש"ע א"ח סי' תרכ"ה) לכן לעתיד נאמר (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחס' ולמסתר מזרם וממטר והוא כינוי לבחי' הרעות המתרגשות לבוא לעול' ונצרכין לפריסת הסוכה. ועל כן אנו מתפללין בעת הכנסת שבת לפרוס עלינו את סוכת שלומו שהשלום הנעשה עתה בין המדות שנמתקים ונכללים כולם יחד הגבורת בחסדים יהיה נעשה עתה עלינו כדרך פריסת הסוכה שיהיה נפרס עלינו צל כנפי השכינה כדוגמת האם המרחפת על בניה וחופפת עליהם להגין עליהם מכל צד כמבואר בזוה"ק (ויקהל ר"ה ע"א) סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא הואיל וסוכת שלום פריסא על עמא דהא תנינן בכל אתר דסוכת שלום אשתכח סטרא אחרא לא אשתכח תמן עד כאן:

ט׳ה. וההגנה והפריסת הסוכת השלום עלינו להציל אותנו מכל רע ומס"א ומדינין תקיפין ע"י מה שהקב"ה מסתיר אותנו בסתר עליון ובצל שדי נתלונן. רמז הקב"ה למשה רבינו ע"ה בהבשורה של אהיה אשר אהיה לומר שאהיה עמהם בכל עת צרתם להצילם ולהגין עליהם בפריסת ענן כבודו ולכן בהשתי פעמים אהיה מרומז השם שדי דהיינו כשיתמלא אהיה א' במלוי יודי"ן וא' במלוי ההי"ן עם ב' כוללים עולה מספרם שי"ד מספר השוה עם שם שדי שיאמר ע"י פריסת השלום די לצרותינו להציל אותנו מכל רע ויפול מצדך אלף ורבבה מימינך. ושלומת רשעים תראה והכל ע"י מה שעליון שמת מעונך. והסתיר אותנו בסתר עליון ובצל שדי שרומז על דרגת ומדת היסוד אשר שמו שלום כמבואר למעלה:

י׳ו. והנה ידוע מדברי הזוה"ק בכמה מקומות אשר בעובד' ומלולא תליא מילת' וכל מה שאנו צריכין לעשות לעורר למעלה אינו מתעורר כי אם ע"י בחי' דיבור ומעשה אחר כוונת הלב. לכן אנחנו עתה שרצונינו להתעורר שיופרס עלינו סוכת השלום ג"כ תקנו חכמינו ז"ל בחי' דיבור ומעשה והדיבור הוא מה שאנו מתפללין ופרוס עלינו כנזכר והמעשה הנה הוא נעשה ע"י הדלקת הנרות של שבת והנרות הללו אנו מדליקין לרמז על שתי פעמים נר שהוא מספר ת"ק ומספר הזה רומז לשם שדי כמ"ש [בתוס' חגיגה י"ב ע"א] כי בשדי יש ג' אותיות שי"ן דל"ת יו"ד תסיר אותיות השורש שהוא שדי וישאר י"ן ל"ת ו"ד גי' ת"ק ע"ש ואנו מדליקין את הנרות של מצות האלו לעורר על ידן להיות אור יאיר לנו מבחי' השם שדי שמרומז בהנרות שהקב"ה יאמר די לצרותינו ויפרוס עלינו סוכת שלומו מבחי' המתקת הגבורה הנעשה בשלימות במדת היסוד ששם שדי רומז עליה ושמו שלום וע"י מצות העלאת הנרות יתעורר להאיר אור גדול למעלה שיהיה נעשה ההמתקה הזאת בשלימות גדול ושיהא נעשה שלום בפמליא של מעלה בהתכללות הגבורות בחסדים כן למטה עלינו בפריסת שלומו ויגן על עמו ישראל בשלומו הטוב דברינו אלה מרומזים (בזוה"ק בראשית מ"ח ע"א) וז"ל ת"ח בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סוכת שלום כדין קדושתא עלאה נחת' פרישת גדפהא עליהו דישראל ומכסיא לון כאמא על בנין וכל זינין בישין אתכנישו מעמא ויתבי ישראל תחות קדישת' למאריהון וכדין דא סוכת שלום כו' נר של שבת לנשי עמא קדישא אתיהבת לאדלקא ורזא דמלה האי סוכת שלום מטרונית' דעלמא היא וכו' ע"כ. הרי מבואר שם ענין הפריסת סוכת שלום והכי שנר שבת רומז לזה. ובדברינו תבין היטיב איך שנרות שבת רומזין לזה הבחי' השלום כנזכר:

י״אז. ויען עבור שע"י הפעולה הנעשה בהנרות גורם להראת שם הקדוש שדי. והשם שדי הוא הפועל בקרב הארץ להיות כל הס"א ואחיזת החיצונים נבדלין ונפרשין ומסתלקין ובורחין מפתח בתינו וזר לא יקרב באהלינו כמ"ש (בכוונת האר"י ז"ל) במצות המזוזה שנוטריקון שם הזה הוא "שומר "דלתות "ישראל וע"ז נכתב בחוץ על המזוזה כדי לשמור מלבוא הרע בפתחי ישראל כש"כ דכש"כ כאן בהנרות שגם זכות שבת מסייעתן עם מה שרומז בהו שם שדי הזה ודאי בדליקתן ובהארתן מתגרשין ומסתלקין ובורחין כל קליפת החיצונים והרע והס"א אשר בבתינו מהעצבון ודאגת ימי החול שדרך הרע להיות שורה במקום העצבות היפך הקדושה אשר נאמר בה עוז וחדוה במקומו. ובהארתן מאירין הבית באורה של שמחה וחדות שבת ושלוה והשקט בבתינו. ונשבות מתוכה ריב ומצה ואש המחלוקת והבערת אש של מצות הנרות נעשה אש אכלה אש של היצה"ר והכעס והמחלוקת. ונתקיים בנו לא תבערו אש בכל מושבתיכם. שבכל מושבת הבית שלנו לא יבער שמה אש זרה מבחי' היצה"ר:

י״בח. וזה שאמרו ז"ל שבת כ' ע"א בכל מושבתיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד. פי' ע"י מדורת האש של הנרות החשובה לפני המקום ב"ה כמדורת בית המוקד של קרבנות המזבח אתה מבעיר ומכלה האש של מושבתיכם. והן מאירין להרבות שמחה וחדוה ואור שלום ביתו. תיקון הבית הזה הוא כעין תיקון גוף האדם שבארנו (בשורש הקודם ענף ג') כדי שיוכל הקדושה עליונה לשרות בו אף כאן צריך הוא אל תיקון ביתו להיות לא תביא תועבה אל ביתך כדי שיוכל אור השבת לשרות בו. וענין זה מרומז בזוה"ק (בשלח מ"ז ע"א) וז"ל ועל דא וקראת לשבת עונג דיזמין ליה לפתורא מתקנא כדקא יאות דיזמין ליה לביתא מתקנא כדקא יאות וכו' ויותר מפורש בתיקוני זוהר (תיקון עשרין וארבעה) וז"ל ובההוא ביתא דקא אשכחן דירה דא מתקנא כו'. מנרתא בדרום ושולחן בצפון ומטה בין צפון לדרום: אמרין אלין מלאכין דקא נחתין עם שכינתא לית דין אתר הדיוט אלהין אתר דרעוא בי' מן קדם ה' כו' ובביתא דלאו אינון מתקנין כו'. אושפיזין אמרין לאו איהו דא דירה דישראל דאתמר בה ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם לדרתם כתיב מלשון דירה. ורז"ל (שבת קי"ט ע"ב) אמרו תניא רבי יוסי בר' יהודא אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו א' טוב וא' רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו: ואם לאו וכו'. וכן הוא (בטור וש"ע א"ח סי' רס"ב) בלשונם. ויסדר שולחנו ויציע המטות ויתקן כל עניני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבאו מבה"כ ע"כ: הכל מורה על תיקון הבית שהזכרנו למעלה. שהוא ענין גרישת הס"א והרע ממנה והכל ע"י הארת הנרות להאיר את הבית באורה של שמחה וענג שבת. ונמצא מבואר בדברינו ששתי פעולת פועלין הארת והדלקת הנרות. א' שמצד הארתם יתגרש ויסיר מן הבית הרע והס"א אשר בו מעצבון ודאגת ימי החול ולהאיר את הבית באורה של שמחה להיות אור של שמחה להיות אור במושבותם להרבות שמחת וחדות אור ביתו. והפעולה השניה הוא ענין פריסת הסוכת שלום הנעשה ע"י הנרות ושלום יעשה בפמליא של מעלה להיות הגבורות נמתקים ונכללים בחסדי המקום ב"ה. ושלום בפמליא של מטה להגין עלינו מכל צרותינו ולשמרינו להסתירנו תחת צל כנפיו להאיר פניו אתנו סלה להאיר עלינו ממקור החיים והשלום:

י״גושני פעולות האלו נרמזים בדברי רז"ל שהבאתי למעל' וכל א' מהם מרמז על אלו ב' הפעולות. כי הנה מ"ש רבא פשיט' לי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. כוון בדבריו לקרותו נר ביתו על שם האמור בדברינו שנעש' בשביל תיקון הבית להאירה באורה של קדושת שבת ואמר שעדיף משום שלום ביתו שהבית עצמו מרגיש בהשלום ע"י בריחת והתגרשת הס"א ממנו. וגם שלום בבני הבית כפרש"י שם שהנרות מביאין שלום בין איש לאשתו והוא מורה על בחי' האחרת האמור בדברינו למעלה שהוא מצד המתק' הדינים ושלום בפמליא של מעלה. וכן נעשה בפמליא של מטה בפרוס עלינו סוכת שלומו נעשה אחדות וחיבת אהבת ריעים זה לזה. כידוע אשר דרך הקדושה להתאחד זה עם זה ביחוד גמור והיו לאחדים ממש ע"ד מאמר רז"ל (סנהדרין ע"א ע"ב במשנה) כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם. ולזה נכון מאמר רבי אבהו (שבת שם) מאי ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת. כי כל ענין הדלקת הנרות רק למען השלום שלום ביתו ושלום נפשו בהאיר עליו מבחי' סוכת שלום הכל כמבואר. לכן המצוה החשובה הזאת של הנרות מאן דמוסיף להאיר באורן מוסיפין ליה שלום מכל צד ונסתלק ונתפרש ממנו ומביתו כל בחי' הס"א. ונתרבה אורו בכל מקום מושבו וזוכה שיהיה לו בנים מאירין באור התורה כמאמר רב הונא שם הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים וכמעשה דרב הונא דרב חסדא שם דהוי חלפי אפתחא דר' אבין נגרא ובי נשא דרב שזובי וחזיא דהוי רגיל בשרגא טובא אמרו גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מניה רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין ורב שזובי כדאיתא שם. וכן הוא (בזוהר הקדוש בראשית שם) ואתתא בעי בחדוה דלבא ורעותא לאדלקא בוצינא דשבת דהא יקרא עלאה הוא לה וזכו רב לגרמא למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באוריתא ובדחלתא ויסגון שלמא בארעא ויהיבת לבעלה אורכא דחיין בגין כך בעיא לאזדהרא ביה:

י״דט. וטעם הגון אמרתי על מה שסמכוהו חכמים זה אל זה דבשביל הדלקת הנרות יהיה לו בנים ת"ח ורש"י זללה"ה נדחק שם בפירושו שפירש משום דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה. ולפי מסקנת הגמרא שם משמע דקאי על נר שבת לבד. שאמר שם דביתהו דר"י הות מאחרא ומדלקה לה וכו' עד ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והא ודאי דקאי על נר שבת לבד ורש"י גופי' פי' על דהו' רגיל בשרגא: (בשרגא דשבת) ע"ש ועוד יש להעיר אם הוכחת רב הונא הוא מזה הפסוק לימא דהוא בעצמו יזכה לאור התורה כי מחמת שהוא עוסק בנר מצוה יזכה לתורה אור ומניין לו שיהיה לו בנים ת"ח. אכן לכל דברינו הנאמרים למעל' יש בזה טעם יפה לסומכן אהדדי כי הנה כתב בספר הקדוש רזיאל וז"ל מילוי שדי הוא ת"ק כי משי"ן יצא י"ן ומדל"ת ל"ת ומיו"ד ו"ד הרי ת"ק והם אברים שבזכר ונקבה כי בזכר יש רמ"ח אברים ובנקבה רנ"ב הרי ת"ק והכתוב אומר אני אל שדי פרה ורבה ע"כ: הרי שתלה ענין הפרה ורבה לשם שדי הנכתב מקודם: ואף אנו נאמר דמה שמסיים אח"כ ומלכים מחלציך יצאו הכל קאי על למעלה אשר ע"י הארת הש' שדי יזכה לבני מלכים מאן מלכי רבנן כמ"ש רז"ל [גיטין ס"ב ע"א] וגם פרה ורבה ירמוז לזה כי ורבה ירמז על רביותן במעלותן ואור תורתו וידיעתן ברזי התורה. כי רבה הוא מספר אור ומספר רז במספר השוה. ולכן הזהיר ורגיל בנרות אלו ומכוין בהם למה שבארנו למעלה ושמורים למספר ת"ק נגד מלוי שם שדי הנזכר הנה הוא זוכה לברכות אני אל שדי פרה ורבה עד ומלכים מחלציך יצאו. ואפשר לזה כוון המשורר בזמירות שבת הרחמן הוא יברך את עמו בשלום ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות הנה לא הזכיר בדבריו שום ברכה אחרת רק בנים עוסקים בתורה. כי ע"י ברכת השלום הרומז לשם הקדוש שדי ע"י זוכין לבנים מאירין בתורה ועוסקים בתורה ומצות ה' עבור מה שעל ישראל שלום כאמור:

ט״ואמנם גם מאמר רב נחמן אמר רב שם הדלקת נר שבת חובה כיון על שתי הפעולות הנזכרים והוא כי חובה הוא גימט' כ"א כמספר שם הקדוש אהיה שעול' כ"א. ומורה על הפעולת הפריסת סוכת שלום הנרמז בשם אהי' כנזכר למעלה וגם רמז בלשונו לצרף שם הקדוש הזה בשם חוב' לרמוז על הכנעות והתגרשות הס"א הנקראת חובה כי היא נקראת חטאת דמתרגמינין חובה וכמאמר רז"ל (חולין ק"ה ע"ה) מים אחרונים חובה כי המה באו לגרש חלק הס"א השרוי על הידים מחמת זוהמת המאכל ומלח סדומית. ואף הנרות אלו באים לגרש חלק הס"א מהבית והיא הפעולה השני' כאשר בארנו ועבור ענין הזה כמה דיעות מהפוסקים (בתוספת שם ובטור סימן רס"ג) סוברין דאין צריך לברך על הדלקת הנרות מדקארי ליה חובה ואמרינן שם מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה ומשמע מידי דהוי חובה אין טעון ברכה. אך נדחו דבריהם מהלכה ולא קי"ל כוותייהו:

ט״זי. כי חילוק רב בניהם ולא דמי כלל אהדדי שחובה זו של מים אחרונים אינו בא רק לגרש הס"א מן הידים והשולחן ונותנין להם חלקם בזה המעט מים כדי שיתפרדו מן הקדושה כנודע מדברי המקובלים. ובזוהר תרומה (קנ"ד ע"ב וז"ל) לבתר דאכיל בר נש אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא ומאן איהו מים אחרונים כו' וע"ד ודאי אינון חובא. חובא אינון ובאתר דחובה שריין וכו' וע"ד לא אצטריך לברכא כלל דהא ברכה לאו איהו בהאי סטרא וכו' ע"כ. אבל לא כן הוא זה החובה של הדלקת הנרות בשבת. כי הנה עיקרן באו להאיר באורן כדי שיעשה כדוגמתן למעלה ויתעורר על ידיהם שם שדי הנרמז במספרן. וע"י שם הקדוש הזה שלום בפמליא של מעלה שהוא המתקת כל הגבורה והדינים שיהיו נכללים בחסדי המקום ב"ה ויפרוס גם עלינו את סוכת שלומו שיעשה שלום בפמליא של מטה ויאמר די לצרותינו להגין עלינו להצילנו מכל צרה וצוקה מכל נגע ומחלה. וממילא ע"י האר' שם הקדוש הזה הנרמז בהנרות מסתלקין ומתגרשין ובורחין כל מיני הס"א והקליפות: וזה רק כמו לטפל נחשב מה שמרומז בחוב' הזה גרושת הס"א ועקרו רומז על השם הקדוש אהי' שהוא פריסת השלום ולכן מברכין עליהם. וכש"כ דכש"כ הוא ממה שמבואר בש"ע (א"ח סי' ר"ד ס"ח) לגבי ברכת הנהנין על הנאת הגופניו' שמה שאוכל ושותה לרפואה לבד ואין בו שום הנאה של טעם להיות החיך נהנה מאכילתו אין צריך לברך. אבל אם גם מתוק הוא לחיך וטועם בנפשו הנא' אכילה אעפ"י שאוכלו רק לרפואה צריך לברך. כן דוגמתו בברכ' המצו' לגבי הנאת הנפש אף שבא לרפאו'. ולגרש את הרע. אם גם בא לקבל' הקדושה מברכין על חלק המצוה שבה. ומכש"כ כאן שעיקר הוא המצוה. והרפואה בא ממילא ולטפל בעלמא ודאי שמברכין עליו. וחילוק הזה הוא מרמז בתו' שם בתי' של ר"ת ומי שיש לו שכל דק בעיון וסברא יבין את זאת איך הוא ממש תי' התוספות ולא נאריך בזה אחרי שהוא מובן:

י״זיא. ועם דברינו אלה. יובן גם כן בטעם נכון על מה שאנו מברכין על נטילת ידים שחרית כמ"ש (בברכות ס' ע"ב) כי משי ידיה לימא ברוך וכו'. וכן פסקו כל הפוסקים. ולכאורה גם שם יקשה כזה הלא עיקרו באה להעביר את הרוח רעה השורה על הידים כמ"ש [בשבת ק"ח ע"ב ובטור ש"ע א"ח ס"ד] דאמרי' שם בת חורין היא זו ומקפדת וכו': ופירש"י הוא הרוח השור' על הידים לפני נטילה ומה שנשתנה נטילה זו מנטילת מים אחרונים שא"צ ברכ' מחמת שהיא באה לגרישת הס"א ולמה לא נאמר גם כאן כן אכן לפי דברינו יתורץ בטוב טעם כי גם בנטילה זו יש בו הכשר מצוה וכונה לקבלה הקדושה עלינו. והיא כמ"ש הרשב"א (הובא בב"י שם) וז"ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו. ולשרתו ולברך בשמו וכו' ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו ע"כ וכן הוא [בזוה"ק וישב קפ"ד ע"ב] ר"ש פתח ארחץ בנקיון כפי וכו'. וכד נטיל ידוי כדקא חזי כדין אתקדש ואקרי קדוש וכו' עד וקב"ה בעי לדכאה לון לישראל ולמהויין קדישין דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו' ע"כ ועוד (במ"א שם סק"ז) מביא בשם הכתבים שצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם נגד הראש מכל אלה נשמע שלא זו בלבד נעשה בהנטילה שמגרש הרוח רעה מהידים אלא אף שמקבל הקדושה והטהרה כאדם שמקבל דבר לידו. ומעתה מוכשרים אנחנו לברך ולהזכיר שם ה' בפינו וראוין לקבלת קדושה של מעלה. משא"כ קודם הנטילה דאסור לברך בידים מסואבות:

י״חיב. זאת ועוד אחרת פנימיות מזה אבאר לך בענין נטילת ידים שחרית. וכפי הידוע מפי כתבי חכמי אמת אציגה נא עמך להבינך בזה. ואומר כי נטילת ידים הוא מורה על חיבור יחוד עשרה דרגות הידועים. המה עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כמאמר חז"ל במשנה (אבות פרק ה') ועליהם אמרו חז"ל (בחגיגה י"ב ע"א) בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח וכו' עד בחסד וברחמים ולקרב אותם אחד אל אחד לקשרם ולהדביקם זה עם זה. וליחדם לאחד אשר נאצלו מאתו. כמאמר אליהו ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ובהתיחדותן והתקשרותן זה עם זה עד אין סוף על ידיהם מתיחדין כל העולמות כולן בכלל ובפרט ונגבהים ונקשרים עם בוראם ב"ה וב"ש. ומיד הקב"ה מוריק ומעורר ומשפיע להם ברכה ורחמים וחיים ושלום וכל טוב. כידו הטובה הרחבה והמלאה והפתוחה למלא משאלות לב כל אחד ואחד כאשר יוכל שאת. אך שאין הברכה שורה כי אם על דבר שלם. ותיכף כשיתיחדו ויתקרבו העולמות זה עם זה ויוקשרו עם מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם. תיכף משפיע ומריק להם ברכתו עד בלי די ואור קדושתו יתברך. וע"כ בכל יום בבוקר שאז התעוררות החסדים בעולם ומלך עולם ב"ה חפצו ורצונו להעניק לנו מטוב ברכותיו ולהשביע אותנו. כרוב חסדיו הגדולים המתעוררים אז. ומה העולם חסר מנוחה שבליל' אין מנוח' בעולמות לפי שהיא עת שליטת הס"א והדיני' בעול' ובו תרמוש כל חיתו יער כאשר הזכרתי לעיל (בתחלת שורש הזה) ובעת שליטתן ח"ו פירוד בין העולמות כידוע וא"א להם לקבל רוב טוב חסדי המקום ב"ה. לכן תקנו חז"ל מצות נטילת ידים. ועיקר מצותן להגביהן כידוע וכמובא לעיל בשם הכתבים. והוא לרמז שיוגבהו כמו כן העשרה דרגות הנזכרים הנרמזים בעשר אצבעות הידים כמאמר הקרא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים והוא כינוי לעשרה מאמרות ועשרה דברים שבהן נברא העולם כנזכר. ומה גם שכאשר יחבר את ידיו זה עם זה צריך להגביה יד ימין על יד שמאל שיהי' ימינו קצת למעלה משמאלו. והוא לרמז שיתגברו ויוגבהו כמו כן החמשה החסדים שבעשרה דרגות האלו הנרמזים ביד ימין על הה' גבורות הרמוזים ביד שמאל כמ"ש בספר יצירה (זרעים משנה ג') עשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעו' חמש כנגד חמש וכו' והם ה' חסדים נגד ה' גבורות ובחיבורן ובהגבהתן צריך להיות הימין למעלה קצת משמאלו ובזה יתגברו החסדים בעולם. וישיבו ויתיחדו על ידיהם כל העולמות בחבורא שלים והכל כדי שיוכלו לקבל רוב ברכ' ושפע מאת צור העולמים ב"ה שבראן בשביל זה כדי לקבל חסדו כמאמר הקרא עולם חסד יבנ'. ולכן צריך להערות מים ג"פ על כל יד. עבור הידוע שכל העליות העולמות בכלל ובפרט הכל ע"י שם מ"ב והוא המעלה אותן למקור שורשם כידוע ליודעים ונגד זה הוא העראת מים ג"פ על כל יד כי ג"פ יד הוא מ"ב לעורר אות השם הלז כדי שע"י יתעלו כל העולמות. ורז"ל רמזו זה בלשון הברכה שתקנו לברך על נטילת ידים ונטילה זו הוא פי' הגבהה ע"ד וינטלם וינשאם. להורות על האמור שעיקר מצותן להגביה עשר אצבעות הידים וליחדם זה עם זה וע"י יוגבהו ויתיחדו וינשאו כל העולמות הכל כאשר בארנו היטב למעלה:

י״טיג. ובזה אמרתי פי' דברי רז"ל [שבת י"ד ע"ב] בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצא' ב"ק ואמר בני אם חכם לבך וגו' ולכאורה אינו מובן מה ענין חכמה נראה בתקנות אלו וצדיק או חסיד היה לקרותו: ולפי דברינו יתכן מאמר רבותינו ז"ל על נכון כי ערוב הוא מורה ג"כ על התיחדות כל הנפרדים להתקשר ולבוא לרה"י שלא להיות פירוד ביניהם רק ליחדם לאחד. כמו סגנון נטילת ידים הנזכר ושלמה הוא שתיקן עירובין ונטילת ידים כלומר שתקנם למעלה ועלתה בידו שנתקשרו ונתיחדו כל הדרגות עד למעלה לראש כדברי הזוה"ק (ויחי רכ"ג ע"א) אכל כולהו מילי דשלמה כלהון איקרון בחכמתה דתניא כתיב ותרב חכמת שלמה ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא והיינו דכתיב ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ע"כ והנה בודאי לא נשתנו סדרי בראשי' בימי שלמה שתהא הלבנה עומדת תמים על מלואה עד שימולא פגימת הלבנה. ולא יהיה בה שום מיעוט כדרכה מידי חודש בחדשה. ועוד מה יתרון לחכמה בזה עד שדווקא מחמת רוב חכמתו זכה להיות קיימא סיהרא באשלמותא בימיו כלשון הזוהר והיינו דכתיב ותרב חכמת שלמה. ולא יועיל לזה בחינה אחרת רק דווקא בחינת החכמה. ואך הכוונה על הלבנה העליונה הוא הדרגא התחתונה דלית לה מגרמה כלום רק מה שהיא מקבלת מלמעלה ממנה. והשפעת אורה מלמעלה הוא על ידי יחוד הארות העליונים והצורות הקדושות כשהיא מתיחדת עמם ביחוד גמור ואין מפסיק בינה לבין אביה שבשמים אז כולם משפיעים באורן ויתנו עוז והוד והדר ורוב ברכה אל בית מלכותן. וכאשר היא מקבלת מהם. משפעת תיכף לעולמות התחתונים ואז נתרבה שמחה וחדוה בכל העולמות. אבל ח"ו לפעמים עונותינו וחטאתינו גורמין להיות הענן מכסה את הירח ומפסיק בינה לבין השמש ואז ח"ו הכוכבים אספו נגהם ולא יהיה אור מאתם אליה וממילא כששלח חושך לעילא ויחשיך גם לתתא. ומזה נתמשך כל בחינת הגלות והצרות הבאין על ראש שונאי ישראל. ובימי שלמה המלך ע"ה ידיד ה' הוא בנה בית עולמים שיהא מכון לשבתו ונעשה היחוד בימיו בשלימות גמור וכל המדות האירו באורן הרבה והגדול הנשפע בהם מאור אין סוף ב"ה אל כנסת ישראל ואז נתקיים ישמחו השמים ותגל הארץ: ונעשה שמחה וחדוה ורוב ברכה והשפעה. בכל העולמות ומשם על ישראל עם קדושו. והיה גם בעולם התחתון הזה רוב ברכה ושפע והיו יושבין כל ימי שלמה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנו באין מחסור. ואין כסף נחשב לכלום בימיו. וכל הארץ נכבשה לפניו. והיה מלך ושליט על כל העולם ותכון מלכותו מאוד. והכל עבור גודל היחוד שתיקן בימיו בשלימות גדול. והיה יחוד בכל עשרה דרגות הקדושים ומקורבין ומקושרין אל מאצילם ב"ה וב"ש. ולכן בשעה שתיקן את כל זאת בת קול יצא ואמר בני אם חכם לבך וגו' כי תיבת חכם מורה על ענין זה שהכ"ף יורה על מדת כתר עליון דרגא הראשונה: והמ"ם הוא מדת המלכות דרגא התחתונה והח' מורה על שמונה דרגות שביניהם. והמיחד אותן בשלימו' הוא החכמה הגדולה החשובה לאין קץ ועל שם זה יקרא לו חכם להיות הוא המחבר אותן הנרמזים בשם חכם להתיחד ביחוד. ולזה צריך חכמה גדולה בלי שיעור צא ולמד ומכל ימי עולם וכל ימי הדורות שהיו לפני שלמה ומכש"כ הדורות הבאין אחריו לא היו ימים לישראל כימי שלמה והתיקון הגדול הזה לא היה מעולם בכל השנים קדמוניות שעברו עד שלמה והכל עבור שכתוב בו ויחכם מכל האדם וה' נתן חכמה לשלמה ובכח חכמתו הגדולה תיקן את כל זאת: להתאחד כולם בשם ה' וע"כ בימיו היה הלבנה שהיא הדרגא התחתונה מקבלת השפעתה בשלימו' גמור והוא קיימא באשלמותא והכל משום דכתיב ותרב חכמה שלמה כדברי הזוה"ק הנ"ל. וע"כ אמרו לו אם חכם לבך: שתיקן את הבחי' חכם ע"י חכמתו הגדולה מתנת אלהים אשר נתן לו יותר מכל הדורות שהיו לפניו ושיהיו לאחריו עד אשר בא יבוא משיח צדקנו בב"א. בו כתוב (צפניה ג׳:ט׳) אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לעובדו שכם אחד והוא מורה על האחדות באמיתיות גמור ובשלימות גדול וכל העולמות עליונים ותחתונים יתיחדו כולן כאחד והיה אור הלבנה כאור החמה. וכתיב (ישעיהו ס׳:כ׳) לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף והיה ה' אחד ושמו אחד שיתיחדו העשרה דרגות ביחוד גמור וכל העולמות אל בוראם ב"ש וב"ש. הכל בשלימות גמור שלא יתבטל עוד בשום אופן בעולם ורבינו הרמב"ם זלה"ה רימז אל זה ברוח הקדש אשר עליו בצחות לשונו שכ' (בהלכו' תשוב' פר' ט') וז"ל מלך המשיח שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה הנה לא אמר שיהיה חסיד או צדיק וכדומה אלא בעל חכמה. אפשר ירמוז לדברינו שהוא יתקן את בחי' החכ' הנזכר ע"י חכמתו בשלימות גדול ויתר משלמה. כי תיקון שלמה הי' יכול להתבטל. אבל תיקון משיח צדקינו לא יוכל להתבטל כנאמר (ישעיהו ט״ז:ה׳) והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת ותקעתיו יתד במקום נאמן ועינינו תראנה ביקר זיו תפארת הדרת פני המלך המשיח. לו חוש יהיה אמן. ונחזור לענינינו אשר זו היא ענין נטילת ידים שרומזין ליחוד העשרה דרגות:

כ׳יד. ולכן כשחנו ישראל ברפידים לא הי' מים לשתות להעם כי רפידים הוא רפיון ידים כמאמר חז"ל [בכורות ה' ע"ב] והוא רומז שלא חברו כל העשרה דרגות יחד ולנטלם ולנשאם למקורם המכונה בשם נטילת ידים כדי שיוכלו לקבל משם ההשפעה הראויה להם. רק עשו רפיון לידים מלחבר אותה אחת אל אחת והכתוב אומר (ירמיהו מ״ז:ג׳) לא יפנו אבות על בנים מרפיון ידים והוא רומז על חסרון השפעה מעולם העליון אל עולמות התחתונ' המכונה בשם השפעה השייך מהאב אל הבן והמבין יבין וע"כ לא היה להם מים המכונה ג"כ בשם ההשפעה הלז שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך וכן ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ואח"כ כשנסעו מרפידים כתיב ויסעו מרפידים ויחן שם ישראל נגד ההר שאמרז"ל [ילקוט רמז ער"ה] כאיש אחד בלב אחד כי כאשר נתנו לבם ליסע מרפיון ידים הלז ונתנו לבם להתאחד כל המדות עליונים אז נעשה ג"כ גוי אחד בארץ ונתאחדו כולם כאחד בלב א' וכאיש א' נחשבו כי זכו להתאחד עם שורש נשמתם למקור שורשם והיה ה' אחד ושמו אחד:

כ״אעתה צא וראה מעלות הגדולות והנפלאות ויחודי' הקדושים התלוים בנטילת ידים אשר על כן בלשון ענ"י ודאי החיוב הגדול לברך עליהן על חלק קבלת והתעורר' הקדושה הרמוז בהן אף שגם מרומז בהן התרגשות כס"א וגם זה כש"כ הוא מהנאת הרפואה כאשר בארנו:

כ״בטו. ולפ"ז לא קשה קושיו' הרבינו ירוחם והרא"ש [הובא בב"י שם] על מה שאנו מברכין בלשון ענ"י והלא אין צריך כלי לנ"י שחרית כי מה שאנו מברכין בנטילה לאכילה בלשון הזה הוא על שם הכלי הנקר' אנטל כי חיובו דווקא בכלי אבל כאן לא צריך כלי והי' לנו לברך על רחיצת ידים ולדברינו מתורץ על נכון כי עיקר הברכה הוא על חלק המצוה ועיקר המצוה הוא רק ההגבהה שמגביה את ידיו ולכן אומרים כלשון הזה נטילת ידים שהוא לשון ההגבהה ואנחנו מורים בזה חיוב הברכה שהוא על הנטילה והגבהת הידים הכל כאמור:

כ״גידבר בביאור מה שיוכל האדם להמשיך קדושת ה' על נפשו ורוחו ע"י הנרות: וכשיתדבק הנ"ר שלך עם קדושת הנשמה שבך ואור גדול יראה מאור ששת ימי בראשית הנגנז לצדיקים על ידיהם מתוכו יתבאר מאין יזכה האדם שיעשה לו נסים בהתגלות רב לעין כל שלא בהסתר בתוך דרך הטבע ובו י"ג עלים:

כ״דא. והנה נוסף על כל מה שכתבנו למעלה בענין הדלקת הנרות עוד כתבו חכמי האמת בכוונתן. כי נר אחד הוא אלף למד אדני גי' נר. ונר השני מורה על שלשה יחודים הידועים. הוי' אדני הוי' אלקים הוי"ה אהיה שמספר כולם נר גם תיבת נר עצמו נוטריקון פש רוח כאשר מפורש (בפע"ח שער הלימוד) ומורין לנו בזה שע"י הדלקת הנר שבת תזכה שיאיר על נפשך ורוחך אור קדושת היחודים אלו. כי נר גי' אור גדול וגם חפץ חסד כמבואר שם. והכל שע"י תזכה לראות אור גדול וחסדי המקום. ונפשך ורוחך יתיחדו עם קדושת הנשמה אשר בך. כידוע שחמשה חלקי הנשמה שבאדם היינו נפש רוח נשמה חיה יחידה והגוף הששי להם. המה נחלקים על שני חלקים. כי הגוף ונפש ורוח המה בבחי' יודעי טוב ורע כי תמיד הם יכולין להתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. וכשהנפש ורוח נגרר אחר הנשמה ח"ו. ונעשו כבחי' כבא להם כמ"ש בזוה"ק [לך לך פ"ג ע"ב] וז"ל נפש איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופו וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עלי' חלק הרוח כו' כד"א עד יערה עלינו רוח ממרום. לבתר דמתקנין תרווייהו זמינין לקבל נשמה. דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה לאשראה עלי' והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא ע"כ. ואז הם בבחי' רוח בני האדם העולה היא למעלה והכל נתקנים בבחי' נר כמו שסיים שם הזוה"ק: כגוונא דנהורא דבוצינא דנהורא תתאה דאיהו אוכמא אתדבקת בפתילה וכו' ואתעבידת כרסייא לנהורא עילאה חוורא דשריא על ההוא נהורא אוכמא. לבתר כך מתתקנין תרווייהו אתעבידת ההוא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה דלא אתחזי ולא אתיידע מה דשרי על ההוא נהורא חוורא וכדין נהורא שלים. וכך איהו בר נש דאיהו שלים בכולא. וכדין אקרי קדוש כד"א לקדושים אשר בארץ המה ע"כ. וכל בחי' זיכוך וטהרת הנפש והגוף שאנו עושין הכל הוא להרים ולהגביה את גופינו נפשינו ורוחינו להעלותן למעלה להתדבק עם חלקי האורות שלמעלה מהם נשמה ח"י ואז לא יבוא עוד בך ערל וטמא ויפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש. באופן שלא יוכלו החיצונים והס"א והרע לשלוט בהם אחרי שהם נאחזין בסבך בקרן ומקום גבוה כזה. כי הנשמה הוא דוגמת ה' ראשונה שבשם הוי' ב"ה מקום החירות והיובל הגדול. וחירות מיצה"ר ומכל בחי' הרע ולא תירא מפחד לילה וכולם מתחברים ובורחין ומחשיך עיניהם מראות באור הגדול ההוא. אבל ח"ו כשהנפש ורוח הלז יורדים למטה יורדים עד לעפר. והוא גוף האדם אשר נתרבה בו יסוד העפר יותר מכל היסודות כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מהלכות יסודי התורה הלכה ד) ונגררין אחריו ואחר נפש הבהמיות שבאדם ונעשה רוח הבהמה היורדת היא למטה ואין למטה מנגע כשהוא למטה ח"ו כל נגע וכל מחלה יוכל לשלוט בו. והוא החוחים והקוצים הסובבים את השושנה: ויוכל לשרות על גופו ונפשו ורוחו הסטרא דמסאבא והרע. אך רק באלו השלשה שהם גוף נ"ר יש בהם אלו הבחי' כי הם בחי' וא"ו ה"א שבשם הגדול הוי'. ועליהם נאמר לא תגלה ערוה להכניס אותם ח"ו ברע להיות נקראים בשם אחד ערוה וכידוע לכל. ואולם לא כן בשלשה חלקי הנשמה האחרים שהם לעולם בקדושתן קיימי ואסור לשנויי בהו שישתנו ח"ו שיהיו שרוים ברע וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם. ועבור זה הורו לנו חכמינו לכוין בהנרות של שבת אלו הכוונות של השלשה יחודים: ושהם נפש ורוח כנזכר שיאיר האור מהשלשה יחודים אל נפשו ורוחו. ונפשו ורוחו יתקשרו ויתדבקו אל בחי' נשמתו הרמוז בשם אהי' שבשלשה יחודים אלו לעשות כדוגמת שלהבת הנר. שמתיחדין נהורא אוכמא בנהורא חיוורא. וישובו ויתיחדו שניהן בנהירא סתימא דלא אתיידע. וכך באדם אתדבקת נפש ורוח ושניהם בנשמה כמבואר היטב בזוה"ק שהבאתי למעלה. עד וכדין אקרי קדוש ממילא שורה עליו קדושת השבת על נכון. ויען עבור שבכוונות האלו רמוזים בחי' זכר ונקבה:

כ״הב. כי השמות הוי' שביחודים מורים על בחי' הזכר: והשמות אדני ואלהים רומזים לבחי' נוקבא. גם נר הא' שרומז לבחי' אל אדני ג"כ המה שתי הבחי' זו"ן. וגם נפש ורוח הנפש רומז לנוקבא ורוח לבחי' זכר. גם שתי הנרות שמספרם ת"ק הם אברים שבזכר ונקבה רמ"ח ורנ"ב כנזכר למעלה. על כן חיוב מצות הנרות הוא על שניהם על הזכר והנקבה כמו שכתוב (בפעח שער תוספות שבת פרק ששי) וז"ל הוי זהיר בתיקון הנר של שבת אך הדלקתם יהי' ע"י אשתך וכו' וכן הוא בסידור האר"י הכנת הנר יהיה על ידך דוקא והוא שתערוך ותעמוד הנרות על המנורה ואך הדלקתם תהי' ע"י אשתך ע"כ. וגם חיוב עליו בבואו מקבלת שבת להסתכל בנר ובשה"ק בכוס ובנר כמ"ש (בש"ע א"ח סי' רע"א ס"י ובמ"א שם) והכל כדי שיהיה לשניהם חלק במצות הנרות. ומאחר שהאשה כבתה נרו של עולם כמ"ש [במדרש הובא בטור שם) היא המדלקת את הנרות כדי לתקן את אשר עיוותה להדליק ולהאיר את הנר מצוה שעי"ז יאיר נרו של עולם. ואך למעלה להמשיך עליהם המוחין ורמזים האלה אשר הזכרנו. וכדי להמשיך על המנורה הטהורה אור היחודים ופריסת הסוכת שלום הנזכר למעלה. וכמ"ש האר"י ז"ל (בלק"ת פ' תצוה) בסוד שמן כתית למאור שהמנורה הנקרא מאור ממשיך ממדת היסוד מהשמן הטוב אשר על הראש והיא בחי' השלום הנרמז במדה זו כאשר בארנו. ע"כ הוא המעריך והמעמיד הנרות על המנורה לכוין כוונה זו ואח"כ חיוב עליו להסתכל בנרות בכדי להזכיר ולכוין כל אשר בארנו עד הנה בכוונתן היטב למעלה בכמה פנים. וזה הכוונה כתב הטור לעשות שתי פתילות כנגד זכור ושמור והוא מדברי תנחומא שכתב כל מלי דשבת שנים וכו' כאשר הבאתי בתחילת שורש הזה. כי כל הכפולים הנעשה בו הכל הוא בבחי' זכור ושמור שהוא כנגד זו"ן כמ"ש בזוה"ק [יתרו צ"ב ע"א] ברעיא מהימנא בלשונו. והא אתמר זכור לדכורא איהו שמור איהו לנוקבא ודא ודא בלא פרודא וכו' ע"כ. וע"כ (כ' המ"א בשם הרש"ל סי' רס"ב ס"א) וז"ל ויעשה הנרות כרוכים דזכור ושמור בדיבור א' נאמרו ומצוה להרבות אורן ע"ש. הנה הוסיפו על דברי הטור והש"ע. שהמה כתבו רק לעשות שתי פתילות שיהא כנגד זכור ושמור. ואפשר לדבריהם הי' די בנר אחד. ונמצא שהי' נחסר הרבה מכוונת הנרות שבארנו עד כה. אשר סובב והולך על מספר ת"ק. ולכן כתבו הם שיעשה הנרות כרוכים כלומר שתי נרות לצורך כוונתן כנ"ל ואעפ"כ יהיו כרוכי' להיו' כנגד זו"ש בדיבור א' נאמרו וכדברי הזוהר ודא ודא בלא פרודא והכל רומז לבחי' זו"ן ועל כן החיוב על שניהם בעשייתן כאשר בארנו ואם חלק לך אלהים בבינה ונפשך יודעת מאוד להזכיר ולכוין במחשבתך כל אשר הזכרנו בפעולתן הנפלאה בתיקון העולמות עליונים והמתקת הדינים מעל בית ישראל ותיקון הבית בהתגרשות הס"א והרע ופריסת הסוכת שלום עלינו כאם החופפת על בניה הנה מה טוב ומה נעים ואך אף אם אין דעתך יפה להשיג את כל זאת עכ"פ תתאמץ בעמידתן ובתקונם הנכון ושיהיה אורן מבהיק צלול ויפה כמאמר רז"ל (שבת כ"ג ע"א) דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהורא טפי ובבואך מבה"כ תסתכל בהן ותכוין לבקש מאת ה' הטוב שיקבל באהבה עשיות מצותיך כאילו כונת בכל הכוונת הצריכין לכוין ויהי הנר עולה יפה כפי האורות הראוי להשרות עליהם:

כ״וג. ועבור זה הבחי' שלום הנרמז בהנרות כתב בפע"ח (שער הנהגת הסעודה פ"א) אחר התפלה יכנס לביתו ויאמר שבת שלום ומבורך. והוא עבור הקבלת מצות הנרות עתה ע"י בחינת היסוד שנקרא שלום כאשר אמרנו ולהזכיר בזה את השלו' הבית לבני הבית הנעשה עתה. ומה מאוד כשר הדבר וראוי שיאמר כל אדם כך ואך ללמד זכות על בני ישראל שנשתקע בין המון עם עתה לומר שבת שלום. כי סמכו על הפתיחה שפותחין תיכף בבואם לביתם שלום עליכם ונכלל בו זה השלום הנעשה עתה ע"י הנרות. ונתקיים בעמינו ב"י והי' אם שלום תענך שמלאכי השלום הבאים לקראתו תיכף מברכין אותו ומשיבין לו שלום ולכן אנו אומרים ברכוני לשלום. הכל כאשר בארנו. והנה כל מה שכתבנו ובארנו במעלו' ורמזי הנרות אשרי האיש שזוכה לידע ולהבין הענין על תקונו. ויותר ויותר מזה ביארו חכמי האמת בכוונתן כידוע להמעיין בדבריהם ואך אף האינו יודע לכוין בכוונתן רחמנ' לבא בעי וכשמכוין בלבו הטוב לעשות המצוה כתיקונה בכל האופנים הצריכין לעשותה. האל הטוב ברוב חסדיו מצרף מחשבתו הטובה למעשה ונעשה כאילו כוון בכל הכוונת הראוין. ונעשה הכל יפה בעתו בלילי שבתות להיות נעשה ע"י מעשיהם כל הפעולות האלו והמתקת הדינים במעלה ובמטה ושלום עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם. והנה ידוע ליודעי מדע אשר הדלקת הנרות גם הוא ענין וסוד תוספו' שבת חוץ מהתוספו' שבת שבארתי בשורש הקודם בהכנת השבת. והכל הוא הנוסף מיום הששי ליום השבת ועל שניהם אמר הקרא והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו אין והי' אלא שמחה (מדרש אסתר) שע"י יום הששי נתרבה השמחה והחדוה של התחלת השבת ע"י הפעולה השלימה שאנחנו עושין בהכנת השבת והדלקת הנרו'. גם שמרומז בפסוק זה הדלקת הנרו'. כי והכינו א"ת עם ב' כוללים עולים למספר ת"ק הרומז לשני פעמים נר כנ"ל: לכן על שניהם אמר והי' לשון שמחה כאמור:

כ״זד. ואמר עוד ביום הששי והכינו את אשר יביאו. הנה כאן בא הקרא כמבשר ואומר כשתזכה להתמשך עליך האור השלום ע"י הנרות שבת אז תוכל לחכות ולצפות לזכות ולקבל מרב טוב הצפון הנרמז בתיבת ביום הששי:

כ״חה. כי הנה אמרתי על פסוק ויקרא אלהים לאור יום על כי מאמר רז"ל (חגיגה י"ב ע"א) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכשראה שאין העולם כדאי עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא הרי שאותו אור לא שימש רק יום אחד. והנה דרך העולם המזכיר את שם האיש לקרותו ולמען ההכרה שיהי' ניכר היטב למי הוא קורא מלווין לאדם שם לוי שבו ניכר שזה הוא אשר יקרא בשמו. ומצינו בגמ' שם [דף ה' ע"ב] דהוי קרי' לההוא תלמידא בר בי רב דחד יומא פי' לסמן אותו בסימן לידע אותו בסימנו בר בי רב דחד יומא. כן האור הגדול הנזכר אשר אדם היה צופה כו' סימן הקב"ה בו לשבח לקרוא אותו אור יום חד כלשון אור דחד יומא. וזה ויקרא אלהים לאור יום פי' שקרא לאור הלז יום שהיא לרמז שלא שימש אלא יום אחד וע"כ קרא שמו יום. ולזה טעם לשבח מה שקרא הקב"ה לימים המיוחדים בגודל טובם. לשון וביום דהיינו וביום הבכורים וביום השבת וביום השמיני עצרת וביום שמחתכם ובמועדיכם וכן ויושע ה' ביום ההוא הכל הוא מטעם הלז. וכמבואר בזוה"ק [אמור פ"ח ע"א] על פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וז"ל מה רב טובך אור הגנוז דבי' עביד ב"ה טב בעלמא ולא מנא לי' בכל יומא דבי' אתקיים עלמא וקאים עלייהו אשר צפנת ליריאך דתנן נהורא עלאה עביד קב"ה כד ברא עלמא וגניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי וכו' ופי' דברי הזוהר שכל הטובות הנעשים בעולם בדרך אור גדול נעשה עי"ז האור להם הנסים הנגלים והנפלאות הנראין לעין כל כמאמר הקרא ויושע ה' ביום ההוא פי' הישועה שנתגלה לעין כל כבקיעת הים שהיה נס נגלה ונפלא הכל היה מאותו אור הגנוז דבי' אתוודע שמי' דקב"ה מסוף העולם ועד סופו והוא הנקרא יום וזה ויושע ה' ביום ההוא שהישועה הנגלה הזאת הי' ע"י אור היום הנזכר ומה שכתב הזוה"ק ולא מנא ליה בכל יומא או שפירושו שלא מנא ליה בכל העיתים שנכתב בהם יום כמו בנס הים שכתוב בו ביום ההוא והוא רומז על ההוא אור שקראו הקב"ה אור יום אור דחד יומא ובכל מקום שכתוב בו וביום או פי' דלא מנע לי' בכל יומא בכל יום ממש לא ימנע מלעשות עמו דברים הטובים וכדמשמע מדבריו בפ' תרומה (קס"ט ע"א) שכתב שם וז"ל רבי יהודא אומר אלמלא אתגנוז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעה חדא אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין ומני' אתקיים עלמא ולית לך יומא דלא נפיק מניה בעלמא ומקיים כלא וכו' ע"כ אך שהוא נעשה בסתירת הפנים בדרך ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא שאעשה הנסים הנעשים ע"י אור יום ההוא בהסתר פנים ובמקום שנתגלה הטובות והנס מסמן הקרא בלשון וביום יומא רבא שנגלה לנו אותה דרגא והאור הנקרא אור יום לכן אלו הימים שמיוחד כל אחד במעלתו בהתגלות הטובה אשר בו כמו יוה"כ שמיוחד לכפר' ולסליחה ע"כ נגלה יחוסו ואמר כי ביום הזה יכפר עליכם בזה שנקרא אור יום יכפר עליכם וכן וביום הבכורים שנתיחד ביחוד גמור שאין כמוהו השגתו לקבלת התורה נאמר בו וביום הבכורים ויום שבת ק' שנתיחד במעלתו לבד מכל העיתי' כמ"ש (בשורש הראשון) להיות שם ה' נקרא עליו בעצמו בלי שום אתערותא מתחתונים ובדבר הזה הוא מיוחד מכל הזמנים כתוב בו וביום השבת וכן וביום השמיני עצרת הוא יום מיוחד להודיע לנו חיבת המקום עלינו כמ"ש (רז"ל ילקוט פ' פנחס בשם הפסיקתא) שאמר הקב"ה עכשיו אני ואתם נשמח יום א': וגודל החיבה הזו נתגלה רק ביום השמיני עצרת: לכן כ' בו וביום וכן והיה ביום ההוא יודע יום אחד לה' וגו' הכל בסגנון הלז שאז יודע אור הלז הנקרא אור יום כמבואר בדברינו:

כ״ט ז. וזה שרמזו רז"ל קשה יום הסתרת פנים כו' פי' אף בעת שהוצרכתי להושיע אותם באור הטוב הגנוז הזה אך מחמת שאין הדור ראוי לכך להיות נגלה לעין כל והסתרתי פני אף ביום ההוא שאף אור יום ההוא הוצרכתי להסתיר הישועה שנעשה עמו:

ל׳ח. והוא כוונת מאמר הגמרא (חולין קל"ט ע"ב) אסתר מן התורה מניין שנא' ואנכי הסתר אסתיר פני פי' שדבר התוכחה הזאת שאנכי אסתיר הדבר אף בעת שראוי להתגלות זה נתהוה בימי אסתר כמחז"ל (יומא כט) אסתר סוף כל הנסים אף שידוע שבכל עת ובכל שעה הקב"ה עושה עמנו נפלאות ונסים כי שה א' בין הזאבים וכמאמרם ז"ל (שבת י"ג ע"ב) שאם באנו לכתוב נסים שנעשו לנו אין אנו מספיקין וכו' פרש"י שם לפי שהן תדירות אך שנעשה הכל בהסתר בדרך הטבע בבחי' אור הגנוז וגם בעת אסתר הותחל להעשות הדבר כמו בדרך הטבע כמרז"ל (מגילה ט"ז ע"א) על כי אין הצר שוה בנזק המלך אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השת' איקני בדידי ומבעי למקטלי גם אמרו שם (ט"ו ע"ב) ר' אליעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים ולכן הקדים המעשה דושתי ג"כ במגילה הזאת להיות מורה שנעשה בבחי' ההסתר לא בבחי' הנס נגלה וזה נרמז בשמה אסתר שנעלם ונסתר בה מה שנעשה על ידה נוראות ה' בלא נתגלה הפלא לעין כל כימי יציאת מצרים אשר אראנו נפלאות שהפלא הי' נתגלה ונראה לעין כל אך בימי אסתר לא נראה בעליל רק כמכסה טפחיים ונגלל בבחי' דרך הטבע וזו הוא אסתר סוף כל הנסים הנגלים שהנס שנעשה ע"י אסתר אף שהפליא ה' לעשות עמנו להוציאנו ממות לחיים אבל הכל נעשה קרוב לטבע כנזכר וזה הוא כוונת אומרם אסתר מן התורה מניין פי' שיהא נעשה בעולם דבר כזה שיהיה ישועה לישראל ולא ביום ההוא להתגלות הנס היכן הוא מרומז כזאת בתורה ואמרו הסתר אסתיר פני אף ביום ההוא הכל כאשר בארנו למעלה:

ל״אט. וענין זה שיהיה הנס נעשה בדרך ההתגלות ונראה לעין כל בבחי' ביום ההוא או ח"ו להיפוך שהישועה יהא נסתר בתוך הטבע הכל נעשה ע"י עמו בני ישראל כאשר מטיבים מעשיהם או לא וכמאמר רז"ל [סנהדרין צ"ח ע"ב] כדתניא עד יעבור עמך ה' זו ביאת ראשונה עד יעבור וגו' זו ביאה שני' אמור מעתה ראוי' היו ישראל לעשות להם ניסים בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא ולהבינך ענין זה היטב אבאר לך מדרש א' (מ"ר בראשית פ' פ"ד) על פסוק ועשה לו כתונת פסים פסים ע"ש צרותיו דב' אחר אמר רשב"ל לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם פסים פסים ע"כ ואין צריך לדקדק במדרש הלז כי הוא פלאי מראש ועד סוף ויתפרש מדרש הזה בהקדם ביאור פסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש ולדקדק מה זה תורת ה' ל' רבים ומה זה ל' משיבת נפש וכי התורה היא רק משיבת נפש בלבד הלא היא עיקר החיות של כל האדם וכל העולמות ונאמר כי היא חייך ואורך ימיך אכן נראה בביארו כי הנה שני סוגי בני אדם יש בעסק עבודת ה' הן במצות עשה והן במצות לא תעשה סוג הא' הוא שעובד ה' ועושה מצותיו בקום ועשה ושומר עצמו מלעבור על מצות בוראו במצות ל"ת והכל בכח השכל אשר בו שלו ניתן הממשלה על תאות הלב כידוע וכובש את יצרו בגבורה גדולה ומרגיז יצר הטוב על יצה"ר והכל בכח גדול מפני תאות הלב שבו אשר חזקה עליו ומעכבו מלעשות המצוה הזאת למשל מצות צדקה או שינה בסוכה בימות הקור וכדומה מהמצות עשה שאין נפש אדם חושק לעשותה ומכש"כ במצות ל"ת מדברים שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ומאוד מרה לו לעבור על תאותו ואך אפס כי עז כח השכל אשר עליו וירא לנפשו מעבור על פי ה'. הן מחמת יראת העונש ומפחד תמיד שלא יפול ברעה הן ביסורי העולם הזה והן ביסורי גיהנם. או יראה פנימיות מזה בדרגא הנקראת יראת חטא או יראת שמים שמתיר' מהחטא עצמו עבור שנפשו יודעת כמה הוא פוגם בהקומה שלימה הידוע ליודעי חן. וכי כל העולמות יתפגמו ע"י ויוחסר לחמם והשפעתם עי"ז כאשר יבואר אי"ה (בשורש החמישי) בדרך ה' ההולך בדרכיו ולבבו יחרד וירא לכל גופו ימולא חלחלה ורתת בזוכרו. פגם הנעשה בשם הגדול הוי"ה ב"ה על ידו. וכל כך יתן על נפשו. עד שיגבר עצמו על תאותיו החזקות ולבבו הקשה ויכבוש יצרו הרע. ומבטל רצונו מפני רצון בוראו ית' ועושה רצון המקום ב"ה הן בעשה והן בל"ת. והנה אף שבדבר הזה גדול הוא למאוד ושכרו גדול מאת צור העולמים ב"ה ונקרא קצת מעביר על מדותיו ששבחהו חז"ל (תענית כ"ה ע"ב) אך לא משיב נפש הוא כי נפשו מרה לו בכיבוש תאותיה. ועל כזה אמרו חז"ל (ברכות ס"א ע"א) אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כי קשה עליו לעמוד בזה לעזוב תאות לבו ולעשות מה שיוצרו חפץ. ומה טוב וכשר הי' לפניו שלא יפגע בזה המצוה כלל. ולא הי' מצטרך לעמוד בנסיון ולעמוד בקשרי המלחמה מלחמת מצות עם שאור שבעיס'. ואך בשכבר בא לידו מעורר עצמו בכח שכלו ומתגבר על תאותו שלא לעבור את פי ה' אלהיו. והסוג השני הוא העובד את ה' מאהבה וכל כך גדלה אצלו אהבה בלבו לה' אל עליון עד שכל תאות נפשו ותשורת לבו מהבלי העולם הזה. בטילין ומבוטלין ולא יעשה שום רושם בלבו כלל תאות הזמן וחפצי הגוף. וכאשר יגיע לידו מצות עשה או לא תעשה מדברים אשר לבבו פונה מהם מלעשותם ישוב אל לבו לזכור באהבת ה' אשר בו. וכ"כ יקר בעיניו אהבה זו עד שמחפה על כל תאות וחשוקה וחפצי לבו. וצווי המקום ב"ה יקר ונכבד אליו אהבתו אותו. עד אשר מיד תתלהב ותחשוק לבו לאהבה ה' בביטול כל תאות נפשו לד'. וכאשר עם מחשבתו כן עם לבו לעשות מצותיו ושלא לעבור על ציוויו והכל באמתיות לבבו. כי נכסוף לעשות רצון קונו באהבה. והנה האיש הלזה יחפץ מאוד בהזדמן לידו דבר מצוה כזו אשר נגד תאוות הזמן כי ידע בנפשו שכל תאות שבעולם יבוטל. ויהי' כאפס ואין מחמת רוב אהבה אשר בקרבו וכמעשה פלטי בן ליש שאמר עליו הכתוב (שמואל ב ג׳:י״ג) כשהלך אחרי מיכל בת שאול כשנלקח' מאתו לבית דוד כתי' וילך אתה איש הלוך ובכו אחרי' עד בחירים ואמרו רז"ל [סנהדרין י"ט ע"ב] הלך ובכה על המצות דאזיל מינה עד בחורי' שנעשו שניהם בבחורים שלא טעמו טעם ביאה מה עשה כל ימיו היה נועץ חרב בינו לבינה וכו' כן במצות עשה לקיים אותה באהבה רבה:

ל״ב יא. ועל דרגא זו רמזו רז"ל [קידושין ל"ט ע"ב] ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עשה מצוה: כי זה אשר עושה אתערותא בלבו לאהבה כזו שיהיה כבוד שמים נחמד בעיניו מכל מחמדי עולם: הוא בעצמו המ"ע של אהבה ועליו אמר הכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצרך ביצר הרע וביצר הטוב כי באדם הזה נתהפך כל תאותיו וחמדת לבו הנמשך משורש היצה"ר כידוע להתאות ולחמוד בזה הכח לאלהי עולם ה' ועובד את ה' אף עם בחי' היצה"ר שבקרבו וזה מאמר הקרא [משלי ט"ז] ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו רז"ל [מ"ר בראשית פ' נ"ד] זה יצר הרע כי אף היצה"ר שבקרבו עושה שלום אתו ומסייעו ומחזקו לעשות את אשר לבו חפץ גם בכוחו כאמור. וכשמקשר עצמו בחבלי עבודת אהבת המקום ברוך הוא. מתגבר בתוכו אהבה זו עד שכל האהבת העוה"ז ותאות הלב מתבטלין באמיתות לבבו. ולא ברוע לבב כסוג הראשון שאוי לו מיצרו רק שגם תאות לבו חושק ומשתוקק וחפץ לקיים מצות בוראו. הנה קיים בזה מצות עשה הגדולה של אהבה כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א) וע"כ ודאי כאילו עשה מצוה יחשב כי עשה וקיים מצות אהבה. ואצל סוג הזה הנה התורה הוא משיבת נפשו ממש כי גם תאות נפשו מסכימים עם שכלו הזך לאהוב את ה' במצותיו לעשות רצונו ושלא לעבור על רצונו ונפשו מלא שמחה ונחת כשזוכה לעשות רצון קונו באהבה וזה אומרו תורת ה' כלומר שני סוגים יש במקיימי תורת ה' ואך תמימה זה הוא דרך התמים והמובחר שבהם הוא המשיבה נפש שישוב נפשו ויומתק למו מרירות המים המה התאות המכונים על שם המים כאשר נזכיר (בשורש החמישי) הכל יתהפך אצלו לטוב ולנועם ה' להתאוות ולחפוץ שיבא לידו כזאת כי סמוך לבו בה' ולא יירא שיעבירנו תאות לבו מעבודת ה' עד אשר יראה בצריו שגם הצר הצורר עליו הוא היצה"ר יסכים עמו לרצונו. וכמאמר רבי עקיבא (ברכות ע"א ע"ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל נשמתך אמרתי מתי יבא לידי וכו'. והנה מלך עולמים ב"ה וב"ש הרואה ללבב ומשלם גמול לאדם מדה כנגד מדה משלם לאיש הזה כמדתו הטובה. וכמו שהוא עושה מהיפוך אל היפוך לבטל תאוותו ואהבתו ולחדש בקרבו מתאוה זו תאוה ואהב' אחרת כולו לטובה. כך עושה לו הקב"ה שלא זו בלבד שגזירת הדינים שהם כנגד תאות הרעים בטלי' ממנו אלא אף מתהפך לו כל הדינים לטובה ולברכה והקב"ה עושה לו ניסים ונפלאות אף עם בחי' הדינים לעשות נקמה באויביו ולהרג את שונאיו ולהכרית כל הקמים עליו שהוא הכל בכח הדין. נתהפך אצלו לטובה. מול זה שהוא מהפך תאותיו שהוא שורש הרע לטובה והמשכיל יבין שממש הוא מדה נגד מדה. ומדת התשובה הזו מצינו אצל יוסף שניסה בזה פעמיים א' כששלחו יעקב אל אחיו ואמר לו הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני: ואמרו מ"ר (בראשית פ' פ"ד) בזה הלשון. אמר רבי חמא בר חנינא הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לו הנני כי הנני הוא לשון ענוה ושמחה וזירוז ורצה לקיים מצות כיבוד אב בשמחה רבה אף שידע שאחיו שונאים אותו וירא לנפשו שלא יעשו עמו רע. כאשר עשו עמו ואעפ"כ נזדרז בשמחה רבה לעשו' רצון קונו שצוהו בזה לכבד את אביו. והשנית עשה יוסף הצדיק במעשה אשת אדוניו שאמרו רז"ל (מ"ר שם פ' פ"ז) שאמר יוסף אבא נתנסה זקני נתנסה ואני איני נתנסה אמר לו הקב"ה חייך שאני מנסה אותך יותר מהם. הרי שהיה חפץ שיזדמן לידו דבר נסיון כדרך מאמר ר' עקיבא הנזכר יבא לידי כו'. ואמר עוד שם ע"פ וימאן ויאמר הן אדוני וגומר אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובו בית אבא לעולה לאברהם קח נא את בנך אשמע לך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן. דבר אחר ויאמר אל אשת אדוניו אמר לה למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה. אברהם אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה לאמור. יצחק וירא אליו ה' בלילה וכו' אשמע לך ושמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא הרי עד כזה הגיע אהבת יוסף אל ה' לירא כשיגלה עליו הקב"ה ימצא אותו טמא. וכבר הוא בכתובים של איש אלקים הקדוש המנוח מהורר דוב בער ממזרטיש גודל אהבה שבער בלב יוסף בעת הלז לה' על מאמר רז"ל (סוטה ל"ז ע"ב) שהראה לו דמות דיוקנו של אביו ע"ש בספרו ליקוטי אמרים. וע"כ אמרו שם במדרש (בפ' פ"ד הנזכר) הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף שנאמר גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה וסמך ליה ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וכו'. כי ידוע שקשה היה לפני הקב"ה קריעת ים סוף כי קרישת מי הים להיות קמו כמו נד נוזלים. הוא מצד תוקף הדין של אלהים המקמץ הכל: מה שהפיל סוס פרעה ורכבו ופרשיו אל תוך הים הי' מצד הדינים של אלהים ובחי' זו שיעשה נפלאות עם האדם מדת הדין זה הוא דבר קשה כי דיו לאדם שהדינים יהיו מוסרים מעליו מלירד הדין עליו. אף שהדין יעשה עוד נסים לאדם בקום ועשה כדוגמת החסד מהפלא הוא. ואינו נעשה כי אם ע"י זכות אדם הזה שמהפך תאוותיו לאהבת ה' ומצפ' שיגיענו טרם בואו לידו כנאמר למעלה. וע"כ אינו נקרע הים כי אם בזכות יוסף. וה' אלקים המסבב כל הסיבות. ורצה לסבב הסיב' של קריעת ים סוף. לא רצה לעזוב הדבר על נסיון יוסף עם אשת פוטיפר לבד. א' מחמת שהן בקדושיו לא יאמין והבחירה בידו. ואולי לא יוכל עמוד בנסיון. ע"כ הוא צוה ויעמוד שישנאו אותו אחיו: ושאביו ישלח אותו אליהם. ויקוים קודם בזה מדה הגדולה הזו. כדי שיוכל הים ליקרע לפני ב"י. ורק אח"כ כשעמד על נסיונו לשמור בריתו וכבש מעיינו והכל בגודל אהבה לה' אמרו חז"ל [שם פ' פ"ז] הים ראה וינס בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס. והיה בזה לבד די לקריעת הים. ואפשר שהא והא גרים והכל נכלל בכלל וינס שהיה ראה שנס ורץ בשמחה לקראת אויביו כדי לכבד את האב ובזה יבא דברי המדרש שהתחלנו על נכון ומקודם פתח לכו וראו מפעלות אלהים. הנה מתמיה' עצמו שזו דבר הקשה שהאלהים יעשה עוד מפעלות לטובת בני אדם. כי די בזה שהדינים יהיו מוסרים מעל האדם מלירד הדין עליהם. אבל שהאלהים יעשה עוד בקום ועשה בדוגמת החסד. מהפלא הוא. וכתיב בתריה הפך ים ליבשה כלומר שבים היה גם בזה שקפאו תהומו' בלב ים בקימוץ גדול ומרכבות פרעה וחילו ירה בים והכל בכח הדין ומאין זכו ב"י לזה. ע"כ אמר למה וישנאו אותו למה הסיב הקב"ה בלב שבטי יה להיות שונאים לאוהבי ה' כדי שיקרע הים לפניהם פי' כדי שיאמר יוסף הנני ויראה הים וינוס לפניו הכל כאשר בארנו: והנה שעור יגדל נא כח האי' העובד הלז'. שכל הנסים שיעשו לו ובשבילו הכל היה בנראה ונגלה לעין כל כי כיון שגם בחי' הדין יסכים עמו להעשו' לו ישוע' הלז מי יעכב מלהיות בבחי' פלאות רבות כמו נסי הים ויצ"מ:

ל״גיב. וביותר יעשה הפלאה הזאת למי שיהיה במדרגת שומר הברית באמת. כי הוא הוא התאוה והחזקה והחמדה הקשה יותר מכל התאות שבעולם כאשר כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פ' כ"ב הלכה י"ח) וז"ל אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומת ובכיה שנא' בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ונמצא בירושלמי [פ"ז דכתובות] ממניתא אמרי אפילו כשרים אין ממנין להיות אפוטרופוס לעריות. דתניא אפילו חסיד שבחסידים אין ממנין אותו וכו' ע"כ. והשומר בריתו באמתיות ובדרך סיג השני הנזכר הנה הוא נקרא צדיק יסוד עולם שעליו העולם עומד וזכותו גדול מאוד. אשר ע"כ סיבב הקב"ה עם יוסף שיעמוד עוד על נסיון זה. עם שאפשר היה די בנסיון הראשון לבד. אך שדרגא זו יקר בעיניו למאוד וחשוב' לפניו לעשות בשביל איש הצדיק הלזה נסים ונוראים נפלאים שלא בהטבע ובהתגלות רב ומעשה אליהו הגלעדי יוכיח שהוא פנחס זה אליהו שקנא לאלהיו על קנאת הברית. וכאשר נאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום וכמה נפלאים ונוראים ונסים נגלים נתגלו על ידו ועל ידי אלישע תלמידו והטעם הוא כי כל הנסים האלו הכל נעשו בבחינת אור הגנוז הנזכר למעלה והאור הזה הוא גנוז לצדיקיא דבחינת אור זרוע לצדיק כדברי (הזוהר הקדוש תרומה מובא לעיל) שגנוזו של אותו האור הוא בבחינת צדיק יסוד עולם ולכן הצדיקים שהמה שומרי הברית באמת ונקראו צדיקים מלאים ביודין שהוא דרגת שומר הברית עליהם הקדוש ב"ה מאיר אותו אור הגנוז ומצמיח להם ישועה בנגלה לעין כל שלא בדרך ההסתר כיון שגם הדין מסכים עמם לעשות עמם טובה והכל מטעם שראוין המה שנקראו צדיקים להאיר עליהם באור הזה וע"כ סיבב הקב"ה עם יוסף שיהיה נכנס בבחינת צדיק וכן היה ועמד בנסיונו ויקרא שמו יוסף הצדיק. וע"כ בזכות ויושע ה' ביום ההוא עם האור הגדול הנקרא אור יום ונגנז בבחינת הצדיק ושמור בהתגלות ובריאה לעין כל. והכל מרב טוב הצפון לצדיקים כאשר בארנו: וע"כ הראוי לכך ליכנס לתוך ופנימיות של המדה הזאת והשג ישיג השלימות של זאת המדה. אז בא יבא להדרגא להאיר עליו מאותו בחינה הנק' יום שהוא סוף ותכלית כל המאורות והשמחות:

ל״דיג. וזה רמזו רז"ל (חגיגה ט"ו ע"ב) גבי רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום שכתב האר"י ז"ל בלק"ת פ' בראשית שנכנס דרך יסוד שהוא שלום ולפי דברינו הנאמרים ודאי שכן ראוי ליכנס דרך פנימיות מדת היסוד. ולהשתמש באור הגנוז בו ולהיות צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דהיינו השגת והבנת האור הזה שמעולם ועד עולם. גלל זאת נתן ר' עקיבא דעתו שלא להצטרך ליכנס דרך פרטי הגבורות להכניס עצמן בגבור' עצמן ורק דרך הבט' גודל האור הלז יתיחדו ויתעלו כל מדות אלו באלו עד שיתחבר האור להיות כולו יחד ויומתקו כל הגבורות יחד ויהיה היחוד בכל העולמות נעשה יפה בכל היחודים והזווגים והוא יצא כדרך הזה הנק' שלום. לכן נכנס בשלום ויצא בשלום ואחר כל דברינו הנאמרים בזה שכל הטובות והנסים שנעשו לכל א' מישראל הן בהתגלות והן בסתיר' בטבע הכל עם זה האור יום גנוזו הוא במדת היסוד בחינת צדיק יסוד עולם וידוע אשר מדה זו היא המדה הששית המכוונת ליום הששי בבחינת ע"ש מכין לשבת וע"כ בישר לנו הכתוב: ואמר והיה ביום הששי והכינו את וכו' שהשמחה הגדולה והאור הנפלא הנקרא יום. וגנוז במדה הששית המכוון נגד יום הששי את כל זה תוכל להתמשך עליך ע"י הכנת השבת ביום הששי העלאת הנרות הנרמז במספר והכינו את כנ"ל והכל כי מורים למספר ת"ק הרמוז בשם שדי בחינת מדה ודרגא הזו ואתה תחזה מה שמבואר [ילקוט רמז תשי"ט] אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון וכו' שאיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם וכו' מורה על האמור בדברינו שע"י הנרות של שבת נוכל לקבל אורה מההוא אור שברא הקב"ה ביום א' הגנוז לצדיקים. וז"ש שאינו מאיר באור החמה. שהוא אור המאיר עתה לעין כל רק אור כבודו ית' בחי' אור הגנוז הנזכר:

ל״הכל דברינו הנאמרים ומבוארים בכל השורש הזה רמז לנו מלך שהשלים שלו ב"ה וב"ש בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון ש"לום ב"ו תהי"ה וש"די ב"ו "תעורר גם בהפוך אתוון רומז "בצל "שדי "תתלונן. גם "שלוה "בבית "תמצא גם "ששי "בו "תקבל הכל להורות על ענין רמזי הנרות וכוונתן ופועלתן שהוא למען רבות השלום בפמליא של מעלה ושל מטה ואנחנו בצל שדי נתלונן שהשם יאיר עלינו להגין עלינו מכל צד ולשמור מזוזת פתחי שע"י שלוה והשקט בבתינו ועי"כ אור הגנוז בבחי' יום ששי בו יקבל שהוא אור שברא הקב"ה ביום ראשון ונגנז לצדיקים גם רומז "שתים "בו "תדליק ו"שתים "בו "תמצא שהוא רמז על הדלקת שתי נרות ועי"כ נעשה על ידם שתי פעולות טובות אשר על כן קראנו השורש הזה בשמו הנרמז למען יהי' לך לאות ולסימן לכל דברינו בשורש הזה. והיה השם הזה לך לזכרון לעשות ולכוין כן כשמצוה עלינו מפי מלך לעולם ב"ה וב"ש. וכאשר גילה סודו אל עבדיו הנביאים. והיה אם כן תעשה: אור יאיר על נפשך ורוחך ושורש חלקך בעולמות עליונים מקדושת השבת אשר נרמז בו כנ"ל. ו"שבת "שלום "בו תמצא כל חפציך חפצי שמים וחפצי הגוף מאור ששת ימי בראשית הנגנז לצדיקים יפיץ עליך ענן אורו ובאברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה להסתירך בסתר עליון. והוא יגן על כל עמו ישראל בשלומו הטוב אמן. ובזה נשלם מה שרצינו לבאר בשורש הלזה:

ל״וסליק שורש השני בחסדי האל ית' אשר על במות אויבי ידריכני שומר כל עצמותי ובבת עיני. הוא אחד ואין שני: