סדורו של שבת, חלק א, שורש הרביעיSidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh IV
א׳נדבות פי רצה נא יי ומשפטיך למדני
1
ב׳שורש הרביעי זה שמו. נאה לו שבת בו תרצה
2
ג׳יבואר בו אין שבליל שבת אנו מרוצין ברצוי היפה ונאה לפני הקב"ה בבחי' יפה את רעיתי כתרצה ומצרה נעשה רצה וצהר שהוא מצהיר ומאיר עלינו באורו הגדול כצהרים וגם יתבאר בו ענין מעשה נח עם דורו ותפלת אברהם אל אנשי סדום: ובו שני ענפים:
3
ד׳ידבר לבאר ענין אמירתנו בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו פי' דברי הזוה"ק ע"פ ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' שהוא בגין דיעבור עליהו שבת חד ובו ו' עלים:
4
ה׳א. עין בעין תראה את דברינו בשורש הקודם הענין אשר נעשה בליל שבת בהמתקת הדינים כאשר בארנו ועתה באנו לספר גודל השבח היוצא מבחי' ההמתקה. וכמה הגדיל עלינו לבוא בזה עוד ממעלה למעלה כענין אשר כתבנו שאותיות הדוה נהפך להוד וידוע שזו היא ברכת ה' שממכה עצמה מתקן רטיה ומאותיות הרע עצמה נתהפך לברכה מדוה להוד ומנגע לענג וכל זאת ע"י ההמתקה ולכן אנו אומרין בקדוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ולכאורה היא לשפת יתר כי זה אשר קידש אותנו במצותיו. הוא מעלה יתירה מאשר רצה בנו. ואך הענין מאשר ידוע שבשלשה מילואים נתמלאים בחי' החמשה אותיות של אלקי. אחד ביודין ב' באלפ"ן ג' בההין. והנה אותן ב' פעמים אלקים שבמילוי יודין ואלפין אורן והמתקתן בהם בפנים כי היוד הוא מקור לכל השפעות וברכות. וכשנפתח המקור הלז נתמלא כל הבית והבנינים כולה אורה ושמחה. ועוד שנתנה בשם ע"ב שורש החסדים וכשנתמלא בה שם אלהים נתמזג תוקף הדין ויתלבן האודם שבחמשה עלי שושנה הרומז לה' אותיות אלקים. וגם האלף שהוא אות ראשונה בשם אהיה והוא פלא העליון היורד מלמעלה להמתיק את כל הדינים ולהיות קרוא עי"ז שם אדני שהוא אדון העולם כי האלף של אדני הוא הממתק את האותיות דין שאחריו וכשנתמלא בה שם אלהים גם הוא כוחו יפה והמתקתו ונפת צופו בתוכו להיות נתמזג בכחה תוקף הדין. אך הפחד ואימת הדין הוא מבחינת שם אלהים המתמלא בההין כי שורש הה' הנה הה' ראשונה שבש' הגדול מיני' דינים מתערין וה' אחרונה היא בעצמה בחי' אלהים: ולכן אין המתקתו עולה כי אם מהמספר עבור שמספרו רצה וברצות ה' דרכי בני אדם ע"י הטבת מעשיה' נתרצה הקב"ה לעמו ישראל ונתהפך להם מצרה שהוא מספר הזה לרצה ועונג להיותן מרוצין ברצוי' לפני הקב"ה וגם הרצה הלז נעשה בחי' צהר להיות מצהיר על עמו ישראל בגודל אור כצהרים ואז ויראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם והוא ענין היפוי שיופיים וחינם עולה לפני הקב"ה בעת הרצון שיהיה נעשה ונתהפך מצרה לרצה וצהר. וזהו יפה את רעיתי כתרצה כשיש בך זכות לעשות מתוקף הדין בחי' רצה אז מה יפה את ורעיתי נקראת:
5
ו׳ב. ועבור זה אנו מתפללין בשבת שהוא שעת המתקה הן מצד עצמו והן מצד קצת השבחים והודיה שלנו. שיומתק גם בחי' אלהים הזה שיהי' נעשה בבחי' רצה ולזה מתפללין ואומרין רצה במנוחתינו שיהי' נעשה בחי' רצה ביום מנוחתינו וגם רצה והחליצנו ומבקשין שלא תהיה צרה ביום מנוחתינו רק שאותיות הצרה תתהפך לרצה. וכן הוא באמת שע"י השבח והודיה ויין המשמח של קידוש נמתק בחי' אלהים הזה לרצה שהוא במדת הנצח הידוע ליודעי חן. וזה שאנו אומרין בקידוש היום ורצה בנו כי נעשה בהקידוש בחי' רצה ואז נמתקו ג' מדות נצח הוד יסוד הידועים לבחי' רצה וענג:
6
ז׳ג. ועל פי דברינו זה עולה יפה הטעם המבוא' בזוה"ק (אמור ד' צ"א) על פסוק אדם ובהמ' תושיע ה' וז"ל וחייס על כולא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע ה' לכלא בשקולא חדא. אדם ובהמה וכו' אדם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלא' ירצה לקרבן אשה לה' בגין דיעבר עלייהו שבת חד והא אוקמוהו עכ"ל. והנה לכאורה לפי הדברים האלו היה ראוי להיות מוכרח לעבור עליו כל יום השבת ובאמת אינו כן דאם נולד הולד בשב' קודם צאת הכוכבים ולשבת הבא' אם נמול בהשכמ' וזריזין מקדימין למצו' תיכף בעלות השחר נמצא שלא עבר עליו כ"א ליל שבת לבד. ואך מטעם הנ"ל דבחי' המתקת רצה הנ"ל נעשה בלילה ע"י הקידוש והשירות והקרא רמז גבי בהמה ומיום השמיני והלאה ירצה פי' שיהיה חל עליו העברת הזמן רצה הנ"ל שירצה לקרבן. ומאחר שזה הוא בלילה ולכן תיכף בהעברת עליו ליל שבת ירצה לקרבן וכמימרא דרבי אפטרקי (בחולין דף פ"א ע"א) הא כיצד כו' יום להרצאה פי' שאינו מרוצה כ"א ביום השמיני ובלילה לא ירצה ואף אם עלה ירד. ולא דמי לשאר קרבנות שפסולין לקרבן בלילה כי שם אם עלה לא ירד. וכאן אף אם עלה ירד כמ"ש (בתוספות שם) והכל מטעם שמוכרח לעבור עליו הליל השבת שהוא הזמן הרצה הנ"ל. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ירצה דייקא שנכנס בבחי' רצה כנ"ל לכן כן גבי אדם כשעבר עליו ליל שבת נקרא עבר עליו שבת חד: וכ"מ בזוה"ק הנ"ל לכולא בשקולא חדא. הרי שהוא בשקולא חדא רחמי אדם ובהמה שהרחיב זמנם. והכל הוא להיותן בעת שמתבסם עלמא ברחמי. ובעבור שהביסו' הלז הוא נעשה בלילי שבתות כמבואר לכן שווין בזה אדם ובהמה שירצו לאשה לה' כשיעבור עליהם ליל שבת לבד:
7
ח׳ד. והנה דברי הזוה"ק הלז נוטים לדברי המדרש רבה (כי תצא פ"ו) על פסוק כי יקרא קן צפור וז"ל ולמה התינוק נימול לשמנה שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין עד שיהא בו כוחו וכשם שהי' רחמים על האדם כך היה רחמים על בהמה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו וכו' וכך נתמלא רחמים על העופות שנאמר כי יקרא קן צפור וכו' ע"כ הרי שעושה הג' מצות אלו מילה ובהמה וקן צפור לרחמי המקום שחס הקב"ה על האדם ועל הבהמה להמתין עד יום השמיני שיגמרו בכל כחם וגם טעם של קן צפור מצד רחמי המקום. ואף שלכאורה הוא נגד טעם הזוה"ק הנ"ל שכתב הטעם כדי שיעבור עלייהו שבת חד ובמדרש כתוב כדי שיהיה בכל כוחו: ואך בדברי הזוה"ק הנז' שכתב בלשונו וחייס על כולא וכו' כנ"ל נוכל לפרש בו וחייס על כולא שאז בזמן רצה הלז חייס על כולא ונותן להם כוחם כמו שמפורש בדבריו (שם ע"ב) בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ויתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלייהו שבת חד וכו'. ולבתר דיתקיים ביה ההיא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה לה' בקיומא דשבת חד דאעבר עלוי עכ"ל: וממש מכוונים לדברי המדרש כדי שיהיו בכל כוחם. ודברי המדרש ודברי הזוה"ק שוין הן בטעמם שרחמי המקום על בריותיו הן כאשר מפורש בדבריהם ונתרצם עם דברי המשנה (ברכות ל"ג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו הנה למ"ד הטעם מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית ודאי דלא סתרי אהדדי ואדרבא מאחר שדעתם באדם ובהמה הוא הטעם מפני רחמי המקום כן גבי קן צפור צריך להיות הטעם מפני רחמי המקום שלא יטול קנאה במ"ב. כי מורה בדבריו שרק על קן צפור הוא טעם הרחמים ולא על האדם ובהמה טעם הרחמים רק כי גזירת הכתוב הן. ולדידיה אם היה אומר ופורט כל השלשה אלו בדבריו קן צפור ואדם ובהמה לכוללן בטעם הרחמים לא היו משתקין אותו לדברינו כנ"ל. ואתי שפיר לדבריו לשון המשנה דנקט דווקא קן צפור לחוד ולא אשמעינן רבותא דאפילו שלשתן ביחד. כי לדידיה אין משתקין כשנקט שלשה בדבריו אבל למ"ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות וצריך לומר שגזירות הקב"ה היה שיעבור עלייהו שבת חד לא מטעם הרחמים. וממילא לדידיה אף אם היה אומר כל השלשתן ביחד היה משתקין אותו והא דנקט קן צפור במשנה התנא נקט חד וה"ה לאחרינ':
8
ט׳ה. והנה בזה הענין תלוי הפלוגתא של הרמ"א עם הש"ך (בש"ע יו"ד סי' רס"א ס"א) אם טעו ומלו תינוק קודם שמנה ימים אם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. ואם נאמר דהטעם שמיל' לח' משום גזירת הכתוב ודאי אם מל אין מילתו מילה וצריך להטיף אבל לפי הטעם שהם רחמים. אם היה רחמי הקב"ה כשלא מלו אותו עדיין שלא לצער אותו מכש"כ כשמלו שלא להטיף ביום הח' כיון שכבר מלו אותו קודם הח'. ומזה יש לומר דלמ"ד משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים. לא קשה לאשמעינן המשנה הני תלתא שכולם טעם א' שאינם אלא גזירות: יש לומר לדידי' דהמשנה אשמעינן רבותא בקן צפור: ולא מבעיא באדם ובהמה דמשתקין אותו דנפק מניה חורבא לדינא דאם כפי מאמרו שהמה רחמי המקום וא"כ א"צ להטיף להנימול קודם ח' ולדידן צריך להטיף וא"כ בודאי משתקין אותו כי היכי דלא תיפוק מניה חורבא לדינא אבל קן צפור אשמעינן ממתניתין דאף לא נפיק מיניה חורבא לדינא מ"מ משתקין מפני שעושה מדותיו וכו' ולדידיה נידוק מהמשנה דלא אמרינן כלל הטעם של קנא' שלא תאמר הא והא איתנהו בי' אבל אי כן לא הוי צריך התנא לאשמעינן אף קן צפור כיון שיכולין מזה לטעות ולומר דגם גבי מילה הטעם משום רחמים כדי שלא יטול קנאה במ"ב ויפוק מניה חורבא לדינא כנ"ל. אלא ודאי שאין בה כלל הטעם דקנאה כי אם טעם מפני שעושה וכו' ולכן הני תרי לא הוצרך לאשמעינן כיון דיכולין לטעות לפי דבריו שלא להטיף דם ברית. אבל גבי קן צפור דלא אתו לידי תקלה כי אם אין קנאה לא יבואו לטעות באדם ואעפ"כ אסור משום שעושה מדותיו רחמים:
9
י׳ו. ולדברינו הנאמרים לא נוכל למידק מהמשנה הזאת הדין שאינו מפורש בגמ' ופוסקים אם גם בעופות שייך החיוב להשהותן שבעת ימים שירצה לקרבן כי מדברי המדרש נראה פשוט דאינו נוהג דאל"כ למה ליה למנקט רחמי המקום על העופות גבי קן צפור הלא גם הרחמים של שבעת ימים שייך גם בעופות אלא ודאי דאינו נוהג. ולכאורה גם מהמשנה היינו יכולין למידק את זאת דאינו נוהג בהם שבעת ימים דאת"ל דנוהג ל"ל להמשנה למנקט רחמי קן צפור לנקוט בדבר הרגיל בתורים ובני יונה שאסור להקריבן קודם שבעת ימים ואך לפי אשר בארנו אין מקום להוכחה זו די"ל דלעולם נוהג ומה דלא אשמעינן המשנה בזה כי זה הוא פשוט דמשתקין דיוכל ליפוק מניה חורבא לטעות גם באדם ובבהמה שטעם המתנה שבעת ימים. משום רחמי המקום ויבאו לבטל מצות מילה: לכן אשמעינן אף בקן צפור שאין לטעות בזה למילה כיון שלא סבר טעם הקנאה ואפי' הכי משתקין מפני שעושה וכו'. ומה שהביאני לספק בזה אף שלגי' רש"י בחולין (כ"ב ע"ב) מאימתי בני יונה כשרין ופי' רש"י משום דביום ראשון מאוסין הן. ומאימתי כשרין משמע ודאי דלא צריך המתנה שבעת ימים אך הרמב"ם ז"ל היה לו גי' אחרת בגמרא עד מתי כשרין וקאי על עבר זמנן. ואפשר עבור זה לא רצה בגי' רש"י כי מלשונו משמע שצריכין שבעת ימים שכתב בזה הלשון (בהלכות איסורי מזבח פ"ג הלכה ח') מצות עשה להקריב כל הקרבנות ביום השמיני והלאה ולא חילק בין עופות לשארי קרבנות ובודאי היה להרמב"ם ז"ל לפרש דאינו נוהג ומסתימתו ומלשונו כל הקרבנות משמע לכאורה דנוהג: וכן משמע לכאורה ממה דילפינן לכמה דברים שור שור משבת אפשר ה"ה דילפינן לכאן. גם לפי טעם הזוה"ק בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודאי אף בעופות שייך זאת. ואך מחמת שהוא הלכתא למשיחא ואין עסקינו עתה מהלכות הללו לא ירדתי לעומק הדבר לצלול במים אדירים להוציאו מספיקו ואמרתי יבוא מי שלבו שלם בדבר ויוציא הדין לאמתו נחזור לענין אשר ברצות ה' דרכי איש ובפרט בלילי שבתות. אז גם אויביו ישלים אתו וזוכה להמתיק גבורת אלהים במלוי ההין לרצה וצהר כאמור:
10
י״אידבר לתרץ את נח הצדיק על מה שלא ביקש על אנשי דורו וגם טעם היש דורשין לגנאי מי הכריחם לדרוש כך: וידוע שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה ובו ט' עלים:
11
י״בא. ועל כל אלה רמז הכתוב גבי נח את האלהים התהלך נח והוא כהיש דורשין לשבח שאף בבחינ' האלהים הידוע מדת הדין החזק שהוא במלוי ההין אעפ"כ התהלך נח להחזירם לרצה והקב"ה נתרצה על ידו ועכ"פ הועיל לעצמו לקיים העולם בזה כי על בני דורו לא היה יכול להתרצות וכמו שנבאר לקמן. ואך על עצמו להתקיים העולם על ידו הועיל תמימותו והתהלכותו את האלהים לרצותו שיהי' נעש' בבחי' רצה ואהני מעשיו שנתרצ' לו הקב"ה ואמר לו צהר תעש' לתיב' שיצאת מבחינת צרה כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' ל"ד) ויצא מצרה צדיק זה נח שיצא מתוקף הדין שלא יהיה עליו צרה והיפך שיעלה ממנו שצוהר תעשה לתיבה וצהר לשון הארה שתאיר עליך ועל כל אשר בתיבה אתך לחיות זרע על פני כל הארץ:
12
י״גב. והנה על דורו השיב לו הקב"ה קץ כל בשר בא לפני הוא בדרך שאמרתי על תפלת אברהם אל הקב"ה במעשה סדום שאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וגו' למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה ואח"כ אמר האף תספה צדיק וגו' ולכאורה מהיכי תיתי לו לומר כן שהקב"ה יכלה הכל וגם מה הוא לשון שהשיב לו הקב"ה אם אמצא וגם אברהם אומר אחר כך אולי ימצאון מה מציאה שייך בזה:
13
י״דג. אך הנה אמרתי על מאמר רז"ל (בבא מציעא דף ב' ע"א) ס"ד מאי מצאתיה ראיתיה ולכאורה ק' מה זה היה ההוי אמינא לומר מצאתיה ראיתיה משמע מה ענין מציאה אצל ראיה. והוי אמינא לא שייך כי אם כשיש מקום כזו ע"כ גם כאן היה ה"א לומר כן ואנה מצא שמציאה זו ראה ואך נראה לומר בקרא דהנה מצינו בקרא מצאתי את דוד עבדי ואמרו רז"ל (מ"ר בראשית פ' נ') היכן מצאתי אותו בסדום על שבא מרות המואביה מזרע לוט שהיה בסדום הנה המציאה הלז אין פי' אחזתי אותו בידי אלא היא לשון ראיה שראה אותו מרחוק שעתיד לעמוד משם דוד הרי דמצינו בקרא שלשון המציאה נאמר על הראיה לבד ועבור זה היה הה"א בגמרא שמציאה זו הוא ראיה. והנה תפלת אברהם ודאי לא היה על הצדיקים אשר שם. כי המה ודאי לא יאבדו ואדרבה בזכותם היה הקב"ה מציל את העיר ולא היה עולה על לב לשחת את העיר כלל אלא ודאי מקטנם ועד גדולם כולם בכלל היו ראוין להתהפך כמ"ש הקרא ואנשי סדום רעים וחטאים וגומר. ואך אברהם אבינו עליו השלום לימד זכות עליהם בזה הדבר. כי אף אם עתה אין ביניהם שום צדיקים. ואך אולי יש צדיקים מוטבעים ומשוקעים בתוך העיר פי' שעתיד לעמוד מהם לדורי דורות לכן אמר למען הצדיקים אשר בקרבה. בקרב"ה דייקא בקרב העם מוטבעים ומשוקעים בנפשותם שעתידין לעמוד מהם צדיקים לכן אמר האף תספה צדיק כזה שהוא עתה עם רשע בצוות' חדא ואם כך הוא מדתך שאין אתה משגיח בעת רשעת האדם על הטוב שעתיד לצאת ממנו אז כצדיק כרשע. פי' כי ידוע שמדתך הטובה לדון את האדם לפי העת שעתה בו כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' נ"ג) ע"פ באשר הוא שם אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא את' מעלה לו באר אמר להם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו וכו' ע"כ:
14
ט״וד. ולכן אם תדין את הרשע לעת דהשתא ולא תשגיח על הטוב המאוחר שבכוחו אז יהי' דין הצדיק והרשע שוין: והיה כצדיק כרשע שוין לדון אותם לפי מעשיו דהשתא: ובאמת מדת הטוב' מרובה ממדת הפורעניות כדאיתא בגמרא (סוטה י"א ע"א) על כי רב חסד הוא: והשיב לו הקב"ה אם אמצא בסדום פי' אף אם בדרך מציא' ראי' שאראה חמשים צדיקים יעמדו מתוכו לדורי דורות ונשאתי לכל המקום בעבורם. וכיון ששמע אברהם שהפעולה הזאת נקראת בלשון מציאה כאומרו אם אמצא. ע"כ התפלל אחרי כך אולי ימצאון בדרך מציאה ראיה ארבעים ושלשים וגומר:
15
ט״זה. לכן בזה יש לתרץ גבי נח שכתוב בדורותיו ולא כתוב בדורו שהקרא מתרץ את נח שאף מה שארז"ל על פסוק כי מי נח זאת לי שנקרא על שמו מפני שלא התפלל על בני דורו לא כ"כ הי' אשמה בידו שבאמת עשה את שלו והתפלל על הדורות לרבות שהזכיר גם את הדורות שעתיד לצאת מהם לכן אמר הקב"ה צדיק תמים הי' בדורותיו שהכל יפה עשה והתפלל עבור זה הדור שהיה בימיו בכח כל הדורות שהיו ראוים לצאת אולי ינצלו בזכותם ואך הקב"ה השיב לו קץ כל בשר בא לפני שכבר נסתכלתי בקץ כל בשר עד סוף כל הדורות שראוי לעמוד מדור הרע הזה ולא נעלם ממני וכל הארץ שכל ימי הארץ שמדורות האלו מלאו חמס מחמתן אין טוב נמצא בהם:
16
י״זו. ואגב באתי לפרש גם את היש דורשין לגנאי. כי הנה יש לפרש הפסוק ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס וגו' הוא על דרך מאמר ז"ל [בע"ז נ"ד ע"ב] שהשיבו הזקנים שברומי להפלוסופין ששאלו אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה והתשובה הרי הם עובדים לדבר שהעולם צריך בו כמו חמה ולבנה יאבד עולמו מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקל עתידים ליתן את הדין הרי שגזל סאה חיטין וזרע דין הוא שלא תצמח אלא עולם כמנהגו כו' הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' ע"כ ולכאורה מה אלו ראיה להמינים אשר גם על זה יאמרו שאין זה עבירה ואדרבה אם דבר המתהוה בעולם הקשה למה אינו מבטל מכש"כ במה שעדין לא נתהוה שיקשה לו אם זו עבירה למה מהוה הדבר ההוא וגם מה שהקב"ה מוכרח לצור צורת וכו' ודאי כי יקשה יותר. והכוונה הוא ע"פ מאמר ז"ל (עירובין ק' ע"ב) אמר ר' יוחנן אם לא ניתנה התורה היינו למדים גזל מנמלה ועריות מיונה הנה השתי עבירות אלו הי' להתנהג בינינו אף אם לא היה ניתנה התורה לכן הביאו ראיה להפלסופים האלו מהדברים שאף בלא צווי הקב"ה היה עלינו לעשות כהנמלה והיונה ובזה אין ראוי לדעת להכחיש ואעפ"כ אין עושין כך ואדרבה שלא עוד אלא שמכריחין אותו לצור כו': ובזה מראה לנו שנדע שעולם כמנהגו נוהג. ובזה נכחיש ונבטל דעת המינים ששואלין ודורשין בדבר שיוכל הדעת לטעות בו לומר אם אין רצונו וכו' והראה הקדוש ב"ה בדברים שאין הדעת סובלתן שיותרו ואעפ"כ עולם כמנהגו נוהג ומהם נקיש על השאר. וע"כ אמרו להם הרי שגזל סאה חיטין וכו' הרי שבא על אשת חבירו וכו' וזה ודאי עבירה הוא ואעפ"כ אינה מבטלת ולכן אין ראי' גם על חמה ולבנה. והנה שתי העונות אלו ראויין לכנותם בשם הטבע כי ידוע שבלא דעת יעשה הנמלה שתאמר מצות המלך עלי שלא אגזול וליונה כמו כן אלא ודאי שכך הטביע הקב"ה בטבע העולם לידבק במינו וליהנות משלו אך בעת קילקול האדם נתקלקלו כל הבהמה וחיה וכל האדם ונהרס הטבע הזאת ולא נשאר' על מכונה רק עשה הקב"ה שישאר הטבע הזאת בקצת בעלי חיים להורות לבני אדם שעל כזה נטבע טבע העולם והטבע הוא בחינת אלהים במספר השוה לכן החוטא בדברים אלו שאפילו הטבע גורמת שלא לעבור עליהן נקרא חוטא לפני אלהים ומכש"כ אם בדבר שהטבע מכחיש דהיינו בגזל הקב"ה מראה להם שצומח ומצמיח כל שכן שצריך האדם לשום על לבו לומר זה אינו כ"א להורות ולהראות לנו שעולם כמנהגו נוהג ולא לטעות אף בדבר שאינו מן הטבע כמו שהשיבו הזקנים הנ"ל ואך כשמראה הקב"ה זאת לעיניהם. והעם אינם לוקחים זאת לתוכחת מוסר ולדייק ממנו אף דבר שאינו בטבע רק אדרבא עבור שרואה שגוזל וחומס וזורע ונתגדל וצומח אומר אף על זה אין אשמה בדבר וחוטא ג"כ אף בדברים שמן הטבע היה צריך ליזהר מהן ושתים רעות עושה שאין משגיח ברצון הבורא ית' ועוד שחוטא אך פחות מן הטבע. וזה ותשחת הארץ לפני אלהים שחטאו אף למטה מהטבע אף שותמלא הארץ חמס שנתמלא הארץ בהחמס שגזלו וזרעו והצמיח להם מן הארץ כעולם שמנהגו נוהג והיה להם לידע דבר זה ללמוד דבר מדבר אף באינו מהטבע והם עשו בהיפוך שחטאו בזה אף למטה מהטבע. אבל נח הצדיק שם לבו אל הדבר לידע מה שהקב"ה הראה לו בהטבע העולם והבין שלהורות בא ללמוד לאדם דעת אף לדבר שחוץ לטבע וזה שאמרו ז"ל (מ"ר בראשית פ' ל') נח צריך סעד לתומכו שמהוראתו של הקב"ה בהטבע הי' תומך אותו שלא הוקשה לו אם אינו חפץ כנ"ל. לכן יש דורשין לגנאי שצדיק כו' היה בדורותיו שדורו לא השגיח ע"ז והוא השגיח אבל בדורו של אברהם וכו':
17
י״חז. ולתרץ את היש דורשין לגנאי מה שלכאורה יתמה למה לחכמינו ז"ל לדרוש באופן שהתורה מספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפי' בגנו' בהמה טמאה כמאמר הקרא ומן הבהמה אשר איננה טהורה כמ"ש (בפסחים ג' ע"א) אכן טעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שאף שלא הי' צדיק כי אם לפי דורו ולא צדיק גמור ואלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום. אעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו זיכה אותו ודן אותו לפי מעשי דורו. כמאמר רז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"ט) גבי אלמנה צרפתה שאמרה לאליהו מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני וגו' עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והי' מעשי רבים על מעשי בני עירי והייתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת וכו' ע"כ. הרי שהקב"ה דן את האדם במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו. וכמאמר הקרא יתר מרעהו צדיק פי' אף אם אינו צדיק גמור רק שצדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה: על כן כאן הקב"ה זוכה את נח לפי מעשי דורו להציל אותו לבדו:
18
י״טח. ולזה אמר לו קץ כל בשר בא לפני דקדק לומר כל בשר לכלול גם אותו כדברי חז"ל (מ"ר בראשית פ' ל"א) ע"פ הזה כההוא דאמר ר' אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן וכו' ומבואר בזה"ק [בא דף ל"ג ע"ב] בזה"ל קץ שם לחושך וגו' לשיצא' כלא הוא חוקר ודא איהו קץ כל בשר בא לפני ודאי בגין לשיצאה וכו' ע"כ ואמר לשיצאה כלא לרמז גם על נח ובפירוש אמרו רז"ל (סנהדרין כ"ח ע"א) אף על נח נחתם גזר דין שנאמר ולא נח בהם ועוד כי בכל מקו' שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים ע"כ עשה לך תיבת עצי גופר וגומר כלומר שהצלתך תהי' בבחינת ההסתר שתסתיר עצמך מהם כדי שלא תראה במפלתן ואתה ניצול כמאמר רז"ל גבי לוט על פסוק אל תביט אחריך. ועוד מאחר שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע כנ"ל. וע"כ חלילה לך להתראות חוץ כמאמר הכתוב במצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' ע"כ עשה לך לבדך להסתתר בתיבה עבור שני הטעמים אלו ואז תוכל להנצל והכל מרוב חסדי המקום ב"ה הי' עצתו אמונה אליו לעשות כזאת למען ינצל ויקוים העולם על ידו וזה נראה כוונת רש"י זלה"ה שמשנה מלשון המדרש (בראשית פ' ל') שכתב ואלו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל לא הי' צדיק ורש"י כתב אלו הי' בדורו של אברהם. כוון לדברינו שבמאמר קץ כל בשר כלל גם את נח בהגזיר' שגזר עליהם כי בהדי הוצא לקי וכו'. משא"כ באברהם כתיב ויהי בהפוך אלהים וגומר ויזכור אלהים את אברהם הרי מצינו ההפרש וההבדל שבינו לאברהם לכן כתב אלו הי' בדורו של אברהם:
19
כ׳ט. ואמנם היש דורשין לשבח ג"כ הי' קש' להם תיבת קץ כל בשר דמשמע שעל הכלל כולו יצא: ואך שהם סוברים כי הי' גלוי וידוע לפני הקב"ה שאילו הי' בדורו של משה הי' מגיע קרוב לבחינת משה רבינו ע"ה שיצא מבחינת בשר אדם לבחינת אלהים כמאמר רז"ל (מ"ר דברים פ' י"א) ע"פ איש אלהים אמר ר' אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים ואי"ה יבואר בדברינו (בחלק שני דרוש השני) שהוא הי' בבחי' הממוצע בין אלהים ואדם ועליו אמר הכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי פי' מי שהוא בבחינת אדם וחי הכלול משניהם עם זה יוכל אלהינו לדבר אבל מי כל בשר פי' מי שהוא כלו בשר אשר שמע קול אלהי' חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי ע"ש שהארכתי בזה. ועל זה אמרו רז"ל (חולין קל"ט ע"ב) משה מן התורה מניין שנאמר בשגם הוא בשר. כי בשרו הי' אצלו רק כמין גם וטפל אליו ועיקרו הי' בחי' החיות אלהים שבו. לכן הקב"ה שיודע מחשבות האדם וידע בו בנח שאלו הי' בדורו של משה הי' מגיע קרוב לבחינת משה וכדרך מאמר רז"ל (מדרש רבה שם) נח אמר למשה אני גדול ממך וכו'. ע"כ נחשב לו להקב"ה כאילו יצא ממדרגת כל בשר שלא להיות בכלל אלו שאמרו כי מי כל בשר וגומר וע"כ נקטו בלשונם משה ושמואל כי שמואל שקול כנגד משה. וע"כ אמר קץ כל בשר בא לפני פי' מי שהוא בבחי' כל בשר אותו אשחית אבל נח אינו בכלל זה. וע"כ ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר וגומר ואתה עשה לך תיבת וגומר כי אף בחינת אלהים שהוא הדין הסכים שינצל הוא וכמאמר רז"ל (ברכות י"ז ע"ב) ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב שמואל כו' כל העולם כלו נזונין בצדק' והן נזונין בזרוע ע"כ: ובזה יש לפרש מאמר רז"ל [מ"ר בראשית פ' ל'] נח נח נייח לעילא ונייח לתתא כי הי' כדוגמת משה רבינו וכאשר אמרתי על מאמר רז"ל הנ"ל מחציו ולמטה איש וכו' כי בשני הדרגות עלה למעלה היותר גדולה באלו הג' דברים שאדם דומ' למלאכי השרת כמ"ש [בחגיגה ט"ז ע"א] נעשה כולו אלהים ובהשלשה דברים שאדם דומה לבהמה נעשה בבחינת איש שהוא הדרגא היותר גדולה שמשמות האדם שהוא איש אדם אנוש גבר ואיש הוא המעולה שבכולם כי הוא לשון חשיבות וכמו שפירש"י (ישעיהו ב׳:ט׳) על פסוק וישח אדם וישפל איש וישח אדם הקטנים וישפיל איש הגדולי' ואנשי חיל ע"כ גם כאן אמר הקרא נייח לעילא ונייח לתתא. כי הי' בו נייחא ונ"ר להקב"ה בדברי' השוה לעילא ובדברים השו' לתתא בבחי' משה ובזה יתישבו הפסוקים לשני המדרשים כאשר בארנו:
20
כ״אוכל דברינו הנאמרים ומבוארים בכל השורש הזה רמז לנו מלך עונה בעת צרה ב"ש וב"ה בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון שב"ת ב"ו ת"רצה גם ש"לשה ב"ו ת"מתיק גם בהיפוך אתוון ב"ליל ש"בת ת"רצה. הכל להורות אשר ליל שבת הוא הגורם להעשות בו בחינת הרצה הנ"ל. ואנחנו נרצין לפניו נתקיים בנו יפה את רעיתי כתרצה ועי"ז שלשה מדות נה"י נמתקים במתוק גמור אשר על כן קראנו השורש הזה בשמו הנרמז עליו להיות לך לאות ולסימן לכל דברינו. בשורש הזה והיה השם הזה לך לזכרון לעשות ולכוין כן. והיה אם כן תעשה הקב"ה יאיר על נפשך ורוחך ושורש חלקך בעולמות עליונים מקדושת השבת אשר נרמז בו כנ"ל וש"בת ב"ריאים ת"רצה בחי' רצה וחיות על כל עלמא ואדם ובהמה וכל הנבראים תושיע ה' ובזה נשלם מה שהיה רצונינו לבאר בשורש הלזה:
21
כ״בסליק שורש הרביעי. בעזרת ה' מקדש השבת מברך שביעי. ויהי רצון שעינינו תראנה בעת שאליו הכל מנחה יביאו:
22