סדורו של שבת, חלק א, שורש הרביעי ב׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh IV 2

א׳ידבר לתרץ את נח הצדיק על מה שלא ביקש על אנשי דורו וגם טעם היש דורשין לגנאי מי הכריחם לדרוש כך: וידוע שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה ובו ט' עלים:

ב׳א. ועל כל אלה רמז הכתוב גבי נח את האלהים התהלך נח והוא כהיש דורשין לשבח שאף בבחינ' האלהים הידוע מדת הדין החזק שהוא במלוי ההין אעפ"כ התהלך נח להחזירם לרצה והקב"ה נתרצה על ידו ועכ"פ הועיל לעצמו לקיים העולם בזה כי על בני דורו לא היה יכול להתרצות וכמו שנבאר לקמן. ואך על עצמו להתקיים העולם על ידו הועיל תמימותו והתהלכותו את האלהים לרצותו שיהי' נעש' בבחי' רצה ואהני מעשיו שנתרצ' לו הקב"ה ואמר לו צהר תעש' לתיב' שיצאת מבחינת צרה כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' ל"ד) ויצא מצרה צדיק זה נח שיצא מתוקף הדין שלא יהיה עליו צרה והיפך שיעלה ממנו שצוהר תעשה לתיבה וצהר לשון הארה שתאיר עליך ועל כל אשר בתיבה אתך לחיות זרע על פני כל הארץ:

ג׳ב. והנה על דורו השיב לו הקב"ה קץ כל בשר בא לפני הוא בדרך שאמרתי על תפלת אברהם אל הקב"ה במעשה סדום שאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וגו' למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה ואח"כ אמר האף תספה צדיק וגו' ולכאורה מהיכי תיתי לו לומר כן שהקב"ה יכלה הכל וגם מה הוא לשון שהשיב לו הקב"ה אם אמצא וגם אברהם אומר אחר כך אולי ימצאון מה מציאה שייך בזה:

ד׳ג. אך הנה אמרתי על מאמר רז"ל (בבא מציעא דף ב' ע"א) ס"ד מאי מצאתיה ראיתיה ולכאורה ק' מה זה היה ההוי אמינא לומר מצאתיה ראיתיה משמע מה ענין מציאה אצל ראיה. והוי אמינא לא שייך כי אם כשיש מקום כזו ע"כ גם כאן היה ה"א לומר כן ואנה מצא שמציאה זו ראה ואך נראה לומר בקרא דהנה מצינו בקרא מצאתי את דוד עבדי ואמרו רז"ל (מ"ר בראשית פ' נ') היכן מצאתי אותו בסדום על שבא מרות המואביה מזרע לוט שהיה בסדום הנה המציאה הלז אין פי' אחזתי אותו בידי אלא היא לשון ראיה שראה אותו מרחוק שעתיד לעמוד משם דוד הרי דמצינו בקרא שלשון המציאה נאמר על הראיה לבד ועבור זה היה הה"א בגמרא שמציאה זו הוא ראיה. והנה תפלת אברהם ודאי לא היה על הצדיקים אשר שם. כי המה ודאי לא יאבדו ואדרבה בזכותם היה הקב"ה מציל את העיר ולא היה עולה על לב לשחת את העיר כלל אלא ודאי מקטנם ועד גדולם כולם בכלל היו ראוין להתהפך כמ"ש הקרא ואנשי סדום רעים וחטאים וגומר. ואך אברהם אבינו עליו השלום לימד זכות עליהם בזה הדבר. כי אף אם עתה אין ביניהם שום צדיקים. ואך אולי יש צדיקים מוטבעים ומשוקעים בתוך העיר פי' שעתיד לעמוד מהם לדורי דורות לכן אמר למען הצדיקים אשר בקרבה. בקרב"ה דייקא בקרב העם מוטבעים ומשוקעים בנפשותם שעתידין לעמוד מהם צדיקים לכן אמר האף תספה צדיק כזה שהוא עתה עם רשע בצוות' חדא ואם כך הוא מדתך שאין אתה משגיח בעת רשעת האדם על הטוב שעתיד לצאת ממנו אז כצדיק כרשע. פי' כי ידוע שמדתך הטובה לדון את האדם לפי העת שעתה בו כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' נ"ג) ע"פ באשר הוא שם אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא את' מעלה לו באר אמר להם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו וכו' ע"כ:

ה׳ד. ולכן אם תדין את הרשע לעת דהשתא ולא תשגיח על הטוב המאוחר שבכוחו אז יהי' דין הצדיק והרשע שוין: והיה כצדיק כרשע שוין לדון אותם לפי מעשיו דהשתא: ובאמת מדת הטוב' מרובה ממדת הפורעניות כדאיתא בגמרא (סוטה י"א ע"א) על כי רב חסד הוא: והשיב לו הקב"ה אם אמצא בסדום פי' אף אם בדרך מציא' ראי' שאראה חמשים צדיקים יעמדו מתוכו לדורי דורות ונשאתי לכל המקום בעבורם. וכיון ששמע אברהם שהפעולה הזאת נקראת בלשון מציאה כאומרו אם אמצא. ע"כ התפלל אחרי כך אולי ימצאון בדרך מציאה ראיה ארבעים ושלשים וגומר:

ו׳ה. לכן בזה יש לתרץ גבי נח שכתוב בדורותיו ולא כתוב בדורו שהקרא מתרץ את נח שאף מה שארז"ל על פסוק כי מי נח זאת לי שנקרא על שמו מפני שלא התפלל על בני דורו לא כ"כ הי' אשמה בידו שבאמת עשה את שלו והתפלל על הדורות לרבות שהזכיר גם את הדורות שעתיד לצאת מהם לכן אמר הקב"ה צדיק תמים הי' בדורותיו שהכל יפה עשה והתפלל עבור זה הדור שהיה בימיו בכח כל הדורות שהיו ראוים לצאת אולי ינצלו בזכותם ואך הקב"ה השיב לו קץ כל בשר בא לפני שכבר נסתכלתי בקץ כל בשר עד סוף כל הדורות שראוי לעמוד מדור הרע הזה ולא נעלם ממני וכל הארץ שכל ימי הארץ שמדורות האלו מלאו חמס מחמתן אין טוב נמצא בהם:

ז׳ו. ואגב באתי לפרש גם את היש דורשין לגנאי. כי הנה יש לפרש הפסוק ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס וגו' הוא על דרך מאמר ז"ל [בע"ז נ"ד ע"ב] שהשיבו הזקנים שברומי להפלוסופין ששאלו אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה והתשובה הרי הם עובדים לדבר שהעולם צריך בו כמו חמה ולבנה יאבד עולמו מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקל עתידים ליתן את הדין הרי שגזל סאה חיטין וזרע דין הוא שלא תצמח אלא עולם כמנהגו כו' הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' ע"כ ולכאורה מה אלו ראיה להמינים אשר גם על זה יאמרו שאין זה עבירה ואדרבה אם דבר המתהוה בעולם הקשה למה אינו מבטל מכש"כ במה שעדין לא נתהוה שיקשה לו אם זו עבירה למה מהוה הדבר ההוא וגם מה שהקב"ה מוכרח לצור צורת וכו' ודאי כי יקשה יותר. והכוונה הוא ע"פ מאמר ז"ל (עירובין ק' ע"ב) אמר ר' יוחנן אם לא ניתנה התורה היינו למדים גזל מנמלה ועריות מיונה הנה השתי עבירות אלו הי' להתנהג בינינו אף אם לא היה ניתנה התורה לכן הביאו ראיה להפלסופים האלו מהדברים שאף בלא צווי הקב"ה היה עלינו לעשות כהנמלה והיונה ובזה אין ראוי לדעת להכחיש ואעפ"כ אין עושין כך ואדרבה שלא עוד אלא שמכריחין אותו לצור כו': ובזה מראה לנו שנדע שעולם כמנהגו נוהג. ובזה נכחיש ונבטל דעת המינים ששואלין ודורשין בדבר שיוכל הדעת לטעות בו לומר אם אין רצונו וכו' והראה הקדוש ב"ה בדברים שאין הדעת סובלתן שיותרו ואעפ"כ עולם כמנהגו נוהג ומהם נקיש על השאר. וע"כ אמרו להם הרי שגזל סאה חיטין וכו' הרי שבא על אשת חבירו וכו' וזה ודאי עבירה הוא ואעפ"כ אינה מבטלת ולכן אין ראי' גם על חמה ולבנה. והנה שתי העונות אלו ראויין לכנותם בשם הטבע כי ידוע שבלא דעת יעשה הנמלה שתאמר מצות המלך עלי שלא אגזול וליונה כמו כן אלא ודאי שכך הטביע הקב"ה בטבע העולם לידבק במינו וליהנות משלו אך בעת קילקול האדם נתקלקלו כל הבהמה וחיה וכל האדם ונהרס הטבע הזאת ולא נשאר' על מכונה רק עשה הקב"ה שישאר הטבע הזאת בקצת בעלי חיים להורות לבני אדם שעל כזה נטבע טבע העולם והטבע הוא בחינת אלהים במספר השוה לכן החוטא בדברים אלו שאפילו הטבע גורמת שלא לעבור עליהן נקרא חוטא לפני אלהים ומכש"כ אם בדבר שהטבע מכחיש דהיינו בגזל הקב"ה מראה להם שצומח ומצמיח כל שכן שצריך האדם לשום על לבו לומר זה אינו כ"א להורות ולהראות לנו שעולם כמנהגו נוהג ולא לטעות אף בדבר שאינו מן הטבע כמו שהשיבו הזקנים הנ"ל ואך כשמראה הקב"ה זאת לעיניהם. והעם אינם לוקחים זאת לתוכחת מוסר ולדייק ממנו אף דבר שאינו בטבע רק אדרבא עבור שרואה שגוזל וחומס וזורע ונתגדל וצומח אומר אף על זה אין אשמה בדבר וחוטא ג"כ אף בדברים שמן הטבע היה צריך ליזהר מהן ושתים רעות עושה שאין משגיח ברצון הבורא ית' ועוד שחוטא אך פחות מן הטבע. וזה ותשחת הארץ לפני אלהים שחטאו אף למטה מהטבע אף שותמלא הארץ חמס שנתמלא הארץ בהחמס שגזלו וזרעו והצמיח להם מן הארץ כעולם שמנהגו נוהג והיה להם לידע דבר זה ללמוד דבר מדבר אף באינו מהטבע והם עשו בהיפוך שחטאו בזה אף למטה מהטבע. אבל נח הצדיק שם לבו אל הדבר לידע מה שהקב"ה הראה לו בהטבע העולם והבין שלהורות בא ללמוד לאדם דעת אף לדבר שחוץ לטבע וזה שאמרו ז"ל (מ"ר בראשית פ' ל') נח צריך סעד לתומכו שמהוראתו של הקב"ה בהטבע הי' תומך אותו שלא הוקשה לו אם אינו חפץ כנ"ל. לכן יש דורשין לגנאי שצדיק כו' היה בדורותיו שדורו לא השגיח ע"ז והוא השגיח אבל בדורו של אברהם וכו':

ח׳ז. ולתרץ את היש דורשין לגנאי מה שלכאורה יתמה למה לחכמינו ז"ל לדרוש באופן שהתורה מספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפי' בגנו' בהמה טמאה כמאמר הקרא ומן הבהמה אשר איננה טהורה כמ"ש (בפסחים ג' ע"א) אכן טעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שאף שלא הי' צדיק כי אם לפי דורו ולא צדיק גמור ואלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום. אעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו זיכה אותו ודן אותו לפי מעשי דורו. כמאמר רז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"ט) גבי אלמנה צרפתה שאמרה לאליהו מה לי ולך איש אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני וגו' עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני עירי והי' מעשי רבים על מעשי בני עירי והייתי ראוי לנס משבאת לכאן לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת וכו' ע"כ. הרי שהקב"ה דן את האדם במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו. וכמאמר הקרא יתר מרעהו צדיק פי' אף אם אינו צדיק גמור רק שצדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה: על כן כאן הקב"ה זוכה את נח לפי מעשי דורו להציל אותו לבדו:

ט׳ח. ולזה אמר לו קץ כל בשר בא לפני דקדק לומר כל בשר לכלול גם אותו כדברי חז"ל (מ"ר בראשית פ' ל"א) ע"פ הזה כההוא דאמר ר' אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן וכו' ומבואר בזה"ק [בא דף ל"ג ע"ב] בזה"ל קץ שם לחושך וגו' לשיצא' כלא הוא חוקר ודא איהו קץ כל בשר בא לפני ודאי בגין לשיצאה וכו' ע"כ ואמר לשיצאה כלא לרמז גם על נח ובפירוש אמרו רז"ל (סנהדרין כ"ח ע"א) אף על נח נחתם גזר דין שנאמר ולא נח בהם ועוד כי בכל מקו' שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים ע"כ עשה לך תיבת עצי גופר וגומר כלומר שהצלתך תהי' בבחינת ההסתר שתסתיר עצמך מהם כדי שלא תראה במפלתן ואתה ניצול כמאמר רז"ל גבי לוט על פסוק אל תביט אחריך. ועוד מאחר שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע כנ"ל. וע"כ חלילה לך להתראות חוץ כמאמר הכתוב במצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' ע"כ עשה לך לבדך להסתתר בתיבה עבור שני הטעמים אלו ואז תוכל להנצל והכל מרוב חסדי המקום ב"ה הי' עצתו אמונה אליו לעשות כזאת למען ינצל ויקוים העולם על ידו וזה נראה כוונת רש"י זלה"ה שמשנה מלשון המדרש (בראשית פ' ל') שכתב ואלו הי' בדורו של משה או בדורו של שמואל לא הי' צדיק ורש"י כתב אלו הי' בדורו של אברהם. כוון לדברינו שבמאמר קץ כל בשר כלל גם את נח בהגזיר' שגזר עליהם כי בהדי הוצא לקי וכו'. משא"כ באברהם כתיב ויהי בהפוך אלהים וגומר ויזכור אלהים את אברהם הרי מצינו ההפרש וההבדל שבינו לאברהם לכן כתב אלו הי' בדורו של אברהם:

י׳ט. ואמנם היש דורשין לשבח ג"כ הי' קש' להם תיבת קץ כל בשר דמשמע שעל הכלל כולו יצא: ואך שהם סוברים כי הי' גלוי וידוע לפני הקב"ה שאילו הי' בדורו של משה הי' מגיע קרוב לבחינת משה רבינו ע"ה שיצא מבחינת בשר אדם לבחינת אלהים כמאמר רז"ל (מ"ר דברים פ' י"א) ע"פ איש אלהים אמר ר' אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהים ואי"ה יבואר בדברינו (בחלק שני דרוש השני) שהוא הי' בבחי' הממוצע בין אלהים ואדם ועליו אמר הכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי פי' מי שהוא בבחינת אדם וחי הכלול משניהם עם זה יוכל אלהינו לדבר אבל מי כל בשר פי' מי שהוא כלו בשר אשר שמע קול אלהי' חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי ע"ש שהארכתי בזה. ועל זה אמרו רז"ל (חולין קל"ט ע"ב) משה מן התורה מניין שנאמר בשגם הוא בשר. כי בשרו הי' אצלו רק כמין גם וטפל אליו ועיקרו הי' בחי' החיות אלהים שבו. לכן הקב"ה שיודע מחשבות האדם וידע בו בנח שאלו הי' בדורו של משה הי' מגיע קרוב לבחינת משה וכדרך מאמר רז"ל (מדרש רבה שם) נח אמר למשה אני גדול ממך וכו'. ע"כ נחשב לו להקב"ה כאילו יצא ממדרגת כל בשר שלא להיות בכלל אלו שאמרו כי מי כל בשר וגומר וע"כ נקטו בלשונם משה ושמואל כי שמואל שקול כנגד משה. וע"כ אמר קץ כל בשר בא לפני פי' מי שהוא בבחי' כל בשר אותו אשחית אבל נח אינו בכלל זה. וע"כ ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר וגומר ואתה עשה לך תיבת וגומר כי אף בחינת אלהים שהוא הדין הסכים שינצל הוא וכמאמר רז"ל (ברכות י"ז ע"ב) ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב שמואל כו' כל העולם כלו נזונין בצדק' והן נזונין בזרוע ע"כ: ובזה יש לפרש מאמר רז"ל [מ"ר בראשית פ' ל'] נח נח נייח לעילא ונייח לתתא כי הי' כדוגמת משה רבינו וכאשר אמרתי על מאמר רז"ל הנ"ל מחציו ולמטה איש וכו' כי בשני הדרגות עלה למעלה היותר גדולה באלו הג' דברים שאדם דומ' למלאכי השרת כמ"ש [בחגיגה ט"ז ע"א] נעשה כולו אלהים ובהשלשה דברים שאדם דומה לבהמה נעשה בבחינת איש שהוא הדרגא היותר גדולה שמשמות האדם שהוא איש אדם אנוש גבר ואיש הוא המעולה שבכולם כי הוא לשון חשיבות וכמו שפירש"י (ישעיהו ב׳:ט׳) על פסוק וישח אדם וישפל איש וישח אדם הקטנים וישפיל איש הגדולי' ואנשי חיל ע"כ גם כאן אמר הקרא נייח לעילא ונייח לתתא. כי הי' בו נייחא ונ"ר להקב"ה בדברי' השוה לעילא ובדברים השו' לתתא בבחי' משה ובזה יתישבו הפסוקים לשני המדרשים כאשר בארנו:

י״אוכל דברינו הנאמרים ומבוארים בכל השורש הזה רמז לנו מלך עונה בעת צרה ב"ש וב"ה בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון שב"ת ב"ו ת"רצה גם ש"לשה ב"ו ת"מתיק גם בהיפוך אתוון ב"ליל ש"בת ת"רצה. הכל להורות אשר ליל שבת הוא הגורם להעשות בו בחינת הרצה הנ"ל. ואנחנו נרצין לפניו נתקיים בנו יפה את רעיתי כתרצה ועי"ז שלשה מדות נה"י נמתקים במתוק גמור אשר על כן קראנו השורש הזה בשמו הנרמז עליו להיות לך לאות ולסימן לכל דברינו. בשורש הזה והיה השם הזה לך לזכרון לעשות ולכוין כן. והיה אם כן תעשה הקב"ה יאיר על נפשך ורוחך ושורש חלקך בעולמות עליונים מקדושת השבת אשר נרמז בו כנ"ל וש"בת ב"ריאים ת"רצה בחי' רצה וחיות על כל עלמא ואדם ובהמה וכל הנבראים תושיע ה' ובזה נשלם מה שהיה רצונינו לבאר בשורש הלזה:

י״בסליק שורש הרביעי. בעזרת ה' מקדש השבת מברך שביעי. ויהי רצון שעינינו תראנה בעת שאליו הכל מנחה יביאו: