סדורו של שבת, חלק א, שורש הרביעי א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh IV 1
א׳נדבות פי רצה נא יי ומשפטיך למדני
1
ב׳שורש הרביעי זה שמו. נאה לו שבת בו תרצה
2
ג׳יבואר בו אין שבליל שבת אנו מרוצין ברצוי היפה ונאה לפני הקב"ה בבחי' יפה את רעיתי כתרצה ומצרה נעשה רצה וצהר שהוא מצהיר ומאיר עלינו באורו הגדול כצהרים וגם יתבאר בו ענין מעשה נח עם דורו ותפלת אברהם אל אנשי סדום: ובו שני ענפים:
3
ד׳ידבר לבאר ענין אמירתנו בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו פי' דברי הזוה"ק ע"פ ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' שהוא בגין דיעבור עליהו שבת חד ובו ו' עלים:
4
ה׳א. עין בעין תראה את דברינו בשורש הקודם הענין אשר נעשה בליל שבת בהמתקת הדינים כאשר בארנו ועתה באנו לספר גודל השבח היוצא מבחי' ההמתקה. וכמה הגדיל עלינו לבוא בזה עוד ממעלה למעלה כענין אשר כתבנו שאותיות הדוה נהפך להוד וידוע שזו היא ברכת ה' שממכה עצמה מתקן רטיה ומאותיות הרע עצמה נתהפך לברכה מדוה להוד ומנגע לענג וכל זאת ע"י ההמתקה ולכן אנו אומרין בקדוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ולכאורה היא לשפת יתר כי זה אשר קידש אותנו במצותיו. הוא מעלה יתירה מאשר רצה בנו. ואך הענין מאשר ידוע שבשלשה מילואים נתמלאים בחי' החמשה אותיות של אלקי. אחד ביודין ב' באלפ"ן ג' בההין. והנה אותן ב' פעמים אלקים שבמילוי יודין ואלפין אורן והמתקתן בהם בפנים כי היוד הוא מקור לכל השפעות וברכות. וכשנפתח המקור הלז נתמלא כל הבית והבנינים כולה אורה ושמחה. ועוד שנתנה בשם ע"ב שורש החסדים וכשנתמלא בה שם אלהים נתמזג תוקף הדין ויתלבן האודם שבחמשה עלי שושנה הרומז לה' אותיות אלקים. וגם האלף שהוא אות ראשונה בשם אהיה והוא פלא העליון היורד מלמעלה להמתיק את כל הדינים ולהיות קרוא עי"ז שם אדני שהוא אדון העולם כי האלף של אדני הוא הממתק את האותיות דין שאחריו וכשנתמלא בה שם אלהים גם הוא כוחו יפה והמתקתו ונפת צופו בתוכו להיות נתמזג בכחה תוקף הדין. אך הפחד ואימת הדין הוא מבחינת שם אלהים המתמלא בההין כי שורש הה' הנה הה' ראשונה שבש' הגדול מיני' דינים מתערין וה' אחרונה היא בעצמה בחי' אלהים: ולכן אין המתקתו עולה כי אם מהמספר עבור שמספרו רצה וברצות ה' דרכי בני אדם ע"י הטבת מעשיה' נתרצה הקב"ה לעמו ישראל ונתהפך להם מצרה שהוא מספר הזה לרצה ועונג להיותן מרוצין ברצוי' לפני הקב"ה וגם הרצה הלז נעשה בחי' צהר להיות מצהיר על עמו ישראל בגודל אור כצהרים ואז ויראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם והוא ענין היפוי שיופיים וחינם עולה לפני הקב"ה בעת הרצון שיהיה נעשה ונתהפך מצרה לרצה וצהר. וזהו יפה את רעיתי כתרצה כשיש בך זכות לעשות מתוקף הדין בחי' רצה אז מה יפה את ורעיתי נקראת:
5
ו׳ב. ועבור זה אנו מתפללין בשבת שהוא שעת המתקה הן מצד עצמו והן מצד קצת השבחים והודיה שלנו. שיומתק גם בחי' אלהים הזה שיהי' נעשה בבחי' רצה ולזה מתפללין ואומרין רצה במנוחתינו שיהי' נעשה בחי' רצה ביום מנוחתינו וגם רצה והחליצנו ומבקשין שלא תהיה צרה ביום מנוחתינו רק שאותיות הצרה תתהפך לרצה. וכן הוא באמת שע"י השבח והודיה ויין המשמח של קידוש נמתק בחי' אלהים הזה לרצה שהוא במדת הנצח הידוע ליודעי חן. וזה שאנו אומרין בקידוש היום ורצה בנו כי נעשה בהקידוש בחי' רצה ואז נמתקו ג' מדות נצח הוד יסוד הידועים לבחי' רצה וענג:
6
ז׳ג. ועל פי דברינו זה עולה יפה הטעם המבוא' בזוה"ק (אמור ד' צ"א) על פסוק אדם ובהמ' תושיע ה' וז"ל וחייס על כולא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע ה' לכלא בשקולא חדא. אדם ובהמה וכו' אדם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלא' ירצה לקרבן אשה לה' בגין דיעבר עלייהו שבת חד והא אוקמוהו עכ"ל. והנה לכאורה לפי הדברים האלו היה ראוי להיות מוכרח לעבור עליו כל יום השבת ובאמת אינו כן דאם נולד הולד בשב' קודם צאת הכוכבים ולשבת הבא' אם נמול בהשכמ' וזריזין מקדימין למצו' תיכף בעלות השחר נמצא שלא עבר עליו כ"א ליל שבת לבד. ואך מטעם הנ"ל דבחי' המתקת רצה הנ"ל נעשה בלילה ע"י הקידוש והשירות והקרא רמז גבי בהמה ומיום השמיני והלאה ירצה פי' שיהיה חל עליו העברת הזמן רצה הנ"ל שירצה לקרבן. ומאחר שזה הוא בלילה ולכן תיכף בהעברת עליו ליל שבת ירצה לקרבן וכמימרא דרבי אפטרקי (בחולין דף פ"א ע"א) הא כיצד כו' יום להרצאה פי' שאינו מרוצה כ"א ביום השמיני ובלילה לא ירצה ואף אם עלה ירד. ולא דמי לשאר קרבנות שפסולין לקרבן בלילה כי שם אם עלה לא ירד. וכאן אף אם עלה ירד כמ"ש (בתוספות שם) והכל מטעם שמוכרח לעבור עליו הליל השבת שהוא הזמן הרצה הנ"ל. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ירצה דייקא שנכנס בבחי' רצה כנ"ל לכן כן גבי אדם כשעבר עליו ליל שבת נקרא עבר עליו שבת חד: וכ"מ בזוה"ק הנ"ל לכולא בשקולא חדא. הרי שהוא בשקולא חדא רחמי אדם ובהמה שהרחיב זמנם. והכל הוא להיותן בעת שמתבסם עלמא ברחמי. ובעבור שהביסו' הלז הוא נעשה בלילי שבתות כמבואר לכן שווין בזה אדם ובהמה שירצו לאשה לה' כשיעבור עליהם ליל שבת לבד:
7
ח׳ד. והנה דברי הזוה"ק הלז נוטים לדברי המדרש רבה (כי תצא פ"ו) על פסוק כי יקרא קן צפור וז"ל ולמה התינוק נימול לשמנה שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין עד שיהא בו כוחו וכשם שהי' רחמים על האדם כך היה רחמים על בהמה שנאמר והיה שבעת ימים תחת אמו וכו' וכך נתמלא רחמים על העופות שנאמר כי יקרא קן צפור וכו' ע"כ הרי שעושה הג' מצות אלו מילה ובהמה וקן צפור לרחמי המקום שחס הקב"ה על האדם ועל הבהמה להמתין עד יום השמיני שיגמרו בכל כחם וגם טעם של קן צפור מצד רחמי המקום. ואף שלכאורה הוא נגד טעם הזוה"ק הנ"ל שכתב הטעם כדי שיעבור עלייהו שבת חד ובמדרש כתוב כדי שיהיה בכל כוחו: ואך בדברי הזוה"ק הנז' שכתב בלשונו וחייס על כולא וכו' כנ"ל נוכל לפרש בו וחייס על כולא שאז בזמן רצה הלז חייס על כולא ונותן להם כוחם כמו שמפורש בדבריו (שם ע"ב) בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ויתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלייהו שבת חד וכו'. ולבתר דיתקיים ביה ההיא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה לה' בקיומא דשבת חד דאעבר עלוי עכ"ל: וממש מכוונים לדברי המדרש כדי שיהיו בכל כוחם. ודברי המדרש ודברי הזוה"ק שוין הן בטעמם שרחמי המקום על בריותיו הן כאשר מפורש בדבריהם ונתרצם עם דברי המשנה (ברכות ל"ג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו הנה למ"ד הטעם מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית ודאי דלא סתרי אהדדי ואדרבא מאחר שדעתם באדם ובהמה הוא הטעם מפני רחמי המקום כן גבי קן צפור צריך להיות הטעם מפני רחמי המקום שלא יטול קנאה במ"ב. כי מורה בדבריו שרק על קן צפור הוא טעם הרחמים ולא על האדם ובהמה טעם הרחמים רק כי גזירת הכתוב הן. ולדידיה אם היה אומר ופורט כל השלשה אלו בדבריו קן צפור ואדם ובהמה לכוללן בטעם הרחמים לא היו משתקין אותו לדברינו כנ"ל. ואתי שפיר לדבריו לשון המשנה דנקט דווקא קן צפור לחוד ולא אשמעינן רבותא דאפילו שלשתן ביחד. כי לדידיה אין משתקין כשנקט שלשה בדבריו אבל למ"ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות וצריך לומר שגזירות הקב"ה היה שיעבור עלייהו שבת חד לא מטעם הרחמים. וממילא לדידיה אף אם היה אומר כל השלשתן ביחד היה משתקין אותו והא דנקט קן צפור במשנה התנא נקט חד וה"ה לאחרינ':
8
ט׳ה. והנה בזה הענין תלוי הפלוגתא של הרמ"א עם הש"ך (בש"ע יו"ד סי' רס"א ס"א) אם טעו ומלו תינוק קודם שמנה ימים אם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. ואם נאמר דהטעם שמיל' לח' משום גזירת הכתוב ודאי אם מל אין מילתו מילה וצריך להטיף אבל לפי הטעם שהם רחמים. אם היה רחמי הקב"ה כשלא מלו אותו עדיין שלא לצער אותו מכש"כ כשמלו שלא להטיף ביום הח' כיון שכבר מלו אותו קודם הח'. ומזה יש לומר דלמ"ד משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים. לא קשה לאשמעינן המשנה הני תלתא שכולם טעם א' שאינם אלא גזירות: יש לומר לדידי' דהמשנה אשמעינן רבותא בקן צפור: ולא מבעיא באדם ובהמה דמשתקין אותו דנפק מניה חורבא לדינא דאם כפי מאמרו שהמה רחמי המקום וא"כ א"צ להטיף להנימול קודם ח' ולדידן צריך להטיף וא"כ בודאי משתקין אותו כי היכי דלא תיפוק מניה חורבא לדינא אבל קן צפור אשמעינן ממתניתין דאף לא נפיק מיניה חורבא לדינא מ"מ משתקין מפני שעושה מדותיו וכו' ולדידיה נידוק מהמשנה דלא אמרינן כלל הטעם של קנא' שלא תאמר הא והא איתנהו בי' אבל אי כן לא הוי צריך התנא לאשמעינן אף קן צפור כיון שיכולין מזה לטעות ולומר דגם גבי מילה הטעם משום רחמים כדי שלא יטול קנאה במ"ב ויפוק מניה חורבא לדינא כנ"ל. אלא ודאי שאין בה כלל הטעם דקנאה כי אם טעם מפני שעושה וכו' ולכן הני תרי לא הוצרך לאשמעינן כיון דיכולין לטעות לפי דבריו שלא להטיף דם ברית. אבל גבי קן צפור דלא אתו לידי תקלה כי אם אין קנאה לא יבואו לטעות באדם ואעפ"כ אסור משום שעושה מדותיו רחמים:
9
י׳ו. ולדברינו הנאמרים לא נוכל למידק מהמשנה הזאת הדין שאינו מפורש בגמ' ופוסקים אם גם בעופות שייך החיוב להשהותן שבעת ימים שירצה לקרבן כי מדברי המדרש נראה פשוט דאינו נוהג דאל"כ למה ליה למנקט רחמי המקום על העופות גבי קן צפור הלא גם הרחמים של שבעת ימים שייך גם בעופות אלא ודאי דאינו נוהג. ולכאורה גם מהמשנה היינו יכולין למידק את זאת דאינו נוהג בהם שבעת ימים דאת"ל דנוהג ל"ל להמשנה למנקט רחמי קן צפור לנקוט בדבר הרגיל בתורים ובני יונה שאסור להקריבן קודם שבעת ימים ואך לפי אשר בארנו אין מקום להוכחה זו די"ל דלעולם נוהג ומה דלא אשמעינן המשנה בזה כי זה הוא פשוט דמשתקין דיוכל ליפוק מניה חורבא לטעות גם באדם ובבהמה שטעם המתנה שבעת ימים. משום רחמי המקום ויבאו לבטל מצות מילה: לכן אשמעינן אף בקן צפור שאין לטעות בזה למילה כיון שלא סבר טעם הקנאה ואפי' הכי משתקין מפני שעושה וכו'. ומה שהביאני לספק בזה אף שלגי' רש"י בחולין (כ"ב ע"ב) מאימתי בני יונה כשרין ופי' רש"י משום דביום ראשון מאוסין הן. ומאימתי כשרין משמע ודאי דלא צריך המתנה שבעת ימים אך הרמב"ם ז"ל היה לו גי' אחרת בגמרא עד מתי כשרין וקאי על עבר זמנן. ואפשר עבור זה לא רצה בגי' רש"י כי מלשונו משמע שצריכין שבעת ימים שכתב בזה הלשון (בהלכות איסורי מזבח פ"ג הלכה ח') מצות עשה להקריב כל הקרבנות ביום השמיני והלאה ולא חילק בין עופות לשארי קרבנות ובודאי היה להרמב"ם ז"ל לפרש דאינו נוהג ומסתימתו ומלשונו כל הקרבנות משמע לכאורה דנוהג: וכן משמע לכאורה ממה דילפינן לכמה דברים שור שור משבת אפשר ה"ה דילפינן לכאן. גם לפי טעם הזוה"ק בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודאי אף בעופות שייך זאת. ואך מחמת שהוא הלכתא למשיחא ואין עסקינו עתה מהלכות הללו לא ירדתי לעומק הדבר לצלול במים אדירים להוציאו מספיקו ואמרתי יבוא מי שלבו שלם בדבר ויוציא הדין לאמתו נחזור לענין אשר ברצות ה' דרכי איש ובפרט בלילי שבתות. אז גם אויביו ישלים אתו וזוכה להמתיק גבורת אלהים במלוי ההין לרצה וצהר כאמור:
10