סדורו של שבת, חלק א, שורש החמישי א׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh V 1
א׳פעמי הכן באמרתיך ואל תשלט בי כל און
1
ב׳שורש החמישי זה שמו. נאה לו שמו בו תפאר
2
ג׳יבואר בו ענינים רבים. מהתנהגות האדם בכל תאותיו הגשמיים ובפרט בעת האוכל את לחמו לחם חול ואכילת הנאות של מצוה כמו מצה בלילי פסחים וכדומה. ואכילת שלש סעודת של שבת קודש. ויבואר איך שכל ההנהגות והשפעות כל העולמות הכל נעשה על ידינו גם לבאר איך שכל העולמות כולם נכללו בנו וכאשר אנחנו מתעוררין להודות לשם ה' גם המה יתעוררו על ידי שורשם שבנו להודות לשמו ולהללו בפיהם ובו חמשה ענפים:
3
ד׳ידבר בביאור ענין הכתוב ואבדיל אתכם מן העמים והוא כי אף בדברים שמוכרחין אנחנו לעשות כמעשי האומות כמו עסקי אכילה ושתיה ושארי תאוות וצרכי הגוף המוכרחין בהם. אעפ"כ צריך האיש הישראלי להיות מופרש ומובדל מהם בהפרשת הדעת. באופן שלא יעשה שום דבר מצרכי גופו כי אם עד שימצא בו מקום לה' ולא יכוין בהם להנאות גופו ולמלאות תאותו כבהמה וככל הגוים. רק לעשותן בדרך לא אפשר ולא מכוין וביותר לפרש בו התנהגתו בעת האוכל למו שיהי' לחמו לחם הפנים לפני ה' ויהי' שולחנו מזבח כפרה לכפר עליו כאשר בזמן הבית. ובו כ' עלים.
4
ה׳א'. ראה תראה את דברינו בשורש הקודם ממעלת ליל שבת קודש ואיך שבו מתרצה נפשינו ורוחינו וחלקנו לפני צורנו מלכנו ב"ה. ובו נכלל גם רצוי' שאר הנבראים כמאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה' אשר על כן ע"י הרצאה הזו אנו נכנסים למעלות אור יום השבת אשר תחילת עליית הקדושה בהיום הזה יסודתו בהררי קודש בהתיחדות מדת תפארת ישראל וכנסת ישראל כמ"ש (בפרדס שער הכנויים בכנוי שבת): לכן עלינו לשבח ולפאר לעטר זר תפארה בנעם זמירות ושבחי שבת יותר מימות החול בכפלי כפלים ועצומו של יום גורם עתה לפאר ליוצרינו על שם כבוד מלכותו המתגלה עתה ביום השבת קודש ולתת פאר וכבוד לשמו הגדול ית' ברוב עוז וחדוה בגודל אור המאיר עלינו. אמנם זאת צריכנא למודעי שלא זה בלבד שצריך להוסיף בו בשירות ותשבחות רבות. אלא אף בדברי שבחין והשירות והללוי' שאומרין אותם ג"כ בימי החול כמו ביום השבת. מ"מ לא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול ומתפרשין המה בדעת ועל זה רמזו רז"ל אם אין דעה הבדלה מנין. כי במה שהיום מובדל ומופרש מימי החול בעסק איסורי המלאכות ושארי דברים יקשה עליו בקשיית רז"ל (ת"כ מובא בילקוט תקמ"ז) אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מופרשין ומובדלין המה ואין צריך להבדיל כי הכל יודעין. אלא בין השוחט חציו של קנה וכו' וכן כאן שתקנו לנו חכמינו לומר המבדיל בין קודש לחול ואם בדברים הגדולים כעשי' מלאכה ושארי דברים הכל יודעין אך שצריך הבדלת הדעת שאף בדברי' ששוין הן ממש. מובדל ומופרש שבת קדשנו מימות החול. ולזה צריך דעת כמו שנבאר. וע"כ אם אין דעה הבדלה מניין וכענין זה אמרתי על מ' הקרא ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי: וגם שם יוקש' כקושייתינו. הלא ידוע ומובן לכל ההבדל שבינינו ובין העמים אשר על פני האדמה בכל התורה והמצות כולן ובכח נשמתינו הקדושה חלק אלוה ממעל משא"כ בכל האומות שאף מחצב נשמתן הוא מבחי' חיות הארץ. וע"כ יקראו עמי הארצות שכל חיותן הוא רק מבחי' חיות הארץ הנשפע בה מאת אלהים ב"ה. אכן ירצה בביאורו. שאחר שהזהיר לנו הקב"ה בעניני מלאכות האסורות לנו כמ"ש מקודם והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. צונו הקב"ה שאף באותו הענין ששוים אתם אל האומות העולם. כמו בעניני אכילה ושתיה ושינה: ושאר דברי תאות הגופניו' אשר מוכרחים אתם לעשותן ולעסוק בהן כמוהם יש עוד ענין הפרש' והבדלה שצריך אתם לפרוש מהם בדעת:
5
ו׳ב. והוא ע"ד שפירשתי. מאמר חז"ל (בבא בתרא ע"ד ע"א) גבי רבה בר בר חנה שאמר לו האי טייעי תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי שקלת לסלתאי אנחתי' בכוותא דרקיע אדמצלינא בעותי ולא אשכח' אמינא לי' איכא גנבי הכא כו'. עד נטר עד למחר הכא ומשכחת לה. ושורש הדברים להורות לאדם דעה בינה והשכל בכל מעשיו מעשי הגופניות: והנראה דומה בהם למעשה בהמה. להיות גם בזה מותר האדם מן הבהמה עם כח השכל אשר עליו. למצוא בכל דבר ודבר מהם. דרך ומקום לה'. כמאמר דוד המלך ע"ה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום. לה'. וכל אדם לפי מה שהוא הן מי שזכה להיות לו חלק ברזי התורה לידע לכוין להעלות כל דבר ודבר למעלה למעלה ע"י כוונת אכילה ושתי' וכוונת הזיווג וכל מעשי גופניו' כמבואר היטב בכתבי האר"י זלה"ה. כוונת כל אחד ואחד. וכמ' הקרא לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי. ואמרו ז"ל (מנחות נ"ה ע"א) אף חלקם לא תאפה חמץ:
6
ז׳ג. ואני הוספתי בדבריהם ולפרש. להיות תיבת חלקם קאי גם על שלמטה ואמר הכתוב הלא חלקם נתתי אותה מאשי כלומר אף חלקם צרכי הגופניות שנתתי לחלקם לתיקון ולקיום גופם הכל הוא מאשי אש האוכלת בראש ההר. וכל דברי הגשמיו' הכל נאצלים ונפרשים מדברים עליונים וכל בשמים הוא בארץ שכל מה שברא בשמי השמים העליונים ברא בארץ נגדו להתעורר למולו במאורי אור דוגמתם עם אשר בארץ ולכן לא תאפה אותם חמץ לתתם לחלק הרע ח"ו כאשר נבאר להלן אי"ה ואשרי למי שיודע להשיג כל דבר לשורשו ומקורו. ולהמשיך ע"י כוונת אכילה כל שפע טוב וברכה ממקום הנקרא שחקים ששוחקו' מן לצדיקים ולכל העולמות הקדושים. ובכוונת המוציא ליחוד השתי ההי"ן ה' של המוציא וה' של הארץ והם שתי ההי"ן שבשם הגדול הוי' ולהעלות ה' התחתונה אל ה' העליונה לקבל משם שפע וברכה כדי שיהי' סיפוק בידה לתת טרף לביתה וחק לנערותי':
7
ח׳ד. והוא נעשה בזה כדוגמת הכהן העובד העבודה על המזבח. ומכוין להעלות חיות הקדוש' שבתוך הבעל חי הזה שמקריב אותו לה' אל מקום מחצבתו אשר לוקח משם ומקשר על ידי זה כל העולמות זה בזה כדברי הזוה"ק רזא דקרבנא עד אין סוף. וע"כ כתבו כל יודעי חן. שצריך להתוודות על עוונותיו קודם אכילתו כי מאחר שאכילתו הוא במקום הקרבת הקרבנות ודאי שצריך וידוי כמו גבי קרבן שהי' צריך המביא את הקרבן להיות סומך שתי ידיו עליו ומתודה כמ"ש (ברמב"ם פ"ג מהלכות מעשי הקרבנות הלכה י"ד) וז"ל הסומך עומד במזרח כו' ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת כו' עד כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי וכו' וחזרתי בתשובה לפניך וכו' ע"כ. וכתיב זבחי אלהים רוח נשברה שכשרוצה להקריב קרבנו לפני ה' צריך מקודם לשבור לבו בקרבו. להתודות על עונותיו ולקבל עליו עבודת בוראו בלבב שלם אז אלהים לא תבזה שאף אלהים שהוא בחי' הדין לא תבזה אותו ומקבלו באהבה: וכמו כן קודם אכילתו שהוא כעין דוגמת הקרבן כמו שכתבנו: צריך מקודם לשבירת הלב ולהכנע' באמת לפני בוראו ולהתודות על חטאיו מה שחטא לפניו ית': ואח"כ כשיושב לאכול הנה צדיק אוכל לשובע נפשו: להשביע נפשו: מכל חיות וניצוצי הקדושה שבתוך המאכל ההוא כאשר כתב האר"י זללה"ה בפירוש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וז"ל כבר חקרו הפליסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה וכי הנשמה בת אכילה הוא ולא עלתה בידם לידע הסיבה. ואתה שמע את אשר אומר לך: כי הנה אין לך דבר מדברי העוה"ז שאין בו צד קדושה וחיות הקדושה המחי' את הדבר ההוא וכמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' יו"ד) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל והכוונה הוא על כח ההשפעה הבאה מלמעלה כמ"ש [הושע ב'] נאום ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף ונפש המאכל הנגלה היא גוף וקדוש' ההשפעה מלמעלה שמכ' לו לאמור גדל זה הנפש שלו: וכשהאוכל אוכלו אז ע"י אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים. כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף וז"ש כי לא על הלחם לבדו ר"ל לא על הלחם הנגלה לנו יחיה האדם דזה אינו דא"כ מה תועלת להנפש מזה אלא על כל מוצא פי ה'. ר"ל שיש למוצא הלחם פי ה' דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוץ ויגדל עי"ז יחיה האדם ע"כ. וכאשר מכוין בהכוונת הצריכין לכוין כמ"ש לעיל: הנה מעלה בזה חיות הקדושה ההיא לשורשו ומקורו וכל הנ"ק. אשר בכונתו מעלהו עתה למעלה. אח"כ נעשה מהם בחינת מוחין חדשים ושבין הם ללכת אל האדם הזה ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאספו כל בחי' המוחין ההם. מה שהגביה ע"י טוב כוונתו בכוונת הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם ואז נעשה אצלו זה השלחן אשר לפני ה' ושלחנו מכפר עליו כמו שכתבו רז"ל (מנחות צ"ז ע"א) כתיב המזבח עץ שלשה אמות גבהו ומסיים וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשולחן. ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על האדם ועכשו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו. ע"כ. והכל כי נעשה ממש כדוגמת הקרבן שהיה מכפר וכן הוא בכל מעשי הגופניות. ואי"ה נאריך מזו הבחינה (בחלק השני דרוש השביעי):
8
ט׳ה. ואולם אף מי שאין לו חלק בחכמה זו ובכוונות המבוארין בדברי האר"י זלה"ה. עכ"ז חלילה לאדם לעשות מעשהו מצרכי גופו. למלאות בטנו ותאותו כבהמה ורחמנא לבא בעי ואיש לא נעדר מלהיות בבחי' צדיק אוכל לשובע נפשו. ובכל מעשה הגופניות יוכל למצוא בהם דרך ומקום לה' כמאמר שלמה המלך ע"ה בכל דרכיך דעהו שבכל דרכיך בבית ובחוץ הן בתורה והן בתפלה והן בדבר צרכי גופו הכל דעהו שתשים כוונתך בו למען שם ה' ולא ח"ו להנאות גופך למלאות נפשך כי ירעב. ובאנשים המשכילים ההולכים לפני ה'. בעוסקם בעניני גופם מה שמן ההכרח לעשות בהם. הנה מחשבתם יפה וטובה לעזוב דרך רוח הבהמה היורד' היא למטה לארץ לדברי ארציות לבד ואוחז במחשבת אדם להיות עולה במחשבתו קדושה למעלה. לקיים בכח אכילה זו כמה וכמה מצות ה' אשר לא תעשינה בהסיר כחו ממנו. ועתה ע"י אכילה זו יתחזק כוחו ושכלו להיות כח בו לעמוד על משמרתו ולעסוק בתורת ה' ולעשות מצותיו ותפלה בכונה ודעתו יהא צלול' בהרחבת לב לשמוח עי"ז בה' ובתורתו ולעבוד את ה' בכל עוז ותעצומות וע"ד שכתב הקדוש הרמב"ם זללה"ה ורבינו בחיי [פ' תולדות בענין מטעמי יצחק ע"ש] ושאר חכמי המחקר. אשר בהתחזקות כוחות הגופניות יתחזקו כוחות הנפשות וע"ד שאמר ר' נחמן (עירובין ס"ד ע"א) אנא עד לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי וכן בכל צרכי ועניני הגוף. וכמ"ש (ברמב"ם פ"ג מהלכות דיעות הלכה ב' ג' ובטור ובש"ע א"ח סימן רל"א) וז"ל וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת בוראו יתברך. כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים. שאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתי' שינה וההליכה והישיבה והקומה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך. יהיו כולם לעבודת בוראך ולדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכו'. וכן בשינה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו. אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח. אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפי' בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה וכו' אלא יתכוין שיהיה לו בנים לעבודת בוראו לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא ית' יעשהו ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד ע"כ. והנה קראו לזה עובד ה' תמיד מפני שהם טפולים לעושי מצוה והנטפל לעושה מצוה כעושה מצוה דמי:
9
י׳ו. וכבר נמצא גם בדרך הזה מקום שיהא שלחנו מזבח כפרה לכפר עליו והוא ע"פ מאמר רז"ל [ברכות נ"ה ע"א] אר"י אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם וכו' עד והמאריך על שולחנו (פרש"י שמתוך כך עניים באים ומתפרנסין) וסיים הגמרא להאריך על שולחנו דילמא אתי עניא ויהיב ליה דכתיב המזבח עץ ג' אמות גבוה וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן ר"י ור"א דאמרי תרווייהו כל זמן שב"ה קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. ומבואר מדבריהם שהמאכיל עניים על שלחנו נחשב לו כהקרבת קרבנות במזבח:
10
י״אז. ואך הכל אחר כוונת הלב הטוב. אם לבו יפה עליו ומאכילו בשמחה וטוב לבב מרוב כל ומכוון לתת לו מנה המובחר והטוב והיפה שבמאכלו ומביא בכורים לה' שהמובחר והביכור כאשר יש לו נותן למצות ה': וכמו שעשה הבל שהקריב מבכורות צאנו ומחלביהן כי הבל הוא אותיות הלב רומז שעשה הבאת קרבנותיו בלב טוב מאהבת המצוה ומאהבת הבורא ית' וע"כ עשהו בדרך הנאה והיפה ובחר לכבד קונו המובחר והטוב שבהונו ורכושו. ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו שקיבל קרבנו באהבה כי ראה לבבו. שרצה לכבדו ביתר שאת מכל אשר נמצא בידו. וכן גם בזה כשמאכיל רעבים על שולחנו אשר הוא דוגמת קרבנות המזבח צריך לתת לו בשמחה ובנ"ר ומהטוב והמובחר שבמאכליו ומשתיו. להראות שעושה המצוה באהבה וברצונו השלם וחש על כבוד קונו יותר מכבוד עצמו. ובזה נאה שיהא השלחן מכפר עליו: אבל לא כן יחשב לו אם יאכילו מצד הדוחק מחמת אין ברירה ואינו מראה לו פנים שוחקות בעת אוכלו אצלו וח"ו נכנס בגדר רע עין שהזהיר הקרא אל תלחם לחם רע עין וגו'. וע"כ יאכילנו מהפחיתות שבמאכליו ונותן עיניו בו ומצפה מתי יאכל לו וילך לו מעל השולחן כי לא יערב לו אכילתו בעוד שזה יושב לנגדו. ולעבודה ולמשא כבד נחשב אצלו מצוה זו עם שעושה אותה כי יודע בנפשו שצריך לעשות מצוה אך לא בלב טוב באהב' כראוי למלך הכבוד למי שירצה לעשות לו נחת רוח בעבודתו הנה על זה אמר הקרא (יחזקאל כ"ו) גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ואף שעושה המצו' כי חק הוא מאת ה'. אך לא טוב בעיניו דבר הזה ולבו בל עמו ועושה בעל כרחו שלא בטובתו והוא דוגמת קין שהביא מגרוע שבפרי האדמה וזרע פשתן היה כמ"ש (בתנחומא ע"פ ויבא קין מפרי האדמה) וע"כ אל קין ואל מנחתו לא שעה וע"כ אמר לו הקב"ה למה חרה לך וגו' על שלא קבלתי מנחתך הלא אם תטיב שאת פי' אם תעשה המצוה בשמחה ובטוב לב שיהיו אצלך החוקים טובים אז שאת שאשא המצות למעלה למעלה לריח ניחוח לפני ואם לא תטיב שלא תעשה בדרך הטובה הזו. אז לא זו לבד שלא תזכה לשאת שיהיה נישא אלי אלא אף לפעמים לפתח חטאת רובץ כידוע מדברי הזוה"ק שמצוה כזו לכלבא אתמסר ונמסר הכל להיצר הרע וכל כתות הרעים שלו הנקראים חטאת:
11
י״בח. ולכן מרומז בר"ת נאוה קודש ה' אותיות קין שתיקן קין הוא שיהא הכל בדרך הנאוה והיפה ובזה יהיה קודש לה'. ואתה תחזה מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות איסורי המזבח) אחר שמנ' שם תשעה מינים בשמן המובא למנורה ולמנחות כתב וז"ל אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי וכו' אבל למנחות כולן כשרין. ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו היין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו כסה ערום יכסה מן היפ' שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו' עכ"ל והרב הגדול המקבל בעל תולעת יעקב כתב בזה וז"ל (בסתרי הברכות) ראוי לנו להודיע הדרך הישרה שיבור לו האדם בהיותו על שולחנו ואז יהיה לו מזבח כפרה כדבריהם ז"ל כו' ובזה יהי' שולחן אשר יכפר על האדם בזמן הזה כמו שהיה מכפר עליו בזמן הבית. כי כשאדם מאכיל את העניים על שלחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השלחן שכן חלב ודם קרב לגבוה. וכתיב בהרימכם את חלבו ממנו חלב הוא דבר משובח כמו וחלב הארץ. כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה וזה דוגמת זבח השלמים הקרב לריח ניחוח לה' וסידור דברי תורה על השולחן הוא דוגמת אנשי מעמד שהיו עוסקים במעשה בראשית וכו'. וברכת המזון דוגמת שהיו הלוים עומדים על הדוכן והתפלה שמתפללים והנה נכללו כאן הג' דברים שהם קיום העולם האחד והוא תורה השני והוא העבוד' כנגד' ברכת המזון והשלישי גמילות חסדים והוא החסד שגמל עם העניים על שולחנו ואלה הם שלש אמות שהם גובה המזבח אל תקרי אמות אלא אמות אלו הג' דברים שצריך האדם לקיים על שולחנו הם אמות כל המצות כו' עד אתה הראת לדעת איך שולחנו של אדם מזבח כפרה עליו ועל כל העולם בזמן הזה ע"כ והרחיב שם בצחות לשונו היפה בענין הזה והמקיים את כל אלה שנתן מלחמו לדל. ובאופן היותר נאות כנזכר וגם לחמו לחם הפנים לפני ה' תמיד שאין אכילתו וכל הסעודה שנקרא על שם הלחם ע"ד עביד לחם רב הנאמר (בדניאל ה') כי אם שיהי' לפני ה' ולפני עשיית מצותיו ועבודתו עבודת הקודש כדי שיהא נטפל להמצות ובלא זה לא היה אוכל מאכלו כנזכר בש"ע המובא למעלה ובעת האוכל למו יראת ה' על פניו וירא מאוד למשוך עצמו להתענג בתענוגי הזמן. ולהתעלס באהביו. להיות חיך אוכל יטעם למו למלאות בטנו וכל הנאתו. ורק מניח מתאוותיו לכבוד הבורא ועושה רק בדרך לא אפשר ולא מכוון שלא אפשר לו בלאו הכי לקיום גופו ולא מכוון להנאתו ולמלאות כריסו כבהמה הנה גם זה נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו שנותן שביעה לנפשו ורוחו ונשמתו שהמה ישבעו כל טוב. להיות עי"ז יוגבה לבו בה' להיות לו לב טוב ושמח בעסק התורה והמצות ונעשה בבחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי הנה הוא עומד על הארץ ועוסק בבחי' דברי ארציות וראשו ומחשבתו מגיע השמימה לעשות בהם תורת ה' ומצותיו הניתן מן השמים. וזה השכל שלמד הטייעא שהיא אליהו ז"ל לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי פירש להראות לו אופן שיחבר דברי ארציות לשמים שבעוסקו בכל דברי ארציות יהיה כוונתו רק לשמים להיות נטפל למצוה וכמצוה יחשב וע"כ אמר שקילנא לסלתאי ופי' הרשב"ם סל של לחם ולכאורה יש להעיר מאין יצא להרשב"ם שהוא סל של לחם ולא סל עם טלית ותפילין וכדומה מצרכי בני אדם אכן הוא הדבר אשר אמרנו שהורה לו הנזכר להיות לחמו לחם הפנים לפני ה' תמיד ובעוסקו באכילה ושאר דברי גופניות והכל נקרא ע"ש הלחם כידוע. להיות כוחו יפה להתבונן בו להתכוין בדרך האמת שיהי' נצמח ויולד מזה דבר טוב התעסקו' התורה או עשיית המצוה בכל כוחו. ומכש"כ בדרך הראשון שכתבנו שהוא ענין העלאת והתקרבות חיות של המגושם למעלה. וע"ז אמר שקילנא לסלתאי ואנחתי' בכוותיה דרקיע שכך עשה ובעוסקו בצרכי גופו היה דעתו ומחשבתו לשמי' בשתי בחינת הנזכרים ומה שאמר איכא גנבי הכא עד נטרינא עד למחר כי השתא אי"ה יבוא' לדרך זה (בחלק שני שם) וזה שאמר דוד אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה וגו' כלומר שהשכיל ושקל בפלס המשקל שלא ליתן לעיניו אף שינה ותנומה אחת: כ"א שיהי' יכול למצא בו דרך ומקום שיעשה לכבוד ה' או שירומם הדבר להיות נקרא תרומת ה'. או להיות נטפל למצות ה'. אבל אם ח"ו בכוונת אדם ומחשבתו למלאות כריסו ותאותו. ולהתענג בנופת טינופת צוף העוה"ז והבליו. הנה ברוב פעמים אף בדרך הפשוטות אדרבה רוב אכילת והגשמיות שבמאכל מבלבל אותו מדברי התורה ומצות ה'. כידוע שהאוכל יותר מכדי שבירת רעבונו מזיק ומשחית אף הגוף ומכאובות וחלאים באים עליו ובפרט מי שנמשך אחר רבות אכיל' ודאי שאוכל אף דברים המזיקים לו ומחמת חליו מבטלו מתורה ומצות ומתפל'. כמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות דיעות הלכה ב') וז"ל לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משביעתו וגו' עד ואכילה גסה לגוף של אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל החולאים ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפי' ממאכלים טובים: הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו כלומר שומר פיו מלאכל מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו הוא ששומר מצרת נפשו עכ"ל. ועוד [שם בפ' ה' הלכה א'] כתב לא יהא גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאות כריסו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם. עליהם מפורש בקבל' וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגין והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזה מאכל הרשעים. ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שולחנות מלאות קיא צואה בלי מקום: אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד. או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו. וביאר שם כמו כן בכל תאות העוה"ז איך שנאה לחכם להתנהג בהן על צד הנאות שלא למלאות תאותו ע"כ ומכש"כ בדרך הפנימיות ידוע לכל כמה רבוי אכיל' גורם לשכוח בה' ובתורתו. ומקר' מלא דבר הכתוב שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו' ואומר ורם לבבך ושכחת וגומר ואומר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגומר ומבואר בתנא דבי אליהו בזה הלשון עד שיבקש אדם שיכנס דברי תורה לתוך מעיו יבקש רחמים שלא יכנס אכילה ושתיה לתוך מעיו ואמרו חז"ל [ברכות כ"ט ע"ב] אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוי דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא לא תרוי ולא תחטא ופי' שם רבינו יונה לא תרוה ולא תחטא כלומר לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ועוד אמרו (שם ל"ב ע"א) מלי כריסיה זייני בישי ופרשו שם מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. ועוד כי ע"י אכילה יתירה באין לידי מקרה לילה ח"ו כמאמרם ז"ל (קדושין ב' ע"ב) דרכא דמיכלא יתירא לאתווי לידי זיבה ומבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ד ע"ב) וז"ל וכהני הוו לקטי איבא דשולחן משבת לשבת לאחזאה דהא מזונא עלאה נפיק מגו ההוא שולחן. בגין ההוא לחם מזונא דהוי לקטי כהני אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלין ושתין דלא לקטרגא בהו יצר הרע דהא אמר הרע לא אשתכח אלא מגו מיכליא ומישתיא הה"ד פן אשבע וכחשתי ותפשתי שם אלהי וגו'. דמגו מיכלא ומשתיא יצר הרע מתרבי במעוהי דב"נ ע"כ:
12
י״גט. וזה מאמר הקרא לא תאכל כל תועבה. כי מאכל כזה הוא נתעב ומתועב ונבזה והוא רוח הבהמיות היורדת היא למטה וע"כ אמר הכתוב לא תאכל מאכלך להיות אכילה הזאת נקרא כל תועבה. וזה מאמר הקרא ועל כל נפשות מת לא יבוא. והוא ע"ד מאמר רז"ל גבי דוד (סוכה כ"ו ע"ב) שלא היה ישן שיתין נשמי כדי שלא יטעום טעמא דמותא. ופי' בזוה"ק (ויגש ר"ז ע"א) הטעם וז"ל הכי הוא רזא דמלה דהא דוד מלכא חי וקיים לעלם ולעלמי עלמין ודוד מלכא הוה נטיר כל יומיא דלא יטעם טעם מיתה בגין דשינתא חד משיתין במיתה איהו ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמי דעד שיתין נשמי חסר חד איהו חי מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא ושליט ביה סטרא דרוחא דמסאבא ודא הוה נטיר דוד מלכא שלא ישלוט ביה סטרא דרוחא אחרא וכו' ומענין השינה נקיש ונדמה שבכל ענין הגופניות והמגושם לא עשה צרכיו כי אם באופן שיתדבק נפשו בסטרא דקדושה ולהרחיק מסטרא דמסאבא. ורז"ל תפסו זה גבי שינה על שם שבו שיבח דוד עצמו ואמר אם אתן שנת לעיני. ואפשר שזה מרמז ג"כ הכתוב עד אמצא מקום לה'. שמאכלו אוכל חולין על טהרת הקודש היה עד שנפשו תוכל להיות מקום להשראת ה' ושלא ישרה עליה הרע מהס"א כי ח"ו נדחו רגלי השכינה מאותו מקום שהרע שורה עליו. ובהיפוך במקום הפנוי מכל עקא ומרעין בישין מכתות הרע. לית אתר פנוי מניה. כאשר כתבנו (בשורש א' ענף ג') וכן דוד הכין את נפשו לקראת אלהי ישראל שתוכל להיות מקום לה'. ושמר עצמו שלא ישרה עליו הס"א ע"י גשמיות האכילה שהוא כח היצה"ר וזה עד אמצא מקום לה' שלא עשה כלום מצרכיו כ"א להיות ראוי בנפשו להיות מקום לה' ולז"א הקרא מן המקדש לא יצא היא בחינה הנזכרת הנקרא עובד ה' תמיד וסיים ועל כל נפשות מת לא יבוא כי ידוע שהס"א נקרא מת ע"ש מנא תבירא המחיה אותה וכשאדם משים את נפשותיו שהוא חמדת לבו בכל תאוותיו רק לה' אז מת הלז לא יבוא על נפשותיו ותאותיו כי כולם אהובים וברורים וקדושים לה'. והוא מקדושים אשר בארץ וזה על כל נפשות שלו מת לא יבוא עליהם:
13
י״די. ולזה רמזו רז"ל [חגיגה ט"ו ע"א] אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא. כי ידוע שיסוד המים אשר באדם מארבע יסודות שבו. הוא המעורר את האדם לכל תאותיו ולכן המים הם המצמיחים כל מיני תענוג. וע"כ האדם האוכל או עושה שאר תאותיו רק לכבוד שם ה' כאשר בארנו. אז נקראים התאות הללו מים העליונים ואם ח"ו כוונתו למלאות כריסו מאכילה גסה. אז נקראו מים התחתונים ואין ביניהם אלא כמלא נימא הוא הדעת הדקה מן הדקה שאינו נרגש אלא כמלא נימא:
14
ט״ויא. וזה שאמרו רז"ל (משנה י"ט פ' ה' דאבות) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת וכו' ע"כ. וקושייתם מה בין אלו לאלו אין לו פי' ומי לא ידע החילוק הגדול והמרחק הרב שביניהם. אכן קושייתם הוא אף על דברים השוין בו כמו האכילה וכדומה מה ביניהם. והשיב לו אלו אוכלין בעה"ז ונוחלין לעולם הבא. כי עולם הבא אמרז"ל (ברכות י"ז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ועטרותיהם הוא עטרותיהן של עצמן שתקנו לעצמן בעוה"ז. ומאחר שישראל בגשמיותן באכילה ושתיה ושינה הוא ג"כ בכללי התיקון אמרו אוכלין בעוה"ז ומזה עצמו נוחלין לעוה"ב. אבל הרשעים הם בהיפך שמאכילתן בדברים המוגשמים. נבער בהם אש של היצר הרע וכוחות הסטרא אחרא והוא בעצמו אשו של גיהנם. ולכן יורדין לבאר שחת:
15
ט״זיב. וזה מאמר החכם שלמה המלך ע"ה מי פתי יסור הנה וחסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה. פי' שהתורה אומרת הוי אוכל לחם ושותה יין ואך בלחמי שיהא נקרא לאכול לחם לפני ה' וע"ד אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב הנזכר. ותקרא אל הפתי ותאמר לו. אל תדמי בנפשך שאם תרצה לדבק עצמך אלי ולירש חיי עולמים תוכרח להתענות כל ימיך ולהיות כל אוכל תתעב נפשך. לא כן הוא אלא תוכל לאכול לחם ואך בלחמי שתוכל ע"י הלחם להגות באמרי פי וע"ד פת במלח תאכל ובתורה אתה עמל ואף שתו ביין מסכתי שאף תוכל לשתות יין רק ביין שמסכתי ע"ד ר"י המובא למעלה שאמר אנא עד לא שתינא וכו'. ולמען תדע מאין תבוא לדרגא זו אמר עזבו פתאום שתעזבו הפתיות והשטות שלכם להמשיך אחר הבלי מעשי תעתוע עוה"ז כי זה נמשך מחסרון הדעת באדם כמו הקטן שאין לו דעת מתאוה לדברי שטותים. ע"כ תעזבו פתיות הלז ואשרו בדרך בינה. שתבינו ותשכילו שכל עסקי עוה"ז לא נברא אלא בשביל התורה: וכמ' רז"ל (ע"ז ג' ע"א) ע"פ אם לא בריתי וכו' חוקת שמים וארץ לא שמתי וכל פעל ה' מה שפעל ועשה בעולמו הכל הי' למענהו לכבודו שיגיע מזה או להשיב האבידה לבעלים או למען התעסקות התורה ואם תבינו זאת כן תעשו ותחיו:
16
י״זיג. וזה רמז הכתוב ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והוא על פי מאמר חז"ל [שבת קמ"ז ע"ב] א"ר חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דיומסת קיפחו עשרת שבטים מישראל ר"א בן ערך איקלע להתם אימשך בתרייהו איעקר תלמודי' כי הדר אתא קם למקרי בספר בעי למיקרא החודש הזה לכם. אמר החרש הי' לבם וכו'. ופירש"י חמרא דפרוגייתא שם מדינה שיינה משובח קיפחו' י' שבטים שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עסוקים בתורה. אימשך בתרייהו אחר היין והרחיצה וכ' האר"י ז"ל כי השטן יש לו רי"ב כתות משחיתים והחליף ג' אותיות דז"ך מספר אל בג' אותיות רי"ב וע"כ קרא פסוקי כך ע"ש הרי דהמשכת אחר תענוגי הזמן גורם להמשיך על עצמו מרעות הרי"ב כתות של השטן. והנה אמרו ז"ל (מ"ר בראשית פ' פ"ד) על פסוק לרעות את צאן אביהם נקוד על לרעות לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כלומר שהלכו לאכול. וזה שאמר כאן ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו'. כי רועה מקנה לוט יורמז על ההולכין במחשבתם באכילתן ובצרכי גופם למקנה לוט שהי' בחי' מים מאררים ותרגומו מים מלטטיא ונמשך גופם אחרי הבהמיות והרע. ורועי מקנה אברהם ודאי הלכו בדרך תלמידו של אברהם והחילוק שביניהם הוא בחי' הרי"ב הנזכר וזהו ויהי ריב ביניהם שלאלו נמשכ' אחריהם בחי' הרי"ב ולא לאלו:
17
י״חיד. והן עוד דבר גדול נעשה עם זו הבחי' הנזכרת באיש אשר עובד ה' בכל דרכיו. והוא על פי מה שכתבתי ע"פ והארץ לא תמכר לצמיתות ופרש"י לפסיקת עלמין. כי כאשר האדם הולך בדרך הזה. ומכל דברי ארציות שבעולם מקשר ומדבק הכל לשם ה' ולתורתו ומצותיו הקדושים אשר בשמים ממעל ונשקי ארעא ורקיע אהדדי. אז נתאחד הארץ ומלואה כולה לה': כמאמר דוד המלך ע"ה. לה' הארץ ומלואה שהארץ ומלואה נתאחד ונתקשר ונתדבק אל צור העולמים ב"ה וגם תבל ויושבי בה המה כולם לה' וזה תענוג ונחת רוח גדול: בעת שהארץ התחתונה והדרים עלי' וכל אשר בה מתקרבים אליו ומדבקים עצמן בבוראם ית"ש אמר כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה כלומר ששתי מיני מים יש בה א' הוא מי הים והם המכונסים ועומדים בגבולם בחק עולם ולא יעבור. והב' הם מי נהרות הרצים ושבים למקום שהולכין שם הם שבים ללכת. והכל יש באדם עולם הקטן דוגמתם והמים העומדים בגבולם מורין על תאוה הטבעי' שנטבע בלב האדם ומתגדל עמהם בקטנותו. ואעפ"כ האדם המשכיל בדעתו יבין. להפכו ולעשות מהן מים עליונים ושלא ילך אחר שיחה נאה רק עד מקום שימצא בו לה' ומי נהרות נקראים מחשבת בני אדם הרודפין ונמהרין ונמשכין כנהרות והחיות הקודש שבאדם גורם שהחיות רצוא ושוב אל ה'. לירא מפניו ולהתלבש במורא ובושה גדולה. ובלבוש האימה ויראת ה'. ואין שום אהבה ותאוה יכול לו להיות נעזב דביקות הבורא ממנו אף רגע ולדבק ברע ח"ו ובכת דיליה רק ידלנה למעלה כמאמר הקרא מים עמוקים עצה בלב איש ואיש חכם ידלנה הוא המים הנזכרים שהם עמוקים בלב איש לשתות ממי המרים הלז. אבל איש חכם ידלנה לעלות המים למעלה. להיות מים עליונים ולא ירד למטה ברע כלל. וזה כי הוא על ימים יסדה אף שעל ימים הוא אעפ"כ יסדה חזקה ותקנה לקרבה לשמים. ועל נהרות אף שהיא על נהרות והמחשבה משוטטת ומושכתו אל עסקי עוה"ז. והוא אעפ"כ יכוננה לעשותה כן ובסיס לעבודת ה': ומי שעושה זאת הוא נקי כפים כי ידוע ששני כפים מכונים ימין ושמאל ודרך ה' הטוב והאמת נק' ימין וההיפוך היא השמאל. וכשאדם זוכה להפך תאות לבו אשר מכוחות היצר הרע לדרך ה'. אז נעשה לנגדו בחי' השמאל ג"כ לימין כדרך ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. כאשר כתבנו (בשורש השני ענף ב') ולכן הוא נעשה נקי כפים שנקי הוא בשני הכפיים ליחדן לאחד. וזה אשר לא נשא לשוא נפשו שלא נשא נפשו לבחי' השו"א היא הס"א להשרות נפשו תחת רשותה ח"ו. ולא נשבע למרמה מה שנשבע קודם צאתו לאויר העולם שיהיה צדיק ואל יהיה רשע: כדאיתא [בנדה ל' ע"ב] כן קיים בנפשו להיות בבחי' צדיק אוכל לשובע ומה גדלה פעולת האיש הלזה שיחד וחיבר הארץ לשמים והיה לאחדים בידו וע"כ ישא ברכה מאת ה' עד כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' (תענית כ"ד ע"ב) כי במחשבה טהורה הזו שעולה מלמטה למעלה מבקיע בזה בין הקליפות השטים וטסים באויר העולם וחוטפין השפע הבאה מלמעלה: והוא בזה המחשבה הטהורה (כאשר נבאר להלן) מבקיע ומפריש ביניהם: ויתפרדו כל פועלי און: ונעשה כמין דרך ושביל על הורדת השפע דרך שמה. וזה בשביל חנינא בני באותו שביל ודרך שתיקן חנינא בני כי תיכף אשר יש שביל סקול מאבן המכשול ישא ברכה מאתי ותיכף לנטילת הרע ברכה כאשר כתבנו. וזה הוא דור דורשיו שדורשין למצוא את ה' אף בעת שלא נמצא לעין כל. והנביא אומר דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרו' ומכש"כ מי שזוכה לדרוש אותו אף ממרחקים להביא אף ממרחק לחמו לחם הפנים. אז שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב כמאמר רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) וכבוד גדול לו ית' בזה במה שאנו מכירין אותו אף מדברים הפחותי' התחתונים כאלה. ועל כבוד הזה ה' צבאות שמו על שם צבאות הרבה שברא בעולמו: והכל מכח התקרבות הדברים הנפרדים והרחוקים ומופזרים בקצוי ארץ. ומה מאוד יקר בעיני ה' דרגא זו מי שזוכה לבא אליה באמתיות לבבו:
18
י״טוהוא ע"ד משל למלך שהי' רצונו לתקן כתר מלוכה נפלא יקר הערך למאוד לתת על ראשו. ועלה במחשבתו ושכלו הזך והנקי שבכתר הזה יהי' נקבע מכל מיני אבנים טובות המופלאים והיקרים הנמצאים בכל מדינות מקומות ממשלתו כדי שיראה לכל הדר כבוד מלכותו כי רבה היא במדינות רבות ובאיי' הרחוקים לאין קץ. והנה א' מעבדי המלך האוהב את המלך אהבה רבה. נפלאה עד למאוד יתירה משאר עבדי המלך. אמר הנה אפשר שיקבץ אדני המלך מכל מיני אבני יקר הנמצאים במדינות ממשלתו הנפוצים בהרים וגבעות על פני תבל ומלואה וע"י זה יתוודע ויתגדל כבודו על פני הארץ והדרים עליה: ואך נפשי חשקה ובוער בלבי כרשפי אש שיתוודע ממשלת המלך גם בתוך עמקי הימים הגדולים והנהרות הנובעין הגדולים אשר לא יוכל לשלוט שמה עין כל בריה ולהיות מלכותו בכל משלה. ומה אעשה אם לא שאטול נשמתי בכפי למסור אותו בשביל אהבת כבוד המלך. שגם שם יהי' מקום כבודו ויתרבה הדור ממשלתו במעמקי מים. ומיד נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ומצליל במים אדירים ומוציא משם אבן יקר נפלא וטוב למאוד. ונראה לעיני המלך והשרים את יפיה כי טובה הוא ונחמד למראה והמלך החכם בהבינו גודל העשיה שעשה זה השפל אנשים אשר נקט נפשו בכפו ומסר עצמו למיתה לירד לעומקא דתהומא רבא: והעלה מרגניתא טבא הכל בשביל גודל אהבה ורב החשק שבער בלבו לאין קץ בכלות נפשו בשביל אהבת מלכו. וכמה הגדיל השתוקקתו וחשקו לחפוץ ברבות כבודו להגדיל שם מלכותו בקצוי ארץ וים רחוקים. מה שלא כן עשו כמה וכמה משאר עבדיו הנאמנים ואומר המלך ברוב חסדו לפני כל עבדיו ומשרתיו ויועצי המלך: הנה האיש הזה אף שהוא הפחות שבפחותים בין עבדי והאבן הזה אשר דלה דלה כבר נמצא בבית גנזי החשובים ויקרים כערכו ואפשר יותר מערך אבן טוב הזה. עכ"ז אני היודע ומכיר מחשבת האיש הזה ואהבתו הנפלאה אלי. החשובה לו יותר מכל נפשו ומאודו ומים רבים לא יכלו לכבות את האהבה שחשקה נפשו להושיב את האבן הזה בכתר המלכות שעל ראשי ואליו נשא את נפשו. ראוי הוא לשום את אבנו בכתר המלוכה למעלה למעלה ויוכר לכל שחפצי ורצוני רק באהבת האמת ומגביה ומרים את האיש הזה למעלה על כל השרים וממילא כל טוב אדניו בידו וכלום חסר מבית המלך: והנמשל מובן מאליו למי שעיני שכל לו ויודע לירד לעומק ענין הלזה. כי ידוע שכל מצוה ממצות התורה שאדם מקיים או כשעוסק בתורה ותפלה כולם נעשים כתרים לקונו כמאמר הקרא ישראל אשר בך אתפאר שממעשיך נעשה פאר ועטרה לראשי וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאת שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. וכ' התוספות שם מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות ונאריך מזה אי"ה (בשורש השמיני) וכן בכל המצות ומ"ט שישראל עושין בעוה"ז כל אחד ואחד נעשה כדוגמת האבן הטוב והיקר להיות עולה וישב בראש אלהי. והנה התעסקות בתורה הקדושה לשמה באהבה ויראה. הוא ענין קירוב ויחוד הדרגות עליונות והצורות הקדושות. ליחדם ולקשרם ולקרבם זה אל זה ביחוד גמור כי התורה ברוחנייתה היא כולה שמותיו של הקב"ה. שהם המדות הקדושים הידועים ליודעי חן. והכתרי' הנעשה מזה המה אבני שיש טהור שאמרו רז"ל (שם י"ד ע"ב) בן זומא הציץ ונפגע ופי' שם רבינו האי שנבהל מן המראות הנוראות והנפלאו' שלא הכילה דעתו לסובלם והוא עבור עוצם גודל רב איכותן ומרום שבתן למעלה והמבין יבין. וכן ענין התפלה בכוונה עצומה ובטהרת המחשבה לפני בורא כל העולמי' ב"ה וב"ש. הוא ג"כ עד"ז כי תפלה הוא לשון חיבור ויחוד בדרך צמיד פתיל והוא חיבור המדות עליונות והצורות הנוראות כאשר בעסק התורה. ואולם כל מעשי המצות שאנחנו עושין בארץ אף שודאי גם המה לא נגרע ערכם מדרך הקדוש הזה. ובכח כל מצוה ומצוה יתחברו ויתיחדו המדות והדרגות בדביקות נפלא ממש כמעשה התורה והתפלה. אכן לפי שהמה כולם באו מדברים הגדלים על הארץ. מפרי העץ ופרי האדמה. כענין ציצית ותפילין ואתרוג ולולב וכדומה כל מעשי המצות וכל מצות הקרבנות הבאין מבעלי חיים שנקראים גדולי קרקע. נעשה ענינם כדוגמת הרצון הנזכר במשל שעלה ברצון המלך שבכתרו יהא נקבע מכל אבנים היקרים הנמצאים בכל מקומות ממשלתו כדי להתוודע מלכותו כי רבה היא במדינות רבות כן גם בזה עלה ברצון הפשוט מלך עולמים ב"ה. לעשות מצותיו בכל דבר ארציות. בכדי להתוודע ולהגלות עזוז הדר כבודו ועוצם גדולתו וממשלתו. ורב השגחתו אף בכל העולם התחתון הזה. ואשר גאותו גדלה עולם מהכיל. ולו הכח והממשלה בכל העולמות לעשות בהם כרצונו. ולמען יתקרב ויתיחד אליו כל חיות הקודש ואור קדושתו יתברך הנשפע מאתו בכל הנבראים התחתונים וכשאנו עושין מצות בוראינו עמהם. למשל בקירוב ארבע' המיני' שבלולב זה אל זה או בהניח תפילין על היד ועל הראש ובסיכוך הסכך על הסוכה. וכדומה מכל מעשי המצות הנה כן נעשה דוגמתם בשורשם אשר בשמים ממעל כאשר נתבאר בתחלת שורש השלישי. בקירוב וחיבור העולמות הקדושים והדרגות שיהא לנחת רוח לפניו ית"ש. ועוד הנה מתקרבים ומתיחדים אליו כל חיות הקודש וכח אור השפע קדושתו הנשפע בכל אלו המינים בדברים שנעשו על הארץ ומהם נעשו כתרי כתרים לצור העולמים ב"ה אמנם עוד מעלה גדולה ונפלאה לאין מספר ימצא באיש אשר יאהב את בוראו מלך מלכי המלכים הקב"ה באהבה רבה ועזה בהתקשרות אמיץ וחזק וירצה בכלות נפשו לאלהים ממש: ויקר ידידות נעימות חביבות מלכו בערה בו. ותגדל חשקת נפשו להיות מתגדל ומתפאר ומתרומם שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעולמו שברא כרצונו וכרצון יראיו. אף בעומקא דתהומא רבא. והוא בין עומקי הקליפות והרע והס"א המשוטטין בעולם. שבראם הקב"ה כדי לתת שכר טוב לצדיקים אשר בכוחם הגדול מתפרשין מהם. ואינם חפיצים לעשות כמעשיהם. ולהפרע מן הרשעים שנותנים עצמן עם כל חיותן לבחינותיהם כידוע שבריאת הרע היה להיות שכר ועונש בעולם ובחינת הרעות האלו המה נפרדים מן הקדושה ורחוקות במרחק רב עד שאומרות אני ואפסי עוד: ונעשה בחינת עבד כי ירצה למלוך ושפחה לירש גבירתה. וע"י עונות ונגעי בני אדם מקבלין ניצוצות הקדושה וחיות הקודש. ונאסרים במאסר תחת ידם ואינם מניחין לצאת מרשותם. והוא כדי שיקבלו השפעה הקדושה הנשפע להניצוצות ההם מאת המלך הקדוש. והמה מקבלים שפעם וחיותם מזה וע"כ המה רודפים תמיד בכל עוז ותעצומות כוחם. להחטיא את האדם בכל אשר יכלו ומתאמצים מאוד לזה. והכל בכדי שיגיע אליהם החיות הקודש מבחינת נר"ן של האדם הלז למען יקבלו השפע ע"י זה. ונדמו בזה כאדם הרודף אחר פרנסתו. והאיש הנלבב הזה רצונו להמליך מלכות הקב"ה להיות נשגב שם ה' לבדו עליון על כל הארץ ואש מלפניו תלך ותלהט סביב צריו: והאלילים כליל יחלוף וישח אדם הבליעל וישפל איש מדון: ואיש תהפוכות: ויבואו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו והי' ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ולהעלות כל חיות הקדושה והשפעת אור ה' שבתוכם אל שורשם ומקורם ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. ובמה ירצה לו לגרום כזאת. אומר מוטב אפיל עצמי לכבשן האש. ואמסור נפשי על קדושת שמו יתברך. כדי להרבות קדושתו שמה. וברבות שם אור פחד ה' ממילא האלילים כרות יכרתון. ולפני ה' אלהינו יכרעו ויפולו. וחיות הקדושה שבתוכם יציצו מעיר כעשב הארץ. ולכבוד שם קדשו יקר יתנו ויודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שניצלו מפח יוקשים והוא ע"י שהולך ומקרב עצמו אל בחינתם ומדרגתם בענין תאות העוה"ז מאכילה ושתי' וההליכה והישיבה והשיחה ודברת בני האדם זה עם זה וכדומה משאר צרכי גופו שהמה הכל כוחת היצה"ר והרע. ומה מאוד נכספה וגם כלתה נפשם בעת אשר שם האיש הזה אוכל לפיהו או שאר צרכיו שידבק נפשו בתאות לבו הלז לירד ח"ו לעפר שהוא כוחת הגוף שרוב בנינו מן העפר כמו שכתב ברמב"ם (פ"ד מהלכות יסודי התורה) והכל כדי להמשיכו אל בחינותיהם וכחותיהם בגוף עפר גשמיות המאכל והגוף להיות נגרר אבתרייהו ושלא יוכל לצאת מהם לעולם ח"ו כמ"ש במצרים וישאר מוטבע ומשוקע בחזקת תאות לבבו שלא יוכל לגרשם מאתו. ולקחת אותו לעבד עולם. להיות ח"ו עבד לעובדי אלילים ולעשות כמעשיהם באופן שיהי' אסור תחת ידם להטות לבו לעשות רצונם תמיד ולעשות בו כרצונם בכל אשר יחפצו כמאמר רז"ל (קידושין ל' ע"ב) אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא אין הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו וכו' ע"כ. והאדם בכוחו הגדול בכח נשמתו הקדוש' בעזר הקב"ה עליו כמאמרם. מרגיז יצ"ט על יצרו הרע והנה הוא לובש עוז כשריון והגבור בגבורתו מתאמץ בכל עוז כחו לכבוש את יצרו כמאמר רז"ל (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו כי איש הירא ורך לבב עבודתו פסולה בזה הענין שצריך להגביר עצמו על כח תאוותו וקודם אכילה זובח את יצרו בהתוודתו על עונותיו כנאמר למעלה ויחלש כח הס"א הנאחזת בגופו ואח"כ בעת האוכל למו משבר ומכניע כח תאוותו כאשר כתב רבינו יונה שבעודו תאב לאכול יניח מתאוותו לכבוד הבורא וגם זה זובח יצרו ומתכפר לו כי הוא זובח את תאותו וחמדת לבו הקשה ואמרו רז"ל סעודה שהנאתך הימנ' משוך ידך הימנה (גיטין ע' ע"א) ואוכל רק לשובע נפשו שנפשו יהנה מרוחניות המאכל כמ"ש לעיל זה המעט שאוכל אוכל בכוונה הרצויה לפני בוראו באחת משתי אלה הכוונות הנזכרים לעיל בכל אשר בארנו למעלה. ועי"ז כאשר שהוא משבר ומכניע תאוות וחמדת לבבו בכל צרכי הגופניות ותאותיו כן נשבר כח הקליפה והרע והפח נשבר ובכח כוונתו הראוי' מוציא ממנה כל חיות ונצוצי הקדושה שבתוכם השייך לשורש נשמתו ועמהם יצאו עוד נ"ק שבתוך הקליפה כידוע מדברי האר"י הקדוש מה שפירש על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. שהוא כאשר ישלוט האדם הבליעל באדם הקדושה ובולע בתוכו ניצוצי הקדושה הנה כאשר מוציאים מתוכו הניצוצות האלו הם מושכים עמם עוד כמה נ"ק ומוציאין בולעו מפיו ונוטלין מאתו כל חיותו ונעשה רע לו. וכאשר הפח נשבר תיכף הניצוצות ההם נמלטו ועולין למעלה למעלה כדוגמת הצפור הנמלט מפח יוקשו אז בעת המלטו מפחו פורח בכח גדול לעלות למעלה ועוף יעופף עד לב השמים. מרוב שמחתו והתאמצו על שנמלט ממצודתו. כן הניצוצות האלו. בעת השיבם אל שורשם עלה יעלו בכח גדול עד שמי השמים ונעשה מהם כתר ועטרה לראש מלך חי עולמים והמה נקראים אבנים המפולמות ומשוקעות בתהום הנאמר בדברי חז"ל (חגיגה י"ב ע"א) כי המה אבני יקר הנחמדים מזהב ומפז ומשוקעין בעומקא דתהום רבה ובהעלות אותן למעלה. אז נעשה אלהי עולם ה' מלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה כי האירו ברקיו תבל וע"כ ראתה ותחל הארץ. והקליפות נשברין והיו לאפס ואין בהוציא החיות מהן. ולכן בעת קץ שאז יבורר כל החיות הקדושה שבהם בכל שורש נשמות ישראל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שיבטלו לגמרי והיו כלא היו ובורא עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא אומר לצבא השמים העומדים מימינו ומשמאלו אף שהכל מקלסים שמי ומתאמצים לעטרני בכתר תפארת בתורה ותפלה וכל מעשי המצות הראיתם כזה איש אשר רוח אלהים בו. ועד כמה גדלה תשוקתו ובערה בו למלאות רצוני להמשיכני אף במקומות אלו הרחוקים ונפרדים ממני. נקט נפשו בכפו ויקח רמ"ח בידו ומסר עצמו למיתה עלי צלל במים אדירים וחרב פיפיות עמו לעשות נקמה בגוים ולאסור מלכיהם בזיקים. אף כל טוב אדוניו בידו העלה עמו מרגניתא דלית ביה טימא. לעטר אותי זר תפארה למען ספר שמי בכל הגוים ותהלתי בקצה הארץ: ראוי לזה שישתמש בכבודי. להיות הכליל עטרת תפארת מה שתיקן למעני בראשו ניתן לו. וכביכול מכתיר עצמו בזה הכתר כמו שסיים (באגדת בראשית) על ענין הלז של קושר כתרים לקונו. בא וראה כמה גדולתו ושבחו של הקב"ה שבשעה שמגיע כתר לראשו מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו וממילא האיש הזה מרומם ומנושא בעין כל בעל כנף לאין קץ ותכלית וכל מלאכי מעלה מברכין אותו ומהללין שמו ואו' ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ואשרי חלקו שזוכ' לכל זאת:
19
כ׳ טז. ועל זה רמזו בגמ' (חגיגה י"ב ע"ב) על פסוק והארץ היתה תהו ובהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשי ארץ תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים ע"כ. כי מי שמשכים להודות לשם ה' ולהמליכו וליחדו בעולמו ע"י התורה ומעשה המצות זה נקרא דרכו להשכים. כי כל דרכי' דרכי נועם והתורה מן השמים הוא וכולה שמותיו של הקב"ה ודרכה בכך להשכים עמה לעשות ממנה כתרים לקונו אבל ליחד שם ה' ולהמליכו ע"כ העולם לענדו עטרה לראשו עם דרכי אכילה וגשמיות זה אין דרכו להשכים. וע"כ לזה משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים כמבואר ועל שם זה נקרא מלך הכבוד כי זה כבודו שיתרבה הדר כבוד מלכותו בכל צבאות מעלה ומטה:
20
כ״איז. וזה הענין רמז בפסוק ושמתי כדכד שמשותיך כלומר להיות האדם מדכה נפשו בעוסקו בדברי גשמיות שלא להרבות אצלו תאוה על תאוה עד שיתחזק ויתגדל כח נפש הבהמיות שבו לבא ח"ו לדרגת שמנת עבית וגומר ורם לבבך וגו' רק לאכול בבחי' ואכלת ושבעת וברכת את ה' וסועד סעודתו רק כדי לברך שם ה' ואז הקב"ה מאיר לו באורו הרב והחזק. וזה והי' כדכד כד בהיפוך אתווין דך שתדכ' את נפשך נפש הבהמיות אז יאיר לך באור שמשותיך ואחר שמיחד כל הארץ ומלואה לאל אחד לה' לבד אז נתאחד ארץ ושמים בבחי' ישמחו השמים ותגל הארץ. ולא נפסק הארץ משמים רק יהי' נשקי ארעא ורקיע אהדדי. ומשניהם בשוה יעלו קילוסו של הקב"ה מן הארץ כמו מן השמים באחדות גמור. וזה והארץ לא תמכר לצמיתות ופי' רש"י לפסיקת עלמין שיהיה ח"ו פסיקה בין עולמות להיות נפסקין זה מזה עולם התחתון מעולם העליון ולא תמכר שיהי' ח"ו פסיקת עלמין רק להתאחד את כולם זה בזה ע"י מעשה איש הנזכר:
21
כ״ביח. מזה היא תוכחה מגולה לרשעים ההולכין בחושך ואור לא נגה עליהם. והי' במחשך מעשיהם ואומרים מי יראנו ומי יודעני וכאילו ח"ו הקב"ה מסיר השגחתו מן התחתונים ואלהים בל ידרוש למעשיהם ואין אלהים בכל מזימותיהם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אשר בלבם שאינו משגיח בדברים שנעשו על הארץ כמאמרם ז"ל גבי דור הפלגה שאמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים וכו'. כמ"ש (במ"ר בראשית פ' ל"ח) הרי שהחושך של הרשעים מה שנדמה להם שאלהים הוא בשמים ממעל והוא על הארץ הנפרדת ונבדלת ח"ו מהשגחתו ית' ואין משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ. וזה נקרא קיצוץ בנטיעות שקוצץ ופוסל השגחתו ואחדותו שהוא בשמים ובארץ יחד כמ"ש בתרגום על כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא. אשר באמת הסתכלותו והשגחתו א' ומיוחד בשמים וארעא בלי שום השתנות כלל וכלל. כמאמר הקרא משמים אל ארץ הביט שהבטה עצמה שהיא בשמים היא בעצמה בארץ ובסקירה אחת סוקר הכל. אבל המסתיר עצמו בסתרי סתרים ובלבו לומר מי יראני. הוא מקצץ ומפסיק העולמות הארץ משמים. אז ח"ו הארץ נמכר לצמיתות לפסיקת עלמין כנזכר והנרגן מפריד אלוף אלופו של עולם מהארץ התחתונה. וזה רמז תיבת ארץ שהוא א' רץ כי השפעת ברכתו ית' מכונה לריצת והליכת המים ממקום גבוה למקום נמוך וזה א' רץ כשיש האלף אלופו של עולם אז לשם רץ ברכתו: אבל הנרגן המפריד האלוף נשאר רץ לבד ח"ו ונעשה ח"ו צר לארץ ולדרים עליה:
22
כ״גיט. ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ"ב) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור כלומר שתאמר שנסתרה דרכינו מאתו ואינו משגיח בתחתונים אבל הלא ידעת אם לא שמעת אשר אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וכח הפועל בנפעל והשגחתו והשפעתו מגיע עד קצהו ואין נסתר מנגד פניו ומלכותו ואמונתו בכל משלה וכשתאמינו כל זאת ישמחו השמים ותגל הארץ כולם כאחד יחד ואחיד בשמיא וארעא והארץ לא תמכר לצמיתות לפסיקת עולם ונשקו ארעא ורקיע אהדדי והוא אחד ושמו אחד. וזה שמסיים כי לי כל הארץ כמו שהשמים שמים לה' והכל מודין לזה כן לי כל הארץ בהשגח' אחת ובסקירה אחת הכל סוקר והכל באחדות גמור בדביקות ובהתקרבות זה בזה. בכח השגחת אל אחד השוה בשניהם ממש: וכל הגדולה והכבוד הזה נעשה ע"י איש התמים הלז שמתמם ומיחד כל עבודותיו לה':
23
כ״דכ. וזה רמז הקרא ויעקב איש תם יושב אהלים שהי' מתמם כל מעשיהו בחוץ כאילו יושב אהלים אהלו של תורה ושל תפלה:
24