סדורו של שבת, חלק א, שורש החמישי ב׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh V 2
א׳ידבר לבאר מה שיכוין האדם בעת אכילתו אכילה של מצוה כמו המצה בליל הפסח ולילה הראשונה בסוכה ועיו"הכ וכדומה. כי גם בהם לא הותר הרצועה לשבוע בטוב במלוי כריסו למלא תאוותו וצריך גם בהם לחיות מחשבה: ובו יוד עלים
1
ב׳א. אמנם כל אלו הדברים שכתבנו ובארנו ופרשנו היטב בענין התנהגות האדם בעת אשר שם אוכל לפיהו הכל נכון באכילת ושתית הרשות והוא באוכל לחם חול בימות החול שאין מצוה באכילתו וגם לא נצטווה להמנע מאוכל ההיא והוא מדברי הרשות שהרשות נתונה לו שיאכל או לא יאכל. אולם דרכים אחרים וכוונת מחשבה אחרת יש בענין אכילה והנאו' המצו' כמו אכילת מצה בלילי פסחים ואכילה לילה הראשונה בסוכה שהוא חוב' כמו אכיל' המצ' כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות סוכה הלכה ז'. ובטור ש"ע א"ח סי' תרל"ט ס"ג) ואכילת הקרבנות וקדשי המזבח. ואכילת שאר הימים טובים ואכילת עיוה"כ שכל אלו מצוה לאכול מן התורה או מדברי סופרים. וגם אכילת שלש סעודת של שבת ק' בכלל הזה אכן באכילת ש"ס של שבת ק' יש עוד דרך וכוונה אחרת חוץ מזה כאשר נבאר באר היטב. כי הנה גם באכילת המצות ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכוין בהם לעשותן לשם פעלן. כאשר נבאר כוונתן למטה אבל לא ח"ו שבאכילת ש"ק או בשארי המצות. הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כריסו באכילה ושתיה למלאו' תאותיו והנאת הגופניו' בזה וכבר אמרו חז"ל (במ"ר מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום) שאל מין אחד את ר' עקיבא למה אתם עושין מועדין והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. א"ל מי כתוב חדשי ומועדי שנאה נפשי חדשיכם ומועדיכם כתיב בזמן שאתם מכוונין להנאות גופיכם בלבד הם שנואים אבל אם הם לעבודתי אינם שנואים ואינם עלי לטרוח אלא אהובים וחבובים. ועוד אמרו וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי כסבורין שמענגין שבתות וי"ט וכו' ע"כ הרי שגם בשב' וי"ט לא ניתן רשו' להתענג בדשן נפשו למענו ולמען תאוותו וחשקו. ואלו הממלאים בטנם באוכל למלאות רעבון נפשו כסוס כפרד אין הבין אם אוכל לכבו' שבת או לכבוד עצמו דורש לא באלה חפץ ה' כידוע להרוצים לדעת את ה' באמת. וע"כ גם בשב' ובמצוה צריך לחיות המחשבה בעת האוכל. ונבארם על נכון:
2
ג׳ב. והוא על פי מה שאמרתי על מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' ט"ו) כיון ששמעו ישראל פרש' נגעים נתיראו אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתו' ולשמוח כו' והוא פלאי להעשו' ח"ו כהפקר. לאכול ולשתו' ולא נאמר מה יהיה בסופינו ושלמה כשאמר שמח בחור בילדותך וגו' סיים ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט והאלהים עשה שיראו מלפניו. והנרא' בביאורו. כי הנה חלקי נפש רוח נשמה חיה יחידה שיש בכל איש הישראלי נכלל בכל חלק וחלק מה' בחי' אלו ג"כ חמשה חלקים אלו למשל בחלק הנפש יש בחי' נפש שבנפש ורוח שבנפש וכן כולם. וכן כל חלק מחלקים אלו כולל בתוכו ה' בחי' אלו. ואך עתה רצונינו לדבר בחמשה חלקי הנפש לבד כי הוא הנצרך לנו לענינינו פה. ונפרש במה יקנה האדם בנפשו החלקים אלו נר"ן ח"י. כי ידוע שנפש פירושו לשון רצון ותאוה כמו שפרשו המפרשים על פסוק אין נפשי אל העם הזה והנ' לא דיברה תורה במתים. וכבר האריכו הספרים הקדושים וגם אנחנו גלינו טפח וכסינו טפחיים לעיל (בענף הראשון) בגנות האנשים האלה המתאוים בעם ונפשם ותאותם בבחי' נפש הבהמיו' לבד להיות מתאוה לאכול ולשתו' ולילך בהנאות ותאות הגופניות כדרך הבהמה. ואף מותר האדם מן הבהמה עבור שמכריח גם את הצורה בחי' נפש החיונית וחלק הרוח שבו להלוך עמהם להדמות לחומר ולהתגשם כמותו. ונעשה כבחי' וימררו את חייהן בעבודה קשה שהמה נותנין מרירות לחייהן וגם נפשו מרה לו להיות גם חיותם עובד בחומריות וגשמיות כנפש הבהמ' וזה רשעים בחייהן עם חייהן קרוים מתים. כי גם חיות שלהם נעשה בבחי' מ"ת מ"נא ת"בירא שהיא הקליפה השולטת בגשמיות העוה"ז. והמה אינם נכנסים כלל לגדר בחי' הקדושה אף בחי' נפש שבנפש והמה חוץ לשלש מחנות נ"רן שבקדושה. מאחר שאינם שמים לבם להטות נפש תאותם אל דרך התורה ויראת ה' ואין מעצור לו נגד תאות נפשם הבהמיות וחומד דווקא למלאות כל תאות לבו ודאי שאין לו חלק בקדושה כלל. ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יביאו ימי הרעה וגו' עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור ואמרו חז"ל (שבת קנ"א ע"ב) עד שלא ירתק חבל הכסף זה חוט השדר' ותרוץ גילת הזהב זה אמה. ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם א"ר הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר רבי לוי אמר רב פפא אמר רב יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי ע"כ ושפלותם וגנותם ידוע לכל:
3
ד׳ג. אמנם הרוצה לתקן עצמו ולהתחיל ליכנס בפנים גדר קדושת נר"ן. ראשית התחלת כניסתו לחלקים אלו הוא להיות לבו בידו ולא ימלא כל תאותיו בכדי שלא להגדיל כח החומריות שבו על כח הצורה וכל ימיו לא יאכל אכילה גסה עד שתתמלא כריסו אלא יניח משובעו. והיה כי ירעב יאכל עד כדי שבירת רעבונו בלבד ולהניח מתאוותו ביותר מן הצריך לו לקיום גופו ונפשו כאשר הארכנו לעיל עיין בכל דברינו שם וה"ה בכל דברי תאות הגופניות. ובפרט להמנע בכל צרכיו מדברי' המזיקים את הגוף וכתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ג הלכה ב') בלשונו וישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאו' ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועלין לגוף. אם מרים ואם מתוקים וכו' ע"כ ומכ"ש דכש"כ חליל' וחלילה דבר המזיק לנשמתו דאפילו איסור קל של דבריהם כל דהוא ואפילו ספק איסור וחמור העובר על ספק איסור מודאי איסור כאשר כתב הקדוש רבינו יונה ז"ל (ברכות ריש פרק קמא) וז"ל וזהו עיקר הירא' ליזהר מהספיקות ושלא לעשו' המצות ע"ד ההרגל שעונש הספק יותר מהודאי. וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת ואמרינן דחטאת דוקא כלומר שאפילו לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטא' אלא דנקא די לו בזה ודנקא הוא מעה והו' שתות הדינר כדאמרינן שש מעין כסף דינר ואם מביא אשם על הספק כגון שהי' לפניו ב' חתיכות א' של שומן וא' של חלב ואכל א' מהן ואינו יודע איזה מהן אכל צריך להביא ב' סלעים שהם מ"ח מעין כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין אשתכח דב' סלעים הוו מ"ח מעין ועל הוודאי סגי במעה א' בלבד וכו' ע"כ. ובעוד נפשו ותאותו בו ישים דעתו ומחשבתו בתור' שלא להמרו' בזה עיני כבודו ית' חלילה ומחמ' זה כח נפש הקדושה מתנוצץ עליו והאדם העוש' זאת בשלימות גמור מחמת יראת אלקים שעליו שלא יכנס ח"ו לגדר שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגומר ונאמר פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וגומר הנה בזה קונה לו חלקי נפש שבנפש אשר בקדושה בשלימות המדריגה השניה אשר לפנים מזה הוא:
4
ה׳ד. אדם שזוכה לקדש עצמו במותר לו פי' אפי' זה המעט שאוכל המותר לו וצריך לו לאכול ולשתות לקיום גופו ונפשו לא יאכל עד אשר ימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו למעלה וכלשון הש"ע שהבאתי שם אפילו אם היה רעב וכו' אם כוונתו להנאת עצמו אינו משובח ועליו נאמר יודע צדיק נפש בהמתו כי יודע מלשון שבירה ע"ד ויודע בם אנשי סוכת והצדיק משבר נפש הבהמיו' שלו שאף בעת המותר לו נעשה בו לא אפשר ולא מכוין ואינו מכוון בשום אופן להנאתו כי אם להיות נטפל להמצוה והכל כידוע וכאשר בארנו היטב למעלה ופורש מצ"ט שערי היתר כדי שלא יבא לידי איסור ח"ו. והדרגא זו נק' קדושים תהיו ופרש"י הוו פרושים מן העריות וכו' ומה מאוד יתמהו דברים כאלה דהפרוש מן העריות יקרא קדוש. ורז"ל אמרו (יבמות ב' ע"א) איסור קדושה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדושה אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש אמר לי' רבא וכל מי שאינו מקיי' דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי מקרי וכו' הרי שהפרו' מאיסור של דברי סופרים לא רצו חכמים לקרותו קדוש. ומכש"כ הפרוש מן העריו' שהוא מן העבירו' החמור' שבתורה וכו' מג' שאמרו בהם יהרג ואל יעבור ואיך אמר דהפורש מהם קדוש יאמ' לו ולדברנו יאמר דאפילו שנכנס לעשו' צרכיו בעת המותר והצורך לו ירא' לפניו שהאד' הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמי' כי בצל' אלהים ברא אותו ולא נאוה לו לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה חמת מלא צואה ופה מלא דם כמ' חז"ל (בשבת קנ"ב ע"א) אם לא שמוכרח לעשותו לקיים מצות בוראו להוליד בנים עוסקים בתורה או לפרוע חובו מצות עונה האמורה בתורה או שארי דרכים הנזכרים (בטור א"ח סי' רמ"א ע"ש) ודומה לו כמי שכפאו שד. באופן שיהי' נפרש ממחשבת העריות שהוא מחשבת התאוה החזקה שבקרבו ולא יכוין להנאתו. ואף שלא אפשר לו שלא יהנה יהיה כעין לא אפשר ולא מכוין וזה הדרגא נקרא קדושה שמקדיש עצמו בעת המותר לו. ולו נאה לקרותו קדוש כי הקדיש תאותיו לה'. ולזה כשאמרה התורה קדושים תהיו פרש"י ז"ל מה ענין קדושה הלז ואמר הוו פרושים מן העריות פי' ממחשבת העריו' כמבואר. ומזה הדרגא קונה אדם לעצמו בחי' הרוח ונשמה שבנפשו ובדרך שבארתי [בשורש הראשון ענף ג'] אם אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ודרגת הנשמה היא בחי' קדושה כנודע:
5
ו׳ה. ולמען קנות האדם בנפשו חלק המוחין שה' חי' יחידה שיהי' נפשו נשלם בכל בחינותיה. הנה אלו הבחי' אי אפשר לו לקנות כי אם ע"י סעודות מצוה והיא אכילה שנצטוינו עליה בתורה או בדברי חז"ל כמו אכילת הפסח בזמן שבהמ"ק קיים ואכילת מצה בלילי פסחים ואכילה בסוכה לילה ראשונה ובשר קדשים ואכילת עיוה"כ ואכילת שבתות וי"ט שבאלו מצוה גמורה לאכול ולשתות וכל זאת אחר שמטהר ומזכך את עצמו בבחי' שבירת תאותו ונפש הבהמיו' שלו כמבואר וכוונתו נכונה באמת לאמתו רק לקיים מצות בוראו שצוה בזה המצוה ולעשות רצונו ונ"ר לפניו ית"ש כמו בשארי מצות המעשיות מצוה לאו ליהנות ניתנו שאין רוצה לקבל הנאות גופו מהם אז המצו' מסייעתו לעורר חיות האמת בכח הלז להיות חלק הנפש מוטהר בכח האור עליון שבמצוה כיון שהוא עושה עם נפשו ותאותו מצות ה' ומיחד עצמו בכל תאות לבו לשם ה' שהזהירו ככה גם הוא מקבל מיחוד העליון שנעשה במצוה הלז ונשלם בזה חלק נפשו בכל ה' בחינותיה נר"ן ח"י באמתיות רב בשלימות נפלא וכל ה' חלקים אלו יש בחלק הרוח ואדם יכול לבוא להשיג את כולן ע"י עסק התורה. בפשטותיה ובאור הבהיר המאיר בה וברזי התורה. ונבארם אי"ה (בשורש הז' ענף א') וכן בחלק נשמתו יכול אדם להשיג את כולן ע"י עסק התפלה במחשבה טהורה ונכונה לפני בוראו. ואך כבר כתבנו שאין אנו מדברים עתה כי אם בחלק הנפש. כי הוא שייך לענין אשר אנו עתה בביאורו ולזה רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. פי' אף הנפש שמוצב ארצה סמוך אל הגוף שנברא מן הארץ עפר מן האדמה. והוא הדרגא התחתונה שבחמשה חלקי נר"ן ח"י אעפ"כ יש בה בחי' ומעלות ודרגות משונות זו מזו עד שראשה מגיע השמימה:
6
ז׳ו. ובזה יש לפרש מה שאחר החטא אדם וחוה עשה להם ה' כתנות עור וילבישם ולמה דוקא בעור הלבישם. אך הנה אמרו רז"ל אדם הראשון פגה אכל (כלו' תאנה שלא בזמנה) והאר"י הקדוש המשיל חטאתם לענין הזיווג שלא המתין עד שבת כידוע ולפי דברי שניהם נפרצו בגדר בחי' הנפש שבהם. להיות חלקם בקצת דקצת בבחי' המתאוים בעם נוטה לנפש הבהמיות וע"כ עשה להם כתנות עור לאשר שהמשיכו עליהם בחי' הבהמיות הוכרחו ללבוש בגדים מבחי' הבהמה ושידעו בזה במה הגדילו חטאתם:
7
ח׳ז. ולזה רמזו רז"ל [מ"ר בראשית פ' ב'] בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנו' אור באל"ף כי הוא בכח תורתו הקדושה הכניס כל תאוותיו שיהיו רק בדרך התורה כנאמר למעלה. ויצא מגדר נפש הבהמיות והפשיט מעליו חלק העור של הבהמיות להכניס במקומה אור התורה להיות בבחי' וראשו מגיע השמימה. ועי"ז גם הכתנות שהוא הלבוש החיצון שבו והיא דרגת הנפש החיצונה כולם נעשה אור בבחי' חיות ואור הקדושה ותתלהב גם נפשו לגודל דביקות והתקרבות לשמו הגדול שלא לחשוק לשום דבר שבעולם כי אם לשמך ולזכרך תאות נפש שתאות נפשו היה רק לשמו הגדול ותחת עור הבהמיות נעשה אור הגדול וחיות הרוחניות ע"כ רמז שבתורתו של ר' מאיר שעם כח תורתו עשה גם הכתנות בחי' נפש ג"כ אור כמבואר ועם זה יתפרשו דברי המדרש על נכון כי הנה ידוע שהנגעים אינם באין כי אם בהסתלקות נפש דקדושה כמ"ש בזוה"ק [תזריע מ"ו ע"ב] ומפרש שמה שאמרו ז"ל הנגעים באין על לשון הרע פי' שמחמת הלשון הרע מסתלק מאדם נפש דקדושה ושורה עליו נפש הבהמיות ואז נגעים באין עליו ולדברינו הסתלקות נפש דקדושה בא גם מצד אחיזת האדם בנפש הבהמיות בעניני תאות עוה"ז דוגמת חטא אדם וחוה ונרמז חטא זה בכתנות עור. וז"ש אדם כי יהיה בעור בשרו פי' שיבוא לדרגא הראוי להלביש עור על בשרו כענין כתנות עור הנזכר בקרא ע"כ והיה בעור בשרו לנגע צרעת כיון שבא לדרגא זו שיהי' עור על בשרו והוא מחמת שליטת נפש הבהמיות שבו והסתלקות נפש הקדוש ודאי שיבוא עי"ז לנגע צרעת: והנה נגעי האדם אינם מוטהרים ומסתלקין כי אם כאשר ישוב האדם מחטאו אשר באו עבורו אז יטהרו כמבואר ברמב"ם הקדוש (פ' ט"ו מהלכות טומאת צרעת הלכה י') לפי דרכו ע"ש ותמצא נחת. וגם לפי דרכינו כן הוא כי בהשים אדם עיניו ולבו על זה מאין באו הנגעים אלו עליו. וירצה ליטהר מצרעתו אז והובא אל הכהן פי' שיובא הוא בעצמו בכל תאוות וחמדת נפשו אל הכהן. להיות כהן מכהני ה' שיעבוד את ה' עם כל תאותיו בכל הבחי' שזכרנו או להיות נטפלים למצות ה' או לעשות עם תאוותיו מצות ה' בשלימות גמור. או פי' שיובא אל הכהן שיורו אותו הכהנים הלוים כדת מה לעשות להשיב נפשו ואז והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וזה שאמר המדרש אל תתיראו אלו לאומות העולם שהמ' לגודל תאוות הגופניות והגשמיות שבהם בכל צרכיהם ובפרט באכילה ושתי' האוכלי' למעדנים למלאות בטנם ותאותם באכילה גסה ורבה כאשר יוכלו שאת ונמשל כבהמות נדמו. להם ראוי שיבוא נגע צרעת בעור בשרם כי עור בעד עור המה מלבישים עצמם בעור נפש הבהמיות. וממילא נגע צרעת בעור בשרם שבא מנפש הבהמיות כנזכר אבל אתם כבר צוויתי אתכם ואבדיל אתכם מן העמים שיהיה הבדלה והפרשה גדולה ביניכם אף בדברים השוה ביניכם כמו עסקי אכילה וצרכי הגוף ואתם רק לאכול ולשתות ולשמוח. כלומר אכילה ושתיה שלכם הלא הוא רק כדי לשמוח עי"ז בה' ובתורתו או בשמחת אכילה מצות גופ' כי תדע שענין השמחה הוא רק בקדושה ובה' כמו שמחו בה'. שמחו צדיקים בה' ושמחת לפני ה' אלהיכם ושלמה המלך ע"ה אמר ידעתי כי אין טוב כי אם לשמוח ואומר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה וכדומה הרבה באין מספר. כי השמחה שאדם שמח שלא לשם מצוה לא נקרא כלל שמחה בלה"ק רק שם שחוק או הוללות וכדומה אבל לשון שמחה הוא רק שמחת הקדושה. ואף לשמחה מה זו עושה פרשוהו רז"ל (מ"ר קהלת על פ' זה וכן הוא בילקוט) וז"ל לשחוק אמרתי מהולל אמר רב אדא בר רב כהנא מה מעורבב שחוק של אומות העולם שעושין בבתי טרטיאות וע"ז שלהן ולשמחה מה זו עושה מה שמחה של ת"ח שם. וכן לכה נא אנסכה בשמחה פי' ג"כ על התורה שמשמחת לבו הרי שנדחקו לפרש לשון שמחה שיהי' כוונתו אל התורה ושאר שמחת מצוה: ושמעתי בשם הרב הגאון הקדוש בוצינא דנהורא אריה דבי עילאה האלהי. המנוח מוהר"ר לוי יצחק זלה"ה זי"ע ועל כל ישראל שהי' אב"ד דק"ק בארדיטשוב. שהי' להפלא בעיניו. על הנכתב במגילת אסתר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לך. מאין בא לו זו הבחינה של שמחה שהוא בחינת הקדושה ולא נאוה להמן להכתב בו כך. ואמר שבא לו מסעודת אסתר המלכה שנדבקו בו חיות ניצוצי הקדושה אשר במאכל הצדקת אסתר המלכה. ומזה נצצה בו והופיע בתוכו בחי' הקדושה ויצא שמח ואסתר המלכה עשתה זאת בכוון להזמין המלך והמן אל המשתה. ואחשורוש שלא היה כ"כ חזק ברשעו כמו המן מיד כשנדבק בו אלו הניצוצות נהפך לבו ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. והיה מתמיה איך יכול להיות כזאת כלל והמן שהי' רשעתו גדול ולא היה כח בהניצוצות להפכו לגמרי ולכן אע"פ שיצא שמח וטוב לב שהוא בחי' קדושה: אבל כראות המן את מרדכי וגומר וימלא המן חמה. כי הי' כח שניהם בו. נחזור לענין המדרש אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ולשמוח דייקא שהוא שמחת הלב בה' ע"י אכילה או שמחת מצוה. וכבר נצטויתם על זה מפי שתהיו פרושים ונבדלים בזה מכל העמים אשר על פני האדמה ומאין יבואו נגעים עליכם. וזה היה כוונת שלמה ע"ה שאמרתי ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב וגו' כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגומר שנדחק רש"י ז"ל בפירושו ולפי הנזכר יבוא על נכון ממש כפי המדרש הנזכר:
8
ט׳ח. והנה גם אכילת שבתות קדשינו לא נגרע ערכו מכל אלו סעודת המצוה שהזכרנו כי הוא חיוב גדול ומעלתו גדלה עד בלי שיעור וערך כמבואר בזוהר יתרו ונביאנו לקמן והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם כדאיתא (בפסחים ס"ח ע"ב) וידוע אשר קדושת שבת ק' נחלק לשתים חלק אחד הוא הנקרא שבת לה' שהוא הנותן לישראל להודות בו לשם ה' כאומרו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ואמר לפיכך יפארו ויברכו לאל יצוריו ושבח יקר וגדולה וכבוד יתנו למלך יוצר כל המנחיל מנוחה וגומר. כמבואר (בזוהר ויקהל) הוא בדברינו למעלה (בשורש הראשון ענף ג') ואמרו במסכת מגילה (יב ע"ב) אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות וכו'. ועוד ניתן יום שבת קודש לעסוק בתורה כדאיתא במדרש ובזוה"ק והובא בדברינו למעלה. ודברי הכל בשבת ניתנה תור' אף אור התורה ורזין דאורייתא צריך אדם לחדש ביום השבת למי שזכהו הש"י להבין בהם כמ"ש (בזוהר שלח קע"ג) וז"ל זכאה איהו מאן דנשמתי' בשבת אסהידת קמי מלכא על חדושא דאורייתא דקב"ה וכל פמליא דילי' וכל אינון נשמתין דצדיקייא דהוי בגן עדן כולהו מתעטרין בההוא מלה כו' עד דאמר קב"ה אתכנשו ושמעו קדושא ומילין חדתין דאורייתא משמי' דפלניא בר פלניא כמה אינון דנשקין על רישיה כמה צדיקייא מעטרין ליה כד נחתין זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא יומא דשבתא משאר יומין ע"כ. וזה הכל נקרא שבת לה'. וחלק השני הוא הנקרא שבת לכם שהוא מה שהחיוב להתענג בו במאכל ובמשתה כמ"ש ברמב"ם (פרק ו' מהל' שבת הלכה ז') וז"ל איזהו עונג שבת זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים ה"ז משובח. (וכן הוא בטור ובש"ע א"ח סימן רמ"ב) ע"ש. ומבואר במדרש חז"ל בשעה שצוה הקב"ה למשה על מצות שבת נתכרכמו פניו של משה. אמר לו הקב"ה משה את סבור שלרעתך אני נותן לך השבת לא נתתי אותו אלא לטובתך כיצד את' מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנ' את נפשך ואני נותן לך שכר כו' ע"כ:
9
י׳ט. ובזה אמרתי דבר נאה ומקובל על מאמר חז"ל (שבת י' ע"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם וכו' ע"כ ויש לעורר על מה שאמרו בלשון מתנה טובה יש לי. הלא כשאחד יש לו דבר ורצונו ליתנו במתנה לאחר נקרא מתנה אצל המקבל. ולא אצל הנותן יקרא לו שם מתנה רק דבר או חפץ והי' לו לומר חפץ יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה במתנ' לישראל. ומה זה מתנה יש לי אכן יבואר לשון חכמים על פי המדרש (שמות פ' א') על פסוק וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א' בשבוע הם מתים אמר לו לך ועש' להם כמו שתאמר הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח ע"כ. ומבואר בספר תנא דבי אליהו שהיו מתאספין יחד והיו מזכירין שהמה בני אברהם יצחק ויעקב ונשבעין זה לזה שלא ישנו את שמם ואת לשונם ושיהיו גדורין בעריות וכו' והדבר הזה חביב מאוד להקב"ה שאף ביום שנחו מאויביהם לא עשאוהו יום הבטיל' ולצחוק בו בהבלי עולם אך פנו לבבם אל האלהים מן העבוד' וזאת עשאוהו בעצמם אשר לא צוה אותה ה' בזה רק מדעת עצמם עשו כזאת. והיה זאת נחשב לפני הקדוש ב"ה כאילו ישראל נתנו לו מתנה זה השבת וע"כ אמר מתנה יש לי שקבלתי מתנה מישראל ושבת שמה. ואני רוצה ליתנה לישראל בכדי שיהיו מצווין ועושין ויקבלו שכר על זה כי גדול המצוה ועושה כמאמר חז"ל (ע"ז ג' ע"א) ומה גם שזה שקבלתי מהם הוא רק בחי' שבת לד' לבד שכך עשו במצרים שהיו מזכירים שהם בני אוהבי ה' ונשבעין כנ"ל ואני רוצה ליתן להם גם בחי' השבת לכם שיהיה אדם אוכל ושותה ומהנה את נפשו ויקבל שכר עליו כי כן צויתי להם וזה מרומז בפסוק שמביא הגמ' ע"ז ואתה דבר אל ב"י אך את שבתותי תשמורו וגו' עד לדעת כי אני מקדשכם. למה נשתנה מקום זה שכתוב בו שבתותי לשון רבים משאר מקומות שכ' שבת לה' לבד ובתחילת נתינת השבת אומר ראו כי ה' נתן לכם השבת. ומה כוון בכאן לקרותו שבתותי. אכן לפי שציוה הקב"ה למשה ואתה דבר וגו' לדעת שיודיע להם מקודם את המתנה החשובה שרוצה לתת להם ואפשר שיאמרו כבר קיימנו אותו במצרים מדעתינו ע"כ נתחכם הקב"ה ואמר להם את שבתותי שתי שבתות אני מצוה לכם א' השבת לה' שתהיו בבחי' מצוה ועושה וא' השבת לכם שתהנה את נפשך ותקבל שכר מה שלא הי' לכם במצרים בחי' זו וע"כ נכונים דברי הגמ' בלשון מתנה ולמדו מפסוק הזה כמבואר ואפשר שזה רומז רש"י זלה"ה שכתב (במסכת ביצה י"ז ע"א) ענין זה של מתנה טובה וכו' עד לדעת כי אני ה' מקדשכם ומסיים וז"ל רישא דקרא אך את שבתותי ורוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם לכאורה מה בא רש"י ז"ל ללמד את ב"י מקרא כתוב ודרדקי דבי רב יודעין אותו וגם משנה מלשון הגמרא שבגמרא כתיב ליתנה לישראל והוא כתב ליתן להם אם שנכון גם לפי פשוטו עכ"ז אפשר לרמז בו דברינו אלה שהוקשה לו על תיבת מתנה כקושייתינו ותי' כנזכר וע"כ אמר רישא דקרא אך את שבתותי לרמז על שני השבתים אלו ואני מבקש ליתן להם להם דייק' לצרכיהם שהוא בחי' גם השבת לכם וע"כ אמר מתן שכרה לא עבידא לאגלויא ולכאורה הלא מתן שכר של כל המצות נסתרה כמאמ' חז"ל (ילקוט רמז תתמ"ו) ע"פ אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה ולדברינו יאמר שזו הבחי' שיקבלו עוד שכר על הנאת אכילה ושתי' זו הוא מילתא דלא עבידא לאגלויא שיהא שום קבלת שכר על זה אם לא שגילה הקב"ה בעצמו ואמר אכול ושתה:
10
י״אי. ובזה נכון דברי המדרש שהבאתי לעיל שמא את סבור והוא תמוה בעין כל רואיו שמשה יהיה סבור שלרעתו ניתן לו השבת. והנראה בו על פי דברי התוספות (ע"ז ג' ע"א) טעם שגדו' המצווה ועושה מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו. והוא דווקא לענין קבלת שכר מפני שיצרו גדול במצוה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו. לכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכרו משלם. אבל אינו מצווה ועושה אין יצה"ר מקטרגו כ"כ אבל לענין רוב אהבה לבוראו שיהיה ניכר באדם התלהבות האהבה לבוראו יותר גדול אינו מצווה ועושה. ע"כ לגבי משה שהיה עבודתו עבוד' ה' בשלימות. שלא ע"מ לקבל פרס כאשר יבואר אי"ה בדברינו (בשורש השמיני) היה אצלו חשוב יותר אינו מצווה ולכן אמר לו אף לפי דרגתך לא לרעתך אני נותן לך לגרוע אהבת מצותיך בזה אלא אני מוסיף לך בחי' שבת לכם שלא עשית מדעתך ואכול ושתה ומהנה את נפשך וקבל שכר נחזור לענין במצות השבת לכם אשר נצטוינו בו מפי הבורא יתברך ונדמה אכילתו לאכילות הנאות בשארי המצות. שכתבנו למעלה שצריך לכוין בהם רק כדי לקיים מצו' בוראו ואחר טיהר וזיכך תאות נפשו מכל וכל. שלא יכוין בשום אופן הנאות מלוי כריסו ותאותו כי מצות לאו ליהנות ניתנו. ושיקנה על ידי זה חלק חיה יחידה לנפשו. וכן ממש במאכל שבת קוד' לא נגרע דבר כמוהו כמוהם בשוה:
11