סדורו של שבת, חלק א, שורש החמישי ג׳Sidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh V 3

א׳ידבר לבאר עוד בחי' אחרת באכילות שלש סעודות של שבת קודש חוץ מן הכוונה המבוארת לעיל. והוא מה ששייך רק בשבת לבד לפי גדולת ערכו ולית דכוותיה בשאר אכילות: ובו י"א עלים:

ב׳א. ואולם עוד יש בחינה אחרת בענין אכילת שבת ק' והיא מעלה גדולה ונפלאה ששייך דווקא בשבת לא כן בשאר הנאת המצות ועי"ז יתפרשו דברי המדרש הנזכר אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. עוד בדרך אחר על נכון כי הנה בארנו היטב (בשורש הראשון) אשר זה הוא ענין מעלת מצות יום שבת מכל שארי המצות שבשאר המצות כוונתינו שנעשה ע"י פעולתינו ועשייתינו. בסודות תיקוני הפרצופים והעולמות הקדושים. אשר אנחנו עושין בארץ דוגמתם וכן יתעורר למעלה בשורש המצות שיתוקן שם כפי ערך כוונתינו יתר עליהן מעלת השבת שכל הפעולות וגודל המעלות הכל נעשה ממילא לרוב עוצם קדושתו ואור א"ס ב"ה השופע בכל היום והלילה וא"צ לשום אתערותא דידן. אך אנו מכוונין בכל תפלה לאיזה פעולה הנעשה מאליו למעלה כך אנו מכונין למטה בדרך במעשה ידיך ארנן שמבואר שם היטב ואף אנו נאמר כאן זה החילוק ויותר מזה ולהבינך היטב בזה. אבאר לך אמתיות ענינו. ואקדים לך כמה מאמרי חז"ל בזה הנה בגמרא [ביצה י"ו ע"א] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא. חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם אי הכי לא ליענשו נכרים עליה שבת אודועי אודיענהו מתן שכרה לא אודעינהו ואיבעית אימא מ"ש נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו וכו' עד כאן ופירש"י לא לענשו נכרים עליה ואנן אשכחן שחזר הקב"ה והענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו וכו' נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו: וכן הוא במדרש רבה (בשלח פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם את השבת לכם ניתנה ולא לאומות העולם וכו' עד וכן הוא אמר ביני ובין בני ישראל ע"כ וכן הוא מפורש בזוה"ק (יתרו פ"ט ע"א) זכאה חולקיכון ישראל קדישין בעלמא דין ובעלמא דאתי דא הוא ירותא לכון מכל עמין עכו"ם ועל דא כתיב ביני ובין בני ישראל וכן הוא בפ' בשלח [ס"ג ע"ב] ר' ייסא אמר וכן נמי כנסת ישראל אקרי שבת בגין דאיהו בת זוגו ודא היא כלה דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם לכם ולא לשאר עמין הה"ד ביני ובין בני ישראל ודא היא אחסנת יריתת עלמין לישראל וכו' ע"כ וצריך להבין למה דווקא במצות השבת יהיה כן משא"כ בכל מצות התורה שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון בשוה עם ישראל. ומפני מה יהיה נשמה יתירה של השבת ירושה לישראל לבד חלוק משאר מצות התורה עוד אמרו (שבת קי"ט ע"א) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף אמר לו תן לנו הימנו אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו ע"כ. וגם זאת צריך להבין אם התבלין הוא מחמת גודל אור והשפעת הקדושה שביום זה שהוא על כל העולמות ומתברך מזה גם גשמיות המאכל להיות מוטעם בטעם היפה ולהיות ריחו נודף. קשה גם באינו משמר את השבת היה ראוי להיות כך. ואם אדם חטא שאינו משמרו בהמה מה חטאה. זה הבשר ושאר אוכלי שבת מה עשו שלא יקבלו בשוה מתבלי שבת עם שאר אוכלין שאצל משמרי שבת. ולהבין עוד מה שלכאורה יתמה אחר כל הרעש הגדול. והפלאות הגדולות של מקיימי שלש סעודות בשבת אשר הוא ממש בלי שיעור וערך ואמרו (בשבת קי"ח ע"א וע"ב) כל המקיים ש"ס בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלי של משיח ומדינה של גיהנם ומלחמת גוג ומגוג ונותנין לו נחלה בלי מצרים וניצול משעבוד מלכיות ונותנין לו משאלות לבו ומעשרת בעושר מופלג כדאיתא שם. וכפלים לתושיה מבואר בזוה"ק [יתרו פ"ח ואמור] ע"ש באורך מגדולת מעלתו בלשונו. ומאן דאשלים תלתא סעודתי דשבתא קלא נפיק ומכרזא עליה אז תתענג על ה'. ובעי בר נש למחדי בסעודתא ולאשלמא אלין סעודתי דאינון סעודתי מהימנותא שלימתא דזרעא קדישא דישראל מהימנות' עלאה ודא דילהון ולא דעמין עכו"ם ובגיני כך אמר ביני ובין בני ישראל. ת"ח בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא דאינון בני מהימנותא ומאן דפגים חד סעודתי' מנייהו אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עלאה הוא דלאו מבני היכלא דמלכא הוא דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא כו' והרבה יותר כתוב שם במעלת קדושתן אין די באר להעתיק הכל יעו"ש ואם כן הוא מפני מה לא צונו הקב"ה בהם בתורה הקדושה אף לא ברמז ועיקרם נלמד מדברי הנביאים וגם בדברי הנביא לא הזהיר אותנו בחיובו רק דרך שלילה שאם תשיב משבת רגליך וקראת לשבת ענג אז תתענג על ה' אבל לא אמר בלשון חיוב שתקרא לשבת ענג ואם לא תקרא יעניש הקב"ה אותך: ולפי רוב גדולתן במעלה היה צריך להיות אזהרתן. ותדע שמה שכתוב בתורה אצל שבת אכלוהו היום לא קאי למצות אכילה שיצוה על אכילה והא ראיה דלא למדו מזה דבעינן לכם בשבת ולמדו מדברי הנביא והרמב"ם כתב בפירוש שהוא נלמד רק מדברי הנביא. ואכלוהו היום קאי על המן שלא תצאו ללקוט רק שתאכלו מה שלקטתם ביום אתמול. ואף (שבשבת שם) למדו מזה ש"ס מתלתא היום אסמכתא בעלמא הוא כאשר הוכחנו אכן כל אלה באחת יבוארו והוא על פי מאמר הזוה"ק [ויקהל ר"ד ע"א] וז"ל אבל רזא דילה כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר כו' כדין אתחברית ואתאחדית בהו ואקרי שבת כו' האי נקודה תתאה סלקא ואתחזיאת ואתקשטת כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא ועלמין כלהו בחדוה וכו' וכדין נתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד ובהאי נשמת' יתירא נשיין כל עצבא וחימתא ולא אשתכח כד חדוה לעילא ותתא ע"כ וכזה כתב בפ' יתרו שם ורוחא חדא דא מענוגא דהאי עתיקא מתפשטא בכלהו עלמין וסלקא ונחתא ומתפשטא לכולהו בני קדישין לכולהו נטורי אורייתא ונייחין בנייחין שלים ומתנשי מכולהו כל רוגזין כל דינין וכו'. ועוד שם והאי יומא מליא רישא דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכולא ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זימני מכד עייל שבתא בגין דיתברכון כולהון כחדא וע"ד בעי ב"נ לאתענגא תלת זימנין אלין דהא תליא מהמנותא לעילא וכו': ומאן דגרע סעודת' מנייהו אתחזי פגימותא לעילא וכו' והרבה כתוב שם כענין זה הנה תכין לבך היטב לכל דבריו הללו ותקשיב אזניך למה שנבאר בפירושו ואז אור יאיר לך בהבנתו וממילא יתורצו כל התמיהות שתמהנו בטוב טעם ודעת ונאמר כי כל ענין ענג שבת הוא על זה הדרך מאחר שהוא יום שמחה וחדוה ותענוג גדול לפני צור ישראל ב"ה. ואור שמחת השבת מופיע ומאיר בגודל זיו הדרו ומפיק נוגה בכל העולמות הקדושים כולם. ואין דומה לו בכל ימי השנה כי אור המאיר בו. הוא הארה עצמיות בלתי אתערותינו. ואנחנו עם בני ישראל שנקראו בנים למקום ועמוסים מני בטן. ונשמותינו אפי' נשמת הפחות שבפחותים מאתנו הם חלק אלהי ממעל. ואנחנו חבל נחלתו ובזה החבל אנו קשורים בתקו' חוט השני שעל זה נאמר ויש תקוה לאחריתך. וכל איש ואיש מישראל יש לו שורש נשמתו למעלה ומזה השורש יורד אור מלמעלה אל נשמתו למטה דרך אותו חוט התקוה הכל כידוע ליודעי חן וכשנתעורר החדוה הגדולה והשמחה הנפלאה ורב התענוג בשורש הנשמות שלנו בכל הקומה שלימה ממילא מחיוב להתעורר בתוך כל אחד ואחד מישראל עם קדושו חדוה ושמחה לאין קץ שמחת הנפש והגוף לכל איש הישראלי כפי אחיזת נשמתו ושורש חלקו בהעולמות עליונים ועכ"פ אף להפחו' שבפחותים מוכרח להתעורר תענוג אצלו ביום השבת לפי שאור השב' גדול מאוד ונורא על אור המצות בהארה עצמיות שבו ועוד שנעשה בכל הקומה שלימה ששם שורש נשמת כל ישראל ממיל' ודאי נתעורר בכל ישראל. ומי שאינו מתענג בשבת ק' מעצמו עבור הופיעת האו' ההוא עליו בשורש נשמתו ח"ו מראה בזה שמץ פסול שבו וח"ו נכרת זה החוט התקוה שקשור בו למעלה ולא שדי נופו בתר עיקרו. ח"ו נשמתו למטה נכרת ונחתך משורש נשמתו למעלה ולכך בהאיר אור למעלה אינו מאיר למטה בנשמתו ועי"כ שוטה רשע הזה אינו מרגיש בשמחת אבינו שבשמים: והוא בבחינת רשעים בחייהם קרויין מתים כיון שאינו מקבל מאור החיים מלמעלה. וגם כיון שמורה בעצמו שאין לו שום חלק בקדושה אפי' נפש שבנפש כבר ביארנו למעלה ששם מתנאה לקרותו ע"ש ובזה תבין כל דברי הזוהר שאמר ובההוא נשמתא נשיין כל עצבא. ורוחא חדא מתפשטא לכלהו בני קדישין ומתנשי מכולהו ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא הכל לומר שכן נעשה ממילא שמשתכחין מהאדם כל מיני עצבות וקטטו' ומעצמו מתמלא שמחה וחדוה מהנשמה יתירה ומההוא רוחא. והכל יורה על האור המאיר בשב' הממלא כל העולמות בשמחה עצמיו' ואמר ת"ח בסעודתי אילן אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא ומאן דפגם חד סעודתא אחזי פגימתא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא דלאו מבני היכלא דמלכא דלאו מזרע' קדישא דישראל מורה באצבע על האמו' דמסעודו' אלו ניכר שהוא מבני המלך ובני היכל המלך. וע"כ מטוב אדוניו טוב לו וכמו שהוא בשורש נשמתו כן מתעורר בעצמו למטה לפי מה שהוא אם בבחי' בן או בדרגו' הפחותים: ואפי' יהי' בבחינ' עבד הקטן שבקטני' אם הוא עבד בהיכל המלך ימולא לבו נחת ביום זה שהוא שמחת כל העולמו' ובכל הקומה שלימ' וממילא מאן דגרע סעודת' אחזי פגימת' לעיל' כלומר שנרא' שמץ פסול שבו שלאו מבני המלך הוא אף לא מעבדי היכל המלך אף לא זרע ישראל כיון שנשמ' מזה שאין לו שום חלק בקדוש' אפי' נפש שבנפש ונכרת משורשו ונפשו נתונ' תחת רשות הס"א והרע ודאי שהוא נבדל ונפרש מזרע ישראל ומשתלח חוץ לשלש מחנות צא צא טמא יקרא לו לקחת אותו בחי' הרעים והס"א כיון שנעשה עבד להם ילך לאדוניו ועבדו וידוע שכל חיבי גיהנם נייחין בשב' כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ד ע"ב) והוא עבור גודל הבהק' זיו האור שמגיע אף שם ואם חייבי גיהנם מרגישין באור השב' והוא אינו מרגיש לכן יהבין עליה חומרא דתלת מילי דינא דגיהנם. ואמר והאי יומא מליא רישא דזעיר אנפין מטלא דנחי' מעתיקא. פי' שכן הוא נעשה ממילא שיורד השמן הטוב אשר על הראש לחקל תפוחין שלש פעמים לנגדם צריך ב"נ להתענג תלת זימנין כל פעם כערך האור השופע ומאן דגרע אחזי פגימתא הכל כמבואר:

ג׳ב. ובזה יובדל ויופרש סעודת שבת קודש משאר סעודת והנאת המצוה. כי בכל אכילה של מצוה כוונתינו לעורר על ידיה איזה פעולה למעלה למשל באכילת מצות בפסח להכניס המוחין דגדלות ובאכילת ערב יום הכפורים לתיקון יסוד ומלכות וכדומ' באכילת הקרבנות ושאר הנאות המצות ולא כן באכילה של יום שבת קודש כי אין כוונתינו לגרום עי"ז שום פעולה למעלה רק כפי השתנו' הרוחניו' ואור המוחין המאיר בשלש עתים בשבת קודש בזמן הש"ס ואין סעודה אחת דומה לחברת' כאשר נכתב להלן וחכמי אמת קורין לזה הרוחניות מוחין. כי המוח והשכל מכיר זה השתנות האור למעלתיה בכל זמן וזמן. וכפי ערך האור כן כוונתינו בו אבל לא שנעשה פעולה בעובדתינו ממש כההפרש של תפלה שכתבנו לעיל ואך זמן סעודה לכל הוא ולשמוח בתענוג אכול ושתה כל עדת ישראל יעשו אותו. והכל מחמת הרגשת הנפש בשמחת הש"י ובשמחת כל העולמות:

ד׳ג. ולפי שהנפש הוא ענין התאוה שבאדם וכל קדושת' אינה מקבלת כ"א ע"י אכילת האדם בכל הה' בחי' שבארנו למעלה. ולכן מתאוה לאכול ולשתות ואין נפשו קצה עליו כפרש"י נפשו דייקא שהוא הוא המתאו' לתענוג אכול ושתו כדי שעי"ז תקבל קדושת ח"י שבה כמבואר באופן הראשון וע"י אכילת שבת תוקדש ביתר שאת כי הוא נחת רוח גדול ותענוג נפלא לפני מי שאמר והיה העולם כשהיא מתענגת בעת ההוא כדרך המלך בעת שמחתו. רצונו שיהיו כל בני היכלו וכל המקורבים אליו וסרים למשמעתו ומכש"כ דכש"כ בני המלך להיות מתענגים בתענוגים ולעדן עצמן בתפנוקי מעדנים ושתו' יינות מבושמים. ושהיו ששים ושמחים ברוב חדוה ונחת ביום שמחתו. וזהו כבוד גדול למלך שידעו הכל שהיום יום שמחת המלך ולגודל טובו וחסדו רצונו שיהיו גם המה שמחים בשמחתו שיראה מזה הפלאת טוב לבבו ורוב חנו וחסדו עליהם שרוצ' בשמחתם. ולהראו' לפניו שהם מבקשים לעשות רצונו ולשמוח בשמחתו: וכן הוא ממש ויותר מזה בכפלי כפלים לאין קץ. גודל התענוג ונ"ר שבעולם לפניו כשאנו שמחים ביום שמחתו ומתעדנים בתפנוקי מעדנים בכל שלש פעמים. ונותן לנו שכר גדול על זה כמובא למעלה מאמרי חז"ל:

ה׳ד. כי ברוב חסדו משלם לנו לפי ערך הנ"ר שמקבל מזה. אף שאצלינו הוא ממילא מחמת הרגשת שמחתו אך לה' החסד שמשלם לאיש כמעשהו כאשר הי' האיש עושה זאת מדעת עצמו בלתי הופיעת האור עליו כן משלם לו עתה וכפי התענוג שעושה בזה לקוב"ה ושכינת' ולכל העולמו' הקדושים עד בלי שיעו' וערך לאין קץ ואין מספר מה שאין הפה יוכל לדבר והלב לחשוב גודל תענוג העולמות מזה כידוע מזוה"ק למביני מדע. כפי השפעת השתנות האורה בכל סעודה כמ"ש [בתולעת יעקב] וז"ל ודע כי הטל העליון והאור הגדול יורד מראשו של הקב"ה לשדה של תפוחים ג' פעמים בשבת והם סוד סעודת המלך על כן צונו רז"ל לסעוד שלש סעודת בשבת בדוגמא עליונ' וכו' ומבאר שם כל סעוד' וסעודה אל מה רומזת המרבה להתענג ולשמוח יזכה לרב טוב ולרוב שמחה ותענוג ולהתענג ולהתעלס באהבים בעת אשר יתגדל כבוד מלכותו עלינו בעגלא ובזמן קריב כאמרינו ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג וכלם ישבעו ויתענגו מטובו. ומי יכול לבאר את זאת על הנייר ובאבנתא דלבא תלי והמבין יבין. וזה רמז המשורר בזמירות שבת שכרו הרבה מאוד על פי פעלו כלומר שהשכר אינו לפי מעשינו רק לפי הפעולה שלו שהוא גודל התענוג והנ"ר שמגיע לבורא עולמים ברוך הוא וברוך שמו מזה:

ו׳ה. ולכן לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה כי כיון של התענוג הזה היא שמח' עצמיו' מחמת הרגשת הנפש בחדו' שמו ית' ואיך שייך צווי על הדב' התלוי בכוונת הלב וממ"נ אם מרגי' בנפשו זה השמח' ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ב"ה ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה: ואע"ג דאיהו לא חזי ואינו יודע בעצמו מפני מה הוא שמח עתה טפי מיום אתמול ומה יום מימים אך מזלו חזי ונפשו היא המשמחת אותו כמדובר ואם אינו מרגיש יתר שמחה אפילו כל דהוא השתנות מימות החול וכאז כן עתה ואוכל ושותה למלאות בטנו ולהשלים תאותו עתה הנה אלהי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו שמחת מלוי כריסו כאשר הבאנו למעל' הלא תראה מה שאמרז"ל (נזיר כ"ג ע"א) אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם ופרש"י וא' אכלו לשם אכילת גסה. או מחמת תאוה שאכלו ברעבונן הרי דאפילו באכילת הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא אם אוכל למלאו' רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם ועל זה ימס לב כל אדם לראות בעין שכלו לצאת מכלל הזה לבל יכנוס ח"ו לגדר ופושעי' יכשלו בם. ולהבחן באמת באמיתות לבבו. אם אוכל רק לכבוד שבת לעשות נ"ר לפני מי שאמר והיה העולם בזה אם לכבוד עצמו הו' דורש כי חפץ לאכול על כי ירעב ללחם וצמא למים כי הוא אכול ושותה יאמר ולבו בל עמו שמחת הלב בה' ופשיטא שאינו שייך לצוות עליו לעשות דבר כרצונו והנביא אמר בדרך שלילה כשיהיה בנפשך כך שתקרא ממילא לשבת ענג מחמת שיהי' כך בנפשך אז תתענג על ה' וגומר. והוא הפלגת גדולת מעלת המקיימן שיש תענוג ונחת רוח לבוראו מזה. וכל אזהרת רז"ל הכל בענין זה כל המקיים שלש סעודת או כל המענג את השבת וכו' הכל לספר כח גדול' מעלתן ולא אמרו בלשון חיוב וצווי לקיימן או לענג את השבת. ומה שאמר ר"א הכל מודים בשבת דבעינן לכם אבאר לך להלן בטוב טעם לפי דרכינו זה. וכל זאת הוא לפחותי עם ב"י שאור החיות שבהן הוא רק בבחי' הנפש כפי הבחינות שיש באדם מה' חלקים שבה. וע"כ השמחה גורם לו להתאוות למנוחה ולשמחה ולמאכל ולמשתה כאמור:

ז׳ו. ואולם מי שזיכהו ה' לשארי בחי' החיות שהם חלק הרוח והנשמ' ובהופיע עליהם האור השבת וירגיש גם רוחו ונשמתו בגודל השמחה הנעשה ביום הזה. אז יתלהב ויחשק לבו. ויתאוה מאוד לתורה המשמחת לב ולרזין דאורייתא אשר כל מחמדי עולם לא ישוו למי שזוכה לטעום בנפשו שמחה זו. וחושק לתפלה בכוונה לאלהים ולהודות ולהלל לשבח ולפאר בכל מיני שירות ותשבחות ליוצר כל היצורים. ותצמד נפשו בתפלתו שהוא ענין חיבור ודביק' כאשר כתבנו. ויצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת האל ב"ה ולבו ובשרו ירננו אל אל חי עד אשר יכסוף וירצה בכלות נפשו לאלהים להשיבה אל שורשה מקום אשר לוקחה משם. ומשמח את עצמו בשמחה אמתיו' שמחת ה' המאיר בו אשרי לו ואשרי חלקו מי שזוכה לזה. ולכן נקט רש"י ז"ל רוחב לב למנוחה ושמחה לאכול ולשתות כי רצה לנקוט דבר השוה לכל נפש כי אלו הבחי' לשמוח בתורה ותפלה לאו כל אדם זוכה לכך אך זו הבחי' אשר יאכל שיתאוה לאכול לכל נפש הוא ואין לך אדם מישראל שאין בו לפחות בחי' נפש שבנפש שבקדוש' לכן נקט רש"י ז"ל דבר השוה בכל:

ח׳ז. אמנם גם זה האדם הגדול בענקים המרגיש בשמחה ותענוג הרוחני בתורה ותפלה ושמחת היום כאמור לא פטר נפשו מבחי' זו השבת לכם שהוא לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגים כי בזה הוא משמח את בחי' נפשו המתאו' למטעמותיו. וכדי שתקבל עי"ז בחי' המוחין שלה שהם חיה יחודה בשלימות ועוד כי צריך הוא לשמח את גופו בבחי' השייך לו שהוא אכילה ושתיה. כי השב' הוא דוגמת עוה"ב סוד אלף השביעי שהוא עיקר קבלת שכר. ואז יהיה השמחה והתענוג בנפש ובגוף כמבואר בשלחן ארבע שחיבר הקדוש רבינו בחיי בכדי להשלים גם שכר הגוף שהוא הוא היגע עצמו בתורה בעוה"ז וסובל סיגופים ושביר' תאותו לכבוד ה' ואין הקב"ה מקפח שכר כו' וע"כ יהיה אז התענוג הנצחי והשמחה השלימה שאין כח עתה בלב האדם ולהשיג כלל ענין תענוג ההוא בנפש ובגוף. ואף שעה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אבל יהיה אז גוף כל אחד מישראל כמו גופו של מרע"ה שהיה בשמי' ארבעי' יום ולא אכל ושתה: וכמו גוף אליהו הגלעדי שחי הוא ברומו של עולם בלתי הנאת הגפניות ואז יזונו עיניהם מזיו השכינה ויהנו ממחזה שדי לבלתי שיעור וערך ונועם התענוג הזה אין שכל אדם משיגו אפי' במחשבה הרוחניותו מכש"כ להכניסו בדמיון מה להמשילו אף במשל להתענוג עוה"ז אך ענין השביעה מה שישבע גופם וישיגו הבריאו' מהנאות מראות זיו השכינה נכנס תחת משל סיג אכילה ושתיה של העו"ז. והוא כמאמרם ז"ל והבאתיו למעלה (בשורש הראשון) ע"פ ויחזו את האלהי' ויאכלו וישתו שהשיגו השביעה והבראו' ממחז' אלקים כאיש אכל ושתה וע"כ גם בשבת שהוא א' מששים בעולם הבא כמאמר חז"ל (ברכות נ"ז ע"ב) והוא דוגמת אלף השביעי צריך להיו' השמחה בנפש שהוא הנשמה מדברים הרוחנים מתורה ותפל' ודביקו' בה' וגם שמחת הגוף שהוא אכילה ושתיה ורז"ל כללו שתי הבחי' במאמר' מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת הן אכילה הגשמיות של שבת הלזו שאנו עתה בו בעוה"ז והן ליום שכולו שבת שישבעו גופם בטוב המתיחסת כדמיון אכילה בעולם הזה וע"כ אמר ר"א הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם פי' שלא תאמר כיון שיש בו זה השמחה והתענוג הרוחני מתורה ותפלה ודביקות ה' אינו צריך לתענוג הגשמי הזה מאכילה ושתיה ויהיה יושב בתענית לשמוח עצמו בה' כל היום ויעשה אותו כולו לה'. ע"כ אמר לא כן הוא רק צריך נמי לכם והוא עבור שני הטעמים הנ"ל שמחת הנפש דרגא התחתונ' שהיא המתאות לדברים תחתונים ומקבלת קדושתה ומוחין שלה ע"י וגם שמחת הגוף הגשמי. ע"כ אמר דכתיב וקראת לשבת עונג כידוע שענג מרמז על עדן נהר גן. והגן הוא סוד גן נעול אחותי כלה דרגא התחתונה ונהר היוצא מעדן הוא סוד תפארת ישראל ועדן העליון והם הם בחי' נפש רוח נשמה שבאדם כידוע. והוא רומז שבשב' צריך לשמח את כולן כ"א בבחי' א' בתפלה ובדביקו' המחשב' לבוראו נגד הנשמה ב' בתורה ורזין דאורייתא נגד בחי' הרוח ג' באכילה ושתיה נגד הנפש כמבואר. ותראה מה שכתוב בתיקוני זוהר [דף נ' ע"א] וכל מאן דעביד צדקה במסכנ' גרם דההוא נהר דיתמשך מעדן דאיהו אימא עילאה להשקות את הגן דאיהו דל"ת דלה מסכנא. ועני איהו יום שבת ומאן דמקיים בה ענג שבת גרם לאשקאה ההוא דלת וההוא עני אמתלי ואתקרי נהר ומאן דלית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתמשיך ליה ענג לנגע צרעת ורחיב ביתיה וממוני' כו' ע"כ הרי לפניך כל השלשה בחי' המרומזים בענג וע"י ענג שבת מתוקנים כולם. ובפרט דרגא התחתונ' הרומז לנפש האדם. ומה מאוד יטעמו דבריו שאח"ז אתמשך ליה ענג לנגע צרעת לפי דרכינו. ואבאר לך להלן שלא לערבב ענין בענין וגם עוד מרומז בענג נוטריקון עידון נשמה גוף כלומר שצריך לעדן בשבת את הנשמה שבו וגם הגוף צריך לעדן כדוגמת עוה"ב כנזכר וע"כ אמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם עם שודאי עיקר הענג שבת הוא בהתענגות על ה' בתענוג רוחני וברזין דאוריית' אבל צריך נמי לכם כדי לשמח את נפשו וגופו וע"כ אמר משום דכתיב וקראת לשבת ענג כי ענג מרמז על שתי הבחי' א' עדן נהר גן שהוא בחי' נר"ן וגם עידון נשמה וגוף הכל כמבואר:

ט׳ואתה דע לך כי אכילות שבת הוא כולה רוחניות כולו קודש ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילות חול דבחול אין השכינה וכל העולמו' נהנין ומתברכין כי אם מברכת המוציא וברכת המזון ובשבת הנה השכינה וכל העולמות נהנין ומתברכין מן האכילה עצמה כמבואר בזוה"ק [ויקהל רי"ח ע"א] ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קב"ה כל מאן דבריך על שבעא אוטיב וחדי לאתר אחרא וסימנא סעודתי דשבתא דאתר אחרא אתהני מההוא שבעא לחוד והכי אתהני מההוא ברכה דשבעא וכו' וכיון דב"נ אכיל ושתי וקא מברך האי ברכת' סלקא ואתהני מאינון מלין דשבע דסלקין ואשתכת דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא ודא איהו רזא דמן חברייא רזא בחול לא מתהני אלא מאינון מלין דסלקי מגו שבעא וכלהו מלין מתעטרן ורוון ושבעין בחידו וההוא אתר אתהני מניה ובשבת איהו רזא אחרא במזונא ממש ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכולהו משתכחא כלולא מעילא לתתא וכו' ע"כ הרי דבשב' האכילה עצמה עולה למקום הקודש להיו' מתברכין ונהנין ממנה כל העולמות וע"ז רמז הקרא ויום השביעי יהיה לכם קודש פי' שביום השביעי אפילו הלכם שהוא אכילה ושתיה הגשמיות הוא קודש ועולה למקום הקודש והכל באופן שבארנו שיהיה אוכל לשם זה ואז שכרו גדול כפול ומכופל עד בלי שיעור וערך לפי ערך התענוג והנ"ר שמגיע לצור העולמים ב"ה מזה וכל העולמות הקדושים הכל כנאמר בכל דברינו הנאמרי' למעלה אשר על כן כל אדם צריך לנהוג שמחה גדולה בשבת ולבלי להראות בו שום עצבות ודאגה כלל רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן באכילה ושתיה הן מלבושים נאים כפי מה שיכול והכל לשם ה' כאמור:

י׳ח. וכל הגדולה והכבוד הזה הכל הוא לבני ישראל שהם בנין לקוב"ה ושכינתא ונשמותיהם קשורים בתקות חוט השני עד למעלה משא"כ בכל האומות שאין להם נשמות קדושות ואינם קשורים למעלה כמו אנחנו חבל נחלתו. לזה אף כשיתעורר חדוה הגדולה ושמחה העמוסה לאין קץ. אינם מרגישין כלל בעונג הלז כי המה עפר מן האדמה. וגם חיותם הוא מבחי' חיות הארץ כידוע ומאין יבא להם הרגשה זו: ולכן ניתן השבת בצנעה ביני ובין בני ישראל לבד וירותא דא לכון ולא לשאר עמין כי לנו הוא בבחי' ירושה כבן היורש מהאב וברא כרעא דאבוהי. ויפה כח הבן מכח האב כלומר מכח האב נעשה יפה גם כח הבן: ולא לשאר העמי' אשר על פני האדמה ואעפ"כ רצה ליתן להם שמירת השבת שיהיה אצלם כמו שארי המצות ואך נשמה יתיר' שהוא ענין הרגשת הנפש המוטהר בשמחת השם יתברך באהבתו לא אודעינהו ואות הוא ביני וב"י לבד. ועתה לא נשאר לנו לבאר כי אם מאמר א' למה תבשיל של שבת ריחו נודף ועיין במה שתמהנו עליו:

י״אט. ואומר מה שנראה בישובו. כי ידוע שכל מאכל אשר יאכל לכל נפש אדם. הנה הכל נעשה בהשגחה פרטיות מאת בורא עולם ב"ה שיזדמן זה המאכל דווקא לזה האדם כי הוא השייך לשורש נשמתו פי' שהחיות הרוחניות שבאוכל הלז הוא משורש הנשמ' של אדם הזה בדרך רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף שכתב פירושו בשם האלהי. הבעש"ט זלה"ה. כלומר שאדם נדמה שהוא רעב ללחם זה וצמא למים וע"כ מתאוה לאכול והאמת הוא שנפשם בהם תתעטף פי' שנפש האדם הזה מעוטף ומשוקע באוכל הלז ועל כן מתאוה לאוכלו בכדי להשלים נפשו ע"י אכילה ושתיה זו כמו שכתבתי לעיל בשם האר"י שהנשמה היא הנהנ' מרוחניות המאכל כידוע ונמצא לפי זה בהאיר האורה של שבת בהעולמות של מעלה ואור יאיר על נשמת האדם שלמטה. כי אף שהוא מוצב ארצה מ"מ ראשו בשמים והוא מקושר ומחובר מלמטה למעלה. ולכן יאיר אור הזה עליו מלמעלה למטה כי אין הפסק ביניהם ממילא האור הזה מופיע' ומאי' ומגיע לכל השייך אל שורש נשמתו ואף החיות הקדוש' שבתוך האוכל השייך לו ירגיש אור הברכה הזה. ומתברך להיות מוטעם בטעם היפה ולהיות ריחו נודף אבל אם ח"ו כשנשמתו נכרת ונחתך מלמעל' שהוא בחי' מיתת הכרת הנאמר בתור' שנכרת מחיותו של מעלה אז החיות שלו כולו תחת רשות הסט"א והקליפות וע"כ לא אור נגה עליו ואף בשבת שהוא הארת כל העולמות כסיל הזה בחושך הולך וממילא. וימש חושך הזה על כל השייך אל שורש נשמתו וע"כ גם חיות שבתוך המאכל השייך לו לא יראה אור כי יבוא. והנה חשך אפילה בכל חיות השייך לאדם הלז ולא יגהה עליו אורה בכל מקום מושבו. ומאין יהיה ריחו נודף. וע"כ אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו כלומר כי לנו הוא ולזרעינו ולכל בני ישראל שנקראו בנים למקו' חבל נחלתו וע"כ נשמותינו וכל השייך לנו מרגישי' בתענוג שבת. ולא לזר אתנו חלק בנחלה זו. ואך הקיסר לא הבין את זאת מה שמרמז לו בתיבת לנו ואמר לו תן לנו הימנו ורבי יהושע לא רצה לפרש לו כ"כ החילוק שבינינו וביניהם. והשיב לו בקיצור כל המשמר וכו'. ושאינו משמר את השבת אינו מועיל כי כיון שהוא בדרגא שאינו משמר את השבת ודאי נכרת ונפסק משורשו וכל חיותו הוא מבחי' הס"א. ונעשה כמו בחי' האומות כמו שסיים בזוהר דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא. וע"כ בודאי שאין מועיל לו התבלין הזה שהוא הארת שבת כי חושך לו ולא אור ה' עליו הכל כמבואר. ואחר כל זה יבוארו דברי המדרש הנ"ל אבל אתם לאכול וכו' על נכון. והוא ע"פ דברי התיקוני זוהר שהבאתי למעל' שכתב ומאן דאית ליה רשו וכו' אתמשך ליה ענג לנגע צרעת שיערנו להטעים את דברינו לפי דרכינו. וכן הוא בזוה"ק [פקודי רנ"ב ע"ב] וז"ל ומה ברכה הוא דבריך על האי פתורא דמסתדר ואתענגא כדקא יאות אז תתענג על ה' וכו' וכד פתורא דב"נ לא קיימא. בההוא אתר בסידורא דענוגא כדקא יאות. כדין האי חיותא וכל אינון אלף אלפין ורבוא רבבן כולהו דחיין ליה לבר לההוא סטרא אחר ועיילי ליה להאי אתר דאיהו בהפוכא מן דא ואקרי נגע וכו' ע"כ ולפי דברינו הנזכרים מה מאוד נכונים דבריו:

י״בי. כי כאשר הוא על מדריגה כזו שהוא אינו מרגיש בבחינת עונג שבת ודאי שאין לו שום חלק בקדושה ח"ו אפילו נפש שבנפש ועי"ז יוכרח שיבואו הנגעים עליו שבא מהסתלקות הנפש הקדושה ורבות נפש הבהמיו' כמו שהבאתי למעל' בשם הזוה"ק ולכן נעש' לו מענג שלא הרגיש בנפשו בחינת נגע צרעת:

י״גיא. ואפשר לזה רמז בספר יצירה (מועד משנה ד') אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע כי כשהוא על צד הטוב והישר לפני אלהים יוכל לבוא עד ענג שבת הגדול שאין לו שיעור למעלה שהוא בעדן גן אלהים אשר עין לא ראתה אלהים זולתך. ואין ברע' כשח"ו הוא ברע לפני אלהים אין בו למט' מנגע כי הוא בא על הסתלקות נפש שבנפש דקדושה שהוא דרגה התחתונה שבתחתונה וגם כי מורה בזה שח"ו נכרת זה החוט התקוה שקשור בו שעליו נאמר ויש תקוה לאחריתך. כלומר כשלא נפסק החוט עדיין יש תקוה לאדם הזה שיחזור לשורשו ע"י החוט אבל כשח"ו נכרת זה החוט כלה תקותו וח"ו אין תקנה לזה ובודאי שאין למטה מזה. וזה שאמר המדרש אלו לאומות העולם שאין להם בחינה זה הענג שבת כי נשמה יתירה לא אודעינהו. והוא עבור שאין להם שום בחי' נפש דקדושה וא"כ ודאי ראוים שיבואו הנגעים עליה' שבא מחסרון נפש דקדושה אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח כלומר שיש בכם בחינה זו של הענג שבת שהוא לאכל ולשתות ולשמוח בדרך אכול ושת' אמר לך והוא עבור הרגשת נפשותיכם בשמחת השבת ודאי שנגע לא יקרב באהליכם כיון שנפשותיכם לא ברע הוא שיהיה תחת רשות הרע והס"א ראוי לכם שתהיו בטובה ותבואו לבחי' עונג שבת הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו עד בחינת עדן העליון הכל כמבואר באר היטב ונראה שרמז המדרש הלז בלשונו הצח את דברינו אלה שמדבר בבחינת ענג שבת כי אתם לשמוח הוא במספר השוה ענג שבת חושבנא דדין דחושבנא דדין לרמז זאת שתהיו בבחי' אתם לשמוח שהוא ענג שבת ואז הנגעים לא יבואו עליכם הנה נתמשך מענין אל ענין ויצאנו מדרכינו שהתחלנו בו למען אהבת ישראל להודיע להם איך יתנהגו במאכלם ומשתיהם כל הימים ובפת בגן המלך סעודת המצוה וסעודת שבת קודש הנקרא שלחן המלך: