סדורו של שבת, חלק א, שורש החמישיSidduro Shel Shabbat, Volume I, Shoresh V

א׳פעמי הכן באמרתיך ואל תשלט בי כל און

ב׳שורש החמישי זה שמו. נאה לו שמו בו תפאר

ג׳יבואר בו ענינים רבים. מהתנהגות האדם בכל תאותיו הגשמיים ובפרט בעת האוכל את לחמו לחם חול ואכילת הנאות של מצוה כמו מצה בלילי פסחים וכדומה. ואכילת שלש סעודת של שבת קודש. ויבואר איך שכל ההנהגות והשפעות כל העולמות הכל נעשה על ידינו גם לבאר איך שכל העולמות כולם נכללו בנו וכאשר אנחנו מתעוררין להודות לשם ה' גם המה יתעוררו על ידי שורשם שבנו להודות לשמו ולהללו בפיהם ובו חמשה ענפים:

ד׳ידבר בביאור ענין הכתוב ואבדיל אתכם מן העמים והוא כי אף בדברים שמוכרחין אנחנו לעשות כמעשי האומות כמו עסקי אכילה ושתיה ושארי תאוות וצרכי הגוף המוכרחין בהם. אעפ"כ צריך האיש הישראלי להיות מופרש ומובדל מהם בהפרשת הדעת. באופן שלא יעשה שום דבר מצרכי גופו כי אם עד שימצא בו מקום לה' ולא יכוין בהם להנאות גופו ולמלאות תאותו כבהמה וככל הגוים. רק לעשותן בדרך לא אפשר ולא מכוין וביותר לפרש בו התנהגתו בעת האוכל למו שיהי' לחמו לחם הפנים לפני ה' ויהי' שולחנו מזבח כפרה לכפר עליו כאשר בזמן הבית. ובו כ' עלים.

ה׳א'. ראה תראה את דברינו בשורש הקודם ממעלת ליל שבת קודש ואיך שבו מתרצה נפשינו ורוחינו וחלקנו לפני צורנו מלכנו ב"ה. ובו נכלל גם רצוי' שאר הנבראים כמאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה' אשר על כן ע"י הרצאה הזו אנו נכנסים למעלות אור יום השבת אשר תחילת עליית הקדושה בהיום הזה יסודתו בהררי קודש בהתיחדות מדת תפארת ישראל וכנסת ישראל כמ"ש (בפרדס שער הכנויים בכנוי שבת): לכן עלינו לשבח ולפאר לעטר זר תפארה בנעם זמירות ושבחי שבת יותר מימות החול בכפלי כפלים ועצומו של יום גורם עתה לפאר ליוצרינו על שם כבוד מלכותו המתגלה עתה ביום השבת קודש ולתת פאר וכבוד לשמו הגדול ית' ברוב עוז וחדוה בגודל אור המאיר עלינו. אמנם זאת צריכנא למודעי שלא זה בלבד שצריך להוסיף בו בשירות ותשבחות רבות. אלא אף בדברי שבחין והשירות והללוי' שאומרין אותם ג"כ בימי החול כמו ביום השבת. מ"מ לא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול ומתפרשין המה בדעת ועל זה רמזו רז"ל אם אין דעה הבדלה מנין. כי במה שהיום מובדל ומופרש מימי החול בעסק איסורי המלאכות ושארי דברים יקשה עליו בקשיית רז"ל (ת"כ מובא בילקוט תקמ"ז) אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מופרשין ומובדלין המה ואין צריך להבדיל כי הכל יודעין. אלא בין השוחט חציו של קנה וכו' וכן כאן שתקנו לנו חכמינו לומר המבדיל בין קודש לחול ואם בדברים הגדולים כעשי' מלאכה ושארי דברים הכל יודעין אך שצריך הבדלת הדעת שאף בדברי' ששוין הן ממש. מובדל ומופרש שבת קדשנו מימות החול. ולזה צריך דעת כמו שנבאר. וע"כ אם אין דעה הבדלה מניין וכענין זה אמרתי על מ' הקרא ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי: וגם שם יוקש' כקושייתינו. הלא ידוע ומובן לכל ההבדל שבינינו ובין העמים אשר על פני האדמה בכל התורה והמצות כולן ובכח נשמתינו הקדושה חלק אלוה ממעל משא"כ בכל האומות שאף מחצב נשמתן הוא מבחי' חיות הארץ. וע"כ יקראו עמי הארצות שכל חיותן הוא רק מבחי' חיות הארץ הנשפע בה מאת אלהים ב"ה. אכן ירצה בביאורו. שאחר שהזהיר לנו הקב"ה בעניני מלאכות האסורות לנו כמ"ש מקודם והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. צונו הקב"ה שאף באותו הענין ששוים אתם אל האומות העולם. כמו בעניני אכילה ושתיה ושינה: ושאר דברי תאות הגופניו' אשר מוכרחים אתם לעשותן ולעסוק בהן כמוהם יש עוד ענין הפרש' והבדלה שצריך אתם לפרוש מהם בדעת:

ו׳ב. והוא ע"ד שפירשתי. מאמר חז"ל (בבא בתרא ע"ד ע"א) גבי רבה בר בר חנה שאמר לו האי טייעי תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי שקלת לסלתאי אנחתי' בכוותא דרקיע אדמצלינא בעותי ולא אשכח' אמינא לי' איכא גנבי הכא כו'. עד נטר עד למחר הכא ומשכחת לה. ושורש הדברים להורות לאדם דעה בינה והשכל בכל מעשיו מעשי הגופניות: והנראה דומה בהם למעשה בהמה. להיות גם בזה מותר האדם מן הבהמה עם כח השכל אשר עליו. למצוא בכל דבר ודבר מהם. דרך ומקום לה'. כמאמר דוד המלך ע"ה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום. לה'. וכל אדם לפי מה שהוא הן מי שזכה להיות לו חלק ברזי התורה לידע לכוין להעלות כל דבר ודבר למעלה למעלה ע"י כוונת אכילה ושתי' וכוונת הזיווג וכל מעשי גופניו' כמבואר היטב בכתבי האר"י זלה"ה. כוונת כל אחד ואחד. וכמ' הקרא לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי. ואמרו ז"ל (מנחות נ"ה ע"א) אף חלקם לא תאפה חמץ:

ז׳ג. ואני הוספתי בדבריהם ולפרש. להיות תיבת חלקם קאי גם על שלמטה ואמר הכתוב הלא חלקם נתתי אותה מאשי כלומר אף חלקם צרכי הגופניות שנתתי לחלקם לתיקון ולקיום גופם הכל הוא מאשי אש האוכלת בראש ההר. וכל דברי הגשמיו' הכל נאצלים ונפרשים מדברים עליונים וכל בשמים הוא בארץ שכל מה שברא בשמי השמים העליונים ברא בארץ נגדו להתעורר למולו במאורי אור דוגמתם עם אשר בארץ ולכן לא תאפה אותם חמץ לתתם לחלק הרע ח"ו כאשר נבאר להלן אי"ה ואשרי למי שיודע להשיג כל דבר לשורשו ומקורו. ולהמשיך ע"י כוונת אכילה כל שפע טוב וברכה ממקום הנקרא שחקים ששוחקו' מן לצדיקים ולכל העולמות הקדושים. ובכוונת המוציא ליחוד השתי ההי"ן ה' של המוציא וה' של הארץ והם שתי ההי"ן שבשם הגדול הוי' ולהעלות ה' התחתונה אל ה' העליונה לקבל משם שפע וברכה כדי שיהי' סיפוק בידה לתת טרף לביתה וחק לנערותי':

ח׳ד. והוא נעשה בזה כדוגמת הכהן העובד העבודה על המזבח. ומכוין להעלות חיות הקדוש' שבתוך הבעל חי הזה שמקריב אותו לה' אל מקום מחצבתו אשר לוקח משם ומקשר על ידי זה כל העולמות זה בזה כדברי הזוה"ק רזא דקרבנא עד אין סוף. וע"כ כתבו כל יודעי חן. שצריך להתוודות על עוונותיו קודם אכילתו כי מאחר שאכילתו הוא במקום הקרבת הקרבנות ודאי שצריך וידוי כמו גבי קרבן שהי' צריך המביא את הקרבן להיות סומך שתי ידיו עליו ומתודה כמ"ש (ברמב"ם פ"ג מהלכות מעשי הקרבנות הלכה י"ד) וז"ל הסומך עומד במזרח כו' ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת כו' עד כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי וכו' וחזרתי בתשובה לפניך וכו' ע"כ. וכתיב זבחי אלהים רוח נשברה שכשרוצה להקריב קרבנו לפני ה' צריך מקודם לשבור לבו בקרבו. להתודות על עונותיו ולקבל עליו עבודת בוראו בלבב שלם אז אלהים לא תבזה שאף אלהים שהוא בחי' הדין לא תבזה אותו ומקבלו באהבה: וכמו כן קודם אכילתו שהוא כעין דוגמת הקרבן כמו שכתבנו: צריך מקודם לשבירת הלב ולהכנע' באמת לפני בוראו ולהתודות על חטאיו מה שחטא לפניו ית': ואח"כ כשיושב לאכול הנה צדיק אוכל לשובע נפשו: להשביע נפשו: מכל חיות וניצוצי הקדושה שבתוך המאכל ההוא כאשר כתב האר"י זללה"ה בפירוש הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. וז"ל כבר חקרו הפליסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה וכי הנשמה בת אכילה הוא ולא עלתה בידם לידע הסיבה. ואתה שמע את אשר אומר לך: כי הנה אין לך דבר מדברי העוה"ז שאין בו צד קדושה וחיות הקדושה המחי' את הדבר ההוא וכמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' יו"ד) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל והכוונה הוא על כח ההשפעה הבאה מלמעלה כמ"ש [הושע ב'] נאום ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף ונפש המאכל הנגלה היא גוף וקדוש' ההשפעה מלמעלה שמכ' לו לאמור גדל זה הנפש שלו: וכשהאוכל אוכלו אז ע"י אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים. כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף וז"ש כי לא על הלחם לבדו ר"ל לא על הלחם הנגלה לנו יחיה האדם דזה אינו דא"כ מה תועלת להנפש מזה אלא על כל מוצא פי ה'. ר"ל שיש למוצא הלחם פי ה' דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוץ ויגדל עי"ז יחיה האדם ע"כ. וכאשר מכוין בהכוונת הצריכין לכוין כמ"ש לעיל: הנה מעלה בזה חיות הקדושה ההיא לשורשו ומקורו וכל הנ"ק. אשר בכונתו מעלהו עתה למעלה. אח"כ נעשה מהם בחינת מוחין חדשים ושבין הם ללכת אל האדם הזה ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאספו כל בחי' המוחין ההם. מה שהגביה ע"י טוב כוונתו בכוונת הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם ואז נעשה אצלו זה השלחן אשר לפני ה' ושלחנו מכפר עליו כמו שכתבו רז"ל (מנחות צ"ז ע"א) כתיב המזבח עץ שלשה אמות גבהו ומסיים וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשולחן. ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על האדם ועכשו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו. ע"כ. והכל כי נעשה ממש כדוגמת הקרבן שהיה מכפר וכן הוא בכל מעשי הגופניות. ואי"ה נאריך מזו הבחינה (בחלק השני דרוש השביעי):

ט׳ה. ואולם אף מי שאין לו חלק בחכמה זו ובכוונות המבוארין בדברי האר"י זלה"ה. עכ"ז חלילה לאדם לעשות מעשהו מצרכי גופו. למלאות בטנו ותאותו כבהמה ורחמנא לבא בעי ואיש לא נעדר מלהיות בבחי' צדיק אוכל לשובע נפשו. ובכל מעשה הגופניות יוכל למצוא בהם דרך ומקום לה' כמאמר שלמה המלך ע"ה בכל דרכיך דעהו שבכל דרכיך בבית ובחוץ הן בתורה והן בתפלה והן בדבר צרכי גופו הכל דעהו שתשים כוונתך בו למען שם ה' ולא ח"ו להנאות גופך למלאות נפשך כי ירעב. ובאנשים המשכילים ההולכים לפני ה'. בעוסקם בעניני גופם מה שמן ההכרח לעשות בהם. הנה מחשבתם יפה וטובה לעזוב דרך רוח הבהמה היורד' היא למטה לארץ לדברי ארציות לבד ואוחז במחשבת אדם להיות עולה במחשבתו קדושה למעלה. לקיים בכח אכילה זו כמה וכמה מצות ה' אשר לא תעשינה בהסיר כחו ממנו. ועתה ע"י אכילה זו יתחזק כוחו ושכלו להיות כח בו לעמוד על משמרתו ולעסוק בתורת ה' ולעשות מצותיו ותפלה בכונה ודעתו יהא צלול' בהרחבת לב לשמוח עי"ז בה' ובתורתו ולעבוד את ה' בכל עוז ותעצומות וע"ד שכתב הקדוש הרמב"ם זללה"ה ורבינו בחיי [פ' תולדות בענין מטעמי יצחק ע"ש] ושאר חכמי המחקר. אשר בהתחזקות כוחות הגופניות יתחזקו כוחות הנפשות וע"ד שאמר ר' נחמן (עירובין ס"ד ע"א) אנא עד לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי וכן בכל צרכי ועניני הגוף. וכמ"ש (ברמב"ם פ"ג מהלכות דיעות הלכה ב' ג' ובטור ובש"ע א"ח סימן רל"א) וז"ל וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו אלא לעבודת בוראו יתברך. כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים. שאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתי' שינה וההליכה והישיבה והקומה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך. יהיו כולם לעבודת בוראך ולדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו וכו'. וכן בשינה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו. אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אינו משובח. אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכן בתשמיש אפי' בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה וכו' אלא יתכוין שיהיה לו בנים לעבודת בוראו לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו. וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא ית' יעשהו ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד ע"כ. והנה קראו לזה עובד ה' תמיד מפני שהם טפולים לעושי מצוה והנטפל לעושה מצוה כעושה מצוה דמי:

י׳ו. וכבר נמצא גם בדרך הזה מקום שיהא שלחנו מזבח כפרה לכפר עליו והוא ע"פ מאמר רז"ל [ברכות נ"ה ע"א] אר"י אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם וכו' עד והמאריך על שולחנו (פרש"י שמתוך כך עניים באים ומתפרנסין) וסיים הגמרא להאריך על שולחנו דילמא אתי עניא ויהיב ליה דכתיב המזבח עץ ג' אמות גבוה וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשולחן ר"י ור"א דאמרי תרווייהו כל זמן שב"ה קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. ומבואר מדבריהם שהמאכיל עניים על שלחנו נחשב לו כהקרבת קרבנות במזבח:

י״אז. ואך הכל אחר כוונת הלב הטוב. אם לבו יפה עליו ומאכילו בשמחה וטוב לבב מרוב כל ומכוון לתת לו מנה המובחר והטוב והיפה שבמאכלו ומביא בכורים לה' שהמובחר והביכור כאשר יש לו נותן למצות ה': וכמו שעשה הבל שהקריב מבכורות צאנו ומחלביהן כי הבל הוא אותיות הלב רומז שעשה הבאת קרבנותיו בלב טוב מאהבת המצוה ומאהבת הבורא ית' וע"כ עשהו בדרך הנאה והיפה ובחר לכבד קונו המובחר והטוב שבהונו ורכושו. ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו שקיבל קרבנו באהבה כי ראה לבבו. שרצה לכבדו ביתר שאת מכל אשר נמצא בידו. וכן גם בזה כשמאכיל רעבים על שולחנו אשר הוא דוגמת קרבנות המזבח צריך לתת לו בשמחה ובנ"ר ומהטוב והמובחר שבמאכליו ומשתיו. להראות שעושה המצוה באהבה וברצונו השלם וחש על כבוד קונו יותר מכבוד עצמו. ובזה נאה שיהא השלחן מכפר עליו: אבל לא כן יחשב לו אם יאכילו מצד הדוחק מחמת אין ברירה ואינו מראה לו פנים שוחקות בעת אוכלו אצלו וח"ו נכנס בגדר רע עין שהזהיר הקרא אל תלחם לחם רע עין וגו'. וע"כ יאכילנו מהפחיתות שבמאכליו ונותן עיניו בו ומצפה מתי יאכל לו וילך לו מעל השולחן כי לא יערב לו אכילתו בעוד שזה יושב לנגדו. ולעבודה ולמשא כבד נחשב אצלו מצוה זו עם שעושה אותה כי יודע בנפשו שצריך לעשות מצוה אך לא בלב טוב באהב' כראוי למלך הכבוד למי שירצה לעשות לו נחת רוח בעבודתו הנה על זה אמר הקרא (יחזקאל כ"ו) גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ואף שעושה המצו' כי חק הוא מאת ה'. אך לא טוב בעיניו דבר הזה ולבו בל עמו ועושה בעל כרחו שלא בטובתו והוא דוגמת קין שהביא מגרוע שבפרי האדמה וזרע פשתן היה כמ"ש (בתנחומא ע"פ ויבא קין מפרי האדמה) וע"כ אל קין ואל מנחתו לא שעה וע"כ אמר לו הקב"ה למה חרה לך וגו' על שלא קבלתי מנחתך הלא אם תטיב שאת פי' אם תעשה המצוה בשמחה ובטוב לב שיהיו אצלך החוקים טובים אז שאת שאשא המצות למעלה למעלה לריח ניחוח לפני ואם לא תטיב שלא תעשה בדרך הטובה הזו. אז לא זו לבד שלא תזכה לשאת שיהיה נישא אלי אלא אף לפעמים לפתח חטאת רובץ כידוע מדברי הזוה"ק שמצוה כזו לכלבא אתמסר ונמסר הכל להיצר הרע וכל כתות הרעים שלו הנקראים חטאת:

י״בח. ולכן מרומז בר"ת נאוה קודש ה' אותיות קין שתיקן קין הוא שיהא הכל בדרך הנאוה והיפה ובזה יהיה קודש לה'. ואתה תחזה מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות איסורי המזבח) אחר שמנ' שם תשעה מינים בשמן המובא למנורה ולמנחות כתב וז"ל אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי וכו' אבל למנחות כולן כשרין. ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו היין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו כסה ערום יכסה מן היפ' שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו' עכ"ל והרב הגדול המקבל בעל תולעת יעקב כתב בזה וז"ל (בסתרי הברכות) ראוי לנו להודיע הדרך הישרה שיבור לו האדם בהיותו על שולחנו ואז יהיה לו מזבח כפרה כדבריהם ז"ל כו' ובזה יהי' שולחן אשר יכפר על האדם בזמן הזה כמו שהיה מכפר עליו בזמן הבית. כי כשאדם מאכיל את העניים על שלחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השלחן שכן חלב ודם קרב לגבוה. וכתיב בהרימכם את חלבו ממנו חלב הוא דבר משובח כמו וחלב הארץ. כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה וזה דוגמת זבח השלמים הקרב לריח ניחוח לה' וסידור דברי תורה על השולחן הוא דוגמת אנשי מעמד שהיו עוסקים במעשה בראשית וכו'. וברכת המזון דוגמת שהיו הלוים עומדים על הדוכן והתפלה שמתפללים והנה נכללו כאן הג' דברים שהם קיום העולם האחד והוא תורה השני והוא העבוד' כנגד' ברכת המזון והשלישי גמילות חסדים והוא החסד שגמל עם העניים על שולחנו ואלה הם שלש אמות שהם גובה המזבח אל תקרי אמות אלא אמות אלו הג' דברים שצריך האדם לקיים על שולחנו הם אמות כל המצות כו' עד אתה הראת לדעת איך שולחנו של אדם מזבח כפרה עליו ועל כל העולם בזמן הזה ע"כ והרחיב שם בצחות לשונו היפה בענין הזה והמקיים את כל אלה שנתן מלחמו לדל. ובאופן היותר נאות כנזכר וגם לחמו לחם הפנים לפני ה' תמיד שאין אכילתו וכל הסעודה שנקרא על שם הלחם ע"ד עביד לחם רב הנאמר (בדניאל ה') כי אם שיהי' לפני ה' ולפני עשיית מצותיו ועבודתו עבודת הקודש כדי שיהא נטפל להמצות ובלא זה לא היה אוכל מאכלו כנזכר בש"ע המובא למעלה ובעת האוכל למו יראת ה' על פניו וירא מאוד למשוך עצמו להתענג בתענוגי הזמן. ולהתעלס באהביו. להיות חיך אוכל יטעם למו למלאות בטנו וכל הנאתו. ורק מניח מתאוותיו לכבוד הבורא ועושה רק בדרך לא אפשר ולא מכוון שלא אפשר לו בלאו הכי לקיום גופו ולא מכוון להנאתו ולמלאות כריסו כבהמה הנה גם זה נקרא צדיק אוכל לשובע נפשו שנותן שביעה לנפשו ורוחו ונשמתו שהמה ישבעו כל טוב. להיות עי"ז יוגבה לבו בה' להיות לו לב טוב ושמח בעסק התורה והמצות ונעשה בבחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי הנה הוא עומד על הארץ ועוסק בבחי' דברי ארציות וראשו ומחשבתו מגיע השמימה לעשות בהם תורת ה' ומצותיו הניתן מן השמים. וזה השכל שלמד הטייעא שהיא אליהו ז"ל לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי פירש להראות לו אופן שיחבר דברי ארציות לשמים שבעוסקו בכל דברי ארציות יהיה כוונתו רק לשמים להיות נטפל למצוה וכמצוה יחשב וע"כ אמר שקילנא לסלתאי ופי' הרשב"ם סל של לחם ולכאורה יש להעיר מאין יצא להרשב"ם שהוא סל של לחם ולא סל עם טלית ותפילין וכדומה מצרכי בני אדם אכן הוא הדבר אשר אמרנו שהורה לו הנזכר להיות לחמו לחם הפנים לפני ה' תמיד ובעוסקו באכילה ושאר דברי גופניות והכל נקרא ע"ש הלחם כידוע. להיות כוחו יפה להתבונן בו להתכוין בדרך האמת שיהי' נצמח ויולד מזה דבר טוב התעסקו' התורה או עשיית המצוה בכל כוחו. ומכש"כ בדרך הראשון שכתבנו שהוא ענין העלאת והתקרבות חיות של המגושם למעלה. וע"ז אמר שקילנא לסלתאי ואנחתי' בכוותיה דרקיע שכך עשה ובעוסקו בצרכי גופו היה דעתו ומחשבתו לשמי' בשתי בחינת הנזכרים ומה שאמר איכא גנבי הכא עד נטרינא עד למחר כי השתא אי"ה יבוא' לדרך זה (בחלק שני שם) וזה שאמר דוד אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה וגו' כלומר שהשכיל ושקל בפלס המשקל שלא ליתן לעיניו אף שינה ותנומה אחת: כ"א שיהי' יכול למצא בו דרך ומקום שיעשה לכבוד ה' או שירומם הדבר להיות נקרא תרומת ה'. או להיות נטפל למצות ה'. אבל אם ח"ו בכוונת אדם ומחשבתו למלאות כריסו ותאותו. ולהתענג בנופת טינופת צוף העוה"ז והבליו. הנה ברוב פעמים אף בדרך הפשוטות אדרבה רוב אכילת והגשמיות שבמאכל מבלבל אותו מדברי התורה ומצות ה'. כידוע שהאוכל יותר מכדי שבירת רעבונו מזיק ומשחית אף הגוף ומכאובות וחלאים באים עליו ובפרט מי שנמשך אחר רבות אכיל' ודאי שאוכל אף דברים המזיקים לו ומחמת חליו מבטלו מתורה ומצות ומתפל'. כמבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות דיעות הלכה ב') וז"ל לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משביעתו וגו' עד ואכילה גסה לגוף של אדם כמו סם המות והוא עיקר לכל החולאים ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפי' ממאכלים טובים: הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו כלומר שומר פיו מלאכל מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו הוא ששומר מצרת נפשו עכ"ל. ועוד [שם בפ' ה' הלכה א'] כתב לא יהא גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאות כריסו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם. עליהם מפורש בקבל' וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגין והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזה מאכל הרשעים. ושולחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שולחנות מלאות קיא צואה בלי מקום: אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד. או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו. וביאר שם כמו כן בכל תאות העוה"ז איך שנאה לחכם להתנהג בהן על צד הנאות שלא למלאות תאותו ע"כ ומכש"כ בדרך הפנימיות ידוע לכל כמה רבוי אכיל' גורם לשכוח בה' ובתורתו. ומקר' מלא דבר הכתוב שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו' ואומר ורם לבבך ושכחת וגומר ואומר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגומר ומבואר בתנא דבי אליהו בזה הלשון עד שיבקש אדם שיכנס דברי תורה לתוך מעיו יבקש רחמים שלא יכנס אכילה ושתיה לתוך מעיו ואמרו חז"ל [ברכות כ"ט ע"ב] אמר ליה אליהו לרב יהודא אחוי דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא לא תרוי ולא תחטא ופי' שם רבינו יונה לא תרוה ולא תחטא כלומר לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח ענייני הבורא יתעלה. ועוד אמרו (שם ל"ב ע"א) מלי כריסיה זייני בישי ופרשו שם מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. ועוד כי ע"י אכילה יתירה באין לידי מקרה לילה ח"ו כמאמרם ז"ל (קדושין ב' ע"ב) דרכא דמיכלא יתירא לאתווי לידי זיבה ומבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ד ע"ב) וז"ל וכהני הוו לקטי איבא דשולחן משבת לשבת לאחזאה דהא מזונא עלאה נפיק מגו ההוא שולחן. בגין ההוא לחם מזונא דהוי לקטי כהני אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלין ושתין דלא לקטרגא בהו יצר הרע דהא אמר הרע לא אשתכח אלא מגו מיכליא ומישתיא הה"ד פן אשבע וכחשתי ותפשתי שם אלהי וגו'. דמגו מיכלא ומשתיא יצר הרע מתרבי במעוהי דב"נ ע"כ:

י״גט. וזה מאמר הקרא לא תאכל כל תועבה. כי מאכל כזה הוא נתעב ומתועב ונבזה והוא רוח הבהמיות היורדת היא למטה וע"כ אמר הכתוב לא תאכל מאכלך להיות אכילה הזאת נקרא כל תועבה. וזה מאמר הקרא ועל כל נפשות מת לא יבוא. והוא ע"ד מאמר רז"ל גבי דוד (סוכה כ"ו ע"ב) שלא היה ישן שיתין נשמי כדי שלא יטעום טעמא דמותא. ופי' בזוה"ק (ויגש ר"ז ע"א) הטעם וז"ל הכי הוא רזא דמלה דהא דוד מלכא חי וקיים לעלם ולעלמי עלמין ודוד מלכא הוה נטיר כל יומיא דלא יטעם טעם מיתה בגין דשינתא חד משיתין במיתה איהו ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמי דעד שיתין נשמי חסר חד איהו חי מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא ושליט ביה סטרא דרוחא דמסאבא ודא הוה נטיר דוד מלכא שלא ישלוט ביה סטרא דרוחא אחרא וכו' ומענין השינה נקיש ונדמה שבכל ענין הגופניות והמגושם לא עשה צרכיו כי אם באופן שיתדבק נפשו בסטרא דקדושה ולהרחיק מסטרא דמסאבא. ורז"ל תפסו זה גבי שינה על שם שבו שיבח דוד עצמו ואמר אם אתן שנת לעיני. ואפשר שזה מרמז ג"כ הכתוב עד אמצא מקום לה'. שמאכלו אוכל חולין על טהרת הקודש היה עד שנפשו תוכל להיות מקום להשראת ה' ושלא ישרה עליה הרע מהס"א כי ח"ו נדחו רגלי השכינה מאותו מקום שהרע שורה עליו. ובהיפוך במקום הפנוי מכל עקא ומרעין בישין מכתות הרע. לית אתר פנוי מניה. כאשר כתבנו (בשורש א' ענף ג') וכן דוד הכין את נפשו לקראת אלהי ישראל שתוכל להיות מקום לה'. ושמר עצמו שלא ישרה עליו הס"א ע"י גשמיות האכילה שהוא כח היצה"ר וזה עד אמצא מקום לה' שלא עשה כלום מצרכיו כ"א להיות ראוי בנפשו להיות מקום לה' ולז"א הקרא מן המקדש לא יצא היא בחינה הנזכרת הנקרא עובד ה' תמיד וסיים ועל כל נפשות מת לא יבוא כי ידוע שהס"א נקרא מת ע"ש מנא תבירא המחיה אותה וכשאדם משים את נפשותיו שהוא חמדת לבו בכל תאוותיו רק לה' אז מת הלז לא יבוא על נפשותיו ותאותיו כי כולם אהובים וברורים וקדושים לה'. והוא מקדושים אשר בארץ וזה על כל נפשות שלו מת לא יבוא עליהם:

י״די. ולזה רמזו רז"ל [חגיגה ט"ו ע"א] אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא. כי ידוע שיסוד המים אשר באדם מארבע יסודות שבו. הוא המעורר את האדם לכל תאותיו ולכן המים הם המצמיחים כל מיני תענוג. וע"כ האדם האוכל או עושה שאר תאותיו רק לכבוד שם ה' כאשר בארנו. אז נקראים התאות הללו מים העליונים ואם ח"ו כוונתו למלאות כריסו מאכילה גסה. אז נקראו מים התחתונים ואין ביניהם אלא כמלא נימא הוא הדעת הדקה מן הדקה שאינו נרגש אלא כמלא נימא:

ט״ויא. וזה שאמרו רז"ל (משנה י"ט פ' ה' דאבות) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת וכו' ע"כ. וקושייתם מה בין אלו לאלו אין לו פי' ומי לא ידע החילוק הגדול והמרחק הרב שביניהם. אכן קושייתם הוא אף על דברים השוין בו כמו האכילה וכדומה מה ביניהם. והשיב לו אלו אוכלין בעה"ז ונוחלין לעולם הבא. כי עולם הבא אמרז"ל (ברכות י"ז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ועטרותיהם הוא עטרותיהן של עצמן שתקנו לעצמן בעוה"ז. ומאחר שישראל בגשמיותן באכילה ושתיה ושינה הוא ג"כ בכללי התיקון אמרו אוכלין בעוה"ז ומזה עצמו נוחלין לעוה"ב. אבל הרשעים הם בהיפך שמאכילתן בדברים המוגשמים. נבער בהם אש של היצר הרע וכוחות הסטרא אחרא והוא בעצמו אשו של גיהנם. ולכן יורדין לבאר שחת:

ט״זיב. וזה מאמר החכם שלמה המלך ע"ה מי פתי יסור הנה וחסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה. פי' שהתורה אומרת הוי אוכל לחם ושותה יין ואך בלחמי שיהא נקרא לאכול לחם לפני ה' וע"ד אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב הנזכר. ותקרא אל הפתי ותאמר לו. אל תדמי בנפשך שאם תרצה לדבק עצמך אלי ולירש חיי עולמים תוכרח להתענות כל ימיך ולהיות כל אוכל תתעב נפשך. לא כן הוא אלא תוכל לאכול לחם ואך בלחמי שתוכל ע"י הלחם להגות באמרי פי וע"ד פת במלח תאכל ובתורה אתה עמל ואף שתו ביין מסכתי שאף תוכל לשתות יין רק ביין שמסכתי ע"ד ר"י המובא למעלה שאמר אנא עד לא שתינא וכו'. ולמען תדע מאין תבוא לדרגא זו אמר עזבו פתאום שתעזבו הפתיות והשטות שלכם להמשיך אחר הבלי מעשי תעתוע עוה"ז כי זה נמשך מחסרון הדעת באדם כמו הקטן שאין לו דעת מתאוה לדברי שטותים. ע"כ תעזבו פתיות הלז ואשרו בדרך בינה. שתבינו ותשכילו שכל עסקי עוה"ז לא נברא אלא בשביל התורה: וכמ' רז"ל (ע"ז ג' ע"א) ע"פ אם לא בריתי וכו' חוקת שמים וארץ לא שמתי וכל פעל ה' מה שפעל ועשה בעולמו הכל הי' למענהו לכבודו שיגיע מזה או להשיב האבידה לבעלים או למען התעסקות התורה ואם תבינו זאת כן תעשו ותחיו:

י״זיג. וזה רמז הכתוב ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והוא על פי מאמר חז"ל [שבת קמ"ז ע"ב] א"ר חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דיומסת קיפחו עשרת שבטים מישראל ר"א בן ערך איקלע להתם אימשך בתרייהו איעקר תלמודי' כי הדר אתא קם למקרי בספר בעי למיקרא החודש הזה לכם. אמר החרש הי' לבם וכו'. ופירש"י חמרא דפרוגייתא שם מדינה שיינה משובח קיפחו' י' שבטים שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עסוקים בתורה. אימשך בתרייהו אחר היין והרחיצה וכ' האר"י ז"ל כי השטן יש לו רי"ב כתות משחיתים והחליף ג' אותיות דז"ך מספר אל בג' אותיות רי"ב וע"כ קרא פסוקי כך ע"ש הרי דהמשכת אחר תענוגי הזמן גורם להמשיך על עצמו מרעות הרי"ב כתות של השטן. והנה אמרו ז"ל (מ"ר בראשית פ' פ"ד) על פסוק לרעות את צאן אביהם נקוד על לרעות לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כלומר שהלכו לאכול. וזה שאמר כאן ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו'. כי רועה מקנה לוט יורמז על ההולכין במחשבתם באכילתן ובצרכי גופם למקנה לוט שהי' בחי' מים מאררים ותרגומו מים מלטטיא ונמשך גופם אחרי הבהמיות והרע. ורועי מקנה אברהם ודאי הלכו בדרך תלמידו של אברהם והחילוק שביניהם הוא בחי' הרי"ב הנזכר וזהו ויהי ריב ביניהם שלאלו נמשכ' אחריהם בחי' הרי"ב ולא לאלו:

י״חיד. והן עוד דבר גדול נעשה עם זו הבחי' הנזכרת באיש אשר עובד ה' בכל דרכיו. והוא על פי מה שכתבתי ע"פ והארץ לא תמכר לצמיתות ופרש"י לפסיקת עלמין. כי כאשר האדם הולך בדרך הזה. ומכל דברי ארציות שבעולם מקשר ומדבק הכל לשם ה' ולתורתו ומצותיו הקדושים אשר בשמים ממעל ונשקי ארעא ורקיע אהדדי. אז נתאחד הארץ ומלואה כולה לה': כמאמר דוד המלך ע"ה. לה' הארץ ומלואה שהארץ ומלואה נתאחד ונתקשר ונתדבק אל צור העולמים ב"ה וגם תבל ויושבי בה המה כולם לה' וזה תענוג ונחת רוח גדול: בעת שהארץ התחתונה והדרים עלי' וכל אשר בה מתקרבים אליו ומדבקים עצמן בבוראם ית"ש אמר כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה כלומר ששתי מיני מים יש בה א' הוא מי הים והם המכונסים ועומדים בגבולם בחק עולם ולא יעבור. והב' הם מי נהרות הרצים ושבים למקום שהולכין שם הם שבים ללכת. והכל יש באדם עולם הקטן דוגמתם והמים העומדים בגבולם מורין על תאוה הטבעי' שנטבע בלב האדם ומתגדל עמהם בקטנותו. ואעפ"כ האדם המשכיל בדעתו יבין. להפכו ולעשות מהן מים עליונים ושלא ילך אחר שיחה נאה רק עד מקום שימצא בו לה' ומי נהרות נקראים מחשבת בני אדם הרודפין ונמהרין ונמשכין כנהרות והחיות הקודש שבאדם גורם שהחיות רצוא ושוב אל ה'. לירא מפניו ולהתלבש במורא ובושה גדולה. ובלבוש האימה ויראת ה'. ואין שום אהבה ותאוה יכול לו להיות נעזב דביקות הבורא ממנו אף רגע ולדבק ברע ח"ו ובכת דיליה רק ידלנה למעלה כמאמר הקרא מים עמוקים עצה בלב איש ואיש חכם ידלנה הוא המים הנזכרים שהם עמוקים בלב איש לשתות ממי המרים הלז. אבל איש חכם ידלנה לעלות המים למעלה. להיות מים עליונים ולא ירד למטה ברע כלל. וזה כי הוא על ימים יסדה אף שעל ימים הוא אעפ"כ יסדה חזקה ותקנה לקרבה לשמים. ועל נהרות אף שהיא על נהרות והמחשבה משוטטת ומושכתו אל עסקי עוה"ז. והוא אעפ"כ יכוננה לעשותה כן ובסיס לעבודת ה': ומי שעושה זאת הוא נקי כפים כי ידוע ששני כפים מכונים ימין ושמאל ודרך ה' הטוב והאמת נק' ימין וההיפוך היא השמאל. וכשאדם זוכה להפך תאות לבו אשר מכוחות היצר הרע לדרך ה'. אז נעשה לנגדו בחי' השמאל ג"כ לימין כדרך ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. כאשר כתבנו (בשורש השני ענף ב') ולכן הוא נעשה נקי כפים שנקי הוא בשני הכפיים ליחדן לאחד. וזה אשר לא נשא לשוא נפשו שלא נשא נפשו לבחי' השו"א היא הס"א להשרות נפשו תחת רשותה ח"ו. ולא נשבע למרמה מה שנשבע קודם צאתו לאויר העולם שיהיה צדיק ואל יהיה רשע: כדאיתא [בנדה ל' ע"ב] כן קיים בנפשו להיות בבחי' צדיק אוכל לשובע ומה גדלה פעולת האיש הלזה שיחד וחיבר הארץ לשמים והיה לאחדים בידו וע"כ ישא ברכה מאת ה' עד כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' (תענית כ"ד ע"ב) כי במחשבה טהורה הזו שעולה מלמטה למעלה מבקיע בזה בין הקליפות השטים וטסים באויר העולם וחוטפין השפע הבאה מלמעלה: והוא בזה המחשבה הטהורה (כאשר נבאר להלן) מבקיע ומפריש ביניהם: ויתפרדו כל פועלי און: ונעשה כמין דרך ושביל על הורדת השפע דרך שמה. וזה בשביל חנינא בני באותו שביל ודרך שתיקן חנינא בני כי תיכף אשר יש שביל סקול מאבן המכשול ישא ברכה מאתי ותיכף לנטילת הרע ברכה כאשר כתבנו. וזה הוא דור דורשיו שדורשין למצוא את ה' אף בעת שלא נמצא לעין כל. והנביא אומר דרשו את ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרו' ומכש"כ מי שזוכה לדרוש אותו אף ממרחקים להביא אף ממרחק לחמו לחם הפנים. אז שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר לקרוב כמאמר רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) וכבוד גדול לו ית' בזה במה שאנו מכירין אותו אף מדברים הפחותי' התחתונים כאלה. ועל כבוד הזה ה' צבאות שמו על שם צבאות הרבה שברא בעולמו: והכל מכח התקרבות הדברים הנפרדים והרחוקים ומופזרים בקצוי ארץ. ומה מאוד יקר בעיני ה' דרגא זו מי שזוכה לבא אליה באמתיות לבבו:

י״טוהוא ע"ד משל למלך שהי' רצונו לתקן כתר מלוכה נפלא יקר הערך למאוד לתת על ראשו. ועלה במחשבתו ושכלו הזך והנקי שבכתר הזה יהי' נקבע מכל מיני אבנים טובות המופלאים והיקרים הנמצאים בכל מדינות מקומות ממשלתו כדי שיראה לכל הדר כבוד מלכותו כי רבה היא במדינות רבות ובאיי' הרחוקים לאין קץ. והנה א' מעבדי המלך האוהב את המלך אהבה רבה. נפלאה עד למאוד יתירה משאר עבדי המלך. אמר הנה אפשר שיקבץ אדני המלך מכל מיני אבני יקר הנמצאים במדינות ממשלתו הנפוצים בהרים וגבעות על פני תבל ומלואה וע"י זה יתוודע ויתגדל כבודו על פני הארץ והדרים עליה: ואך נפשי חשקה ובוער בלבי כרשפי אש שיתוודע ממשלת המלך גם בתוך עמקי הימים הגדולים והנהרות הנובעין הגדולים אשר לא יוכל לשלוט שמה עין כל בריה ולהיות מלכותו בכל משלה. ומה אעשה אם לא שאטול נשמתי בכפי למסור אותו בשביל אהבת כבוד המלך. שגם שם יהי' מקום כבודו ויתרבה הדור ממשלתו במעמקי מים. ומיד נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה ומצליל במים אדירים ומוציא משם אבן יקר נפלא וטוב למאוד. ונראה לעיני המלך והשרים את יפיה כי טובה הוא ונחמד למראה והמלך החכם בהבינו גודל העשיה שעשה זה השפל אנשים אשר נקט נפשו בכפו ומסר עצמו למיתה לירד לעומקא דתהומא רבא: והעלה מרגניתא טבא הכל בשביל גודל אהבה ורב החשק שבער בלבו לאין קץ בכלות נפשו בשביל אהבת מלכו. וכמה הגדיל השתוקקתו וחשקו לחפוץ ברבות כבודו להגדיל שם מלכותו בקצוי ארץ וים רחוקים. מה שלא כן עשו כמה וכמה משאר עבדיו הנאמנים ואומר המלך ברוב חסדו לפני כל עבדיו ומשרתיו ויועצי המלך: הנה האיש הזה אף שהוא הפחות שבפחותים בין עבדי והאבן הזה אשר דלה דלה כבר נמצא בבית גנזי החשובים ויקרים כערכו ואפשר יותר מערך אבן טוב הזה. עכ"ז אני היודע ומכיר מחשבת האיש הזה ואהבתו הנפלאה אלי. החשובה לו יותר מכל נפשו ומאודו ומים רבים לא יכלו לכבות את האהבה שחשקה נפשו להושיב את האבן הזה בכתר המלכות שעל ראשי ואליו נשא את נפשו. ראוי הוא לשום את אבנו בכתר המלוכה למעלה למעלה ויוכר לכל שחפצי ורצוני רק באהבת האמת ומגביה ומרים את האיש הזה למעלה על כל השרים וממילא כל טוב אדניו בידו וכלום חסר מבית המלך: והנמשל מובן מאליו למי שעיני שכל לו ויודע לירד לעומק ענין הלזה. כי ידוע שכל מצוה ממצות התורה שאדם מקיים או כשעוסק בתורה ותפלה כולם נעשים כתרים לקונו כמאמר הקרא ישראל אשר בך אתפאר שממעשיך נעשה פאר ועטרה לראשי וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאת שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. וכ' התוספות שם מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות ונאריך מזה אי"ה (בשורש השמיני) וכן בכל המצות ומ"ט שישראל עושין בעוה"ז כל אחד ואחד נעשה כדוגמת האבן הטוב והיקר להיות עולה וישב בראש אלהי. והנה התעסקות בתורה הקדושה לשמה באהבה ויראה. הוא ענין קירוב ויחוד הדרגות עליונות והצורות הקדושות. ליחדם ולקשרם ולקרבם זה אל זה ביחוד גמור כי התורה ברוחנייתה היא כולה שמותיו של הקב"ה. שהם המדות הקדושים הידועים ליודעי חן. והכתרי' הנעשה מזה המה אבני שיש טהור שאמרו רז"ל (שם י"ד ע"ב) בן זומא הציץ ונפגע ופי' שם רבינו האי שנבהל מן המראות הנוראות והנפלאו' שלא הכילה דעתו לסובלם והוא עבור עוצם גודל רב איכותן ומרום שבתן למעלה והמבין יבין. וכן ענין התפלה בכוונה עצומה ובטהרת המחשבה לפני בורא כל העולמי' ב"ה וב"ש. הוא ג"כ עד"ז כי תפלה הוא לשון חיבור ויחוד בדרך צמיד פתיל והוא חיבור המדות עליונות והצורות הנוראות כאשר בעסק התורה. ואולם כל מעשי המצות שאנחנו עושין בארץ אף שודאי גם המה לא נגרע ערכם מדרך הקדוש הזה. ובכח כל מצוה ומצוה יתחברו ויתיחדו המדות והדרגות בדביקות נפלא ממש כמעשה התורה והתפלה. אכן לפי שהמה כולם באו מדברים הגדלים על הארץ. מפרי העץ ופרי האדמה. כענין ציצית ותפילין ואתרוג ולולב וכדומה כל מעשי המצות וכל מצות הקרבנות הבאין מבעלי חיים שנקראים גדולי קרקע. נעשה ענינם כדוגמת הרצון הנזכר במשל שעלה ברצון המלך שבכתרו יהא נקבע מכל אבנים היקרים הנמצאים בכל מקומות ממשלתו כדי להתוודע מלכותו כי רבה היא במדינות רבות כן גם בזה עלה ברצון הפשוט מלך עולמים ב"ה. לעשות מצותיו בכל דבר ארציות. בכדי להתוודע ולהגלות עזוז הדר כבודו ועוצם גדולתו וממשלתו. ורב השגחתו אף בכל העולם התחתון הזה. ואשר גאותו גדלה עולם מהכיל. ולו הכח והממשלה בכל העולמות לעשות בהם כרצונו. ולמען יתקרב ויתיחד אליו כל חיות הקודש ואור קדושתו יתברך הנשפע מאתו בכל הנבראים התחתונים וכשאנו עושין מצות בוראינו עמהם. למשל בקירוב ארבע' המיני' שבלולב זה אל זה או בהניח תפילין על היד ועל הראש ובסיכוך הסכך על הסוכה. וכדומה מכל מעשי המצות הנה כן נעשה דוגמתם בשורשם אשר בשמים ממעל כאשר נתבאר בתחלת שורש השלישי. בקירוב וחיבור העולמות הקדושים והדרגות שיהא לנחת רוח לפניו ית"ש. ועוד הנה מתקרבים ומתיחדים אליו כל חיות הקודש וכח אור השפע קדושתו הנשפע בכל אלו המינים בדברים שנעשו על הארץ ומהם נעשו כתרי כתרים לצור העולמים ב"ה אמנם עוד מעלה גדולה ונפלאה לאין מספר ימצא באיש אשר יאהב את בוראו מלך מלכי המלכים הקב"ה באהבה רבה ועזה בהתקשרות אמיץ וחזק וירצה בכלות נפשו לאלהים ממש: ויקר ידידות נעימות חביבות מלכו בערה בו. ותגדל חשקת נפשו להיות מתגדל ומתפאר ומתרומם שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעולמו שברא כרצונו וכרצון יראיו. אף בעומקא דתהומא רבא. והוא בין עומקי הקליפות והרע והס"א המשוטטין בעולם. שבראם הקב"ה כדי לתת שכר טוב לצדיקים אשר בכוחם הגדול מתפרשין מהם. ואינם חפיצים לעשות כמעשיהם. ולהפרע מן הרשעים שנותנים עצמן עם כל חיותן לבחינותיהם כידוע שבריאת הרע היה להיות שכר ועונש בעולם ובחינת הרעות האלו המה נפרדים מן הקדושה ורחוקות במרחק רב עד שאומרות אני ואפסי עוד: ונעשה בחינת עבד כי ירצה למלוך ושפחה לירש גבירתה. וע"י עונות ונגעי בני אדם מקבלין ניצוצות הקדושה וחיות הקודש. ונאסרים במאסר תחת ידם ואינם מניחין לצאת מרשותם. והוא כדי שיקבלו השפעה הקדושה הנשפע להניצוצות ההם מאת המלך הקדוש. והמה מקבלים שפעם וחיותם מזה וע"כ המה רודפים תמיד בכל עוז ותעצומות כוחם. להחטיא את האדם בכל אשר יכלו ומתאמצים מאוד לזה. והכל בכדי שיגיע אליהם החיות הקודש מבחינת נר"ן של האדם הלז למען יקבלו השפע ע"י זה. ונדמו בזה כאדם הרודף אחר פרנסתו. והאיש הנלבב הזה רצונו להמליך מלכות הקב"ה להיות נשגב שם ה' לבדו עליון על כל הארץ ואש מלפניו תלך ותלהט סביב צריו: והאלילים כליל יחלוף וישח אדם הבליעל וישפל איש מדון: ואיש תהפוכות: ויבואו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו והי' ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ולהעלות כל חיות הקדושה והשפעת אור ה' שבתוכם אל שורשם ומקורם ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. ובמה ירצה לו לגרום כזאת. אומר מוטב אפיל עצמי לכבשן האש. ואמסור נפשי על קדושת שמו יתברך. כדי להרבות קדושתו שמה. וברבות שם אור פחד ה' ממילא האלילים כרות יכרתון. ולפני ה' אלהינו יכרעו ויפולו. וחיות הקדושה שבתוכם יציצו מעיר כעשב הארץ. ולכבוד שם קדשו יקר יתנו ויודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שניצלו מפח יוקשים והוא ע"י שהולך ומקרב עצמו אל בחינתם ומדרגתם בענין תאות העוה"ז מאכילה ושתי' וההליכה והישיבה והשיחה ודברת בני האדם זה עם זה וכדומה משאר צרכי גופו שהמה הכל כוחת היצה"ר והרע. ומה מאוד נכספה וגם כלתה נפשם בעת אשר שם האיש הזה אוכל לפיהו או שאר צרכיו שידבק נפשו בתאות לבו הלז לירד ח"ו לעפר שהוא כוחת הגוף שרוב בנינו מן העפר כמו שכתב ברמב"ם (פ"ד מהלכות יסודי התורה) והכל כדי להמשיכו אל בחינותיהם וכחותיהם בגוף עפר גשמיות המאכל והגוף להיות נגרר אבתרייהו ושלא יוכל לצאת מהם לעולם ח"ו כמ"ש במצרים וישאר מוטבע ומשוקע בחזקת תאות לבבו שלא יוכל לגרשם מאתו. ולקחת אותו לעבד עולם. להיות ח"ו עבד לעובדי אלילים ולעשות כמעשיהם באופן שיהי' אסור תחת ידם להטות לבו לעשות רצונם תמיד ולעשות בו כרצונם בכל אשר יחפצו כמאמר רז"ל (קידושין ל' ע"ב) אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא אין הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו וכו' ע"כ. והאדם בכוחו הגדול בכח נשמתו הקדוש' בעזר הקב"ה עליו כמאמרם. מרגיז יצ"ט על יצרו הרע והנה הוא לובש עוז כשריון והגבור בגבורתו מתאמץ בכל עוז כחו לכבוש את יצרו כמאמר רז"ל (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו כי איש הירא ורך לבב עבודתו פסולה בזה הענין שצריך להגביר עצמו על כח תאוותו וקודם אכילה זובח את יצרו בהתוודתו על עונותיו כנאמר למעלה ויחלש כח הס"א הנאחזת בגופו ואח"כ בעת האוכל למו משבר ומכניע כח תאוותו כאשר כתב רבינו יונה שבעודו תאב לאכול יניח מתאוותו לכבוד הבורא וגם זה זובח יצרו ומתכפר לו כי הוא זובח את תאותו וחמדת לבו הקשה ואמרו רז"ל סעודה שהנאתך הימנ' משוך ידך הימנה (גיטין ע' ע"א) ואוכל רק לשובע נפשו שנפשו יהנה מרוחניות המאכל כמ"ש לעיל זה המעט שאוכל אוכל בכוונה הרצויה לפני בוראו באחת משתי אלה הכוונות הנזכרים לעיל בכל אשר בארנו למעלה. ועי"ז כאשר שהוא משבר ומכניע תאוות וחמדת לבבו בכל צרכי הגופניות ותאותיו כן נשבר כח הקליפה והרע והפח נשבר ובכח כוונתו הראוי' מוציא ממנה כל חיות ונצוצי הקדושה שבתוכם השייך לשורש נשמתו ועמהם יצאו עוד נ"ק שבתוך הקליפה כידוע מדברי האר"י הקדוש מה שפירש על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. שהוא כאשר ישלוט האדם הבליעל באדם הקדושה ובולע בתוכו ניצוצי הקדושה הנה כאשר מוציאים מתוכו הניצוצות האלו הם מושכים עמם עוד כמה נ"ק ומוציאין בולעו מפיו ונוטלין מאתו כל חיותו ונעשה רע לו. וכאשר הפח נשבר תיכף הניצוצות ההם נמלטו ועולין למעלה למעלה כדוגמת הצפור הנמלט מפח יוקשו אז בעת המלטו מפחו פורח בכח גדול לעלות למעלה ועוף יעופף עד לב השמים. מרוב שמחתו והתאמצו על שנמלט ממצודתו. כן הניצוצות האלו. בעת השיבם אל שורשם עלה יעלו בכח גדול עד שמי השמים ונעשה מהם כתר ועטרה לראש מלך חי עולמים והמה נקראים אבנים המפולמות ומשוקעות בתהום הנאמר בדברי חז"ל (חגיגה י"ב ע"א) כי המה אבני יקר הנחמדים מזהב ומפז ומשוקעין בעומקא דתהום רבה ובהעלות אותן למעלה. אז נעשה אלהי עולם ה' מלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה כי האירו ברקיו תבל וע"כ ראתה ותחל הארץ. והקליפות נשברין והיו לאפס ואין בהוציא החיות מהן. ולכן בעת קץ שאז יבורר כל החיות הקדושה שבהם בכל שורש נשמות ישראל כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שיבטלו לגמרי והיו כלא היו ובורא עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא אומר לצבא השמים העומדים מימינו ומשמאלו אף שהכל מקלסים שמי ומתאמצים לעטרני בכתר תפארת בתורה ותפלה וכל מעשי המצות הראיתם כזה איש אשר רוח אלהים בו. ועד כמה גדלה תשוקתו ובערה בו למלאות רצוני להמשיכני אף במקומות אלו הרחוקים ונפרדים ממני. נקט נפשו בכפו ויקח רמ"ח בידו ומסר עצמו למיתה עלי צלל במים אדירים וחרב פיפיות עמו לעשות נקמה בגוים ולאסור מלכיהם בזיקים. אף כל טוב אדוניו בידו העלה עמו מרגניתא דלית ביה טימא. לעטר אותי זר תפארה למען ספר שמי בכל הגוים ותהלתי בקצה הארץ: ראוי לזה שישתמש בכבודי. להיות הכליל עטרת תפארת מה שתיקן למעני בראשו ניתן לו. וכביכול מכתיר עצמו בזה הכתר כמו שסיים (באגדת בראשית) על ענין הלז של קושר כתרים לקונו. בא וראה כמה גדולתו ושבחו של הקב"ה שבשעה שמגיע כתר לראשו מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו וממילא האיש הזה מרומם ומנושא בעין כל בעל כנף לאין קץ ותכלית וכל מלאכי מעלה מברכין אותו ומהללין שמו ואו' ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ואשרי חלקו שזוכ' לכל זאת:

כ׳ טז. ועל זה רמזו בגמ' (חגיגה י"ב ע"ב) על פסוק והארץ היתה תהו ובהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשי ארץ תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים ע"כ. כי מי שמשכים להודות לשם ה' ולהמליכו וליחדו בעולמו ע"י התורה ומעשה המצות זה נקרא דרכו להשכים. כי כל דרכי' דרכי נועם והתורה מן השמים הוא וכולה שמותיו של הקב"ה ודרכה בכך להשכים עמה לעשות ממנה כתרים לקונו אבל ליחד שם ה' ולהמליכו ע"כ העולם לענדו עטרה לראשו עם דרכי אכילה וגשמיות זה אין דרכו להשכים. וע"כ לזה משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים כמבואר ועל שם זה נקרא מלך הכבוד כי זה כבודו שיתרבה הדר כבוד מלכותו בכל צבאות מעלה ומטה:

כ״איז. וזה הענין רמז בפסוק ושמתי כדכד שמשותיך כלומר להיות האדם מדכה נפשו בעוסקו בדברי גשמיות שלא להרבות אצלו תאוה על תאוה עד שיתחזק ויתגדל כח נפש הבהמיות שבו לבא ח"ו לדרגת שמנת עבית וגומר ורם לבבך וגו' רק לאכול בבחי' ואכלת ושבעת וברכת את ה' וסועד סעודתו רק כדי לברך שם ה' ואז הקב"ה מאיר לו באורו הרב והחזק. וזה והי' כדכד כד בהיפוך אתווין דך שתדכ' את נפשך נפש הבהמיות אז יאיר לך באור שמשותיך ואחר שמיחד כל הארץ ומלואה לאל אחד לה' לבד אז נתאחד ארץ ושמים בבחי' ישמחו השמים ותגל הארץ. ולא נפסק הארץ משמים רק יהי' נשקי ארעא ורקיע אהדדי. ומשניהם בשוה יעלו קילוסו של הקב"ה מן הארץ כמו מן השמים באחדות גמור. וזה והארץ לא תמכר לצמיתות ופי' רש"י לפסיקת עלמין שיהיה ח"ו פסיקה בין עולמות להיות נפסקין זה מזה עולם התחתון מעולם העליון ולא תמכר שיהי' ח"ו פסיקת עלמין רק להתאחד את כולם זה בזה ע"י מעשה איש הנזכר:

כ״ביח. מזה היא תוכחה מגולה לרשעים ההולכין בחושך ואור לא נגה עליהם. והי' במחשך מעשיהם ואומרים מי יראנו ומי יודעני וכאילו ח"ו הקב"ה מסיר השגחתו מן התחתונים ואלהים בל ידרוש למעשיהם ואין אלהים בכל מזימותיהם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. אשר בלבם שאינו משגיח בדברים שנעשו על הארץ כמאמרם ז"ל גבי דור הפלגה שאמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים וכו'. כמ"ש (במ"ר בראשית פ' ל"ח) הרי שהחושך של הרשעים מה שנדמה להם שאלהים הוא בשמים ממעל והוא על הארץ הנפרדת ונבדלת ח"ו מהשגחתו ית' ואין משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ. וזה נקרא קיצוץ בנטיעות שקוצץ ופוסל השגחתו ואחדותו שהוא בשמים ובארץ יחד כמ"ש בתרגום על כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא. אשר באמת הסתכלותו והשגחתו א' ומיוחד בשמים וארעא בלי שום השתנות כלל וכלל. כמאמר הקרא משמים אל ארץ הביט שהבטה עצמה שהיא בשמים היא בעצמה בארץ ובסקירה אחת סוקר הכל. אבל המסתיר עצמו בסתרי סתרים ובלבו לומר מי יראני. הוא מקצץ ומפסיק העולמות הארץ משמים. אז ח"ו הארץ נמכר לצמיתות לפסיקת עלמין כנזכר והנרגן מפריד אלוף אלופו של עולם מהארץ התחתונה. וזה רמז תיבת ארץ שהוא א' רץ כי השפעת ברכתו ית' מכונה לריצת והליכת המים ממקום גבוה למקום נמוך וזה א' רץ כשיש האלף אלופו של עולם אז לשם רץ ברכתו: אבל הנרגן המפריד האלוף נשאר רץ לבד ח"ו ונעשה ח"ו צר לארץ ולדרים עליה:

כ״גיט. ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ"ב) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור כלומר שתאמר שנסתרה דרכינו מאתו ואינו משגיח בתחתונים אבל הלא ידעת אם לא שמעת אשר אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וכח הפועל בנפעל והשגחתו והשפעתו מגיע עד קצהו ואין נסתר מנגד פניו ומלכותו ואמונתו בכל משלה וכשתאמינו כל זאת ישמחו השמים ותגל הארץ כולם כאחד יחד ואחיד בשמיא וארעא והארץ לא תמכר לצמיתות לפסיקת עולם ונשקו ארעא ורקיע אהדדי והוא אחד ושמו אחד. וזה שמסיים כי לי כל הארץ כמו שהשמים שמים לה' והכל מודין לזה כן לי כל הארץ בהשגח' אחת ובסקירה אחת הכל סוקר והכל באחדות גמור בדביקות ובהתקרבות זה בזה. בכח השגחת אל אחד השוה בשניהם ממש: וכל הגדולה והכבוד הזה נעשה ע"י איש התמים הלז שמתמם ומיחד כל עבודותיו לה':

כ״דכ. וזה רמז הקרא ויעקב איש תם יושב אהלים שהי' מתמם כל מעשיהו בחוץ כאילו יושב אהלים אהלו של תורה ושל תפלה:

כ״הידבר לבאר מה שיכוין האדם בעת אכילתו אכילה של מצוה כמו המצה בליל הפסח ולילה הראשונה בסוכה ועיו"הכ וכדומה. כי גם בהם לא הותר הרצועה לשבוע בטוב במלוי כריסו למלא תאוותו וצריך גם בהם לחיות מחשבה: ובו יוד עלים

כ״וא. אמנם כל אלו הדברים שכתבנו ובארנו ופרשנו היטב בענין התנהגות האדם בעת אשר שם אוכל לפיהו הכל נכון באכילת ושתית הרשות והוא באוכל לחם חול בימות החול שאין מצוה באכילתו וגם לא נצטווה להמנע מאוכל ההיא והוא מדברי הרשות שהרשות נתונה לו שיאכל או לא יאכל. אולם דרכים אחרים וכוונת מחשבה אחרת יש בענין אכילה והנאו' המצו' כמו אכילת מצה בלילי פסחים ואכילה לילה הראשונה בסוכה שהוא חוב' כמו אכיל' המצ' כמ"ש הרמב"ם (פ"ו מהלכות סוכה הלכה ז'. ובטור ש"ע א"ח סי' תרל"ט ס"ג) ואכילת הקרבנות וקדשי המזבח. ואכילת שאר הימים טובים ואכילת עיוה"כ שכל אלו מצוה לאכול מן התורה או מדברי סופרים. וגם אכילת שלש סעודת של שבת ק' בכלל הזה אכן באכילת ש"ס של שבת ק' יש עוד דרך וכוונה אחרת חוץ מזה כאשר נבאר באר היטב. כי הנה גם באכילת המצות ותענוגי שבת קודש צריך אדם לכוין בהם לעשותן לשם פעלן. כאשר נבאר כוונתן למטה אבל לא ח"ו שבאכילת ש"ק או בשארי המצות. הותר הרצועה לשבוע בטוב ולמלאות כריסו באכילה ושתיה למלאו' תאותיו והנאת הגופניו' בזה וכבר אמרו חז"ל (במ"ר מובא בשל"ה מסכת עמוד השלום) שאל מין אחד את ר' עקיבא למה אתם עושין מועדין והלא כתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. א"ל מי כתוב חדשי ומועדי שנאה נפשי חדשיכם ומועדיכם כתיב בזמן שאתם מכוונין להנאות גופיכם בלבד הם שנואים אבל אם הם לעבודתי אינם שנואים ואינם עלי לטרוח אלא אהובים וחבובים. ועוד אמרו וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי כסבורין שמענגין שבתות וי"ט וכו' ע"כ הרי שגם בשב' וי"ט לא ניתן רשו' להתענג בדשן נפשו למענו ולמען תאוותו וחשקו. ואלו הממלאים בטנם באוכל למלאות רעבון נפשו כסוס כפרד אין הבין אם אוכל לכבו' שבת או לכבוד עצמו דורש לא באלה חפץ ה' כידוע להרוצים לדעת את ה' באמת. וע"כ גם בשב' ובמצוה צריך לחיות המחשבה בעת האוכל. ונבארם על נכון:

כ״זב. והוא על פי מה שאמרתי על מאמר חז"ל (מ"ר ויקרא פ' ט"ו) כיון ששמעו ישראל פרש' נגעים נתיראו אמר להם משה אל תתיראו אלו לאומות העולם אבל אתם לאכול ולשתו' ולשמוח כו' והוא פלאי להעשו' ח"ו כהפקר. לאכול ולשתו' ולא נאמר מה יהיה בסופינו ושלמה כשאמר שמח בחור בילדותך וגו' סיים ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט והאלהים עשה שיראו מלפניו. והנרא' בביאורו. כי הנה חלקי נפש רוח נשמה חיה יחידה שיש בכל איש הישראלי נכלל בכל חלק וחלק מה' בחי' אלו ג"כ חמשה חלקים אלו למשל בחלק הנפש יש בחי' נפש שבנפש ורוח שבנפש וכן כולם. וכן כל חלק מחלקים אלו כולל בתוכו ה' בחי' אלו. ואך עתה רצונינו לדבר בחמשה חלקי הנפש לבד כי הוא הנצרך לנו לענינינו פה. ונפרש במה יקנה האדם בנפשו החלקים אלו נר"ן ח"י. כי ידוע שנפש פירושו לשון רצון ותאוה כמו שפרשו המפרשים על פסוק אין נפשי אל העם הזה והנ' לא דיברה תורה במתים. וכבר האריכו הספרים הקדושים וגם אנחנו גלינו טפח וכסינו טפחיים לעיל (בענף הראשון) בגנות האנשים האלה המתאוים בעם ונפשם ותאותם בבחי' נפש הבהמיו' לבד להיות מתאוה לאכול ולשתו' ולילך בהנאות ותאות הגופניות כדרך הבהמה. ואף מותר האדם מן הבהמה עבור שמכריח גם את הצורה בחי' נפש החיונית וחלק הרוח שבו להלוך עמהם להדמות לחומר ולהתגשם כמותו. ונעשה כבחי' וימררו את חייהן בעבודה קשה שהמה נותנין מרירות לחייהן וגם נפשו מרה לו להיות גם חיותם עובד בחומריות וגשמיות כנפש הבהמ' וזה רשעים בחייהן עם חייהן קרוים מתים. כי גם חיות שלהם נעשה בבחי' מ"ת מ"נא ת"בירא שהיא הקליפה השולטת בגשמיות העוה"ז. והמה אינם נכנסים כלל לגדר בחי' הקדושה אף בחי' נפש שבנפש והמה חוץ לשלש מחנות נ"רן שבקדושה. מאחר שאינם שמים לבם להטות נפש תאותם אל דרך התורה ויראת ה' ואין מעצור לו נגד תאות נפשם הבהמיות וחומד דווקא למלאות כל תאות לבו ודאי שאין לו חלק בקדושה כלל. ועליהם אמר שלמה בחכמתו (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראך בימי בחרותיך עד אשר לא יביאו ימי הרעה וגו' עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור ואמרו חז"ל (שבת קנ"א ע"ב) עד שלא ירתק חבל הכסף זה חוט השדר' ותרוץ גילת הזהב זה אמה. ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש וכה"א וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם א"ר הונא ואמרי לה א"ר חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר רבי לוי אמר רב פפא אמר רב יהושע לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי ע"כ ושפלותם וגנותם ידוע לכל:

כ״חג. אמנם הרוצה לתקן עצמו ולהתחיל ליכנס בפנים גדר קדושת נר"ן. ראשית התחלת כניסתו לחלקים אלו הוא להיות לבו בידו ולא ימלא כל תאותיו בכדי שלא להגדיל כח החומריות שבו על כח הצורה וכל ימיו לא יאכל אכילה גסה עד שתתמלא כריסו אלא יניח משובעו. והיה כי ירעב יאכל עד כדי שבירת רעבונו בלבד ולהניח מתאוותו ביותר מן הצריך לו לקיום גופו ונפשו כאשר הארכנו לעיל עיין בכל דברינו שם וה"ה בכל דברי תאות הגופניות. ובפרט להמנע בכל צרכיו מדברי' המזיקים את הגוף וכתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ג הלכה ב') בלשונו וישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאו' ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועלין לגוף. אם מרים ואם מתוקים וכו' ע"כ ומכ"ש דכש"כ חליל' וחלילה דבר המזיק לנשמתו דאפילו איסור קל של דבריהם כל דהוא ואפילו ספק איסור וחמור העובר על ספק איסור מודאי איסור כאשר כתב הקדוש רבינו יונה ז"ל (ברכות ריש פרק קמא) וז"ל וזהו עיקר הירא' ליזהר מהספיקות ושלא לעשו' המצות ע"ד ההרגל שעונש הספק יותר מהודאי. וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת ואמרינן דחטאת דוקא כלומר שאפילו לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטא' אלא דנקא די לו בזה ודנקא הוא מעה והו' שתות הדינר כדאמרינן שש מעין כסף דינר ואם מביא אשם על הספק כגון שהי' לפניו ב' חתיכות א' של שומן וא' של חלב ואכל א' מהן ואינו יודע איזה מהן אכל צריך להביא ב' סלעים שהם מ"ח מעין כי הסלע ד' דינרין והדינר ו' מעין אשתכח דב' סלעים הוו מ"ח מעין ועל הוודאי סגי במעה א' בלבד וכו' ע"כ. ובעוד נפשו ותאותו בו ישים דעתו ומחשבתו בתור' שלא להמרו' בזה עיני כבודו ית' חלילה ומחמ' זה כח נפש הקדושה מתנוצץ עליו והאדם העוש' זאת בשלימות גמור מחמת יראת אלקים שעליו שלא יכנס ח"ו לגדר שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגומר ונאמר פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וגומר הנה בזה קונה לו חלקי נפש שבנפש אשר בקדושה בשלימות המדריגה השניה אשר לפנים מזה הוא:

כ״טד. אדם שזוכה לקדש עצמו במותר לו פי' אפי' זה המעט שאוכל המותר לו וצריך לו לאכול ולשתות לקיום גופו ונפשו לא יאכל עד אשר ימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו למעלה וכלשון הש"ע שהבאתי שם אפילו אם היה רעב וכו' אם כוונתו להנאת עצמו אינו משובח ועליו נאמר יודע צדיק נפש בהמתו כי יודע מלשון שבירה ע"ד ויודע בם אנשי סוכת והצדיק משבר נפש הבהמיו' שלו שאף בעת המותר לו נעשה בו לא אפשר ולא מכוין ואינו מכוון בשום אופן להנאתו כי אם להיות נטפל להמצוה והכל כידוע וכאשר בארנו היטב למעלה ופורש מצ"ט שערי היתר כדי שלא יבא לידי איסור ח"ו. והדרגא זו נק' קדושים תהיו ופרש"י הוו פרושים מן העריות וכו' ומה מאוד יתמהו דברים כאלה דהפרוש מן העריות יקרא קדוש. ורז"ל אמרו (יבמות ב' ע"א) איסור קדושה שניות מדברי סופרים ואמאי קרי ליה איסור קדושה אמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש אמר לי' רבא וכל מי שאינו מקיי' דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי מקרי וכו' הרי שהפרו' מאיסור של דברי סופרים לא רצו חכמים לקרותו קדוש. ומכש"כ הפרוש מן העריו' שהוא מן העבירו' החמור' שבתורה וכו' מג' שאמרו בהם יהרג ואל יעבור ואיך אמר דהפורש מהם קדוש יאמ' לו ולדברנו יאמר דאפילו שנכנס לעשו' צרכיו בעת המותר והצורך לו ירא' לפניו שהאד' הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמי' כי בצל' אלהים ברא אותו ולא נאוה לו לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה חמת מלא צואה ופה מלא דם כמ' חז"ל (בשבת קנ"ב ע"א) אם לא שמוכרח לעשותו לקיים מצות בוראו להוליד בנים עוסקים בתורה או לפרוע חובו מצות עונה האמורה בתורה או שארי דרכים הנזכרים (בטור א"ח סי' רמ"א ע"ש) ודומה לו כמי שכפאו שד. באופן שיהי' נפרש ממחשבת העריות שהוא מחשבת התאוה החזקה שבקרבו ולא יכוין להנאתו. ואף שלא אפשר לו שלא יהנה יהיה כעין לא אפשר ולא מכוין וזה הדרגא נקרא קדושה שמקדיש עצמו בעת המותר לו. ולו נאה לקרותו קדוש כי הקדיש תאותיו לה'. ולזה כשאמרה התורה קדושים תהיו פרש"י ז"ל מה ענין קדושה הלז ואמר הוו פרושים מן העריות פי' ממחשבת העריו' כמבואר. ומזה הדרגא קונה אדם לעצמו בחי' הרוח ונשמה שבנפשו ובדרך שבארתי [בשורש הראשון ענף ג'] אם אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ודרגת הנשמה היא בחי' קדושה כנודע:

ל׳ה. ולמען קנות האדם בנפשו חלק המוחין שה' חי' יחידה שיהי' נפשו נשלם בכל בחינותיה. הנה אלו הבחי' אי אפשר לו לקנות כי אם ע"י סעודות מצוה והיא אכילה שנצטוינו עליה בתורה או בדברי חז"ל כמו אכילת הפסח בזמן שבהמ"ק קיים ואכילת מצה בלילי פסחים ואכילה בסוכה לילה ראשונה ובשר קדשים ואכילת עיוה"כ ואכילת שבתות וי"ט שבאלו מצוה גמורה לאכול ולשתות וכל זאת אחר שמטהר ומזכך את עצמו בבחי' שבירת תאותו ונפש הבהמיו' שלו כמבואר וכוונתו נכונה באמת לאמתו רק לקיים מצות בוראו שצוה בזה המצוה ולעשות רצונו ונ"ר לפניו ית"ש כמו בשארי מצות המעשיות מצוה לאו ליהנות ניתנו שאין רוצה לקבל הנאות גופו מהם אז המצו' מסייעתו לעורר חיות האמת בכח הלז להיות חלק הנפש מוטהר בכח האור עליון שבמצוה כיון שהוא עושה עם נפשו ותאותו מצות ה' ומיחד עצמו בכל תאות לבו לשם ה' שהזהירו ככה גם הוא מקבל מיחוד העליון שנעשה במצוה הלז ונשלם בזה חלק נפשו בכל ה' בחינותיה נר"ן ח"י באמתיות רב בשלימות נפלא וכל ה' חלקים אלו יש בחלק הרוח ואדם יכול לבוא להשיג את כולן ע"י עסק התורה. בפשטותיה ובאור הבהיר המאיר בה וברזי התורה. ונבארם אי"ה (בשורש הז' ענף א') וכן בחלק נשמתו יכול אדם להשיג את כולן ע"י עסק התפלה במחשבה טהורה ונכונה לפני בוראו. ואך כבר כתבנו שאין אנו מדברים עתה כי אם בחלק הנפש. כי הוא שייך לענין אשר אנו עתה בביאורו ולזה רמז סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. פי' אף הנפש שמוצב ארצה סמוך אל הגוף שנברא מן הארץ עפר מן האדמה. והוא הדרגא התחתונה שבחמשה חלקי נר"ן ח"י אעפ"כ יש בה בחי' ומעלות ודרגות משונות זו מזו עד שראשה מגיע השמימה:

ל״או. ובזה יש לפרש מה שאחר החטא אדם וחוה עשה להם ה' כתנות עור וילבישם ולמה דוקא בעור הלבישם. אך הנה אמרו רז"ל אדם הראשון פגה אכל (כלו' תאנה שלא בזמנה) והאר"י הקדוש המשיל חטאתם לענין הזיווג שלא המתין עד שבת כידוע ולפי דברי שניהם נפרצו בגדר בחי' הנפש שבהם. להיות חלקם בקצת דקצת בבחי' המתאוים בעם נוטה לנפש הבהמיות וע"כ עשה להם כתנות עור לאשר שהמשיכו עליהם בחי' הבהמיות הוכרחו ללבוש בגדים מבחי' הבהמה ושידעו בזה במה הגדילו חטאתם:

ל״בז. ולזה רמזו רז"ל [מ"ר בראשית פ' ב'] בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנו' אור באל"ף כי הוא בכח תורתו הקדושה הכניס כל תאוותיו שיהיו רק בדרך התורה כנאמר למעלה. ויצא מגדר נפש הבהמיות והפשיט מעליו חלק העור של הבהמיות להכניס במקומה אור התורה להיות בבחי' וראשו מגיע השמימה. ועי"ז גם הכתנות שהוא הלבוש החיצון שבו והיא דרגת הנפש החיצונה כולם נעשה אור בבחי' חיות ואור הקדושה ותתלהב גם נפשו לגודל דביקות והתקרבות לשמו הגדול שלא לחשוק לשום דבר שבעולם כי אם לשמך ולזכרך תאות נפש שתאות נפשו היה רק לשמו הגדול ותחת עור הבהמיות נעשה אור הגדול וחיות הרוחניות ע"כ רמז שבתורתו של ר' מאיר שעם כח תורתו עשה גם הכתנות בחי' נפש ג"כ אור כמבואר ועם זה יתפרשו דברי המדרש על נכון כי הנה ידוע שהנגעים אינם באין כי אם בהסתלקות נפש דקדושה כמ"ש בזוה"ק [תזריע מ"ו ע"ב] ומפרש שמה שאמרו ז"ל הנגעים באין על לשון הרע פי' שמחמת הלשון הרע מסתלק מאדם נפש דקדושה ושורה עליו נפש הבהמיות ואז נגעים באין עליו ולדברינו הסתלקות נפש דקדושה בא גם מצד אחיזת האדם בנפש הבהמיות בעניני תאות עוה"ז דוגמת חטא אדם וחוה ונרמז חטא זה בכתנות עור. וז"ש אדם כי יהיה בעור בשרו פי' שיבוא לדרגא הראוי להלביש עור על בשרו כענין כתנות עור הנזכר בקרא ע"כ והיה בעור בשרו לנגע צרעת כיון שבא לדרגא זו שיהי' עור על בשרו והוא מחמת שליטת נפש הבהמיות שבו והסתלקות נפש הקדוש ודאי שיבוא עי"ז לנגע צרעת: והנה נגעי האדם אינם מוטהרים ומסתלקין כי אם כאשר ישוב האדם מחטאו אשר באו עבורו אז יטהרו כמבואר ברמב"ם הקדוש (פ' ט"ו מהלכות טומאת צרעת הלכה י') לפי דרכו ע"ש ותמצא נחת. וגם לפי דרכינו כן הוא כי בהשים אדם עיניו ולבו על זה מאין באו הנגעים אלו עליו. וירצה ליטהר מצרעתו אז והובא אל הכהן פי' שיובא הוא בעצמו בכל תאוות וחמדת נפשו אל הכהן. להיות כהן מכהני ה' שיעבוד את ה' עם כל תאותיו בכל הבחי' שזכרנו או להיות נטפלים למצות ה' או לעשות עם תאוותיו מצות ה' בשלימות גמור. או פי' שיובא אל הכהן שיורו אותו הכהנים הלוים כדת מה לעשות להשיב נפשו ואז והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וזה שאמר המדרש אל תתיראו אלו לאומות העולם שהמ' לגודל תאוות הגופניות והגשמיות שבהם בכל צרכיהם ובפרט באכילה ושתי' האוכלי' למעדנים למלאות בטנם ותאותם באכילה גסה ורבה כאשר יוכלו שאת ונמשל כבהמות נדמו. להם ראוי שיבוא נגע צרעת בעור בשרם כי עור בעד עור המה מלבישים עצמם בעור נפש הבהמיות. וממילא נגע צרעת בעור בשרם שבא מנפש הבהמיות כנזכר אבל אתם כבר צוויתי אתכם ואבדיל אתכם מן העמים שיהיה הבדלה והפרשה גדולה ביניכם אף בדברים השוה ביניכם כמו עסקי אכילה וצרכי הגוף ואתם רק לאכול ולשתות ולשמוח. כלומר אכילה ושתיה שלכם הלא הוא רק כדי לשמוח עי"ז בה' ובתורתו או בשמחת אכילה מצות גופ' כי תדע שענין השמחה הוא רק בקדושה ובה' כמו שמחו בה'. שמחו צדיקים בה' ושמחת לפני ה' אלהיכם ושלמה המלך ע"ה אמר ידעתי כי אין טוב כי אם לשמוח ואומר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה וכדומה הרבה באין מספר. כי השמחה שאדם שמח שלא לשם מצוה לא נקרא כלל שמחה בלה"ק רק שם שחוק או הוללות וכדומה אבל לשון שמחה הוא רק שמחת הקדושה. ואף לשמחה מה זו עושה פרשוהו רז"ל (מ"ר קהלת על פ' זה וכן הוא בילקוט) וז"ל לשחוק אמרתי מהולל אמר רב אדא בר רב כהנא מה מעורבב שחוק של אומות העולם שעושין בבתי טרטיאות וע"ז שלהן ולשמחה מה זו עושה מה שמחה של ת"ח שם. וכן לכה נא אנסכה בשמחה פי' ג"כ על התורה שמשמחת לבו הרי שנדחקו לפרש לשון שמחה שיהי' כוונתו אל התורה ושאר שמחת מצוה: ושמעתי בשם הרב הגאון הקדוש בוצינא דנהורא אריה דבי עילאה האלהי. המנוח מוהר"ר לוי יצחק זלה"ה זי"ע ועל כל ישראל שהי' אב"ד דק"ק בארדיטשוב. שהי' להפלא בעיניו. על הנכתב במגילת אסתר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לך. מאין בא לו זו הבחינה של שמחה שהוא בחינת הקדושה ולא נאוה להמן להכתב בו כך. ואמר שבא לו מסעודת אסתר המלכה שנדבקו בו חיות ניצוצי הקדושה אשר במאכל הצדקת אסתר המלכה. ומזה נצצה בו והופיע בתוכו בחי' הקדושה ויצא שמח ואסתר המלכה עשתה זאת בכוון להזמין המלך והמן אל המשתה. ואחשורוש שלא היה כ"כ חזק ברשעו כמו המן מיד כשנדבק בו אלו הניצוצות נהפך לבו ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן. והיה מתמיה איך יכול להיות כזאת כלל והמן שהי' רשעתו גדול ולא היה כח בהניצוצות להפכו לגמרי ולכן אע"פ שיצא שמח וטוב לב שהוא בחי' קדושה: אבל כראות המן את מרדכי וגומר וימלא המן חמה. כי הי' כח שניהם בו. נחזור לענין המדרש אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ולשמוח דייקא שהוא שמחת הלב בה' ע"י אכילה או שמחת מצוה. וכבר נצטויתם על זה מפי שתהיו פרושים ונבדלים בזה מכל העמים אשר על פני האדמה ומאין יבואו נגעים עליכם. וזה היה כוונת שלמה ע"ה שאמרתי ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב וגו' כי אם לאכול ולשתות ולשמוח וגומר שנדחק רש"י ז"ל בפירושו ולפי הנזכר יבוא על נכון ממש כפי המדרש הנזכר:

ל״גח. והנה גם אכילת שבתות קדשינו לא נגרע ערכו מכל אלו סעודת המצוה שהזכרנו כי הוא חיוב גדול ומעלתו גדלה עד בלי שיעור וערך כמבואר בזוהר יתרו ונביאנו לקמן והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם כדאיתא (בפסחים ס"ח ע"ב) וידוע אשר קדושת שבת ק' נחלק לשתים חלק אחד הוא הנקרא שבת לה' שהוא הנותן לישראל להודות בו לשם ה' כאומרו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ואמר לפיכך יפארו ויברכו לאל יצוריו ושבח יקר וגדולה וכבוד יתנו למלך יוצר כל המנחיל מנוחה וגומר. כמבואר (בזוהר ויקהל) הוא בדברינו למעלה (בשורש הראשון ענף ג') ואמרו במסכת מגילה (יב ע"ב) אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותין ומתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות וכו'. ועוד ניתן יום שבת קודש לעסוק בתורה כדאיתא במדרש ובזוה"ק והובא בדברינו למעלה. ודברי הכל בשבת ניתנה תור' אף אור התורה ורזין דאורייתא צריך אדם לחדש ביום השבת למי שזכהו הש"י להבין בהם כמ"ש (בזוהר שלח קע"ג) וז"ל זכאה איהו מאן דנשמתי' בשבת אסהידת קמי מלכא על חדושא דאורייתא דקב"ה וכל פמליא דילי' וכל אינון נשמתין דצדיקייא דהוי בגן עדן כולהו מתעטרין בההוא מלה כו' עד דאמר קב"ה אתכנשו ושמעו קדושא ומילין חדתין דאורייתא משמי' דפלניא בר פלניא כמה אינון דנשקין על רישיה כמה צדיקייא מעטרין ליה כד נחתין זכאה חולקהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא יומא דשבתא משאר יומין ע"כ. וזה הכל נקרא שבת לה'. וחלק השני הוא הנקרא שבת לכם שהוא מה שהחיוב להתענג בו במאכל ובמשתה כמ"ש ברמב"ם (פרק ו' מהל' שבת הלכה ז') וז"ל איזהו עונג שבת זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים ה"ז משובח. (וכן הוא בטור ובש"ע א"ח סימן רמ"ב) ע"ש. ומבואר במדרש חז"ל בשעה שצוה הקב"ה למשה על מצות שבת נתכרכמו פניו של משה. אמר לו הקב"ה משה את סבור שלרעתך אני נותן לך השבת לא נתתי אותו אלא לטובתך כיצד את' מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנ' את נפשך ואני נותן לך שכר כו' ע"כ:

ל״דט. ובזה אמרתי דבר נאה ומקובל על מאמר חז"ל (שבת י' ע"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם וכו' ע"כ ויש לעורר על מה שאמרו בלשון מתנה טובה יש לי. הלא כשאחד יש לו דבר ורצונו ליתנו במתנה לאחר נקרא מתנה אצל המקבל. ולא אצל הנותן יקרא לו שם מתנה רק דבר או חפץ והי' לו לומר חפץ יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה במתנ' לישראל. ומה זה מתנה יש לי אכן יבואר לשון חכמים על פי המדרש (שמות פ' א') על פסוק וירא בסבלותם ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א' בשבוע הם מתים אמר לו לך ועש' להם כמו שתאמר הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח ע"כ. ומבואר בספר תנא דבי אליהו שהיו מתאספין יחד והיו מזכירין שהמה בני אברהם יצחק ויעקב ונשבעין זה לזה שלא ישנו את שמם ואת לשונם ושיהיו גדורין בעריות וכו' והדבר הזה חביב מאוד להקב"ה שאף ביום שנחו מאויביהם לא עשאוהו יום הבטיל' ולצחוק בו בהבלי עולם אך פנו לבבם אל האלהים מן העבוד' וזאת עשאוהו בעצמם אשר לא צוה אותה ה' בזה רק מדעת עצמם עשו כזאת. והיה זאת נחשב לפני הקדוש ב"ה כאילו ישראל נתנו לו מתנה זה השבת וע"כ אמר מתנה יש לי שקבלתי מתנה מישראל ושבת שמה. ואני רוצה ליתנה לישראל בכדי שיהיו מצווין ועושין ויקבלו שכר על זה כי גדול המצוה ועושה כמאמר חז"ל (ע"ז ג' ע"א) ומה גם שזה שקבלתי מהם הוא רק בחי' שבת לד' לבד שכך עשו במצרים שהיו מזכירים שהם בני אוהבי ה' ונשבעין כנ"ל ואני רוצה ליתן להם גם בחי' השבת לכם שיהיה אדם אוכל ושותה ומהנה את נפשו ויקבל שכר עליו כי כן צויתי להם וזה מרומז בפסוק שמביא הגמ' ע"ז ואתה דבר אל ב"י אך את שבתותי תשמורו וגו' עד לדעת כי אני מקדשכם. למה נשתנה מקום זה שכתוב בו שבתותי לשון רבים משאר מקומות שכ' שבת לה' לבד ובתחילת נתינת השבת אומר ראו כי ה' נתן לכם השבת. ומה כוון בכאן לקרותו שבתותי. אכן לפי שציוה הקב"ה למשה ואתה דבר וגו' לדעת שיודיע להם מקודם את המתנה החשובה שרוצה לתת להם ואפשר שיאמרו כבר קיימנו אותו במצרים מדעתינו ע"כ נתחכם הקב"ה ואמר להם את שבתותי שתי שבתות אני מצוה לכם א' השבת לה' שתהיו בבחי' מצוה ועושה וא' השבת לכם שתהנה את נפשך ותקבל שכר מה שלא הי' לכם במצרים בחי' זו וע"כ נכונים דברי הגמ' בלשון מתנה ולמדו מפסוק הזה כמבואר ואפשר שזה רומז רש"י זלה"ה שכתב (במסכת ביצה י"ז ע"א) ענין זה של מתנה טובה וכו' עד לדעת כי אני ה' מקדשכם ומסיים וז"ל רישא דקרא אך את שבתותי ורוצה אני שתודיעם מה מתנה חשובה אני מבקש ליתן להם לכאורה מה בא רש"י ז"ל ללמד את ב"י מקרא כתוב ודרדקי דבי רב יודעין אותו וגם משנה מלשון הגמרא שבגמרא כתיב ליתנה לישראל והוא כתב ליתן להם אם שנכון גם לפי פשוטו עכ"ז אפשר לרמז בו דברינו אלה שהוקשה לו על תיבת מתנה כקושייתינו ותי' כנזכר וע"כ אמר רישא דקרא אך את שבתותי לרמז על שני השבתים אלו ואני מבקש ליתן להם להם דייק' לצרכיהם שהוא בחי' גם השבת לכם וע"כ אמר מתן שכרה לא עבידא לאגלויא ולכאורה הלא מתן שכר של כל המצות נסתרה כמאמ' חז"ל (ילקוט רמז תתמ"ו) ע"פ אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה ולדברינו יאמר שזו הבחי' שיקבלו עוד שכר על הנאת אכילה ושתי' זו הוא מילתא דלא עבידא לאגלויא שיהא שום קבלת שכר על זה אם לא שגילה הקב"ה בעצמו ואמר אכול ושתה:

ל״הי. ובזה נכון דברי המדרש שהבאתי לעיל שמא את סבור והוא תמוה בעין כל רואיו שמשה יהיה סבור שלרעתו ניתן לו השבת. והנראה בו על פי דברי התוספות (ע"ז ג' ע"א) טעם שגדו' המצווה ועושה מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו. והוא דווקא לענין קבלת שכר מפני שיצרו גדול במצוה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו. לכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכרו משלם. אבל אינו מצווה ועושה אין יצה"ר מקטרגו כ"כ אבל לענין רוב אהבה לבוראו שיהיה ניכר באדם התלהבות האהבה לבוראו יותר גדול אינו מצווה ועושה. ע"כ לגבי משה שהיה עבודתו עבוד' ה' בשלימות. שלא ע"מ לקבל פרס כאשר יבואר אי"ה בדברינו (בשורש השמיני) היה אצלו חשוב יותר אינו מצווה ולכן אמר לו אף לפי דרגתך לא לרעתך אני נותן לך לגרוע אהבת מצותיך בזה אלא אני מוסיף לך בחי' שבת לכם שלא עשית מדעתך ואכול ושתה ומהנה את נפשך וקבל שכר נחזור לענין במצות השבת לכם אשר נצטוינו בו מפי הבורא יתברך ונדמה אכילתו לאכילות הנאות בשארי המצות. שכתבנו למעלה שצריך לכוין בהם רק כדי לקיים מצו' בוראו ואחר טיהר וזיכך תאות נפשו מכל וכל. שלא יכוין בשום אופן הנאות מלוי כריסו ותאותו כי מצות לאו ליהנות ניתנו. ושיקנה על ידי זה חלק חיה יחידה לנפשו. וכן ממש במאכל שבת קוד' לא נגרע דבר כמוהו כמוהם בשוה:

ל״וידבר לבאר עוד בחי' אחרת באכילות שלש סעודות של שבת קודש חוץ מן הכוונה המבוארת לעיל. והוא מה ששייך רק בשבת לבד לפי גדולת ערכו ולית דכוותיה בשאר אכילות: ובו י"א עלים:

ל״זא. ואולם עוד יש בחינה אחרת בענין אכילת שבת ק' והיא מעלה גדולה ונפלאה ששייך דווקא בשבת לא כן בשאר הנאת המצות ועי"ז יתפרשו דברי המדרש הנזכר אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח. עוד בדרך אחר על נכון כי הנה בארנו היטב (בשורש הראשון) אשר זה הוא ענין מעלת מצות יום שבת מכל שארי המצות שבשאר המצות כוונתינו שנעשה ע"י פעולתינו ועשייתינו. בסודות תיקוני הפרצופים והעולמות הקדושים. אשר אנחנו עושין בארץ דוגמתם וכן יתעורר למעלה בשורש המצות שיתוקן שם כפי ערך כוונתינו יתר עליהן מעלת השבת שכל הפעולות וגודל המעלות הכל נעשה ממילא לרוב עוצם קדושתו ואור א"ס ב"ה השופע בכל היום והלילה וא"צ לשום אתערותא דידן. אך אנו מכוונין בכל תפלה לאיזה פעולה הנעשה מאליו למעלה כך אנו מכונין למטה בדרך במעשה ידיך ארנן שמבואר שם היטב ואף אנו נאמר כאן זה החילוק ויותר מזה ולהבינך היטב בזה. אבאר לך אמתיות ענינו. ואקדים לך כמה מאמרי חז"ל בזה הנה בגמרא [ביצה י"ו ע"א] אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא. חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם אי הכי לא ליענשו נכרים עליה שבת אודועי אודיענהו מתן שכרה לא אודעינהו ואיבעית אימא מ"ש נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודעינהו דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו וכו' עד כאן ופירש"י לא לענשו נכרים עליה ואנן אשכחן שחזר הקב"ה והענישן על התורה ועל המצות דכתיב וזרח משעיר למו וכו' נשמה יתירה רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו: וכן הוא במדרש רבה (בשלח פ' כ"ה) ראו כי ה' נתן לכם את השבת לכם ניתנה ולא לאומות העולם וכו' עד וכן הוא אמר ביני ובין בני ישראל ע"כ וכן הוא מפורש בזוה"ק (יתרו פ"ט ע"א) זכאה חולקיכון ישראל קדישין בעלמא דין ובעלמא דאתי דא הוא ירותא לכון מכל עמין עכו"ם ועל דא כתיב ביני ובין בני ישראל וכן הוא בפ' בשלח [ס"ג ע"ב] ר' ייסא אמר וכן נמי כנסת ישראל אקרי שבת בגין דאיהו בת זוגו ודא היא כלה דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם לכם ולא לשאר עמין הה"ד ביני ובין בני ישראל ודא היא אחסנת יריתת עלמין לישראל וכו' ע"כ וצריך להבין למה דווקא במצות השבת יהיה כן משא"כ בכל מצות התורה שחזר הקב"ה על כל אומה ולשון בשוה עם ישראל. ומפני מה יהיה נשמה יתירה של השבת ירושה לישראל לבד חלוק משאר מצות התורה עוד אמרו (שבת קי"ט ע"א) אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף אמר לו תן לנו הימנו אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו ע"כ. וגם זאת צריך להבין אם התבלין הוא מחמת גודל אור והשפעת הקדושה שביום זה שהוא על כל העולמות ומתברך מזה גם גשמיות המאכל להיות מוטעם בטעם היפה ולהיות ריחו נודף. קשה גם באינו משמר את השבת היה ראוי להיות כך. ואם אדם חטא שאינו משמרו בהמה מה חטאה. זה הבשר ושאר אוכלי שבת מה עשו שלא יקבלו בשוה מתבלי שבת עם שאר אוכלין שאצל משמרי שבת. ולהבין עוד מה שלכאורה יתמה אחר כל הרעש הגדול. והפלאות הגדולות של מקיימי שלש סעודות בשבת אשר הוא ממש בלי שיעור וערך ואמרו (בשבת קי"ח ע"א וע"ב) כל המקיים ש"ס בשבת ניצול משלש פורעניות מחבלי של משיח ומדינה של גיהנם ומלחמת גוג ומגוג ונותנין לו נחלה בלי מצרים וניצול משעבוד מלכיות ונותנין לו משאלות לבו ומעשרת בעושר מופלג כדאיתא שם. וכפלים לתושיה מבואר בזוה"ק [יתרו פ"ח ואמור] ע"ש באורך מגדולת מעלתו בלשונו. ומאן דאשלים תלתא סעודתי דשבתא קלא נפיק ומכרזא עליה אז תתענג על ה'. ובעי בר נש למחדי בסעודתא ולאשלמא אלין סעודתי דאינון סעודתי מהימנותא שלימתא דזרעא קדישא דישראל מהימנות' עלאה ודא דילהון ולא דעמין עכו"ם ובגיני כך אמר ביני ובין בני ישראל. ת"ח בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא דאינון בני מהימנותא ומאן דפגים חד סעודתי' מנייהו אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עלאה הוא דלאו מבני היכלא דמלכא הוא דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא כו' והרבה יותר כתוב שם במעלת קדושתן אין די באר להעתיק הכל יעו"ש ואם כן הוא מפני מה לא צונו הקב"ה בהם בתורה הקדושה אף לא ברמז ועיקרם נלמד מדברי הנביאים וגם בדברי הנביא לא הזהיר אותנו בחיובו רק דרך שלילה שאם תשיב משבת רגליך וקראת לשבת ענג אז תתענג על ה' אבל לא אמר בלשון חיוב שתקרא לשבת ענג ואם לא תקרא יעניש הקב"ה אותך: ולפי רוב גדולתן במעלה היה צריך להיות אזהרתן. ותדע שמה שכתוב בתורה אצל שבת אכלוהו היום לא קאי למצות אכילה שיצוה על אכילה והא ראיה דלא למדו מזה דבעינן לכם בשבת ולמדו מדברי הנביא והרמב"ם כתב בפירוש שהוא נלמד רק מדברי הנביא. ואכלוהו היום קאי על המן שלא תצאו ללקוט רק שתאכלו מה שלקטתם ביום אתמול. ואף (שבשבת שם) למדו מזה ש"ס מתלתא היום אסמכתא בעלמא הוא כאשר הוכחנו אכן כל אלה באחת יבוארו והוא על פי מאמר הזוה"ק [ויקהל ר"ד ע"א] וז"ל אבל רזא דילה כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר כו' כדין אתחברית ואתאחדית בהו ואקרי שבת כו' האי נקודה תתאה סלקא ואתחזיאת ואתקשטת כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא ועלמין כלהו בחדוה וכו' וכדין נתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד ובהאי נשמת' יתירא נשיין כל עצבא וחימתא ולא אשתכח כד חדוה לעילא ותתא ע"כ וכזה כתב בפ' יתרו שם ורוחא חדא דא מענוגא דהאי עתיקא מתפשטא בכלהו עלמין וסלקא ונחתא ומתפשטא לכולהו בני קדישין לכולהו נטורי אורייתא ונייחין בנייחין שלים ומתנשי מכולהו כל רוגזין כל דינין וכו'. ועוד שם והאי יומא מליא רישא דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכולא ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זימני מכד עייל שבתא בגין דיתברכון כולהון כחדא וע"ד בעי ב"נ לאתענגא תלת זימנין אלין דהא תליא מהמנותא לעילא וכו': ומאן דגרע סעודת' מנייהו אתחזי פגימותא לעילא וכו' והרבה כתוב שם כענין זה הנה תכין לבך היטב לכל דבריו הללו ותקשיב אזניך למה שנבאר בפירושו ואז אור יאיר לך בהבנתו וממילא יתורצו כל התמיהות שתמהנו בטוב טעם ודעת ונאמר כי כל ענין ענג שבת הוא על זה הדרך מאחר שהוא יום שמחה וחדוה ותענוג גדול לפני צור ישראל ב"ה. ואור שמחת השבת מופיע ומאיר בגודל זיו הדרו ומפיק נוגה בכל העולמות הקדושים כולם. ואין דומה לו בכל ימי השנה כי אור המאיר בו. הוא הארה עצמיות בלתי אתערותינו. ואנחנו עם בני ישראל שנקראו בנים למקום ועמוסים מני בטן. ונשמותינו אפי' נשמת הפחות שבפחותים מאתנו הם חלק אלהי ממעל. ואנחנו חבל נחלתו ובזה החבל אנו קשורים בתקו' חוט השני שעל זה נאמר ויש תקוה לאחריתך. וכל איש ואיש מישראל יש לו שורש נשמתו למעלה ומזה השורש יורד אור מלמעלה אל נשמתו למטה דרך אותו חוט התקוה הכל כידוע ליודעי חן וכשנתעורר החדוה הגדולה והשמחה הנפלאה ורב התענוג בשורש הנשמות שלנו בכל הקומה שלימה ממילא מחיוב להתעורר בתוך כל אחד ואחד מישראל עם קדושו חדוה ושמחה לאין קץ שמחת הנפש והגוף לכל איש הישראלי כפי אחיזת נשמתו ושורש חלקו בהעולמות עליונים ועכ"פ אף להפחו' שבפחותים מוכרח להתעורר תענוג אצלו ביום השבת לפי שאור השב' גדול מאוד ונורא על אור המצות בהארה עצמיות שבו ועוד שנעשה בכל הקומה שלימה ששם שורש נשמת כל ישראל ממיל' ודאי נתעורר בכל ישראל. ומי שאינו מתענג בשבת ק' מעצמו עבור הופיעת האו' ההוא עליו בשורש נשמתו ח"ו מראה בזה שמץ פסול שבו וח"ו נכרת זה החוט התקוה שקשור בו למעלה ולא שדי נופו בתר עיקרו. ח"ו נשמתו למטה נכרת ונחתך משורש נשמתו למעלה ולכך בהאיר אור למעלה אינו מאיר למטה בנשמתו ועי"כ שוטה רשע הזה אינו מרגיש בשמחת אבינו שבשמים: והוא בבחינת רשעים בחייהם קרויין מתים כיון שאינו מקבל מאור החיים מלמעלה. וגם כיון שמורה בעצמו שאין לו שום חלק בקדושה אפי' נפש שבנפש כבר ביארנו למעלה ששם מתנאה לקרותו ע"ש ובזה תבין כל דברי הזוהר שאמר ובההוא נשמתא נשיין כל עצבא. ורוחא חדא מתפשטא לכלהו בני קדישין ומתנשי מכולהו ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא הכל לומר שכן נעשה ממילא שמשתכחין מהאדם כל מיני עצבות וקטטו' ומעצמו מתמלא שמחה וחדוה מהנשמה יתירה ומההוא רוחא. והכל יורה על האור המאיר בשב' הממלא כל העולמות בשמחה עצמיו' ואמר ת"ח בסעודתי אילן אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא ומאן דפגם חד סעודתא אחזי פגימתא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא דלאו מבני היכלא דמלכא דלאו מזרע' קדישא דישראל מורה באצבע על האמו' דמסעודו' אלו ניכר שהוא מבני המלך ובני היכל המלך. וע"כ מטוב אדוניו טוב לו וכמו שהוא בשורש נשמתו כן מתעורר בעצמו למטה לפי מה שהוא אם בבחי' בן או בדרגו' הפחותים: ואפי' יהי' בבחינ' עבד הקטן שבקטני' אם הוא עבד בהיכל המלך ימולא לבו נחת ביום זה שהוא שמחת כל העולמו' ובכל הקומה שלימ' וממילא מאן דגרע סעודת' אחזי פגימת' לעיל' כלומר שנרא' שמץ פסול שבו שלאו מבני המלך הוא אף לא מעבדי היכל המלך אף לא זרע ישראל כיון שנשמ' מזה שאין לו שום חלק בקדוש' אפי' נפש שבנפש ונכרת משורשו ונפשו נתונ' תחת רשות הס"א והרע ודאי שהוא נבדל ונפרש מזרע ישראל ומשתלח חוץ לשלש מחנות צא צא טמא יקרא לו לקחת אותו בחי' הרעים והס"א כיון שנעשה עבד להם ילך לאדוניו ועבדו וידוע שכל חיבי גיהנם נייחין בשב' כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ד ע"ב) והוא עבור גודל הבהק' זיו האור שמגיע אף שם ואם חייבי גיהנם מרגישין באור השב' והוא אינו מרגיש לכן יהבין עליה חומרא דתלת מילי דינא דגיהנם. ואמר והאי יומא מליא רישא דזעיר אנפין מטלא דנחי' מעתיקא. פי' שכן הוא נעשה ממילא שיורד השמן הטוב אשר על הראש לחקל תפוחין שלש פעמים לנגדם צריך ב"נ להתענג תלת זימנין כל פעם כערך האור השופע ומאן דגרע אחזי פגימתא הכל כמבואר:

ל״חב. ובזה יובדל ויופרש סעודת שבת קודש משאר סעודת והנאת המצוה. כי בכל אכילה של מצוה כוונתינו לעורר על ידיה איזה פעולה למעלה למשל באכילת מצות בפסח להכניס המוחין דגדלות ובאכילת ערב יום הכפורים לתיקון יסוד ומלכות וכדומ' באכילת הקרבנות ושאר הנאות המצות ולא כן באכילה של יום שבת קודש כי אין כוונתינו לגרום עי"ז שום פעולה למעלה רק כפי השתנו' הרוחניו' ואור המוחין המאיר בשלש עתים בשבת קודש בזמן הש"ס ואין סעודה אחת דומה לחברת' כאשר נכתב להלן וחכמי אמת קורין לזה הרוחניות מוחין. כי המוח והשכל מכיר זה השתנות האור למעלתיה בכל זמן וזמן. וכפי ערך האור כן כוונתינו בו אבל לא שנעשה פעולה בעובדתינו ממש כההפרש של תפלה שכתבנו לעיל ואך זמן סעודה לכל הוא ולשמוח בתענוג אכול ושתה כל עדת ישראל יעשו אותו. והכל מחמת הרגשת הנפש בשמחת הש"י ובשמחת כל העולמות:

ל״טג. ולפי שהנפש הוא ענין התאוה שבאדם וכל קדושת' אינה מקבלת כ"א ע"י אכילת האדם בכל הה' בחי' שבארנו למעלה. ולכן מתאוה לאכול ולשתות ואין נפשו קצה עליו כפרש"י נפשו דייקא שהוא הוא המתאו' לתענוג אכול ושתו כדי שעי"ז תקבל קדושת ח"י שבה כמבואר באופן הראשון וע"י אכילת שבת תוקדש ביתר שאת כי הוא נחת רוח גדול ותענוג נפלא לפני מי שאמר והיה העולם כשהיא מתענגת בעת ההוא כדרך המלך בעת שמחתו. רצונו שיהיו כל בני היכלו וכל המקורבים אליו וסרים למשמעתו ומכש"כ דכש"כ בני המלך להיות מתענגים בתענוגים ולעדן עצמן בתפנוקי מעדנים ושתו' יינות מבושמים. ושהיו ששים ושמחים ברוב חדוה ונחת ביום שמחתו. וזהו כבוד גדול למלך שידעו הכל שהיום יום שמחת המלך ולגודל טובו וחסדו רצונו שיהיו גם המה שמחים בשמחתו שיראה מזה הפלאת טוב לבבו ורוב חנו וחסדו עליהם שרוצ' בשמחתם. ולהראו' לפניו שהם מבקשים לעשות רצונו ולשמוח בשמחתו: וכן הוא ממש ויותר מזה בכפלי כפלים לאין קץ. גודל התענוג ונ"ר שבעולם לפניו כשאנו שמחים ביום שמחתו ומתעדנים בתפנוקי מעדנים בכל שלש פעמים. ונותן לנו שכר גדול על זה כמובא למעלה מאמרי חז"ל:

מ׳ד. כי ברוב חסדו משלם לנו לפי ערך הנ"ר שמקבל מזה. אף שאצלינו הוא ממילא מחמת הרגשת שמחתו אך לה' החסד שמשלם לאיש כמעשהו כאשר הי' האיש עושה זאת מדעת עצמו בלתי הופיעת האור עליו כן משלם לו עתה וכפי התענוג שעושה בזה לקוב"ה ושכינת' ולכל העולמו' הקדושים עד בלי שיעו' וערך לאין קץ ואין מספר מה שאין הפה יוכל לדבר והלב לחשוב גודל תענוג העולמות מזה כידוע מזוה"ק למביני מדע. כפי השפעת השתנות האורה בכל סעודה כמ"ש [בתולעת יעקב] וז"ל ודע כי הטל העליון והאור הגדול יורד מראשו של הקב"ה לשדה של תפוחים ג' פעמים בשבת והם סוד סעודת המלך על כן צונו רז"ל לסעוד שלש סעודת בשבת בדוגמא עליונ' וכו' ומבאר שם כל סעוד' וסעודה אל מה רומזת המרבה להתענג ולשמוח יזכה לרב טוב ולרוב שמחה ותענוג ולהתענג ולהתעלס באהבים בעת אשר יתגדל כבוד מלכותו עלינו בעגלא ובזמן קריב כאמרינו ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג וכלם ישבעו ויתענגו מטובו. ומי יכול לבאר את זאת על הנייר ובאבנתא דלבא תלי והמבין יבין. וזה רמז המשורר בזמירות שבת שכרו הרבה מאוד על פי פעלו כלומר שהשכר אינו לפי מעשינו רק לפי הפעולה שלו שהוא גודל התענוג והנ"ר שמגיע לבורא עולמים ברוך הוא וברוך שמו מזה:

מ״אה. ולכן לא נצטוינו על העונג הלז בתורה הקדושה כי כיון של התענוג הזה היא שמח' עצמיו' מחמת הרגשת הנפש בחדו' שמו ית' ואיך שייך צווי על הדב' התלוי בכוונת הלב וממ"נ אם מרגי' בנפשו זה השמח' ואוכל לשם זה שיגיע תענוג למלך עולם ב"ה ממה שמתענג עצמו ומשמח עתה ביום שמחתו זה לא יצטרך לציווי ומאליו יעשה: ואע"ג דאיהו לא חזי ואינו יודע בעצמו מפני מה הוא שמח עתה טפי מיום אתמול ומה יום מימים אך מזלו חזי ונפשו היא המשמחת אותו כמדובר ואם אינו מרגיש יתר שמחה אפילו כל דהוא השתנות מימות החול וכאז כן עתה ואוכל ושותה למלאות בטנו ולהשלים תאותו עתה הנה אלהי עולם לא יתאו למטעמותיו ולא יאבה לשמחתו שמחת מלוי כריסו כאשר הבאנו למעל' הלא תראה מה שאמרז"ל (נזיר כ"ג ע"א) אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם ופרש"י וא' אכלו לשם אכילת גסה. או מחמת תאוה שאכלו ברעבונן הרי דאפילו באכילת הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא אם אוכל למלאו' רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם ועל זה ימס לב כל אדם לראות בעין שכלו לצאת מכלל הזה לבל יכנוס ח"ו לגדר ופושעי' יכשלו בם. ולהבחן באמת באמיתות לבבו. אם אוכל רק לכבוד שבת לעשות נ"ר לפני מי שאמר והיה העולם בזה אם לכבוד עצמו הו' דורש כי חפץ לאכול על כי ירעב ללחם וצמא למים כי הוא אכול ושותה יאמר ולבו בל עמו שמחת הלב בה' ופשיטא שאינו שייך לצוות עליו לעשות דבר כרצונו והנביא אמר בדרך שלילה כשיהיה בנפשך כך שתקרא ממילא לשבת ענג מחמת שיהי' כך בנפשך אז תתענג על ה' וגומר. והוא הפלגת גדולת מעלת המקיימן שיש תענוג ונחת רוח לבוראו מזה. וכל אזהרת רז"ל הכל בענין זה כל המקיים שלש סעודת או כל המענג את השבת וכו' הכל לספר כח גדול' מעלתן ולא אמרו בלשון חיוב וצווי לקיימן או לענג את השבת. ומה שאמר ר"א הכל מודים בשבת דבעינן לכם אבאר לך להלן בטוב טעם לפי דרכינו זה. וכל זאת הוא לפחותי עם ב"י שאור החיות שבהן הוא רק בבחי' הנפש כפי הבחינות שיש באדם מה' חלקים שבה. וע"כ השמחה גורם לו להתאוות למנוחה ולשמחה ולמאכל ולמשתה כאמור:

מ״בו. ואולם מי שזיכהו ה' לשארי בחי' החיות שהם חלק הרוח והנשמ' ובהופיע עליהם האור השבת וירגיש גם רוחו ונשמתו בגודל השמחה הנעשה ביום הזה. אז יתלהב ויחשק לבו. ויתאוה מאוד לתורה המשמחת לב ולרזין דאורייתא אשר כל מחמדי עולם לא ישוו למי שזוכה לטעום בנפשו שמחה זו. וחושק לתפלה בכוונה לאלהים ולהודות ולהלל לשבח ולפאר בכל מיני שירות ותשבחות ליוצר כל היצורים. ותצמד נפשו בתפלתו שהוא ענין חיבור ודביק' כאשר כתבנו. ויצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת האל ב"ה ולבו ובשרו ירננו אל אל חי עד אשר יכסוף וירצה בכלות נפשו לאלהים להשיבה אל שורשה מקום אשר לוקחה משם. ומשמח את עצמו בשמחה אמתיו' שמחת ה' המאיר בו אשרי לו ואשרי חלקו מי שזוכה לזה. ולכן נקט רש"י ז"ל רוחב לב למנוחה ושמחה לאכול ולשתות כי רצה לנקוט דבר השוה לכל נפש כי אלו הבחי' לשמוח בתורה ותפלה לאו כל אדם זוכה לכך אך זו הבחי' אשר יאכל שיתאוה לאכול לכל נפש הוא ואין לך אדם מישראל שאין בו לפחות בחי' נפש שבנפש שבקדוש' לכן נקט רש"י ז"ל דבר השוה בכל:

מ״גז. אמנם גם זה האדם הגדול בענקים המרגיש בשמחה ותענוג הרוחני בתורה ותפלה ושמחת היום כאמור לא פטר נפשו מבחי' זו השבת לכם שהוא לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגים כי בזה הוא משמח את בחי' נפשו המתאו' למטעמותיו. וכדי שתקבל עי"ז בחי' המוחין שלה שהם חיה יחודה בשלימות ועוד כי צריך הוא לשמח את גופו בבחי' השייך לו שהוא אכילה ושתיה. כי השב' הוא דוגמת עוה"ב סוד אלף השביעי שהוא עיקר קבלת שכר. ואז יהיה השמחה והתענוג בנפש ובגוף כמבואר בשלחן ארבע שחיבר הקדוש רבינו בחיי בכדי להשלים גם שכר הגוף שהוא הוא היגע עצמו בתורה בעוה"ז וסובל סיגופים ושביר' תאותו לכבוד ה' ואין הקב"ה מקפח שכר כו' וע"כ יהיה אז התענוג הנצחי והשמחה השלימה שאין כח עתה בלב האדם ולהשיג כלל ענין תענוג ההוא בנפש ובגוף. ואף שעה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה אבל יהיה אז גוף כל אחד מישראל כמו גופו של מרע"ה שהיה בשמי' ארבעי' יום ולא אכל ושתה: וכמו גוף אליהו הגלעדי שחי הוא ברומו של עולם בלתי הנאת הגפניות ואז יזונו עיניהם מזיו השכינה ויהנו ממחזה שדי לבלתי שיעור וערך ונועם התענוג הזה אין שכל אדם משיגו אפי' במחשבה הרוחניותו מכש"כ להכניסו בדמיון מה להמשילו אף במשל להתענוג עוה"ז אך ענין השביעה מה שישבע גופם וישיגו הבריאו' מהנאות מראות זיו השכינה נכנס תחת משל סיג אכילה ושתיה של העו"ז. והוא כמאמרם ז"ל והבאתיו למעלה (בשורש הראשון) ע"פ ויחזו את האלהי' ויאכלו וישתו שהשיגו השביעה והבראו' ממחז' אלקים כאיש אכל ושתה וע"כ גם בשבת שהוא א' מששים בעולם הבא כמאמר חז"ל (ברכות נ"ז ע"ב) והוא דוגמת אלף השביעי צריך להיו' השמחה בנפש שהוא הנשמה מדברים הרוחנים מתורה ותפל' ודביקו' בה' וגם שמחת הגוף שהוא אכילה ושתיה ורז"ל כללו שתי הבחי' במאמר' מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת הן אכילה הגשמיות של שבת הלזו שאנו עתה בו בעוה"ז והן ליום שכולו שבת שישבעו גופם בטוב המתיחסת כדמיון אכילה בעולם הזה וע"כ אמר ר"א הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם פי' שלא תאמר כיון שיש בו זה השמחה והתענוג הרוחני מתורה ותפלה ודביקות ה' אינו צריך לתענוג הגשמי הזה מאכילה ושתיה ויהיה יושב בתענית לשמוח עצמו בה' כל היום ויעשה אותו כולו לה'. ע"כ אמר לא כן הוא רק צריך נמי לכם והוא עבור שני הטעמים הנ"ל שמחת הנפש דרגא התחתונ' שהיא המתאות לדברים תחתונים ומקבלת קדושתה ומוחין שלה ע"י וגם שמחת הגוף הגשמי. ע"כ אמר דכתיב וקראת לשבת עונג כידוע שענג מרמז על עדן נהר גן. והגן הוא סוד גן נעול אחותי כלה דרגא התחתונה ונהר היוצא מעדן הוא סוד תפארת ישראל ועדן העליון והם הם בחי' נפש רוח נשמה שבאדם כידוע. והוא רומז שבשב' צריך לשמח את כולן כ"א בבחי' א' בתפלה ובדביקו' המחשב' לבוראו נגד הנשמה ב' בתורה ורזין דאורייתא נגד בחי' הרוח ג' באכילה ושתיה נגד הנפש כמבואר. ותראה מה שכתוב בתיקוני זוהר [דף נ' ע"א] וכל מאן דעביד צדקה במסכנ' גרם דההוא נהר דיתמשך מעדן דאיהו אימא עילאה להשקות את הגן דאיהו דל"ת דלה מסכנא. ועני איהו יום שבת ומאן דמקיים בה ענג שבת גרם לאשקאה ההוא דלת וההוא עני אמתלי ואתקרי נהר ומאן דלית ליה רשו למעבד ענג שבת ולא עביד אתמשיך ליה ענג לנגע צרעת ורחיב ביתיה וממוני' כו' ע"כ הרי לפניך כל השלשה בחי' המרומזים בענג וע"י ענג שבת מתוקנים כולם. ובפרט דרגא התחתונ' הרומז לנפש האדם. ומה מאוד יטעמו דבריו שאח"ז אתמשך ליה ענג לנגע צרעת לפי דרכינו. ואבאר לך להלן שלא לערבב ענין בענין וגם עוד מרומז בענג נוטריקון עידון נשמה גוף כלומר שצריך לעדן בשבת את הנשמה שבו וגם הגוף צריך לעדן כדוגמת עוה"ב כנזכר וע"כ אמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם עם שודאי עיקר הענג שבת הוא בהתענגות על ה' בתענוג רוחני וברזין דאוריית' אבל צריך נמי לכם כדי לשמח את נפשו וגופו וע"כ אמר משום דכתיב וקראת לשבת ענג כי ענג מרמז על שתי הבחי' א' עדן נהר גן שהוא בחי' נר"ן וגם עידון נשמה וגוף הכל כמבואר:

מ״דואתה דע לך כי אכילות שבת הוא כולה רוחניות כולו קודש ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילות חול דבחול אין השכינה וכל העולמו' נהנין ומתברכין כי אם מברכת המוציא וברכת המזון ובשבת הנה השכינה וכל העולמות נהנין ומתברכין מן האכילה עצמה כמבואר בזוה"ק [ויקהל רי"ח ע"א] ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קב"ה כל מאן דבריך על שבעא אוטיב וחדי לאתר אחרא וסימנא סעודתי דשבתא דאתר אחרא אתהני מההוא שבעא לחוד והכי אתהני מההוא ברכה דשבעא וכו' וכיון דב"נ אכיל ושתי וקא מברך האי ברכת' סלקא ואתהני מאינון מלין דשבע דסלקין ואשתכת דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא ודא איהו רזא דמן חברייא רזא בחול לא מתהני אלא מאינון מלין דסלקי מגו שבעא וכלהו מלין מתעטרן ורוון ושבעין בחידו וההוא אתר אתהני מניה ובשבת איהו רזא אחרא במזונא ממש ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכולהו משתכחא כלולא מעילא לתתא וכו' ע"כ הרי דבשב' האכילה עצמה עולה למקום הקודש להיו' מתברכין ונהנין ממנה כל העולמות וע"ז רמז הקרא ויום השביעי יהיה לכם קודש פי' שביום השביעי אפילו הלכם שהוא אכילה ושתיה הגשמיות הוא קודש ועולה למקום הקודש והכל באופן שבארנו שיהיה אוכל לשם זה ואז שכרו גדול כפול ומכופל עד בלי שיעור וערך לפי ערך התענוג והנ"ר שמגיע לצור העולמים ב"ה מזה וכל העולמות הקדושים הכל כנאמר בכל דברינו הנאמרי' למעלה אשר על כן כל אדם צריך לנהוג שמחה גדולה בשבת ולבלי להראות בו שום עצבות ודאגה כלל רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג הן באכילה ושתיה הן מלבושים נאים כפי מה שיכול והכל לשם ה' כאמור:

מ״הח. וכל הגדולה והכבוד הזה הכל הוא לבני ישראל שהם בנין לקוב"ה ושכינתא ונשמותיהם קשורים בתקות חוט השני עד למעלה משא"כ בכל האומות שאין להם נשמות קדושות ואינם קשורים למעלה כמו אנחנו חבל נחלתו. לזה אף כשיתעורר חדוה הגדולה ושמחה העמוסה לאין קץ. אינם מרגישין כלל בעונג הלז כי המה עפר מן האדמה. וגם חיותם הוא מבחי' חיות הארץ כידוע ומאין יבא להם הרגשה זו: ולכן ניתן השבת בצנעה ביני ובין בני ישראל לבד וירותא דא לכון ולא לשאר עמין כי לנו הוא בבחי' ירושה כבן היורש מהאב וברא כרעא דאבוהי. ויפה כח הבן מכח האב כלומר מכח האב נעשה יפה גם כח הבן: ולא לשאר העמי' אשר על פני האדמה ואעפ"כ רצה ליתן להם שמירת השבת שיהיה אצלם כמו שארי המצות ואך נשמה יתיר' שהוא ענין הרגשת הנפש המוטהר בשמחת השם יתברך באהבתו לא אודעינהו ואות הוא ביני וב"י לבד. ועתה לא נשאר לנו לבאר כי אם מאמר א' למה תבשיל של שבת ריחו נודף ועיין במה שתמהנו עליו:

מ״וט. ואומר מה שנראה בישובו. כי ידוע שכל מאכל אשר יאכל לכל נפש אדם. הנה הכל נעשה בהשגחה פרטיות מאת בורא עולם ב"ה שיזדמן זה המאכל דווקא לזה האדם כי הוא השייך לשורש נשמתו פי' שהחיות הרוחניות שבאוכל הלז הוא משורש הנשמ' של אדם הזה בדרך רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף שכתב פירושו בשם האלהי. הבעש"ט זלה"ה. כלומר שאדם נדמה שהוא רעב ללחם זה וצמא למים וע"כ מתאוה לאכול והאמת הוא שנפשם בהם תתעטף פי' שנפש האדם הזה מעוטף ומשוקע באוכל הלז ועל כן מתאוה לאוכלו בכדי להשלים נפשו ע"י אכילה ושתיה זו כמו שכתבתי לעיל בשם האר"י שהנשמה היא הנהנ' מרוחניות המאכל כידוע ונמצא לפי זה בהאיר האורה של שבת בהעולמות של מעלה ואור יאיר על נשמת האדם שלמטה. כי אף שהוא מוצב ארצה מ"מ ראשו בשמים והוא מקושר ומחובר מלמטה למעלה. ולכן יאיר אור הזה עליו מלמעלה למטה כי אין הפסק ביניהם ממילא האור הזה מופיע' ומאי' ומגיע לכל השייך אל שורש נשמתו ואף החיות הקדוש' שבתוך האוכל השייך לו ירגיש אור הברכה הזה. ומתברך להיות מוטעם בטעם היפה ולהיות ריחו נודף אבל אם ח"ו כשנשמתו נכרת ונחתך מלמעל' שהוא בחי' מיתת הכרת הנאמר בתור' שנכרת מחיותו של מעלה אז החיות שלו כולו תחת רשות הסט"א והקליפות וע"כ לא אור נגה עליו ואף בשבת שהוא הארת כל העולמות כסיל הזה בחושך הולך וממילא. וימש חושך הזה על כל השייך אל שורש נשמתו וע"כ גם חיות שבתוך המאכל השייך לו לא יראה אור כי יבוא. והנה חשך אפילה בכל חיות השייך לאדם הלז ולא יגהה עליו אורה בכל מקום מושבו. ומאין יהיה ריחו נודף. וע"כ אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו כלומר כי לנו הוא ולזרעינו ולכל בני ישראל שנקראו בנים למקו' חבל נחלתו וע"כ נשמותינו וכל השייך לנו מרגישי' בתענוג שבת. ולא לזר אתנו חלק בנחלה זו. ואך הקיסר לא הבין את זאת מה שמרמז לו בתיבת לנו ואמר לו תן לנו הימנו ורבי יהושע לא רצה לפרש לו כ"כ החילוק שבינינו וביניהם. והשיב לו בקיצור כל המשמר וכו'. ושאינו משמר את השבת אינו מועיל כי כיון שהוא בדרגא שאינו משמר את השבת ודאי נכרת ונפסק משורשו וכל חיותו הוא מבחי' הס"א. ונעשה כמו בחי' האומות כמו שסיים בזוהר דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא. וע"כ בודאי שאין מועיל לו התבלין הזה שהוא הארת שבת כי חושך לו ולא אור ה' עליו הכל כמבואר. ואחר כל זה יבוארו דברי המדרש הנ"ל אבל אתם לאכול וכו' על נכון. והוא ע"פ דברי התיקוני זוהר שהבאתי למעל' שכתב ומאן דאית ליה רשו וכו' אתמשך ליה ענג לנגע צרעת שיערנו להטעים את דברינו לפי דרכינו. וכן הוא בזוה"ק [פקודי רנ"ב ע"ב] וז"ל ומה ברכה הוא דבריך על האי פתורא דמסתדר ואתענגא כדקא יאות אז תתענג על ה' וכו' וכד פתורא דב"נ לא קיימא. בההוא אתר בסידורא דענוגא כדקא יאות. כדין האי חיותא וכל אינון אלף אלפין ורבוא רבבן כולהו דחיין ליה לבר לההוא סטרא אחר ועיילי ליה להאי אתר דאיהו בהפוכא מן דא ואקרי נגע וכו' ע"כ ולפי דברינו הנזכרים מה מאוד נכונים דבריו:

מ״זי. כי כאשר הוא על מדריגה כזו שהוא אינו מרגיש בבחינת עונג שבת ודאי שאין לו שום חלק בקדושה ח"ו אפילו נפש שבנפש ועי"ז יוכרח שיבואו הנגעים עליו שבא מהסתלקות הנפש הקדושה ורבות נפש הבהמיו' כמו שהבאתי למעל' בשם הזוה"ק ולכן נעש' לו מענג שלא הרגיש בנפשו בחינת נגע צרעת:

מ״חיא. ואפשר לזה רמז בספר יצירה (מועד משנה ד') אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע כי כשהוא על צד הטוב והישר לפני אלהים יוכל לבוא עד ענג שבת הגדול שאין לו שיעור למעלה שהוא בעדן גן אלהים אשר עין לא ראתה אלהים זולתך. ואין ברע' כשח"ו הוא ברע לפני אלהים אין בו למט' מנגע כי הוא בא על הסתלקות נפש שבנפש דקדושה שהוא דרגה התחתונה שבתחתונה וגם כי מורה בזה שח"ו נכרת זה החוט התקוה שקשור בו שעליו נאמר ויש תקוה לאחריתך. כלומר כשלא נפסק החוט עדיין יש תקוה לאדם הזה שיחזור לשורשו ע"י החוט אבל כשח"ו נכרת זה החוט כלה תקותו וח"ו אין תקנה לזה ובודאי שאין למטה מזה. וזה שאמר המדרש אלו לאומות העולם שאין להם בחינה זה הענג שבת כי נשמה יתירה לא אודעינהו. והוא עבור שאין להם שום בחי' נפש דקדושה וא"כ ודאי ראוים שיבואו הנגעים עליה' שבא מחסרון נפש דקדושה אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח כלומר שיש בכם בחינה זו של הענג שבת שהוא לאכל ולשתות ולשמוח בדרך אכול ושת' אמר לך והוא עבור הרגשת נפשותיכם בשמחת השבת ודאי שנגע לא יקרב באהליכם כיון שנפשותיכם לא ברע הוא שיהיה תחת רשות הרע והס"א ראוי לכם שתהיו בטובה ותבואו לבחי' עונג שבת הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו עד בחינת עדן העליון הכל כמבואר באר היטב ונראה שרמז המדרש הלז בלשונו הצח את דברינו אלה שמדבר בבחינת ענג שבת כי אתם לשמוח הוא במספר השוה ענג שבת חושבנא דדין דחושבנא דדין לרמז זאת שתהיו בבחי' אתם לשמוח שהוא ענג שבת ואז הנגעים לא יבואו עליכם הנה נתמשך מענין אל ענין ויצאנו מדרכינו שהתחלנו בו למען אהבת ישראל להודיע להם איך יתנהגו במאכלם ומשתיהם כל הימים ובפת בגן המלך סעודת המצוה וסעודת שבת קודש הנקרא שלחן המלך:

מ״טידבר בביאור איך שכל התנהגות העולמות עליונים ותחתונים להטיב להם להרבות אורם והשפעתם: או ח"ו להיפוך הכל נמשך ומתנהג אחרי מעשינו ואנחנו מחויבין לירא מזה ולהתאמץ בכל עוז להטיב דרכינו ומעללינו בכדי שיתרבה שפע אור בכל העולמות עליונים ותחתונים ולא יוחסר לחמם והשפעתם על ידינו חס ושלום: ובו ז עלים

נ׳א. ומעתה נתנה ראש נשוב' למה שהתחלנו בו לומר כי הוא זה ענין הבדל' שצונו להיות בדילין מן העמים הכוונה הוא אף בדברים שאנו עושין כמעשיה' נהיה בדילין ומופרשין מהם בהפרשת הדעת אשר בנו וכשם שנשתנה גבר בגוברין אנחנו עם ישראל מכל העמים אשר על פני האדמה כן נשתנה יום מימים יום שבת קדשנו מששת ימי החול אף בשבחין ושירות והללויות ששוין בהם ימי החול ויום שבת ק' מתפרשין הרבה בדעת ובכוונת הלב ועבור שאנו מדברין בשורש הלז בבחי' מעלת מדת התפארת ישראל אשר מתחיל להתנוצץ להאיר בתחל' יום השבת בבוקר כמ"ש (בפרדס שער הכנוים בכינוי שבת) לכן עלינו לפרש ההבדל הגדול שיש בשבת לחול בהשבח של הללו את ה' מן השמים כו' המכוון נגד דרגא זו כידוע לי"ח והנה בהשבח הלז שהוא הנקרא תפארת ישראל אשר אנו מפארין שמו הגדול ומספרין כבוד תהלתו אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת. צריך לנו לפרש הענין שאנו אומרין בלשון צווי ופקידה כאילו אנחנו מפקדין ומצוי' לצבא השמים ולכל צבא הארץ לארבע יסודו' הארץ אש רוח מים עפר וארבע מינים הכוללים את כל העולם התחתון דומם צומח חי מדבר כאשר סופר ומונה מן הארץ וכל תהומות אש רוח סערה הם ארבע יסודות ארמ"ע ואח"כ ההרים עץ פרי החיה מלכי ארץ הם ארבעה מינים דצח"מ והכל בדרך פקידה כלשון הללו או יהללו את שם ה' ומי שם אותנו לשר ושופט עליהם להיות אנחנו מפקידים ומצווים עליהם ואמתיות ענין הזה יובן על פי משל שנבאר בזה להלן ומתוך המשל יתבאר ההפרש בין ימות החול ליום שבת קדוש בדברים הללו עצמן:

נ״אב. ובתחלה נבאר איך שאמת הוא שעלינו החיוב לצוות ולפקוד ולעורר לכל הנבראים שיעמדו על משמרתם מלאכת הקודש אשר על כל א' וא' הנה דבר זה מפורש בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כי שני המקראות אלו בתורה הקדושה ע"כ אומרין דרשוני כתוב א' אומר (בפ' אחרי) וידבר ה' אל משה דבר אל ב"י ואמרת אליהם כי אני ה' אלהיכם כמעש' ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעש' ארץ כנען אשר אתם באים שמה לא תעשו וגו' עד ושמרתם אתם את חקותי ללכת בם אני ה' והדקדוקים בזה רבו אחד שגוף הענין של הדיבור שאמר הקב"ה לדבר אל ב"י מאמר זה של אני ה' אלהיכם קשה הלא כבר מושבעים ועומדים על זה מהר סיני שאמר להם אנכי ה' אלהיך ומפי הגבור' בעצמו שמעו:

נ״בג. וקושיא זו בעצמה יש להקשות על פסוק זה שאמר משה לב"י בסוף ארבעים שנה במדבר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך שהרי בתחלת גאולת מצרים אמר הקב"ה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומה זה שאמר להם היום הזה נהיית לעם מה נשתנה יום מיומיים להיות ביום הזה לו לעם ולא קודם ב' דבר ואמרת הוא כפל לשון ובאחד סגי ג' במה שאמר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' מה שמפריש ומבדיל ארץ מצרים מארץ כנען ובקיצור היה לו לומר כמעשה האומות או הגוים וגם ושמרתם אתם וגומר ללכת הלא זו שמירה זו הליכה וגם מה שחוזר ומסיים אני ה' אלהיכם הלא זה היה תחילת דברו ועל מה כפל לאומרו וכוונת הענין לאמתתו הוא כאשר נבאר ונמשיל משל כדי להבין הענין ביותר כי הנה דרך המלך בדרך התנהגו' מלכות' דארעא שעבדיו ושריו הכל המה בענין מעלה על מעלה ודרגא על דרגא זה שר העשרה וזה שר מאה ואלף עד הדרגא היותר גדולה והמעלה המעול' שבכולן להיות משנה למלך או יועץ המלך החשוב שביועציו והנה דרך המלך להשגיח בעינא פקיחא ע"כ עבדיו משרתיו ויועציו ושריו ולבחון תוכן לבבותיהם ואמתיות עבודתם ואהבתם אליו ולפי ערך עבודתו שעובד את המלך בשלימ' לבבו ובחפיצ' נפשו כן מגביהו ומנשאהו במעלתו ואם המלך קנה עבד מן השוק הנה בתחילת' קנייתו לא ידבר אליו כ"א שני דברים שתדע בטוב שאתה עבד לי ושתהא יראתי על פניך לעבוד עבודתי והנה העבד הלז כאשר שם הדבר הזה אל לבו וגודל בעיניו שירות המלך ויראת המלך ומשתדל בחריצתו הטוב לכל דבר המלך ודתו ובפרט בעת שלוחם מלחמו' המלך מוסר א"ע לקרב מול פני קרב ולעמוד בקשרי המלחמ' בקשר אמיץ וחזר לבל יתרשל וכשהמלך רואה בו דבר הטוב וגודל השתדלותו וחריצתו בעבודתו אף שהיה בתחיל' מהעבדים הפחותים מעבדי המלך יען אשר נמצא בו דבר טוב מגביה אותו לעשות שר וחשוב על כמה וכמה מעבדיו ואם העבד משכיל ובעל שכל לא נח ידו בהשתדלו' עבודתו בכל דרגא ודרגא כשהמלך מגביהו עושה מלאכתו ופקודתו ביותר חריצות ובהתאמצות גדול וכשהמלך מכיר היטב בטוב עבודתו בכל לבו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעשייתו כן עבור אהבת המלך ושחפץ לעובדו באמת בכל מאודו מנשאהו עוד למעלה אחר מעלה עד שבסוף מדרגתו להיות משנה להמלך ויועציו וכל דברי המלך נחתמין על ידו וכל יש לו נותן בידו ונתן אותו על כל ארצו ועמו ועל פיהו ישק כל אנשי המלך: ואין דבר גדול ממנו רק כסא המלך גדול מאתו כדרך שאמר פרעה ליוסף הצדיק אני פרעה זה לבד שאני פרעה אבל כל שאר דבר מלכותי הוא בידיך כאמרו ובלעדיך לא ירים איש ידו וגו' ובסגנון ודרך הזה בחר ה' בעמו ישראל להיו' הולכין ומתגדלין ומשתדלין בהתאמצות רב בעבודתו ובקדושתו עד שיתקיים בהם מקרא כתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ה' שאמרז"ל (מ"ר ויקרא פ' פ"ד) א"ר יהושע בשם ר' לוי מאני של בשר ודם אתה למד אני של הקב"ה ומה אני של בשר ודם ע"י שאמר פרעה ליוסף אני פרעה זכה לכל הכבוד הזה לכשיבוא אני של הקב"ה וכו' על אחת כמה וכמה ופי' שם המפרשים ממה שאמר פרעה אני פרעה שפי' שרק בזה גדולתי יתירה ממך שאני פרעה כי רק הכסא אגדל ממך כי פרעה הוא המלוכה שהיתה נקראת כך ולא שהיה שמו כך כידוע אבל ובלעדיך לא ירים וגומר. ושוב היה ליוסף כל הכבוד כמו פרעה עאכ"ו אם תרצה לפרש כן אני של הקב"ה כביכול כמה כבוד יהיה להם כי כן זכו ישראל עם קדושו לעלות לגדולה הזו להיות נקרא אלהי ישראל שרק אלהותו גדול על בחינה ישראל אבל כל התנהגות המלוכה והשפעת טוב חסדו לכל העולמות עליונים וכל העולמות התחתונים הכל נחתך ונעשה ע"י ישראל כאש' נבאר למטה ועל ידיהם נעשה כל עשייתו מלך מלכי המלכים הקב"ה ועל שם זה נקרא אלהי ישראל וזה רמז הקב"ה לאברהם ואמר לו ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם וכו' עד ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב כמ"ש (בפסחים קי"ז ע"ב) פי' שהבריות יכירו וידעו מעלתכם הנפלאה שרק אלהותי וקדושתי שלמעל' מקדושתכ' זה הוא גדול ומפורש מאתכם אבל צרכי התנהגותי בעולמי שבראתי הכל על ידכם יהיה המה האבות הקדושים וזה הוא מפורש בדיבור אנכי ה' אלהיך שאמר הקב"ה לישראל בעת יצאתם ממצרים שעדיין לא הגיעו למעלות הנכבדות ודרגות הגדולים המעולים וכמאמר ז"ל (מ"ר שמות פרש' מ"ג) מה שאמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים פי' שאין לך לכעוס על מעשיהם כי זו תחלת יציאתם ממצרים מטומאת וזוהמת מצרים מקום רחוק ושפל ערות הארץ הלא שלא בעלי מעלות היו בעת ההוא להיות ראוין להתקרב אל המלך אף בקרבת כל דהוא ומה שאמר להם הקב"ה אנכי ה' אלהיך הוא בהבחי' שהמלך מדבר אל העבד בתחילת הקני' שתדע שאני אדון שלך ואתה תהיה יראתי על פניך שתשים יראתי לפניך תמיד ופי' לא יהי' לך אלהים אחרים על פני לפי דרך הפשטו' הוא כדרך עצה וכמ"ש (בש"ע א"ח ס"א) שישים האדם על לבו שהוא עומד לפני הקב"ה והוא רואה בכל מעשיו וזהו מעלת הצדיקים ההולכים לפני אלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורוא' במעשיו כמו שנאמ' אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד וכו' ע"כ וכך אמר להם הקב"ה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שתמיד יהיה לפניכם כאלו אתם עומדי' לפני ואז לא יהיה לך אחרים כנזכר לעיל במשל בתחיל' קניות העבד אבל בסוף העבדות כשהעבד זוכה לעלו' בגדולתו עד סוף הגדול' והכבוד כנ"ל אז דבר המלך אליו בגודל אהבה וחיבה ולומר לו בדברים המיתשבים על הלב ראה שהעליתיך על הגדולה הזאת שאתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי שרק הכסא מלוכה גדול ממך ולא יותר ובבחי' זו מתפרשין הדברים ראה שאתה עבד שלי כלומר ראה שאתה בדרך עבד שלי נקרא ואין עליך כ"א שאני מלך ואתה עבדי. ועתה כי רק הכסא יגדל ממך ולא יותר כי כל מלכותי בך נתלה והכל לפי מעשיך וע"כ ראה שתתחרץ במעשיך הטובים שתהי' ראוי ונאה להתנהגות המלוכה ע"י לכן גבי ישראל אחר ארבעים שנה במדבר שזכו בהתעסקו' בתורה ובמצוה וסגלו מעשים טובים אז עלו לגדולה להיות עליהם נקרא אלהי ישראל ובדרך כי קדוש אני ה' המבואר למעלה אז נעשה פירוש אנכי ה' אלהיך שאמר להם הקב"ה בסיני שרק אנכי ה' אלהיך לבד אבל כל שאר דבר מלכות והנהגתי בכל העולמות עליונים ותחתונים להיטיב ולהרבות השפעתי למי שאחפוץ או ח"ו להיפוך הכל בידכם ניתנו ועל ידכם יהי' ומכוחכם יהי' נודע שמי ויתגדל שמי בעיני כל הנבראים וכידוע מדברי הזוה"ק (תרומה קנ"ב ע"ב) וז"ל כמה זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו וקריב לון לגביה מכל עמין ובגיניהו דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קב"ה מזונא לעלמא. ואמרו חז"ל (יבמות ס"ג ע"א) אמר רבי אלעזר מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה אפי' משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל כל גויי הארץ אפי' ספינות הבאות מגלייא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל. ואח"כ אמרו שם אמר רבי אלעזר בר אבינא אין פורעניו' בא לעולם אלא בשביל ישראל שנאמר וכו' ע"כ. ופירושו שביל הוא מסילה באותו דרך ושביל שישראל עושין מעשיהם בשביל ומסילה הלז שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו. וידוע למביני מדע אשר נשמת ישראל. המה כצנורי המים המושכים בקרבם את מי המקור להבאר להיות מן המים הזה משתמש כל אחד ואחד כפי הצורך לו והמים האלו כשהם נובעים במקורם מקור מים חיים. מה מאוד ימתקו המים שם במתיקו' נפלא, ושמה הם צלולים ויפים למאוד, וכאשר יתמשכו אל הבאר דרך הצינור הלז. הנה אם הצנור זך ונקי מכל ליכלוך וטיט וטהור ויפה מכל וכל גם המים הנמשכין בתוכו יגיעו לבאר בתכלית הצלילו' והיופי ולא ישתנו ממתיקתם וכאשר במקורם כן בבורם בלי השתנות טעמם הטוב. ולא כן אם הצינו' מעוכר ומלוכלך בטיט ובעפר ובשארי דברים שאינם נקיים. אז לפעמים יסתם הצינור מכל וכל שלא יוכל המים לעבור דרך שם ופעמים יתבקע הצינור ויצא המים לחוץ וישתו מהם אותם שאינם ראוין לשתות ממים המתוקים הללו. ואף כשלא יסתם מכל וכל ויגיע מעט מים לבאר מ"מ המה מעורבין בטיט ובעפר ונעשו עכורים וישתנה טעמם הטוב וריחם נפג ונמר. וממים חיים נעשו מים המרים עד שילאה לב אדם לשתותם מפני מרירות טעמם ועכירות מראיהם מליכלוך הצינור הלז וכן הוא ממש בהשפעת הבורא ית' אל התחתונים הנה כל השפע וברכה היורד ממקור העליון אל כל העולם התחתון עובר דרך נפשות ישראל על דרך בנפשינו נביא לחמינו. מעולם לעולם עד עולם התחתון ומשפיעים לכל א' וא' כפי הצורך לו. והכל לפי זכות וטהרת הנשמה הלז הנעשה כמין צנור הנ"ל. אם הוא זך ונקי וטהור מכל וכל והאדם ראוי להעשות שליח לקבלה במעשיו הטובים והנכבדים אז גם השפע היורד דרך מעבר נשמתו זך ונקי. ולא נשתנה ממתיקתו וברכתו הטוב. ועושה פעולתו ברוב ברכה ומרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאכול. אבל אם פנימיות נשמתו אינו זך ונקי כ"כ. אז ח"ו לפעמים נסתם השפע מכל וכל ואינה יכולה לירד כלל עבור סתימת דרך העברתה בתוכה. ולפעמים ח"ו יתבקע מעבר נשמתו וירד השפע מאת המלך הקדוש לחוץ. והקליפו' והס"א חוטפים השפע הזו ומתפרנסים ממנה. ועי"ז יפסק הטובה מן העולם והרע מתגבר ושלט בעולם כי המה בכל כחם וגבורתם מפרנסת השפע ההוא. וע"כ עתה בעו"ה כל השפע וברכה הכל ביד אומות העולם. ואין אתנו עד מה שהשפעת הטובה וברכה אמתיות מאת אלהינו ית' שמו המשפיע הכל רק למענינו ולצרכינו כנאמר למעלה והכל כי הרע והס"א חוטפי' כל השפע היורד לנו אל תוכם וקרבם ומתפרנסין ממנה. עבור שבירת צנורתינו שיורד ההשפעה בתוכם. ולא נשאר לנו כי אם חלק תמצי' מה שנתמצה בדוחק דרך צנור' נשמותינו עד שמגיע לנו מעט דמעט חלק א' מני אלף ופחות הרבה. כאשר מסיים שם בזוה"ק הנ"ל וז"ל בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא יהבי חולק תמצית לעמין עכו"ם ולא אתזנו אלא מתמצית והשתא דישראל אינון בגלותא. אתהפך לגוונא אחרא למלכא דאתקי' סעודתי' לבני ביתא כל זמנא דאינון עבדי רעותי' אכל סעודתא עם מלכא ויהבי לכלבי חולק גרמין למגרר בשעתא דבני ביתיה לא עבדי רעותא דמלכא מלכא יהיב כל סעודתא לכלבי וסילק לון גרמי כגוונא דא בזמנא דישראל עבדי רעותי' דמאריהון הא על פתורא דמלכא אינון אכלי וכל סעודתא אתתקן להון ואינון מההוא חדוה דלהון יהבי גרמי דאיהו תמצית לעכו"ם וכל זימנא דישראל לא עבדי רעותא דמאריהון הא סעודתא לכלבי ואסתלק לון תמצי' ככה יאכלו ב"י את לחמם טמא בגוים דהא תמצית דגיעולהון אכלי. וי לברא דמלכא דיתיב ומצפה לפתורא דעבדא מה דאשתאר מגו פתורא איהו אכיל וכו' ע"כ והכל עבור שהרע מתגבר בעולם: וגם השפע היורד דרך הצינור העכור הלז. אינה יכולה לפעול פעולתה הראוי לה ואין הברכה מצויה בה בדרך ואבדתם מן הארץ הטובה אשר כתבתי פירושו (בשורש השלישי ענף א') שאתם מאבדין הטובה. אשר בהשפעת ה' על הארץ ולא ירד הטל לברכה כאשר הארכתי שמה ע"ש. ומלבד כל אלה גם יש בכח איש הישראלי מצד נפשו ורוחו ונשמתו ונשמה לנשמתו לקשר וליחד העולמות זו בזו וע"י פעולת המחשבות הנכונות והזכות שבו נתקשרו כולם עד המאציל העליון ית"ש. והם מתכונים לעשו' כן ברצון נפשם ובלבבות שלימות ונתקן על ידם כל העולמות כי כולם נכללו בו כאשר נבאר היטב למטה ענין זה על מכונו. ואז כל טוב הברכות וההשפעות הכל נעשה יפה בעת התיחדות והתקשרות העולמות זו בזו. ואל מאצילם ובוראם יוצרם אף עשאם. וכל הטובות ואורות העולמות רק בזה תלוי. ובהיות האדם במעלה זו אז זוכה להיות בבחינ' צדיק מושל יראת אלהים. שהקב"ה גוזר גזירה אל איזה מן הנבראים והם בכוחם הגדול מבטלים כל הגזירות והדינים. והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו על ידיהם מתנהג עם בריותיו בבחינת החסד והרחמים להיטיב לבריותיו. כפי עלות הריח ניחוח לפניו לבסם ולתקן עולמים למלא משאלות לבו כל הנצרך להכלל ולהפרט. וסוד ה' ליריאיו בבחינת המכסה אני מאברהם אשר אני עושה מאחר שהוא הממשיכו אל העולם בקרב נפשו ונשמתו וכל התמשכות הגדולה והברכה הכל על ידי הצדיקים המפיקים רצון מה'. להוריק על כל העולמות הקדושים יחוד ברכה וקדושה ומשם רוב שפע וברכה וחיו' להעולם התחתון. והכרת שמו ית' נתוודע ונתגדל ונתברך ונתהלל בפי כל על ידי המעשה אשר הוא עושה על ידי הצדיקים כמאמר הכתוב אלהי השמים ואלהי הארץ ופי' רז"ל (מ"ר בראשית פרשה נ"ט) בתחילה אלהי השמים וע"י נעשה אלהי הארץ שנתוודע ונתגדל שמו לעין כל ע"י בארץ:

נ״גועתה נבוא לביאור הפסוקים שהתחלנו בביאורם והוא כי אחר ישיבת ישראל במדבר ארבעים שנה עסקו בתורה ובמצות וביחודים הטובים ולחם אבירים אכל איש שע"י נזדכך מאוד נפשם וגופם. ונתעלו במעלה זו אשר בארנו אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל והדיבור הזה יהיה בבחינת הבנה לכן נתוסף בו ואמרת שתבינם היטב ויבינו הדבר החדש שנתחדש בבחינתם עתה ושהי' נכלל בבחי' אנכי ה' אלהיך אף שבאותו העת לא היה מתפרש להם ולנגדם כ"א בסתם שאני אדון שלכם ואתם עבדי אשר הוצאתיך מבית עבדים. וע"כ ראוי להיות לי בני ישראל עבדים. אך עתה לא כדברות הראשונות דברי אלה. כי עתה אני ה' אלהיכם פי' שרק קדושתי וגדולתי יתירה על מעלתכם שאני ה' וכסא המלוכה גדול מכם. אבל כל דבר התנהגותי והשפעתי בכל העולמות הוא רק בבחי' אלהיכם כאשר אתם מתנהגים עצמיכם כן ההנהגות אלהו' שלי בכל הנבראים והכל בידיכם ניתנו ואחריכם נמשכו. על כן החיוב להיות עינם בראשם לשום עינם ולבם על הדבר הזה. שעל ידיהם נתגדל ונתקדש שמי בכל הנבראים בהיות עושים מעשיהם הטובים ובהזדככו נפשם וגופם שאוכל להשפיע ולהיטיב לכל הברואים על ידי הבחינה הקדושה והטהורה. ושעי"ז יתוודע ויתגדל כבוד מלכותי בין כל יצור הכל כאשר בארנו היטב למעלה. ועל הכוונה הזו אמר משה לישראל ג"כ בכפל הלשון הזה אחר התעכבם במדבר ארבעי' שנה ועסקו בתורת ה' כנ"ל. והסכת ושמע ישראל שתאזינו ותבינו היטיב הדברים מה שאומר שנתחדש אצליכם. כי היום הזה ממש נהיית לעם לבא לבחי' זו להיות ה' אלהיך שיהיה נקרא אלהיך ממש שכל התנהגות אלהותו יהי' על ידך עד שלא ניכר גדולתו בעולמו כי אם על ידיך ורק גדולתו וקדושתו גדול ממך כמבואר בדברינו למעלה וכמו שהי' בחי' אלו באבות העולם כמו אלהי אברהם שע"י התנהגות החסדים שהיה באברהם ולפי מעשיו כן היה התנהגות הקב"ה בעולם. לכן נקרא אלהי אברהם וגם שהכרת הקב"ה בעולם רק בזה הדרך של אלהי של אברהם ולא יותר וכן אלהי יצחק ואלהי יעקב. והכל הוא בדרך שאמרו רז"ל (מועד קטן י"ו ע"ב) על פסוק צדיק מושל וגומ' מי מושל בי צדיק שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטל פי' מי המושל במה שהוא בי שכל גדולתי וכוחי שהוא בי שיהיה הכל מסורה ונתונה להזולתי הוא על ידי הצדיק לכן מדוקדק הקרא צדיק מושל יראת אלהים כלומר מה הוא מושל יראת אלהים שהוא הוא הממשלה של יראת אלהים אשר בידם נתונה כל דבר הממשלה של אלהים ורז"ל אמרו מי מושל בי ולא אמרו מי מושל עלי שחס ושלום אפילו בדרך משל אינם נקראים מושלי על ה'. רק הוא מושל ממה שבי ובכוחי תלוין שכחי ורשותי ניתן להם ועל ידיהם נעשה ומה שאמרו הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטל הוא מטעם שדרך יועץ המלך להתיעץ את המלך ולפייסו בדברים ולפעמים כשהגזירה קשה. ורצונו למסור נפשו כדי לבטל הגזירה מענה בפיו ומבקש ומפייס את המלך בכמה פעמים עד שהדיבור הזה יוצא מפיו לומר לו אין רצוני להיות השליחות הזה נעשה על ידי שלח נא ביד תשלח וכדרך שאמר משרע"ה מחני נא מספרך וגו' וכל גדולתי לא נחשב לכלום להיות בדבר הזה נעשה ע"י שליחתי ח"ו. ועי"ז לפעמי' מאחר שהמלך חפץ בשליחות ובהתקרבות של היועץ החביב בעיניו וינחם על הרע' אשר דיבר לעשות על פיו יבורך הנבראים ומוחל על הגזירה. והכל הוא מטעם שהצדיק הוא המושל והמוצא הדבר היוצא מפי מלך עולמים ב"ה מתוך נשמתו ובקרב נפשו:

נ״דד. ועם דברינו הנאמרים אשר בשתי פנים מתפרשים הדברים של אנכי ה' אלהיך הכל כמבואר למעלה יתפרש יפה מה שאמרו רז"ל (מ"ר שמות פ' מ"ג) שהיה משה מפייס להקב"ה על דבר העגל שעשו ישראל ואמר רבש"ע אנכי ה' אלהיך אלהיכם לא נאמר אלא אלהיך לי אמרת ולא להם והוא פלאי וכי חברותא איכא כלפי שמיא ולהרצות להקב"ה בדברים שאינם ראוים להרצות ח"ו. וידוע מאמר רז"ל בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך וגו'. היה כל דיבור ודיבור הולך לפני כל א' וא' מישראל ונושקו על פיו והיה אומר לו מתקבל אני לך. ולא למשה לבד נאמר ומה זה כל מעלת הר סיני שהיה לעיני כל ישראל הוציאם כולם לתחתי' ההר ופנים בפנים דיבר עמכם כתיב ואם למשה לבד נאמר מה קול הרעש הזה והיה די שיאמר למשה בעת שעלה למרום אלא ודאי שלכל ישראל נאמר והאיך ידבר משה כדברים האלה ולפי פירושינו בשני האופנים הנזכרים יבוא על נכון שגם בזה היה הלמדת זכות על ב"י. והוא כי לפי מהות וסיג בני ישראל שהיו בעת קבלת התורה הדיבור של אנכי לא היה מתפרש להם ולא הבינו אז יותר והלא היה כח במהותם אז יותר לקבל כ"א בבחינת עול מלכות שמים לבד כדרך התחלת העבד הנקנה להמלך. אכן אדון הנביאים מרע"ה שהיה כחו יפה כעתה כן אז והיה גם אז בדרגא ומשה עלה אל האלהים. ע"כ היה מתפרש אליו הדיבור של אנכי ה' אלהיך כפי' השני שהוא המעלה הגדולה סופא דכל דרגין. והנה מפרשי התורה חקרו והשיבו לאפקורסים ומינים השואלים. מה זה גודל העונש המשתחוה לשמש ולירח או לכל צבא השמים. הלא אף המשתחוים להם יודעים בטוב שהקב"ה מושל בכל והוא בוראם יוצרם אף עשאם. ורק שאומרין מגדולת העבד ניכר גדולת האדון ומה זה היה עונש ישראל כ"כ בזה. ואמתיות התירוץ בזה הוא מאחר שחלק הקב"ה מכבודו לבשר ודם ובפרט לישראל עם קדושו שחלק ה' עמו ונשמתם הם חלק אלוה ממעל וקדושתו בהם נפש רוח נשמה חיה יחידה שבישראל. וכשהם ח"ו משתחוים לצבא השמים שהמה עבדי המלך ח"ו המה משפילים ומכניעים הסטרא דקדוש' להס"א וזה החטא גדול מכל החטאים שבעולם. כי זה עיקר עבודת האדם. על פני האדמה להגביר תמיד כח הקדושה על כח הס"א כמאמר הקרא שובי אל גבירתיך והתעני תחת ידיה. וכשהוא משתחוה להנבראים תהפך הקערה על פיה וכאילו ח"ו המלך נכנע בעצמו לעבדו. והמשכיל יבין עד היכן הדברים מגיעים: ובזה המליץ משה מליצתו לפני הקב"ה הלא הבחי' הגדולה שאמרתי אנכי ה' אלהיך עבור גודל קדושות חלקי הנשמות שאתה מוסיף ונותן לישראל עד שהמה נעשים הצנורת לקבל הכל מידך ולהשפיע להנבראים עד שבזה אתה נקרא לנגדם בבחי' אלהיכם זה לא היה אז בישראל כי אם לי אמרת הדרגא הגדולה הזאת. וכן אני על משמרתי לשמור ולעשות הדבר ולא להם היה הפירש אמירתך כך כי אם בדרך הפשוט אני הוא מלכיכם ואתם עבדי ומחויבים לעבוד עבודתי כחוב עבודה מהעבד אל האדון והדיבור לא יהי' לא היה מתפרש לבחינתם אז כי אם שתדעו שאתם תמיד על פני ובהיות זאת כך במחשבתכם לידע לפני מי אתם עומדין וכל מעשיכם לפני ודאי לא יהי' לך אלהים אחרים על פני כמבואר למעלה אשר על כן לא כל כך גדלה אשמתם שלא הכניעו הסטרא דקדושה להס"א. ורק עברו על צוויך לבד במצות עשה ולא תעש' שאמרת להם אני מלכיכם ולא יהיה לך וגו' וע"ז עברו באמת אבל לא נתגדל עונשם בזה לכלות אותם כרגע ח"ו ובזה היה לך לידון אותם כמו חטא האדם הראשון שדנת אותו בגירושין ולא בכליון כרגע ח"ו. לכן נשאתי את לבי להמליץ בעדם לפניך:

נ״הה. וזה פי' הקרא שאמר הקב"ה אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון פי' שאני ובאמירתי כללתי את הכל שיהיה פי' אנכי בדרך המעלה הגדולה כפי' השני ושיהיה זכותכם גדול שתבואו תיכף להדרגא זו שתהיו בני עליון כאשר הי' מתפרש הדיבור אל משה. אבל כשחטאתם לפני אם הייתם אז במעלה זו אז הי' רעתכם רבה למאוד והיה משפטיכם חרוץ תיכף לכליה ח"ו. אך אחר מליצת משה שעשה את העבירה רק בדרך עובר על הצווי ונעשה כדרך חטא אדם לכן לא קנסתי עליכם תיכף כלי' ח"ו רק להרחיק עונשם כמותו שהיה עונשו בדרך הרחוק אחר תשעה מאות ושלשים שנה. וזה שאמר הקב"ה וביום פקדי ופקדתי עליהם כי נתרחק עונשם כאשר בחטא האדם שאמר לו הקב"ה כי ביום אכלך ממנו וגומר וכאשר גברו רחמי המקום עליו נעשה מהיום יומו של הקב"ה להאריך לו אלף שנה כן כאן בהתגברות רחמיו נעשה להתרחק עונשם וזה וביום פקדי כמו היום פקדי מה שפקדתי על אדם הראשון שנתארך יומו. כן פקדתי עליכם ואאריך לכם עונשיכם ולכן מסיים אכן כאדם תמותון שנעש' עונש שלכם כמיתת אדם להאריך עונשו. ונחזור לעניננו שאחר כלות מ' שנה במדבר באו כללות ישראל להדרגה זו השני. להיות שם ה' נקרא עליהם אלהי ישראל ובהם הממשלה של יראת ה' בבחי' צדיק מושל שכתבנו לעיל ועל פי הדברים הנזכרים יתפרשו המקראות כמעשה ארץ מצרים וגו'. וכמעשה ארץ כנען וגו'. ובפרט שני המקומות אלו והכל הוא ג"כ לפי ענין המשל הנזכר כי אם המלך מנשא את העבד הנקנ' בתחילה. ועושהו שר העשרה. ובודאי אף לשר קטן כזה צריך זריזות יתירה לפי ענין משמרתו וממשלתו להתנהג בקצת דבר יותר נאה מהעבד הפשוט אשר אין לו התנשאו' כלל וכשהאיש הלז הוא חוטא בזה הענין שראוי להיות בו המעלה היתיר' על הפשוט. והמלך מוכיח אותו על הדבר ואומר לו הלא לפי מעלתך אינו ראוי לעשות כזאת ועונשו לפי קטנות מעלתו וכן שר האלף שאינו הולך במעלה שראוי לשר גדול כמותו שרי אלפים. עונשו ג"כ לפי מעלת גדולתו ע"ד מאמר הקרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו'. פי' שיחטא לפי דרגות האדם הזה וע"ד שאמר רבי יוחנן היכי דמי חילול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפלה כמ"ש (ביומא פ"ו ע"א) וכן כתב הרמב"ם (בפ"ה מהלכות יסודי התורה הלכ' י"א) שדברים כאלה הם הכל לפי גודלו של חכם צריך לדקדק על עצמו וכו'. וע"כ מסיים הקרא ואשמה הנפש ההוא שהאשם לפי ערך הנפש ההיא. וכל מה שהוא גדול במעלה צריך יותר לדקדק על עצמו:

נ״וו. וזה שאמרז"ל (ילקוט איכה) על פסוק חטא חטאה ירושלים ישראל חטאו בכפלים שנא' חטא חטאה לכאורה בענין החטא לא שייך כפל כי מי נתן קצבה לחטאים לומר שעד כאן חטאו ואח"כ חזרו וחטאו עוד חטאים במנין האלו ונעשה כפליים. ואם הרבו לפשוע לרבות החטא נכונה לומר שהרבו מאוד לחטוא ומה זה לשון כפליים וידוקדק לשונו לפי המשל הלז. כי הנה שר האלף אם לא ישתדל בגודל חריצת וחכמת שכלו הזך לשמור את משמרת מלכו ולהעלות תמיד על מחשבתו אופני עבודתו איך יתגדל כבוד המלך ולא יבוטל רצונו ככל אשר צוה ויהי' זריז וחרוץ לעמוד בבוקר להיות עומד לפני המלך לשרתו. וכאשר הוא אינו שם זאת על מחשבתו ורק עוסק בדברי עצמו להיות אוכל למעדנים ולהתענג בתענוגים ולהתגרות בשינה יותר מדאי. הנה אצלו זה ודאי לחטא גדול יחשב לו כי אינו עושה כראוי לו לפי גדלות מעלתו. ולא כן שר העשרה לא יעשה אלו הדברים לא יחשב אצלו לחטא כי לפי גסות שכלו וחומריות טבעו מה לו לחשוב יותר כי אם לאכול ולשתות ולשבוע. וכשיצטרך לעמוד בקשרי המלחמ' יעשה כפי כוחו. ולא לפי שכלו כי לא למד תכסיסי מלחמה ועבות שכלו לא ידע כי אם להכות אם יוכל. אף לא יצרך לעמוד בבוקר לשירות המלך כי אין כבודו של מלך להשתמש בזה. אבל אם זה השר העשרה ילך אל בתי משתאות וישכר עצמו כשיכורו של לוט ויהי' מוטל מושלך בחוצות בשווקים וברחובו'. והכלבים יסבבו אותו כדרך הגרוע אשר לא יחוס אפילו לכבוד עצמו. ומכ"ש לכבוד המלך. מה מאוד ימאס זה בעיני המלך ולחטא גדול יחשב אפילו לפי דרגתו הקטנה בעשותו מעשה כזה וכדומה מעשיות הגרועות אשר לא יעשנו כי אם א' הנבזים. והנה אם שר האלף יעשה חטא כזו שאפילו לשר העשרה הי' נחשב לחטא לפי ענין מעלתו הקטנו הרבה משר האלף. זה החטא מכונה לחטא כפליי' וכך המלך מוכיח אותו ראה שחטאת בחטא גרוע כזה שאף אם שר העשרה הי' חוטא בזה לחטא הי' נחשב אצלו ועתה אתה שר גדול נכנסת לחטוא בזה הנה מעשה רע החטא הלז לכפליים נחשב כי אין שייך על כזה לומר שהרבה לחטוא כי לא חטא כי אם חטא אחד ורק נקרא על שם כפליים לפי ענין מהותו. וזה הי' בישראל שנאמר בם חטא חטאה וגו' כי החטא שהוא רק לפי מעלת השר אין לכנותו בחטא סתם רק לתלות החטא בהגדול' שלפי גדולת השר נחשב לחטא כחטאת האד' הנז' אבל החטא הכלול הכל להיות בשם סתם חטא יכונה הוא החטא אשר אף לגבול עבד הפשוט כי חטא סתם הוא שלכל נקרא זה חטא אף לפחות שבפחותים והנה ידוע שהרבה הקב"ה לישראל תורה ומצות. יתירו' על שבע מצות בני נח והוא עבור מעלתם הגדולה וזכותם שיש להם עשר ידות במלכות ולפי מעלתם כן צריכים להתנהג ביותר דקות וזיכוך בענין מאכלות אסורות והדומים להם שלא לטמטם את לבם וכן שאר כל הל"ת כי הם קרובים אל המלכות ועושין בכל יום שירות המלכות לעמוד תמיד לפניו. ודאי שצריכי' להתנהג בגודל דקות דקה מן הדק' שלא יהי' בהם רוח מה או שאר דברים שאינם ראוין לעמוד עמהם לפני מלך מלכי המלכי' ואם איש הישראל חוטא בחטא השייך לו מלבד השבע מצות בני נח בשם חטא ישראל יכונה אבל כשחטאו ישראל בע"ז ובג"ע ושפיכת דמים ושארי חטאים שאף לאומות העולם לפי גסותן וחומריות שכלן העב לחטא יחשב. חטאים האלו לכפליים נחשב וע"ז מתמה הכתוב חטא חטאה פי' שחטאו בחטא הנקרא חטא סתם הכולל לכל החטאים שנקרא חטא לכל ולא לישראל לבד ועבור זה למד מפסוק זה שחטאו בכפליים כנזכר וזה כוונת הקרא ואנכי נטעתיך שורק ואיך נהפכת לי סורי גפן נכרי' וכפי' רז"ל (מובא ברש"י ע"פ זה) שורק הוא שש מאות וששה מצות שנצטוו ישראל יותר על בני נח ומסיים הקרא ואיך נהפכת וגו' ולכאורה הוא כשפת יתר שהיה לומר איך נהפכת לנכרי' ומה הוא לשון סורי גפן נכריה אחר נהפכת אכן הכל הוא ע"ד חטא הכפל הנזכר. ואמר הלא אנכי נטעתיך שורק כלומר שהוספתי לך שש מאות ושש מצות מנין שורק עבור מעלתך הנפלאה מכל האומות ואילו כהם חטאתם ג"כ היה נחשב אצליכם לחטא ואיך עתה נהפכת לכזה. שאף אצל הגפן נכריה הי' זה נחשב לסר מדרכו לכן חטאתכם כפול למשנ' וזה ענין בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי שגדלתי ורוממתי אותם במצות יתירות וצויתי אותם במצות יתרות להורות על גדולתם ורוממתם שהם קרובים אליו והם עשאו פשיעה ומרידה בי וזה קשה מאוד לפני ובזה הוא סיום הקרא כמעשה ארץ מצרים וגומר עבור שהארצות האלו המה מרומזים על דרגת האדם וידוע אשר חיות ונשמת אומות העולם אינם ניקחים כי אם מבחי' חיות הארץ אשר על כן נקראו עמי הארצות ומאחר שאף בבחי' הארצות יש דרגות ומעלות משונות זו מזו כאשר ידוע שמצרים הוא הדרגא התחתונה שבחיות הארץ עד שנקרא ערות הארץ וארץ ישראל הוא המובחר והחשוב מכל הארצות עד שנקראת לב הארץ שהוא החשוב שבאברים ומצינו בכתוב שהאומה שלא היתה יכולה לצאת נגד מעלות וחיות הארץ ההוא שהיו יושבים בה והוא מעשי הכותים (מלכים ב' י"ז) כשבאו לארץ ישראל והיה בהם מעשים המכוערים לפי חיות הארץ ההוא ולא יכלה הארץ לסובלם השחית הארץ בהם כמאמר הקרא שם ויאמרו למלך אשור הגוים אשר הגלית ותושב בערי שומרון לא ידעו את משפט אלהי הארץ. וישלח בם את האריות וגו' ומסיים כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ. ובפירוש אמרה תורה ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי' אשר לפניכם וגו' משמע דגרישת הגוים מעל הארץ הי' עבור שלא יכלה הארץ לסובלם והקיאתם. לפיכך אחר שדיבר הקרא במעלת ישראל שבאו עד הלום להיות נקרא שם ד' עליהם להקרא אלהי ישראל מחמת גדול' מעלת' אמר הקרא לכן לא תעשו מעשיכם שיהיו רצוים למעש' ארץ מצרים לבד שישבתם בה וגם אם תאמרו שתעשו בדרגא יתירה שתהי' רצויה ממעשיכם אף לדרגת ארץ ישראל. שלא תקיא אתכם הארץ כנען אשר אתם באין שמה. אף בזה אין אתם יוצאין בזה חיוב עבודה עבור מעלתכם שאמרתי לכם באתם לדרג' גדולה ויתירה להיות אני ה' אלהיכם כאמור. ואפשר שזה הוא משבח הקב"ה בכמה פעמים בתורה אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כלומר דעו וראו כמה מעלות טובות למקום עליכם שבאתם עד הלום להיות אני ה' אלהיכם ומאיזה מקום הגבהתי אתכ' מדרגא התחתונ' שבתחתונה ארץ מצרים ואפשר גם בזה רמז משה ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים הכל על דרך שכתבתי שהשם אלהיכם לא על גדולתם אמר להם אלא בפשוט אמר משה לראיה על זאת שאתה אמרת אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים משמע שלא נתת להם תלוית ראש כי אם שהוצאתם מארץ מצרים ודי להם אם יבואו לדרגת ארץ ישראל ולא יותר ולכן אינם ראוין לעונש כנ"ל ועתה בא הכתוב להוסיף על אזהר' ישרא' ואמר מאחר שאתם באתם אל מעלה וגדולה הזאת להיות נמשל ליועץ המלך אשר המלך קרא שמו עליו הוסיף הקרא לדבר באהב' עם עם ב"י כאילו המלך מדבר עם החביב עליו לבד מזה שכתבנו שאומר לו שמצד גדולתו ראוי להיות עינו בראשו לשום כבוד למלך. חוץ לזה מדבר עמו. ואומר לו ראה מה זה בידך. הרי מי שנעשה ממוצע בין המלך ובין כל בני המדינה והוא תמיד המוציא והמביא מאת המלך כל צורך עבדיו וכל עמו והכל הולך אחר גודל חן וגודל רצוית המלך ובעת שחפצו ורצונו ליירא ולענוש את א' מאנשיו ובבוא היועץ שהוא אוהבו ביותר לפניו מתרצה על ידו פני המלך להיות פניו של זעם הולך מכל וכל ודרך משל צהלו פניו מגודל שמח' אוהב הלז. אז ודאי יקרע הגזר דין או עכ"פ שניקל הדין עד מאוד. וכן בעת שחפצו להטיב להבריות ע"י היועץ הלז ובשעת פסיק' הטובה לב המלך טוב מאוד על ידו. בעין יפה הוא נותן הכל ומפיו יבורך כל עמו ואנשיו בגודל חדוה ושמחה כיד המלך ואך אם לא כן היועץ אצל המלך בתכלית אהבה רבה רק בדרך סרסורא דמלכא מחמת שאי אפשר להיות המלך ובני המדינה בלתי ממוצע ביניהם. די לו בזה שעל ידו נעשה ההטבה והגזירה כפי העת הראוי בלא הוספות הטובה וגריעות הרע כי אינו כדאי באהבתו להמתיק ולהפך הענין. וזה שאמר הקרא מאחר שאתה זכית להיות אתה ממוצע ביני ובין הנבראים. צריכין אתם שתשימו זאת על לבכם שתשמרו חקותיו ומצותיו בדרך היתירה עד מאוד. שתהיו אתם בעצמיכם ראוי לגוף הענין. שאני מטיב לבריות או ח"ו מרע להם. שיהי' הכל אחר מעשיכם ואחר האהבה שלכם בכדי להרבות הטוב' למעט העונש. וזה ושמרתם את חקותי ללכת בם אני ה' אלהיכם. כלומר שכך תשמרו אותם עד שתהיה כל הליכתי והנהגותי בכל הנבראים אחריכם מחמת אהבה וחיבה שלי עליכם. שע"י יהיה כל השפעת הטוב ומיתוק הדין. עבור אהבתכ' הגדולה אלי. או שהקרא מתחלק לשני טעמים. האחד שתשמורו את חקותי כדי שיהיה כל הנהגותי בבחי' שם הוי' הרחמים הגדולים והשני שתזכו שאהי' אלהיכ' להקרא שמי עליכם ושעל ידי יתוודע ויתגדל שמי בפי כל ותראו להיות מעשיכם רצוים לגדולה זו. וזה א' ללכת בם אני ה' הרחמים והב' שאהיה אלהיכם כאמור:

נ״זז. ועל דרך הזה שם אדונינו דוד המלך פניו ואמר אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו פי' אשרי האיש שירא מזה מה שיודע שה' הולך בדרכיו וכל התנהגות כל העולמות עליונים ותחתונים בכל הנבראים והיצורים והנעשים. הכל על דרכי האיש בהטבת מעשיו או להיפוך ח"ו ואם יקלקל דרכיו ומעשיו ח"ו יסתמו כל צנורות ההשפעה של כל הנבראים וחסר לחמם וברכתם. ואף בהעולמות עליונים ח"ו ימעט אורם והשפעתם כמאמר הכתוב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. והוא ענין המעטת אורם ע"י מעשה בני אדם כאומרו (ישע' ה') שמים אור לחושך ועל כן יראת ה' על פניו להיטב כל דרכיו ומעשיו כדי שע"י יתברכו כל העולמות וכל הנבראים והוא יהי' שליח לקבל בשור' נשמתו כל טוב ואור החיים לכל. הרי פרשנו ובארנו היטב מתורה ונביאי' וכתובים שבח כל הנבראים והטב' כול' ורעת' הכל ע"י עם ישראל ואין להם שום מה כי אם מה שמקבלים מבחי' נשמת ישראל:

נ״חידבר איך שאנו נכללין מכל העולמות עליונים ותחתונים בכח גופינו שהוא מן הארץ ונשמותינו שהוא מן השמים ולכן כאשר אנחנו מעוררין עצמינו להודות לשם ה' גם המה כולם יתעוררו ע"י שורש שבנו לברך ולהלל לה' ואנחנו מקרבים את כל העולם לפני צור העולמים ברוך הוא: ובו ט עלים:

נ״טא. ונשאר לנו לבאר עוד איך שגם ענין התקרבות' אל אור פני מלך חיים וגם חובת השירה שהוקצב לכל הנבראים העליונים והתחתונים לשיר שירתו בכל יום כשירת המלאכים וכאומר בפרק שירה שיסד התנא רבי אליעזר הגדול. הכל הוא על ידינו ועלינו לעוררם ולפקדם ולצוותם ולקרבם אל מלך חי עולמים ואין להם כח לומר שירתם אלא בפינו כשאנו אומרין ומסדרין שבחו יתברך יתעוררו גם המה כפי חיות של כל א' להלל לבוראו. ומתוך זה יתבאר היטב ענין הללו את ה' מן השמים שהתחלנו בביאורו ונאמר כי אנו נדמין בזה למלך גדול שיש לו מדינות רבות למאוד עד שנמצא במדינות מלכותו מדינה אחת רחוקה מאוד ממקום מושב המלך ופעם אחת שם המלך על לבו ואמר אולי המדינה הרחוקה הזאת אשר תחת ממשלתי לגודל המרחק הרב והדרך הרחוק אשר מהתם להכא ואין השיירות מצויות להיות עובר ושב משם: יושכח מאתם את שמע המלך ויסוף זכרי מאתם ולא ידעו כלל אם יש להם מלך מושל עליהם או לא וגם שמי לא יודע להם מהפלאות חכמתי וגבורתי הנוראים על פני העמים תחת כל השמים וכבודי יוסר מאתם ומה גם טוב חסדי ורוב רחמי שאני מתנהג עמם לא ידעו כי מאתי הוא ויתלו הכל בפקידי ואדוני הארץ שאני מנהיג אותם על ידם ויסברו כי מאתם הוא והעיקר הכל ע"י התרחקותם וחסרון ידיעתם מגדולתי לא יעוררו עצמן במדתן להשתוקק ולחשוק שיתקרבו אלי ויבואו לראו' פני וע"כ לא אוכל לישא משאת מאת פני אליהם ולתת להם מנות ומתנות רבות כיד המלך אחרי שלא יתעוררו עצמן בהתקרבותן ושרוצים בטובתי והמלך הנה רוצה מאוד להטיב לאנשי מקומות ממשלתו בהטב' יתיר' ושיתברכו על ידו מגנזי המלך כי חפץ חסד הו' מה עש' המלך החכם ברוב חכמתו נתן תפקידו וצוה להתקשר מדינה הרחוקה הזו עם המדינת הקרובים למלכותו ונטל משפחת בני אדם האוהבין זה לזה באהבת אמת ונצמדי' יחד בקירות לבם ונפש' קשור' בנפשם ויפרדו איש מעל אחיו והושיב א' במקומות הסמוכים לו והשני במדינה הרחוקה הזו כמו אב ובנו החביב עליו הושיב האב בעיר קרית מלכותו והבן בקצה גבול מדינה הרחוקה וכן שני אחים ורעים האהובים הושיב א' בעיר הקרובה אלי' והשני במדינה הרחוק' ואמר מאחר שהגופות יהיו רחוקות זו מזו והלבבות קרובות ויסוד מושרש ומוטבע בטבע העולם שכל דבר יומשך אחר שורשו וארץ מולדתו ובתוך דרך העברתם בכל מדינות ממשלתו מעיר המלך עד קצה גבולו דרך עובר אורח להיות שיחו עלי דרך במילי דנשתמע בעירו ובפרט אם אחד בא מקרית עוז עיר המלוכה כל באי עולם שואלין ודורשין את פיהו להגיד להם דבר המלך ודתו והוא יספר ויודיע להם דברים אשר לא ידעום מגודל הדרת כבוד המלך וזיו יקר תפארתו ורוב חכמתו ועוצם בינתו וכל מעשה תוקפו וגבורתו ופרשת גדולת מלכותו וביותר טוב חסדו הגדול שמתנדב עם בריותיו אנשי מלכותו בכל הטובת והשפעת וברכות בכל יום ובכל עת ובכל שעה עד כי חדל לספור כי אין מספר לרוב טובו וחסדו הגדול שעוש' עמהם כאשר יכלון שאת וינהלם בחסד וברחמים עד אין קץ ויהי כאשר ישמעו אנשי המדינה הרחוקה הזאת את דברי בן כרך שראה את המלך הזה יתחילו הכל לפאר ולשבח ולרומם ולהדר ולברך לעלה ולקלס למי שעושה את כל הנפלאות האלה ועל רב זיו יקר הדר כבודו והכל מספרים עוזו ונפלאותיו ורוב טובו וחסדו על בריותיו עד שכולם משבחים ואומרים אשרי המלך שמקלסין אותו ואשרי העם שככה לו וכולם רוצים עושים דברו ולעבדו בירא' ופחד ולהודות לשמו בכל יום תמיד ואהבתם ויראתם אל המלך בערה בם עד שנתוודע ונתגדל ונתרגל שם המלך וכתרו והדר תפארתו בכל המדינה הרחוקה הזאת ומלאה הארץ ההוא דעת את המלך ושמו נודע להם שהוא מלך עליהם והם עבדיו ומבקשים לעשות רצונו וכולם מגמתם ורצונם וחפצם למאוד להתקרב ולהתחבר עם מלכם המפואר ומהולל הזה והולכים ונוסעים דרך כל מדינות המלך ושבח המלך ירצו בפיהם עד אשר נתקשרו כל המדינות הקרובו' והרחוקות בקשר אמיץ וחזק ונעשו כולם כאחד וכולם מקבלי' עליה' עול מלכותו ומפארין אותו כראוי לכבדו באהבה רבה ממש בכלות נפשם לאהבת המלך וכן הוא ממש בענין עולם השפל והתחתון הזה כי הנה בורא כל עולמים ב"ה וב"ש האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם וכל הנמצאו' מצור' הראשונה שבעולם העליון עד יתוש קטן שבטבור הארץ הכל מאמתות מציאתו לבראו ועלה ברצונו לעשות בעולם התחתון הזה אשר אנו שוכנים בו ארבע' מיני' כוללי' לכל צבא הארץ הם דומם צומח חי מדבר וכל הנבראים האלו כללותיהם ופרטותיהם מכל מה שיש בארץ הלזו הכל יסודת' ושורש' מן הארבע יסודות הידועים שהם אש רוח מים עפר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וז"ל ארבע' גופים הללו שהם ארמ"ע הם יסודות כל הנבראים למט' מן הרקיע וכל מה שיהיה מאדם ובהמה ועוף ורמש ודג וצומח ומתכות ואבני' טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבע יסודות אלו נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע מחוברים מגולם וצורה וגולם שלהם מחובר מארבע יסודות האלו וכו' עד וישתנו כל אחד ואחד מהם ויש גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חי' ויש גופים שיהי' בהם חזק' מיסוד העפר כמו האבנים וכו' ע"כ והנה התחלקות מהותם ותוארם וכוחם רבו כמו רבו עד מאוד התחלקות כל מין ומין ופרטות המין בפני עצמו על שאין דעתם דומה זה לזה והשתנות פרצופם זה מזה ואך כולם נטבעים במטבע אחת טבעו של מלך אשר שמו הגדול נחקק עליהם כדרך צור' המלך בשר ודם שנחקק על המטבע מהגדולה בגדולות שעולה לסך רב עד קטנה שבקטנות כמו פרוט' וחצי פרוט' על הכל צורת המלך נחקק עליו ומכח הטבע' במטבע אחת לפעמים נעשה מהפרט כלל ומהכלל פרט כי מטבע הגדולה מתחלקת לכמ' פרוטו' וכן כל פרוטה ופרוט' מצטרפת לחשבון גדול שבמטבע הגדולה כך הטביע צור העולמים ב"ה כל הנעשים כולם אשר בארץ מקטן ועד גדול במטבע שלו שהוא ארבע אותיות שמו הגדול הקדוש הוי"ה שהוא שורש לארבע יסודות ארמ"ע ועל ידו נתהוו כולם בארבע יסודות נגד ארבע אותיותיו לידע ולהודיע ולהוודע שכולם נטבעים במטבע של ממהקב"ה ואך התחלקותן והבדלתן זה מזה מתפרש עד מאוד לפי האיכות שבכל פעולה ופעולה כפי כח הצורה והמדע שהשפיע ונתן וחלק שמו ית' וית' לכל מין ופרט בפני עצמו ולכל אחד צור' ודעת לבד עד שלא תמצא בכל נמצאי עולם שיהיה דעת שני דברים מפרטי הפרטים דומין זה לזה מכל הנעשים על פני האדמה. והכל בגין דישתמודען לי' שכל יצוריו יבינו וישכילו את יוצר' ובורא'. ויכירו וידעו אשר המ' יצורי כפו של מלך המלכים כאשר יהי' זאת אי"ה לעתיד במהרה בימינו כאשר אנו מבקשי' לפניו ית"ש שידע כל פעולה כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משל' וסוף מעשה במחשבה תחילה שכך עלה במחשבת המקום ב"ה בעת הבריא' שדיע' ישימו כל בריותיו להבין ולהשכיל כי המה נבראיו וידעו כי גדלו גבורותיו: ועי"כ יפארו ויברכו ויהללו שמו וכל אחד ואחד יתן שבח להקב"ה בדברי שירות ותשבחות אשר הוקצב לכל אחד ואחד ולכל מין ומין לומר שירה לפני בוראו בכל יום כנ"ל ושעי"כ יתקרבו ויתקשרו בקשר אמיץ עם החיות שלהם אל שורשם מלך עולמים ב"ה וב"ש מתתא לעילא וה' הטוב יריק עליהם ברכ' ורחמי' ושפע מעילא לתתא בברכת שמים ממעל עד ברכת תהום רובצת תחת להיות כולם נמצאים בטוב' כידו הרחבה והמלאה אמנם תמים דיעות ב"ה היודע מחשבת כל היצורי' אמר הנה כל הנבראים הללו רחוקים במרחק רב מאור זיו הדרת תפארתי ואין עובר ושב מהכא להתם אולי ח"ו יושכח מאתם את שמי הנכבד והנורא המהולל בגוי' ולא ידעו כי מאתי הוא מנוחתם שהונחו בעולם הזה וח"ו יפרדו מאתי וזכרי יסוף מזרעם. מלידע רב גודל הפלאת חכמתי וזיו יקרי אשר אין ערך לה ואפס בלתה. ורבות מופתי גבורתי אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת. ולגודל חסרון ידיעתם וקלות דעתם ח"ו ימוש מפיהם תשבחתי והלולי להיות כל הנשמ' תהלל יה וממיל' לא יהיה להם במה להתקרב ולחשוב בדביקות מלכם ב"ה להתעורר למט' עם החיות שלהם לידבק למעלה שעי"כ ירד כח השפעתי ורב טובי וחסדי עליהם ואדון על כל המעשים ב"ה רצה שיהי' ברוך ומבורך בפי כל הנשמה בכדי שעי"כ יהיה גדלו וטובו מלא עולם ומה עשה המלך טוב ומטיב לתקן את זה ברא את האד' על הארץ ויפח באפיו נשמת חיים וכללו מן העליונים ותחתוני' כמאמר רז"ל (מ"ר בראשית פ' י"ב) רבי עזרא בשם רב אמר כל מה שאתה רוא' תולדות שמים וארץ הן שנא' בראשית וכו': בשני ברא מן העליונים שנאמר ויאמר אלהים יהי רקיע בשלישי ברא מן התחתונים ויאמר אלהים תדשא הארץ ברביע ברא מן העליונים יהי מאורת בחמישי מן התחתונים ישרצו המים. בששי. בא לברוא את האדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים עכשיו העליונים מרובין מתחתונים בריה אחת. ואם אני בורא מתחתוני' עכשיו התחתונים רבי' על העליוני' בריה אחת ואין שלום בעולם אלא הרי אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם וגומר. עפר מן האדמה מן התחתונים ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים וכו' ע"כ. הרי שבריאת האדם הוא הנכלל מן העליונים ותחתונים בכח גופו ונשמתו. וזה פי' יום הששי ויכולו השמים והארץ פי' שעשה בו בריאת האדם שבו נכלל בחי' השמים והארץ. דהיינו הנשמה מן השמים ונכלל מכל העולמות של מעל' בארבע' בחינותי' נפש רוח נשמ' ונשמה לנשמה. אשר נלקח מארבע עולמות אבי"ע לבד חלק הנקרא יחידה שכתבנו לעיל (בשורש השני ענף ב') כי לבחי' זו שיהי' בשלימות לא זכה אדם בה כי אם משה רבינו ע"ה והוא נגד עולמות אין סוף כידוע. וברא את גופו מן הארץ הנכלל מן ארבע יסודת ארמ"ע שהם שורש כל בחי' דצח"מ. והנשמה הקדושה הקרובה אל המלכו' בעת בואה אל העולם השפל הזה ובגוף הנכלל מכל צבא הארץ והנה תחשק ותתלהב להתקרב ולהתדבק אל מקור שורש' מקום אשר לקח' משם. גם הגוף העכור הנקשר בה. יבוטל ויוכנע גשמיות ארבע יסודות אשר בו. ויהפך לטבעה ולאהוב את אשר אהבו נפשו ולחשוק למקום אשר חשקה נפשו. ומשניהם יעלה קילוסו של הקב"ה. ופאר וכבוד נותנין לשמו הגדול והקדוש אשר מעולם ועד עולם אין יחוד כיחודו. והוא ראשון לכל דבר אשר נברא וכל הנבראים מכוחו נבראו והאדם הוא בבחי' הכלל אשר בו נכללו כולם. ומהכלל נעש' פרט להיות בעת אשר מתעורר עצמו אל עבודת מלכו ב"ה. להללו ולשבחו ולספר הודו ויקשר ויקרב את כל כח נשמתו אשר בקרבו משמי השמים וכל כוחי גופו הנכלל מכל ברואי הארץ אל מלך חי עולמים שהוא החיו' והנשמ' של כל העולמות. והוא יחיד ומיוחד בשמים ובארץ והכל שלו. כי הוא שח ויהי וצוה ונבראו כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אז כל השרפים וחיות ואופני הקודש וכל מלאכי מרום וכל צבא השמים הנכלל בשורש נשמתו. תאין ומתכנשין כחוזו אדוותא ומתקבצין יחד ומקדישין ומעריצין שמו בקודש ושבח נותנים לו כל צבא מרום והחיות ישוררו. וכרובים יפארו ושרפים ירונו. ופני כל חיה ואופן וכרוב הכל לעומת שרפים שרפי אש העולה משבחי ישראל מה שמשבחין למלך הכבוד באמתיו' לבבם בלהב יקודי אש ורשפי רשפי אש שלהבת יה לעומת חיות הקודש הזה נהדר בכבוד על המרכב' כי כולם נכללו בשורש נשמות ישראל ולכן אין מלאכי השרת אומרים שיר' למעל' עד שיאמרו ישראל למטה כדאיתא (בחולין צ"א ע"ב) כי אין בפרט אלא מה שבכלל וכשהכלל מתעורר עצמו לפאר למלך הכבוד מגיע לכל הפרטי' ונעשה בפרט כמו שהוא בכלל להודות לשם ה' וממילא גם נשמת כל חי בארץ וכל הנבראים התחתונים לאשר שכולן כאחד נכללו בגופן של ישראל כאשר בארנו כולן מתעוררין ע"י שורשם שבנו שכל דרגא ודרגא יעלה תפארתו תפארת גדולת כל א' וא' לפי כחו והכרתו בגדולת בוראו להודות ולהלל ותפאר ליוצרו בבחי' השיר' שהוא חובת כל היצורים להודות ולהלל בפרק שירה שלו כנאמר למעל' ואח"כ מהפרט נעשה כלל שכל הפרטים ופרטי הפרטים החיות של כל אחד מהנבראים הנכללים באיש הזה כולן מתקבצין ומתקרבין אל האדם הלז אשר נכלל מהם והוא המעלה אותן ומקרב אותן ומיחד אותן למלך יוצר כל והוא הסולם המוצב ארצ' וראשו מגיע השמימ' וע"י הסולם הזה כולן עולין עד לשמים למען ידעו שהוא היוצר הוא הבורא וכל פעל ה' למענהו להרבות כבודו שימלוך על כל העולם כולו בכבודו שיכירו וידעו כל יצוריו כי הוא יוצרם עד שיאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך כנ"ל:

ס׳ב. ואך בענין התקרבותם אל בוראם ב"ה ע"י האדם לא כל העתים שוות בזה ומהות התקרבותם ע"י האדם הוא כדוגמת המלך שממנה ממונה הגדול על כל חילו וכל צבאיו וחיילותיו אשר בכל מדינות מלכותו והנה עבודת הממונ' הלז הוא על שתי פנים הא' שכל ימי העבוד' ועת מלחמת המלך באויביו חיוב עליו להקימה ולהעמידם להקים כל א' על משמרתו ללחום מלחמתו. וגם לקבל מהם ולאסוף מכולן כל מנות המלך להביאם אל גנזי המלך והב' עת אשר ישבית מלחמות הארץ ורצונו לעשות שמח' לכל שריו ועבדיו ובכל עת יום שמחת חדות המלך פקודתו להממונ' הלז לבוא עם כל חילו וצבאיו לשמחתו וללמד לכל אחד ואחד מהם מה שיפאר ויברך את המלך בעת בואו לראו' פניו בעת שמחתו. בלשון צח נאה ומהודר ושעי"ז יקבלו הם מתנות וברכות ומשאות מאת פני המלך. והחיוב הלז מוטל על האדם עם הנבראים התחתונים א' שעל ידו יתעוררו עצמן להודת לה' בבחי' השור' כנזכר. וגם לברר מכל אחד הראוי לבירו' הניצוצות לברר מאתו ניצוצות הקדושה השוכני' בו להביאם אל גנזי המלך מלך עולם ית"ש. ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם וזה הכל הוא בימי החול שהו' עת מלחמות ה' באויביו דהיינו לתקן הכל כענין זה להיות הקדושה מתגבר על אויביו הס"א וקליפות החיצונים. בכדי שיוכלו כל הניצוצות הקדושות לשוב למקומם הרמתה ולהזדכך בזיכוך רב בכדי שיהא ראוי להתקבל על הקודש: וזה הוא עבודת הקודש שבחול על האדם ועל הנבראים לכן חיוב עלינו בני ישראל בעת קדושתינו להקים גם את הנכללים בנו ע"י שורש חלקם אשר בתוכנו שבכל דרגא ודרגא יתגבר כח הקדושה ויוכנע כח החצוניות שבה לפני מהות' ולהעלות את ניצוצות קדושתו למעלה ולמעלה:

ס״אג. וזו הוא כוונת אמירתינו בימי החול בקפיטל הללו את ה' מן השמים הנזכר והוא בדרך צווי ופקידה לעורר לכל העולמות העליוני' ומלאכי מעלה וכל הנבראים אשר בעולם התחתון הנרמז הכל בקפיטל הלז כידוע כי מן השמים הוא עולם אצילות ובמרומים בריא' ומונה והולך כל ארבע עולמות אבי"ע ובהגיע מחשבתו אל עולם העשיה מקשר כללו' עשי' ביצירה ויצירה בבריא' עד המאציל העליון ואח"כ הללו את ה' מן הארץ וסופר ומונה כל ארבע יסודות ארמ"ע וארבע' מיני דצח"מ כאשר כתבנו למעל' והכל למען יתוועדו כולם לקרוא בשם ה' ולהודו' לו שהיא בחי' עבוד' המוטל על הנברא להודות לבוראו כי הוא חובת כל היצורים וגם לקבל מהם מנות המלך הם הניצוצי הקדושה השוכנים בהם להעלותם למרום שבתם. ושיתגבר כח הקדושה בכל מין ומין לפי מהותה:

ס״בד. אולם ביום שבת קדשינו שהוא יום תפאר' המלך ורצונו בשמחת כל העולמות וכל הנבראים ומכל התגברות הקדושה והניצוצות שעלו כל ימי החול הקב"ה מתעטר בהם בשב' ועוש' אות' עטרה לראשו ועטר' תפארת בראשו אשר נאמר בו ישראל אשר בך אתפאר ורמז בו יום שבת כי ב"ך אתפאר גימט' בשבת במספר השוה כי בשב' מתעטר ומתפאר באלו הניצוצות שעלו בכל ימי החול ואח"כ כליל תפארת בראשינו נותן לנו שמהנ"ק האלו נעש' אז כתר ועטרה על ראש ישראל ונעשה הכל למוחין קדישין ועוד נראה שמחתינו כמ' הקרא ולישרי לב שמחה ע"י המנות ומתנות שנותן להם הקב"ה בחדות הקדושה אשר עלה ע"י מעשינו הטובים ותפלתינו של כל ימי החול ולעינינו מראה הקב"ה החדוה והשמחה ועטרה על ראשו אשר לפניו מכח מעשינו. ובזה נתישר כוחינו על העבר וכח וחזקה מוריד עלינו ע"י המוחין קדישין להיות עוד נעבוד עבודתו בשלימות. והאדם המבין את כל זאת מה גדלה חיובו בעת ההוא לאסוף את כל חילו הנכלל בגופו ונשמתו שגם המה יזכו לקבל פני המלך בעת שמחתו וחילם יישר מעתה ומנות המלך כולם יקבלו באהבה וחיבה כדברי הזוהר שנביא למטה ולהורותם ולידעם איך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו. וכל הכבוד הזה הוא שלו ושמושל במעלה ובמטה וכזה ראוי להיות אמירתנו בהשבח של הללו את ה' מן השמים ביום שבת ק' וכבר כתבנו כוונתו לימי החול:

ס״גה. ועתה ביום השבת נשתנה שבחו למעליותא שאנחנו רוצים לשבח בתפארת גדולה להקב"ה איך ששמו נשגב לבדו בכל העולמות ובכל הנבראים וקדושתו אשר קיבל מאתנו מימי השבוע יתעלה להיות עטרת תפארת בראשו שלא לבד אנחנו בני אדם נהי' נזכרים לפניו לטובה רק מעוררים אנחנו את כל חיל צבא השמים וכל הנבראים התחתונים אשר כולם נכללו בנו שכלם יבואו לראות פני המלך ולשמוח ביום שמחתו: ושבח וגדולה וכבוד יתנו אז למלך יוצר כל בגודל חדוה ותענוג שרוצה בשמחתם ובהלולם. וגם מחמת גודל מעלת השבת אין בו בחי' בירור הנצוצות כאשר יבואר אי"ה בחלק השני (דרוש הז') הטעם בארוכה. ואך התקבצות כל הנבראים הוא לבוא ליום חדות המלך מלכי המלכים. ולקבל אור זיו הדרת יקר תפארת פני שמחתו ית"ש. ושיתברכו כולם מברכת פיו ית"ש כדברי הזו"ק (אמור צ"ד ע"ב) וז"ל בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כולהו חכאין בי' ומלא ברכאין בכולהו עלמין: כולהו מניה אתתקנו. בהאי יומא נייחא דעילאי ותתאי ע"כ וכל הדינים בטלין מהם כמו שסיים שם ובגין יקרא דההוא יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטיר לחדוותא דמלכא עי"ש ולכן בעת מאמרינו מזמור הזה בשבת ק' צריכין אנחנו לתת לבנו בדיעה ובכוונת הלב הזה להיות כאילו מקובצים כולם ע"י להתראות לפני בוראם ב"ה וב"ש וכי יבואו לראות פניו לא יראה פניו ריקם רק להיות בפיהם שיר ושבחה הלל וזמרה לפני המלך ה' ושישמח בהם הבורא ית' ע"ד ישמח ה' במעשיו ויקבלו כולם מנות מאת המלך הקדוש כ"א כאשר יוכל שאת נפשו ולבטל מהם כל הדינים ולגזור עליהם טובות ברוב ברכה וחיות ולקבל הברכה והמתנה שהובא לפניו בכל ימות החול מבירור הניצוצות אשר מהם הוא ויסביר להם פנים ויברכם בברכתו הגדולה והרחב' ולא הוא כדיבורו של חול שהיא בהיפוך שאף ההודאה וענין השירה שלהם הוא בחי' עבודת המלך כי הוא חוב' כל היצורים כאמור למעלה וגם לקבל מהם מנות המלך ונהפוך הוא ביום שבת שבחי' השבח שבפיהם הוא עבור רב שמחתם ותענוגים במה שזכו להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בשבת ומה יומתק למו ענין הזה במה שזכו ליזון עיניהם מאור זיו הדרת תפארת יקר אור מלכם ב"ה וב"ש המתגל' ומאיר עתה ביום שבת ק' בכל העולמות. והמה נתקרבו להיות עומדים לפניו ע"י האדם הכלול מהם מעולמו' עליונים ע"י גופו ונשמתו. ומיד יתחילו בכל חיותם ועוז כוחם לשורר ולרומם להדר ולברך לעלה ולקלס. למי שכל אלה לו ואבה בהתקרבו' אליו גלומי גוש נבראים תחתונים כאלה גם המה ישאו משאת מאת פניו ויקבלו ברכתם לכל הששת ימים כ"א לפי מעלתו ודרגתו ובזה הודו על ארץ ושמים שכל הארץ והשמים יודו לשמו ויספרו תהלתו והכל ע"י וירם קרן לעמו וגו' עד לבני ישראל עם קרובו שבני ישראל הם המקרבים את הכל ומיחדים הכל לשם ה' אשר נשגב שמו לבדו. שיתקרבו כולם להודת לשמו ולקבל הברכה לכל הששת ימים עתה עבור שהוא יום שמחת המלך מלא ברכאין בכולהו עלמין וכל שיתא יומין מניה מתברכין וברכת ה' היא תעשיר זו ברכת שבת כמ"ש במדרש (בראשית פ' י"א) וכוללת כל הברכות הן ברכת עבודת ה' לכל ימי השבוע וקבלת המוחין קדישין הנזכרים והן כל הברכות הנצרכי' לכל הנבראים והמה מנות ומתנות המלך מרוב שמחתו ונקרא מתנת חנם אף שאינו כדאי השמחה גורם לכל:

ס״דו. ועבור זה אנו משבחין להקב"ה השבח לעושה נפלאות גדולות לבדו בשבת כי מאחר שכל שיתא יומא מניה מתברכין וגזירת כל הטובות הכל ביום השבת לפי שהוא עת שמחת המלך. וידוע אשר בעת השמחה אין דרכו לדקדק עם בריותיו להעמיד על שורת הדין לכן אנו משבחין אותו שעושה נפלאות גדולות לבדו שהנפלאות נגזרים בדרך הגדולות שגדולים הם מזכות האדם כי לבדו הם שגוזר כפי הטבת לבו ורוב שמחתו בעת ההוא:

ס״הז. והנראה עוד לפרש השבח הלז של לעוש' נפלאות וגו' לפי מעלת השבת בדרך הקרוב בפשטות הדברים. ומתוכו יתבאר טעם על מה שאנו קורין שבת שלפני הפסח שבת הגדול כמ"ש (בש"ע א"ח סימן ת"ל) ע"ש וידוע מה שרבי' מקשין על זה דא"כ הוי ליה ליחס הגדולה ליו"ד בחודש אפי' אם חל בחול כמ"ש בט"ז ובמ"א שם אכן לפי מה שכתבנו לעיל שכל הטובות הנעשים לאדם בכל ימי השבוע הכל נעשה ונגזר למעלה ביום השבת. והנה בדרך משל אם יבואו ליסטי' או איזה רעות המתרגשות לבוא לעולם. וימצא את האדם ביום ב' או ג' בשבת והקב"ה מצילו מידם הנה הנס וההצלה הזו שינצל מכף אויביו הי' נעשה ונגזר ביום השבת שלפניו בעת אשר הבעל הנס לא היה מכיר בו כלל לא בנפילת הלסטים עליו ולא בהצלתו מהם. כי עדיין לא בא עליו הרע ובפיו לא צעק אל ה'. ורק המביט לסוף דבר בקדמותו וידע וראה בצעקת האדם מה שיהיה אח"כ גזר עליו הברכה שיהיה ניצול מן הליסטים בעת צעקתו כשיצעק אל ה' ולפ"ז הברכה והמתנה ניתן לו בעת שאין בעל הנס מכיר בו עבור מעלת השבת לזה אנו מעלים לשבח הזה בשבת שעתה הוא דרכו לעשות נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בהם עתה כלל והוא גוזר עליו עתה הגזירה הטובה הזאת ועושה לו עתה נפלאות גדולות ונסים לבדו בלתי ידיעת בעל הנס וזה שאמר שם שבת שלפני הפסח קורין שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כי אף שהנס של יציאת מצרים לא היה כ"א ביום ה' בשבוע הברכה וההצל' היה נגזר ביום השבת כנ"ל ויפה אמרו מפני הנס שנעשה בו בו ממש נעשה ונגזר להעשות הנס ועל זה שיבח דוד המלך ע"ה ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגומר כי שמחתני בפעליך ומה גדלו מעשיך ה' איש בער לא ידע עד להשמד' עדי עד הכל ע"ד הנזכר שבשבת טוב לה' על כי גדלו מעשיך בו שהברכות שבו המה נפלאים מבעל הנס ונקראים גדולים כי נתינת הברכה בו הוא קודם צעקת בעל הנס ומה גדלו מעשיך עבור זה בדרך לעושה נפלאות גדולות לבדו שהרי איש בער לא ידע זה האיש לא ידע עתה על מה לצעוק. ואתה ברחמיך הרבים ברכתו עתה. אשר בעת שיפרוחו הרשעים ויציצו כל פועלי און לפעול הרעות לזה. ישמדו עדי עד בלא יוכלו להזיקו:

ס״וח. ואפשר לרמז עוד בדרך זה כי הנה אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה כמ"ש (בערכין פ"ב ובסוטה ט' ע"א) ואם ביום השבת עדיין לא נתמלא הסאה ולא הגיע להיות הקש נתקשה כ"כ שיהי' בו כדי שבירה אך האל הטוב רואה במעשיו שביום ג' או ד' יתמלא סאתם נותן עתה בהשבת הקודם הברכה לשבור שיני רשעים ולהציל את עמו ישראל מידם וזה שאמר בפרוח רשעים כמו עשב להיות מתקשה עד שישבר כמאמ' חז"ל אבל עתה עדיין לא נתקשה אעפ"כ שמחת וקדושת היום גורם לגזור מהיום להיות הפח נשבר ביום הזה ואנחנו נמלטנו וע"כ מה גדלו מעשיך ביום הזה אף שעדיין עתה הוא בפריחה בעלמא ולא הגיע לכדי שבירה אעפ"כ הגזירה נחרץ עליהם להשמדם עדי עד:

ס״זט. אתה הראת לדעת מכל דברינו שבארנו עד הנה. אשר עתה ביום שבת קדשינו כל העולמות עליונים וכל הנבראים התחתונים כולם מתקבצין ובאין להתקרב ולהתראות לפני בורא כל עולמים ב"ה וב"ש כי הוא יום שמחתו ורצונו בשמחת כל העולמות וכולן משבחין ומפארין ומעריצין לאשר בקודש נאדר והכל ע"י איש הישראלי בכח גופו ונשמתו והוא המחבר את האוהל להיות אחד ובפרט באמירת המזמור הלז המכוון נגד תפארת ישראל שבו נתפרשו כל העולמות שלמעלה וכל יסודת הארץ התחתונה ודומם צומח חי מדבר כנ"ל והוא מקשר את כולם מתתא לעילא ומיחד את כולם ביחוד גמור מעילא לתתא ונעשה עי"ז בחינת וא"ו כידוע שכל מקום שעילא ותתא מתכוונים לדבר א' נתקן בחינת וא"ו זו כי ימי הארץ הם ששת ימי הבנין והשבת הוא אתכללות' והכולל את כולם וגם כל צבא מעלה הם ששת ימי הבנין וכנסת ישראל הוא אתכללותם ובהתחבר הששת שבארץ עם הששת שבשמים ובין כולם נתיחד שמו על הקב"ה שהוא אלופו של עולם ויחודו של עולם המיחד הכל להתקרב אליו ביום השבת אז נתקן הוא"ו שגי' אחד ונתעלה שם ה' הנרמז בו' תיבות של שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מחמת אחדותם והתהפכותם יחד פא"פ והכל הוא מטעם המבואר בספר הפרדס שהבאתי (בתחלת שורש הזה) שיום השבת הוא יחוד תפארת ומלכות והוא בחי' הוא"ו הנ"ל שהוא במדת התפארת המיחד את הכל ולכן אנו אומרין בשבת כל השבחים הללו שהיא פאר וכבוד נותנים לשמו לפיכך יפארו וכו' וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הכל על שם הנזכר כי מדת התפארת היא הכלול מכל בחינת השמים ממעל והארץ מתחת וכולן מתיחדין באל א' ומפארין ומהללין שמו אשר נשגב לבדו ואין יחיד כיחודו והכל בגודל השמחה ורב התענוג כי יום שמחות הוא לפני בורא עולם ב"ה ואז נעשה השם מ"ה באשלמותו בהכנסת האל"ף בו ומה שהי' במספר מ"ד המורה על הדין שהוא דם נעכר ונעשה חלב שהוא גודל הרחמים ונעשה מ"ה שמו ועי"ז נתקן התפארת אדם לשבת בית ונתגדל התפארת ישראל ע"י כנסת ישראל שיהיו מוכני' לעלות להר גבוה לבית ה' ע"ד נשבע' בטוב ביתך קדוש היכלך ובעת התיקון השם הנורא הלז של שם מ"ה נגמר ונתקן היטב בחי' הבריא' כידוע מכתבי האר"י זללה"ה שגמר תיקון הבריאה היה על ידי שם מ"ה החדש ונקרא חדש על שם שאז נעשה ונגמר הכל על תיקונו בכל הי"ב צרופי הויה:

ס״חוהם י"ב פעמים כ"ו מספר חדש ונתקן הכל היטב ורומז על הגאול' שלעתיד שנזכה במהרה לאורו בחינת אור חדש על ציון תאיר וכו':

ס״טוכל דברינו הנאמרים ומבוארים בכל השורש הזה רמז לנו מלך יוצר כל ב"ה בקריאת השם שבת שהוא נוטריקון ש"מו ב"ו ת"פאר וגם ש"מך ב"כל ת"תעלה הכל להורות על ענין התפארת העולה להקב"ה בו מכל העולמות ומכל הנבראים ע"י האדם אשר על כן קראנו השורש הזה בשמו הנרמז עליו למען יהי' לך לאות ולסימן לכל דברינו בשורש הזה והיה השם הזה לך לזכרון לעשות ולכוין כן כמצווה עלינו מפי מלך עולם ברוך הוא וברוך שמו וכאשר גילה סודו אל עבדיו הנביאים והיה א"כ תעשה הקב"ה יאיר על נפשך ושורש חלקך בעולמות עליונים קדושת השבת אשר נרמז בו כנ"ל ושב"ת ברכ"ה ת"קבל מאת צור העולמים ב"ה ולכל הנלוים אליך ולכל המסתופפי' בצלך וכל הנכללים בשורש נשמתך להניח ברכה על ראשך ואל תוך ביתך אמן ובזה נשלם מה שרצינו לבאר בשורש הלזה:

ע׳סליק שורש החמישי. עוזך בו לדורשי. נפשי נועם אליו תבקשי. להתחיל ולסיים שורש הששי: