סוד ישרים, פרשת זכורSod Yesharim, Parashat Zakhor

א׳זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו':

ב׳איתא בגמ' (מגילה יח) כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה וכו' ובמדרש תנחומא (פ' תצא) כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור פניהם שוין וכו' מלה"ד למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים נכנס הקערה לפניו מלא כל טוב אמר זכור פלוני אוהבי משקנח את הקערה אמר זכור פלוני שונאי אמרו לו אוהביו זה הזכרת וזה הזכרת אמר לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה הזכרתי על קערה ריקם וכו':

ג׳הענין שצוה השי"ת לזכור תמיד מחיית עמלק ביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה משום שאינו דומה הטעם והנייחא שיש להאדם בטובה כזו שמורגל בה מכבר להנייחא והטעם שמרגיש האדם מהתחדשות הטובה שמתחדש אצלו כל פעם מחדש לכן אף שלעתיד יהי' זורח לישראל הבהירות בתמידות בלי שום הסתרה עכ"ז צוה הש"י לזכור תמיד ההסתר של עמלק איך שהוציא אותם הש"י מהשעבוד של אותו ההסתר למען שיהי' לנו בכל פעם נייחא חדשה ומזה יבוא לנו חשק חדש לעבודה וענין זכור מבואר בגמ' (שבת פו:) כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם זכור את יום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום וכו' כי עצומו של יום הוא כמו שהוא מפורש נגד עיניו ממש באותו היום בעצמו וזה נקרא זכור כי ביום מחרתו נקרא זה שהי' מאתמול שמור בחינת נקבה וכאן צוה לנו השי"ת שיהי' תמיד זאת נגד עינינו כמו בעצומו של יום ממש וזהו זכור בחינת דכר וזהו שאיתא שם נאמר כאן זכור ובשבת כתיב זכור כי קדושת שבת הוא שאז מכיר האדם מפורש שאין לו שום כח לפעול מבלעדי השי"ת ולעומת זאת הקדושה הוא קליפת עמלק שהוא מכסה ומסתיר הכל ואומר שאינו מועיל לאדם שום עבודה ופעולת המצות כי מה יכול האדם לפעול מבלעדי השי"ת. ועל הגוון הוא כמו שבת שמורה ג"כ שאין שום כח הפעולה להאדם. אכן החילוק הוא שישראל אומרים שכל זאת הוא רק מצד השי"ת אבל מצד האדם כתיב ששת ימים תעבוד וגו' היינו שבהגבול שהציב השי"ת שיהי' להאדם בחירה בזה הגבול מוכרח האדם לעבוד ולפעול כפי כוחו רק ביום השביעי תשבות היינו למעלה מהגבול של אדם בעת שמנהיר השי"ת מיומין עלאין אז אין שום פעולת אדם כלל אבל עמלק אומר שאין שום בחירה להאדם ואין שום מקום לעבודה ח"ו ואומר מאחר שחפץ השי"ת שיהי' נקרא מלך הי' מוכרח ח"ו לברוא את העולם כי אין מלך בלא עם וזאת הדעה הוא השורש מכל ע"ז שבעולם ר"ל אך טח מראות עיניהם כי לפי דעתם הכוזבת שהעולם הוא מחויב המציאות כדי שיהי' נקרא מלך א"כ איזה כבוד מגיע להשי"ת מזה שנקרא מלך כי כל הכבוד מהמלוכה הוא רק כשיש בחירה לעם לעשות כחפץ לבבם ואעפ"כ המה מבטלים את דעתם לעשות רצון המלך מפני כבודו זה נקרא כבוד אבל לפי דעתם הכוזבת שאין שום בחירה לאדם וכל מה שלבו חפץ הוא הכל בהכרח ח"ו א"כ אין מהם שום כבוד לפי דעתם שהכל הוא בהכרח מהבורא ית' ולהנהגה כזו שהכל הוא בהכרח אין צריכין כלל לעם כיון שאין מהם שום כבוד נמצא שמצד זאת הדעה הכוזבת בעצמה מגיע להם כל התבטלות מן העולם וזהו שאיתא במדרש רבה (פ' תולדות פ' סג) כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת ודם ירדפך ועשו הוא שונא את הדם וכו' זה דם של מילה וכו' ודם מילה רומז על עבודת אדם בכח בחירתו לצמצם א"ע ומזה יש כבוד שמים אבל עמלק שמכחיש הכל ואינו חפץ בעבודה כי אומר שכל תאוות לבו הם בהכרח מהשי"ת וא"א לו לצמצם א"ע בהם וזה נקרא שונא דם מילה לזה נאמר עליו כי לדם אעשך ודם ירדפך וכו' היינו שמזה הדעה בעצמה יאבד מן העולם:

ד׳איתא במדרש תנחומא (פ' תצא) ויזנב בך הכה חותן מכת זנב ואתי' כי הא דא"ר חיננא בר שיקלא מה היו בית עמלק עושין חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרין בזה בחרת הוי לך מה שבחרת וכו' וכן איתא בזוה"ק (בשלח סז) בגין דעמלק נטל כל אינון דהוו גזירין ולא אתפרעו וגזר לון ושדי להו לעילא ואמר טול מה דאתרעית בי' וכו'. ביאור הענין כי בעוה"ז בחר השי"ת בעבודת אדם ועל זה רומז מצות מילה שצריך האדם לצמצם א"ע בעד כבוד שמים. ויש בזה שתי מדרגות עור הראשון של הערלה הוא נגד כל האיסורים שצריכין להשליך אותם לגמרי לזה חותכין זה העור וזורקין אותו. ופריעה הוא מלשון הכתוב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו וגו' ובגמ' (יבמות כא.) ילפי שניות לעריות מנין שנאמר פרעהו אל תעבר בו היינו הגדרים שמוסיף האדם להגדיר עצמו מרצונו הטוב ועושה לו סייגים בכח בחירתו וזהו ההיפך מקליפת עמלק כי עמלק מכחיש בבחירת אדם ואומר שהשי"ת הוא כ"כ רם עד שאינו חפץ בעבודת אדם ע"י בחירתו וכ"ד בגמ' (שלהי מנחות) דקורין לי' אלהא דאלהא ולזה אין מעצר לתאות לבו כי אמר שהכל הוא מחיוב המציאות ועל זה איתא בזוה"ק (בשלח סה.) שור וחמור כד מזדווגי כחדא מתקיפותא דלהון נפק ההוא דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו כי שור בהקליפה הוא קליפת כעס כי הרוצח אומר שהשי"ת אינו רואה אותו כי הוא כ"כ רם עד שאינו משגיח בעולם השפל חמור בהקליפה הוא תאוה כי הנואף אומר אף שהשי"ת רואה אותו אך הוא אין לו עינים לראות כ"כ מרחוק ואינו רואה רק מה שנגד עיניו. ומתקיפותא דלהון נפק ההוא דאקרי כלב דהוא חציפא מכלהו וזהו קליפת עמלק שהוא אומר שהשי"ת אינו רואה אותו והוא אינו רואה השי"ת ההיפך ממילה ופריעה של ישראל. ולזה במדבר שהי' אצצם עבודת השי"ת כ"כ בהתגברות עד שלא הרגישו בעצמם שהם עובדים בבחירת רצונם כי הי' נדמה להם שכל עבודתם הוא בלי בחירה כלל וזה נקרא בזוה"ק (שם) דהוו גזירין ולא פרעו כי בעוה"ז בחר השי"ת שירגיש האדם בכח בחירתו על דרך מאמרם ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי כי דווקא ע"י עבודת אדם מדעתו ובבחירת רצונו הטוב יהי' מהפך מר למתוק וחושך לאור כי טרם שנתערב רע בטוב היינו קודם החטא של אדם הראשון לא הי' צריכין באמת לכל בחירת אדם כי הטוב הי' אז נבדל לגמרי מן הרע אבל אחר החטא כשנתערב הרע בהטוב צריך האדם ע"י בחירתו דווקא להאיר את החושך ויברר ברצונו הטוב מן הרע וכ"ד בזוה"ק (לך פט:) עד לא חטא אדם מה כתיב ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' וכתיב לכם יהי' לאכלה ולא יתיר כיון דחטא ויצ"ה אשתאיב בגופא דילי' ובכל אינון תולדין וכו' אמר קב"ה מכאן ולהלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצר הרע יתענג גופא כמה דאתחזי לי' ייכול בשרא כירק עשב נתתי לכם את כל כד אכיל בשרא מההוא בשרא אתענג בשרא דילי' ואתערב דא בדא ואתרבי גופא מני' ומההוא עונג גופא חטא בכמה חטאין אמר קב"ה כפרא על גופא בשרא וכו' היינו כי כיון שחטא באלו הלבושים אמר השי"ת בשרא אכיל והתענג לגופא מבשרא בשרא יהי' לכפרה כי הקנינים של אדם עם האדם לאחדים המה לכן כיון שהכניס אדם א"ע למקום החושך צריך דווקא האדם בבחירת דעתו להאיר שם ולברר הטוב מן הרע ולהאיר הכ"ש בכל הלבושים שלו כי מאחר שרואה האדם נגדו חושך יכול לפשוט מזה שיכול לחפור ע"י עבודתו בזה החושך בעצמו את האור כי כל החושך הוא רק ממה שעמלק מכסה את אור הפנים וכאשר רואים את המכסה המסתיר יכולין להוכיח שתחת המכסה יש אור בהיר:

ה׳איתא בגמ' (סנהדרין כ:) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. והנה המלך הראשון שהי' בישראל נצטווה להכרית זרעו של עמלק כי עמלק הוא נגד המלך ישראל כי עם המלך ישראל מנהיג השי"ת למעלה מדעתו כדכתיב קסם על שפתי מלך היינו שהוא מכוין תמיד לעומק רצונו ית' אף בלי דעתו לכן מתעורר נגדו תמיד הקיטרוג של עמלק כי עמלק ג"כ אמר שכל מה שעושה אף בלי דעת הוא רצונו ית' ולית דין ולית דיין אכן החילוק הוא באמת אף שכתיב קסם על שפתי מלך עכ"ז במשפט לא ימעול פיו היינו שמכוין תמיד לרצונו ית' משום שהולך בעבודה כפי דעתו עד מקום שידו מגעת לזה גם במקום שאין ידו מגעת שהוא למעלה מדעתו שם חותם ג"כ השי"ת שקסם על שפתי מלך שמכוין תמיד לרצונו ית' אף בלי דעת אבל עמלק הוא מסתיר את הכל ואצלו הוא קסם ונחש ושור וחמור שבקליפה וכל זמן שעמלק בעולם כאלו הכנף מכסה את הפנים היינו שמתעה תמיד את דעת אדם ולזה כאשר חמל שאול המלך על אגג אמר לו הנביא חטאת קסם מרי היינו שכל הטעות של שאול שהי' רוצה ליקח את מיטב הבקר לזבוח לד' הי' מזה שעמלק התעה אותו והכניס טעות בלבו וכמ"ש בגמ' (ב"ב) שרבו של יואב למד ליואב בילדותו להכרית כל זָכר באדום וזה הי' שעמלק מתעה תמיד והכניס בלב רבו זה הטעות לזה אמר לו הנביא אשר לא שמעת בקול ד' אף שלפי הדין במקום שהאדם הוא מסופק שב ואל תעשה עדיף אבל נגד עמלק שאנו כיון שהשי"ת צוה להחרימו ואסרו בהנאה ואפילו גרם הנאה אסור משום שכל עוד שנמצא ממנו זכר בעולם הוא מסתיר את האור לכן הי' צריך לפשוט כאן קום ועשה עדיף ולאבדו מן העולם וזה הקום ועשה הי' נחשב לשב ואל תעשה לכן אמר לו הנביא אשר לא שמעת בקול ד':

ו׳וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'. איתא בזוה"ק (פקודי רנח.) לבתר גרמו חובין ושלטא ההיא ערלה ואתדחיין מבית שני לבר ונחתו מתמן לחמוקי ירכין לתתא עד די שרון לתתא ברגלין וכו'. חמוקי ירכין היינו זה המקום הנאמר עליו ויגע בכף ירכו וכמבואר בזוה"ק (תולדות קמו) דאיהו אתר לבר מגופא וכו' וזהו נצח והוד שנקראו לבר מגופא ובזוה"ק (וישלח קעא) דאתברו סמכין דאורייתא וכו' ובזה שנגע בהו חפץ לעשות פירוד בגופא דאילנא ח"ו כי באילן אית עלין ושרשין והכל נקרא גופא דאילנא בעת שהם מחוברין לגוף האילן אבל לא בעת שהם מפורדין ובזה שנגע בכף ירך יעקב הי' רוצה להפריד ח"ו התמכין דאורייתא מגוף האילן ומפאת זאת הנגיעה הוא בזה העולם אם נגע הטהור בטמא נטמא הטהור והלא מדה טובה מרובה והי' ראוי לפי הנראה להיות נמי בהיפך שאם נגע הטמא בטהור יטהר הטמא אמנם יען שאין בזה העולם שום נגיעה שיהי' מבוררת לשם שמים כי מזה שנגע בכף ירכו עשה פירוד שלא יהי' בזה העולם שום נגיעה בטהרה מבורר בשלימות והא ראי' במקום כזה שהוא מבורר בשלימות אף בעולם הזה כגון במקום המקדש נאמר שם כל הנוגע במזבח יקדש וביארו ז"ל יקדש להיות כמוהו והוא משום שבמקום המקדש הוא הנגיעה מבוררת כי שם הוא הכל מבורר בתכלית השלימות אבל חוץ מן מקום המקדש אין שום דבר בעוה"ז שיהי' מבורר ומפאת זה נראה כמו שנפרדו ח"ו הירכין מן גופא דאילנא וזהו שאיתא שם ונחתו מתמן לחמוקי ירכין לתתא עד די שרון לתתא ברגלין וכו' היינו שנראה שנפרדו לגמרי מהדעת כי רגלין הם האברים הרחוקים ביותר מהדעת שבראש ומבאר הזוה"ק עוד וכד יתבין ברגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא ועלמא בכלא יתנהיג ברזא עלאה כדקא חזי ואע"ג דאתדחו לא אשתבקו מני' ולעלמין אתאחידו בי' וכו' היינו שאז יתברר אשר מעולם לא הי' ח"ו שום פירוד ותמיד היו מתאחדין הירכין בגופא דאילנא והתמכין לא אשתבקו מעולם מהמקור. אכן הירך הימין הנקרא נצח נתברר מיד בהתחלת המשיחה של דוד המלך שנאמר שם וגם נצח ישראל לא ישקר היינו שבמדה טובה יש תמיד חיבור מירך ימין להגוף אבל הירך השמאלי הנקרא הוד לא נתברר עדיין עד דמטו רגלין ברגלין וכמו שמצינו גבי דניאל שאמר והודי נהפך עלי למשחית וגו' כי הבירור בירך השמאלי אי אפשר בזה העולם עד עת קץ שיהי' אז כדכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא וגו':

ז׳זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים וכו':

ח׳איתא בגמ' (מגילה יח) כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה וכו' הנה מה נשאר לנו מזה שקבע בנו השי"ת מצות זכירת מחיית עמלק נשאר לנו מזה כמו שאיתא במדרש (תצא) אנו שכחה מצוי' בינינו אתה זכור אתה תמחה מלמעלה ואנו מלמטה כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שעמלק מתיצב תמיד נגד ישראל בעת שהם בדרך טרם בואם אל מקום מנוחתם בשלימות היינו בעת שהם יוצאים מגבולם לקנות גבול חדש ועדיין לא נתבררו בשלימות כי לאחר הבירור כשכבר כבשו הגבול חדש בקנין גמור אז אין עוד שום קטרוג נגדם כי נתברר לעיני כל שהרויחו זה הקנין ביגיע כפם ע"י עבודתם שהכינו א"ע לקנות ואז הוא כדכתיב ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' כי יש הכרה מפורשת שזכה לזה הקנין מפאת עבודתם אמנם טרם שנתבררו בשלימות בעת שיוצאים מגבולם וזה נקרא בדרך כי ישראל עומדים אז בהמיצר שבין גבול לגבול וזה המיצר נראה כחלל כי אז אין הויות ישראל מצד בירורי עבודתם כי לא נשלמו עדיין רק כל הויותם הוא אז מזה המקום העליון שנקרא הוא כדכתיב ובאשר חללים שם הוא היינו בזה המקום הנראה כחלל שם מאיר ממקום היותר גבוה אשר עלה שם ישראל במחשבה תחילה למעלה מעבודה רק מסטרא דילן נראה לחושך ע"ד שנאמר ולחושך קרא לילה ונגד מי הי' אז חושך הלא לא הי' אז אלא הוא ושמו לבדו ונגד השי"ת נאמר לילה כיום יאיר חשיכה כאורה וגו' אלא נגד הרצון שעלה לבריאת עולם נקרא זה האור הבהיר מאוד מסטרא דילן חושך ונגד זה המיצר הנקרא הוא הנראה לחלל מתיצב קליפת עמלק ואמר שגם הוא יש לו אחיזה למעלה מעבודה כמו שנאמר עליו השוכן בחגוי סלע מי יורידני ארץ וזהו אשר קרך בדרך בצאתכם ממצרים כי בעת צאתם ממצרים לכנוס לארץ ישראל לא נתבררו עדיין בשלימות כדאיתא בגמ' הללו והללו וכו' וגמר בירורם בשלימות הי' אח"כ במתן תורה אבל כל זמן שלא נתבררו עדיין הי' עליהם טענה הגם שאז הי' נמי שוכן אצלם אהבה משורש העליון שישראל עלה במחשבה כמו שמצינו אצלם שלא שינו את שמם ולשונם ולא מלבושיהם כמאמרם ז"ל במדרש בזכות שלשה דברים נגאלו וכו' וכל זה הי' מפאת ההתקשרות שיש לישראל בהשורש שעלה במחשבה תחילה בלתי טעם כלל רק מחמת אהבה המוסתרת שיש להשי"ת בעומק לבבם של ישראל ואז נאמר ויבוא עמלק וכמבואר בזוה"ק בהפסוק ועל נסותם את ד' וגו' וכי טפשין הוי ישראל דלא ידעין מלה דא וכו' אלא ה"ק ר"ש בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא וכו' וע"ד מיד ויבוא עמלק וכו' היינו שזה היו יודעים היטב שיש הנהגה שנקרא עתיקא כי מה שהיו מצויינים במצרים שלא נתערבו בהם ולא שינו את שמם וכו' כל זה הי' מחמת שבעומק לבם נקשרים המה בעתיקא רק דבעו למנדע בין עתיקא וכו' היינו כמו שהעני' שעונה אותם השי"ת הוא מאהבת עתיקא כן הוא צעקת לבבם ג"כ מעתיקא וזהו אם אין בקרבינו או הגם שהעני' הוא מעתיקא אבל הצעקה רצו לדעת אם הוא מעתיקא או רק מצד זעיר אנפין וזהו היש ד' בקרבינו אם אין בקרבינו אי האי נשאל בגוונא חד ואי האי נשאל בגוונא אחרא ומשום דעבידו פרודא וע"ד ויבא עמלק כי בעת שישראל עומדים בין מדה למדה ובזה המיצר שוכן האור מעתיקא שהוא למעלה מהלבושים של דברי תורה וזה האור הי' מקודם התיקון של ויביאה אל האדם כי בעת שאמר השי"ת נעשה אדם הי' כלול דכר ונוקבא כדאיתא בזוה"ק (במדבר) ולא הי' בכח הבריאה לסבול אור בהיר כזה בלא שום לבוש ואח"כ הי' הנסירה עי"ז נעשה אפין באפין כדכתיב ויביאה אל האדם ונתלבש האור שיהי' הוי' להבריאה וזהו הלבושים של ד"ת וכאשר רוצים למשוך הוי' מהאור המשולל לבושים שהוא למעלה מתורה ועבודה אז מתיצב עמלק להסתיר זה האור וזהו שאמרו ז"ל כל זמן שעמלק בעולם כאילו הכנף מכסה הפנים כי הוא אומר שהוא ג"כ נקי אגב אמו כדכתיב שוכני בחגוי הסלע וגו' לכן קבע לנו השי"ת זה המצוה מזכירת מחיית עמלק וע"י זה שאנו קוראין פרשה זו בכל פעם נמחה המכסה שעמלק מכסה ומסתיר והפנים נתגלה יותר ובכל שנה ושנה נתגלה יותר בכל פעם הארת פנים של השי"ת וזורת יותר מהאור הראשון שהוא בלי לבוש ונתחזק מזה הויות ישראל ביותר ולעכו"ם מגיע מאור כזה התבטלות ביותר כדאיתא במדרש (פ' תצא) נאמר כאן זכור ונאמר בשבת זכור משל למלך שאמר זכור פלוני אוהבי על קערה מלאה כל טוב וזכור פלוני שונאי על קערה ריקנית וכו' היינו כי באמת כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה וגו' ומכל הבריאה נתגדל הכ"ש בין מצדיקים בין מרשעים רק החילוק הוא שמישראל נתגדל הכ"ש דווקא בזמן שהם מלאים כל טוב וכל מה שנתחזק ביותר הויות ישראל בברכת ד' כך נתגדל הכבוד שמים ביותר אבל הכ"ש אשר נתגדל מהאומות הוא רק בעת שנתבטל קיום הויותם ונתרוקן התמחוי שלהם מכל הטובות אז יש גודל קידוש השם אמנם אצל ישראל אף שמראה להם השי"ת לפעמים לשבות ולהכיר שאין להם שום כח הפעולה עכ"ז אז מברך השי"ת יומין עלאין כ"ד בזוה"ק (בשלח) נמצא שהתמחוי של ישראל היא לעולם מלאה אבל בעכו"ם כשמראה להם השי"ת לשבות שיכירו שאין להם שום כח הפעולה אז נתבטל חיותם לגמרי כמאמרם ז"ל גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח):

ט׳זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' והי' בהניח ד' אלהיך לך מסביב וגו' תמחה את זכר עמלק וגו':

י׳וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שבכל עת שישראל נוסעים לקנות קנין חדש ושיהי' להם מקום בקביעות וטרם בואם אל המקום בשלימות מתיצב נגדם הקיטרוג של עמלק וארץ ישראל הוא הנחלה והמנוחה של ישראל ומקומם בקביעות וטרם בואם לארץ ישראל עמד נגדם עמלק לקיטרוג ומזה שנאמר והי' בהניח משמע שעיקר הצווי ללחום עם עמלק הוא רק כשיהיו ישראל על מקומם בנייחא שהוא ארץ ישראל וטרם זה אין לישראל התגברות עליו והענין הוא כי מקום ארץ ישראל מורה שכבר הם ישראל מבוררים היטב בכל הלבושים של ד"ת ומאי הם הלבושים זהו כמו דכתיב לך ד' הגדולה והגבורה וגו' ובאלו השבע מדות נכללו כל הלבושים של ד"ת וכאשר ישראל מבוררים באלו שבע מדות שנקראים נגלות אז מברר אותם השי"ת גם בהשלשה נסתרות שהשלשה נסתרות נקראים תלת אבהן לאלו הז' כ"ד בתקוני זוה"ק וישראל צריכין לברר א"ע מצדם עד מקום שידם מגעת וזהו כל שבע מדות ואז מעיד השי"ת על ישראל שהמה מבוררים באלו השלש נסתרות ג"כ ומזה נתבטל ממילא קליפת עמלק כי עמלק הוא נגד שלש ראשונות אבל כל זמן שישראל אינם מבוררים בהלבושים של ד"ת בשלימות שהם שבע הנגלות וממילא אינם נקיים בשלש ראשונות ג"כ רק שרוצים למשוך אז תקיפות מזה שהם עלו במחשבה תחילה אפילו בלא עבודה כי המה נקיים מהשורש מתיצב נגד זה הקיטרוג של עמלק ואמר שהוא ג"כ נקי אגב אמו לזה נאמר והי' בהניח וגו' תמחה וגו' אכן כאשר מעיק ומצער לישראל אז יכולין לאבדו גם טרם השלמת ישראל וזה נקרא בזוה"ק בלא זמנא כדאיתא בזוה"ק (נח סא:) דלית חדוה קמי' קוב"ה וכו' אלא ת"ח בשעתא דאיתעבד דינא בחייביא חדווא ותושבחתא קמי' על דאיתאבידו מעלמא הני מילי כד מטי זימנא וכו' אבל וכו' בגין דמשתתפו בהדיי' דישראל לאבאשא לון ובג"כ עביד בהו דינא ואוביד לון מעלמא בלא זימנא וכו' וכן איתא במדרש ד' למבול ישב שדן אותם הקב"ה בישובא היינו שאז הי' בזימנא כדאיתא במדרש (שם פ' נח) החמס קם למטה רשע שהחמס קם כמקל היינו שלא הי' עליהם שום לימוד זכות לזה נקרא הדין של דור המבול בישובא ובמצרים הי' בעברה שנאמר ועברתם בארץ מצרים היינו שאז הי' בלא זימנא כמבואר בזוה"ק כמה פעמים שהי' אז באורח דילוג ולעתיד יהי' בעמידה שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא וגו' היינו כי עמידה מורה על קומה שלימה להורות שכל הקומה יהי' מסכים לזה הדין וכמבואר בזוה"ק (פקודי רנח) ועמדו רגליו ביום ההוא עד דמאטו רגלין ברגלין היינו שיהי' נתברר אז שאפילו הפעולות הרחוקים מהדעת שנקראו בשם רגלין שרחיקין מהראש הם היו ג"כ נקשרים ברצונו ית' וממילא יתבטלו כל הטענות והקיטרוגים מעל ישראל כי כיון שישראל המה נקשרים מתחילה בהשורש ובסוף יהי' ג"כ בירור שיהיו נמשכין אחר רצונו ית' גם שלא מדעת וממילא כל שתחילתו ד"ת וסופו ד"ת הוא הכל ד"ת כדאיתא בגמ' (שבת):

י״אויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ד' למשחך למלך על עמו על ישראל וגו':

י״באיתא בזוה"ק (תולדות קמו.) ויגע בכף ירכו דאיהו אתר לבר מגופא ובתיקוני זוה"ק (תיקון יג) ירכין וכו' אינון נצח והוד וכו' כי נצח והוד הוא לבר מגופא ונקראין נמי תמכין דאורייתא כ"ד בזוה"ק (וישלח קעא.) ויגע בכף ירכו דאתברו סמכין דאורייתא ובזוה"ק (פנחס רלו.) נצח והוד תרין פלגי גופא אינון וכו':

י״גוביאור הענין שבמקום שהדעת נתעלם ונסתר שם הי' בכוחו ליגע וזהו הענין מתמכין דאורייתא הנקראים ירכין ונדמה שהם לבר מגופא כי כיון שנתעלם הדעת בלבוש הפעולה נתמעט הדעת ונראה לתרין פלגין דגופא ובזמן שמאיר הארת פנים ית' כדכתיב יאר ד' פניו אליך אז רואים שהם גוף אחד והכל נכלל באחדותו ית' רק בזמן שעמלק בעולם והכנף מכסה את הפנים אז נראין שהם מחולקין לתרין פלגין דגופא ומורחקין מהדעת והי' בכוחו ליגע בהירכין ושמואל הנביא הי' צריך לתקן זאת כדאיתא בזוה"ק (בראשית כא:) כיון דנטל תוקפא לבר מגופא מיד ותקע כף ירך יעקב ולא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל וע"ד נצח ישראל כתיב בי' וכו' ובגמ' רמזו ז"ל זאת עד שבאת חנה לא הי' מי שקורא צבאות וצבאות מבואר בתקוני זוה"ק (שם) שרומז על נצח והוד וכמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שצבאות הוא ריבוי המתאחד כי באמת הם באחדות גמור רק הריבוי הנראה בהם הוא מפאת הכלים כשהאור נתלבש בלבושים שונים נראה לריבוי וזה ההעלם הוא רק בזמן שעמלק בעולם שהוא מכסה את הפנים לזה אמר שמואל אותי שלח ד' למשחך למלך וכו' עתה לך והכית את עמלק וגו' ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל ואמרו ז"ל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה הביאו עגלה ערופה וכו' וביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שטעות של שאול המלך הי' מחמת שהי' על אגג שקר החן מאוד שהי' נראה על הגוון שכל יניקתו הוא רק מרצונו ית' ועל זה מורה הג' של אגג כדאיתא גימל יהיב ומחמת זה הגוון המיופה של אגג נאמר ויחמול שאול על אגג והשיב לשמואל אח"כ הקמותי את דבר ד' וזהו בנחל על עסקי נחל היינו שאמר שאול כיון שעל הגוון הוא מיופה מאוד כי שאול המלך בטח לא הביט נמי רק על הגוון למראית עין ובודאי הביט בעומק הפנימי של לב אגג ושם הי' טמון בלבו כ"כ שקר החן עד שהטעה את שאול המלך לומר מה על נפש אחת אמרה תורה וכו' וזהו על עסקי נחל היינו שאמר שצריכין לעיין בההתחלה מהיכן ניקח אצלו זה הגוון בטח יש לו שורש למעלה כי אם הוא מחוסר מהשורש מהיכן ניקח אצלו קיום הוי' לזה השיב לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה היינו שמשום זה בעצמו שאגג מצא חן בעיניך יצאו מאתו מאן דמצערי להו לישראל כי זה החן שיש עליו בעיניך נותן בו כח וקיום הוי' ולזה אמר שמואל כאשר התנבא למשוח לדוד המלך וגם נצח ישראל לא ישקר וכאן תיקן מדת נצח מהירכין והראה שאצל ישראל הוא מדת נצח ג"כ איננו לבר מגופא כי רק אצל עכו"ם אין שום חיבור ושם יפרד כי נצח הוא חסד וכשיורד החסד להלן נקרא נצח כמבואר אכן בישראל יש תמיד חיבור להחסד הראשון של השי"ת וכאשר רואים אצל ישראל גוון טוב יש לזה הגוון חיבור להשורש העליון אבל לא כן אצל העכו"ם אף שעל הגוון יש להם שקר החן אכן אין לזה החן שום חיבור ונצחיות לחסד שורש העליון ית' וזהו וישסף שמואל את אגג היינו שרמז בזה שאגג הוא לגמרי בפירוד בלי שום חיבור ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את אגג וגו' היינו שהראה לאגג מפורש שאין לו שום מקום שיהי' לו קיום הוי' בעולם כי כל הרצון שהשי"ת חפץ בעבודה הוא רק למען שיהי' מקום לקיום הויות הבריאה וכיון שאגג מאס בעבודה ואינו רוצה ליתן מקום לעבודת ישראל וזהו כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך היינו שממילא אין לו בעצמו שום מקום כלל ונעדר כל קיום הויותו. ובאמת כל החן שהי' בתפיסת שאול המלך על אגג הוא כדאיתא בגמ' (גיטין נז:) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק אבל אגג מצדו צריך להתבטל לגמרי והירך השמאלי שהוא הוד דרגא דדוד כמבואר בזוה"ק (שם) יהי' נתברר לעתיד כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנח) היינו שיהי' על הגוון אדמוני ויפה עינים זה לא יתכן ביחד כי אם בישראל ואז יהי' מלכות בית דוד מאירה ממלכות שמים ועל זה נאמר על מלך המשיח הוד והדר תשוה עליו:

י״דזכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אשר קרך בדרך וגו' לא תשכח:

ט״וובגמ' (מגילה יח) כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מאי אני מקיים זכור בפה וכו'. להיות שכל התחלות הסתות נמשכו מעמלק כדכתיב ראשית גוים עמלק היינו כמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שהקיטרוג של עמלק הוא ע"ד שמצינו בגמ' (ב"מ עז) אין לו עליו אלא תרעומת וביאר בזה א"א מו"ר הגה"ק זצל"ה שהוכיח זאת ממאמרם ז"ל (חולין) אין דריסה לכלב להורות שאין בו כ"כ כח חזק ועמלק נקרא כלב שעיקר שורשו הוא רק כח כלאים כמבואר בזוה"ק (בשלח סה.) כד מזדווגין שור וחמור נפק מנייהו כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו כי מהתפשטות יתירה של מדת החסד נסתעף ישמעאל שאמר עזב ד' את הארץ מאחר שחפץ חסד הוא ואינו רוצה בצמצום ולכן מתפשט עצמו בזה החסד עד שמשחית את נפשו ומהתגברות יתירה של מדת הגבורה נסתעף עשו שאמר שהשי"ת אינו משגיח בכל מעשיו ואינו רואה אותו ואלו שני הדעות נקראים שור וחמור שבקליפה ומהזדווגם ביחד נפיק מינייהו כלב היינו מאלו הכלאים נסתעף קליפת עמלק שנאמר עליו ראשית גוים עמלק כי הוא מעורר תמיד התחלת ההסתה כל עוד שאין עדיין טענה גמורה וחזקה אלא תרעומת בלבד. כי בכל חטא יש ג' עניני הסתה. ההסתה הראשונה נקרא דכר כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמח.) כמה דאיהו בסטר קדושה הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא כלילן דא בדא וכו' ודכר היינו מה שמסתיר את האדם בהתחלה ואז אין לב האדם מרגיש עדיין רק מעט מזעיר ואח"כ כשנתפשטה התאוה בלב לגמור אותה ולהרגיש בה טעם זהו ההסתה שני' שנקרא נוקבא שעלי' נאמר וחלק משמן חיכה ואח"כ בגמר הפעולה אז נאבד ממנו כל הטעם כי עצמית הפעולה בסופה נהפך עליו לעונשו כמבואר בזוה"ק (שם) שעומדת לקבלו כגבור תקיף לעונשו וזה הגמר נקרא נמי דכר וזהו הסתה שלישית ועמלק הוא הדכר שבקליפה לזה נאמר עליו ראשית גוים עמלק להורות על הסתה ראשונה שמסיבתה נתעורר גאות בלב האדם להטעות א"ע בתקיפות של שקר כמו שנאמר שוכני בחגוי הסלע וגו' מי יורידני ארץ היינו שהוא מתגאה בזה שהוא נקי אגב אמו לזה צריך האדם להתיצב מיד בהתחלת הסתה ולמחות את זכר עמלק לבלתי יטעה את לבו בתקיפות של שקר וזהו זכור את אשר עשה לך עמלק היינו זכרהו מאחר שבא לשכחך כמבואר בגמ' (ביצה טו) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו היינו אף ששבת הוא קדושה דקביע וקיימא עכ"ז צריכין לזוכרו היינו להכין א"ע לקבל זאת הקדושה כי בהכנת שבת נתן השי"ת חלק לאדם כדאיתא בגמ' (שבת ו) מתנה טובה וכו' ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם היינו שיכינו ויזמינו א"ע לקבל זה הקדושה ע"ד מאמרם ז"ל חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז) וקראת לשבת מאי וקראת דיזמין לי' וכו' מבעוד יום כו' היינו שיזמינו ויכינו א"ע לקבל זאת הקדושה לזה נאמר זכור את יום השבת לקדשו וכמאמרם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו כך הוא הענין כאן זכור את אשר עשה לך עמלק זכרהו מאחר שבא לשכחך כי עמלק מתיצב תמיד לשכוח את ישראל בדרך כד' אשר קרך בדרך כלומר בזמן הטרדה טרם בואם לגמר הקביעות מהלבושים של ד"ת וזה הזמן שקודם השלימות נקרא דרך לכן מצינו בכל פעם שבא עמלק לקטרג על ישראל הי' טרם גמר שלימותם כשיצאו ממצרים והיו צריכין לברר א"ע שיהיו מוכנים לקבלת התורה וטרם שקבלו את התורה התיצב נגדם הקיטרוג של עמלק ואח"כ טרם גמר כיבוש הארץ התיצב נגדם עמלק ואח"כ בימי שאול טרם שנגמר המלוכה של ישראל בשלימות התיצב נגדם עמלק ולכן צריכין לקרות זאת הפרשה של מחיית עמלק ג"כ בזה החודש שהוא סוף ימי החורף טרם זמן הקיץ כי אלו שני הזמנים הם נגד יום ולילה כי זמן הקיץ בו מתחיל פעולת אדם כדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב וימי החורף הם כלילה נגד יום שמשולל פעולת אדם וחודש אדר נקרא בזוה"ק (וישלח קע:) קדרותא דצפרא ואז מתעורר תמיד הקיטרוג של עמלק כמבואר (שם) כיון דאסתליק צפרא וכו' כדין איתתקף ההוא ממנא ואכיש לי' ליעקב וכו' כי אין עדיין הסדר באור ישר בתפיסת אדם כמו בחודש ניסן רק שאז עוסק עדיין בהסדר בינו לבין עצמו כמבואר בהאר"י הק' ז"ל נוקבא שליט על דכורא היינו שהצירוף מזה החודש הוא ה' בתחילה וזה שנקרא קדרותא דצפרא לכן מתעורר אז תמיד הקיטרוג של עמלק לכך צריכין ישראל לקרות בזה הזמן זכור את אשר עשה לך עמלק וכמבואר זכרהו מאחר שבא להשכיחך היינו לבל יעזוב שיכניס בלבו התקיפות של שקר ולא די שיזכור זאת בלבו אלא שצריך נמי לעשות זאת הזכירה בפה היינו על הלבוש האחרון כי פה גומר להורות שיעקור וישרש התקיפות של שקר שלא יהי' בנמצא אצלו אפילו על הלבוש האחרון:

ט״זויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ד' למשחך למלך על עמו על ישראל וגו':

י״זאיתא בזוה"ק (תולדות קמו.) ויגע בכף ירכו שנגע באינון ירכין דלבר מגופא היינו כי בעצם הגוף לא הי' בכוחו ליגע רק בירכין שהם לבר מגופא הנקראים תמכין דאורייתא וכמבואר (שם קעא) וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה וכו' ונקראים הירכין לבר מגופא כי רומזין על התפשטות אור התורה בלבושין עד שנסתעף מזה ההתלבשות כסף וזהב כי כסף וזהב המה לבושים לאהבה ויראה וזאת ההתלבשות נקרא נצח והוד שהם תמכין דאורייתא ובאלו התמכין שהם ירכין לבר מגופא הסתיר בנגיעתו ושמואל הנביא הי' חפץ לתקן זאת הנגיעה אם הי' שאול המלך מחרים את עמלק לגמרי וזהו שאמר שמואל לשאול אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה רמז לו בזה שמסבת אותו החן שהי' לאגג בעיני שאול נסתבב לעמלק קיום הויותו וכל עוד שנמצא זכר ממנו בעולם הוא מסתיר את האור ולזה בכל המלחמות שהיו לישראל עם האומות כגון עמון ומואב וכדומה מצינו שהיו נהנין מהשלל וגבי מלחמות עמלק נצטוו ישראל להחרימו ונאסרו אפילו בגרם הנאה והוא יען שאפילו זכר ממנו מסתיר את הפנים כמאמרם ז"ל כל זמן שעמלק בעולם כאילו הכנף מכסה את הפנים וכשימחה זכר עמלק לגמרי אזי יתגלה מפורש שלא הי' יכול לפגום אפילו לבר מגופא. וזהו שאיתא בגמ' (יומא כב:) וירב בנחל על עסקי נחל שאמר מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה וכו' וזה הטעות בעצמו הכניס עמלק בלבו של שאול כי הוא מטעה תמיד את לב ישראל וזהו שאמר לו שמואל כי חטאת קסם מרי וגו' כי קסם מורה על דבר המסופק כ"ד קסם על שפתי מלך היינו שצריך להבחין באיזה סימן לבוא על בירור אמיתיות הדבר ע"ד שמצינו בגמ' (חולין צה:) רב בדק במברא וכמאמרם ז"ל אע"פ שאין ניחוש יש סימן היינו להבחין אם לפעול אם לאו והנה בכל דבר המסופק שב ואל תעשה עדיף ולכך מחמת שהי' שאול מסופק אם להרוג את אגג ומיטב הצאן אם לאו פשיט עצמו שב ואל תעשה עדיף וכמו שמצינו בגמ' (ר"ה כח:) כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וכשלא נתת וכו' ולא עשית מעשה בידך ולכן אמר לו שמואל חטאת קסם מרי וגו' היינו בזה שהיית מסופק ולכך לא עשית מעשה בידך זה בעצמו נחשב שעשית מעשה ודבר עבירה בידך ואותו השב ואל תעשה נחשב לקום ועשה כי כל הטעות של שאול המלך שהי' רוצה ליקח את מיטב הבקר לזבוח לד' זה בעצמו הכניס עמלק בלבו של שאול כי כל זמן שעמלק בעולם כאילו הכנף מכסה את הפנים ולכן הי' צריך שאול לפשוט כאן לעשות קום ועשה ולאבדו מן העולם וזה הקום ועשה הי' נחשב אז שב ואל תעשה ולזה צריכין ישראל תמיד לעמוד נגדו בעבודות חזקות כמ"ש והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק יען שהוא עומד תמיד נגד עיקר המלוכה של ישראל לכך אם יניח ידו ממנו מעט רגע וליתן לו אפילו רק על לפי שעה קיום הוי' לבלתי החרימו כדי שיתברר אח"כ אזי מתגבר הוא ומתיצב נגד ישראל ואומר שהוא נקי אגב אמו והמשיל בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה למדינה אחת שהי' המנהג שם להמליך מי שיש לו עשירות הרבה יותר מכל בני המדינה והי' שם באותה המדינה אחד היושב בבית האסורים שהי' לו עשירות מופלג יותר מכל בני המדינה וביקש ליתן להמלך ממון הרבה להניחו חפשי מבית האסורין והשיב לו המלך אם אניחך חפשי מבית האסורין אז יהי' לי חסרון בעיקר המלוכה לכך צריכין לבל ישבות מעבודה כנגדו אפילו רגע אחת רק להאבידו ולמחות את שמו מזה העולם לגמרי ולכן אמרו ז"ל בגמ' (ב"ב) גמירי אין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל כי בני רחל הולכים תמיד מבורר בעבודה:

י״חויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ד' למשחך למלך על עמו על ישראל וגו':

י״טוזהו כמבואר בגמרא (סנהדרין כ:) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. היינו כי ענין מלך הוא מלכות שמים ועל זה רומז ארץ ישראל כלומר שכל הכניסה לארץ לא יהי' אלא למלכות שמים וגם המלך צריך שלא יהי' לו לעצמו שום נגיעה וכל מגמת חפצו לא יהי' אלא לטובת הכלל וכל התפשטותו לא יהי' אלא לטובת הכלל לכך נאמר לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו כסף וזהב וגו' לרמז שכל התפשטותו לא יהי' אלא לטובת הכלל. ולבנות להם בית הבחירה זהו שהמלך ימשוך אצלם קדושה בקביעות. ולהכרית זרעו של עמלק היינו שאלו השלשה המה הכל ענין אחד כי אי אפשר שיהי' המלוכה והקדושה בקביעות גמור כל עוד שעמלק בעולם לכך נאסר ממנו אפילו השלל מה שלא מצינו כזאת בשום אומה ובסבת זה שחם על מיטב הצאן של עמלק הפסיד כל המלוכה כי כל ענינו של עמלק הוא לגמרי נגד המלוכה של ישראל לכן מכל האומות יכולין ישראל לקבל מהם כדכתיב ושבית שביו כי מה שיקבלו מהם יתבטל בישראל אל הקדושה משא"כ בעמלק שהוא הדכר שבקליפה ממנו לא יתבטל שום דבר לעולם אל הקדושה כמו שמצינו בהקדושה שיש כח הדכר שלא יתבטל לעולם כדאיתא בגמ' (ע"ז יז.) אמר לי' חד לחברי' ניזיל אפיתחא דעכו"ם וכו' אמר לי' אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות וכו' ומסיק שם הטעם מזה דחליף ואזיל בהדי פיתחא של זונות כי היכי דלכוף ליצרא היינו שהי' לו כח הדכר שלא יתבטל לעולם להקליפה לעומת זה נמצא ג"כ כח הדכר בהקליפה שלא יתבטל לעולם להקדושה וזה הוא עמלק לכן נאסר מהשלל שלו אפילו כחוט השערה וזה הטעות שהי' לשאול באגג הכניס עמלק בלבו והטעה אותו כי הוא מכסה תמיד את הפנים באומרו מה נועיל כי נעבדנו אם יש חסרון מהתולדה והוא מתנגד על מה שנמצא כתוב בתורה מקרה לילה מזה הלשון משמע שהוא טהור בשורשו רק שנזדמן לו מקרה א"כ איך הי' יתכן שיזדמן לו מקרה לילה אלא כאשר נזדמן לאדם מקרה לילה ר"ל מוכרח מזה שיש לו חסרון בהשורש ולזה אמר שאול על דוד המלך אולי מקרה הוא בלתי טהור כי לא טהור היינו שבטח הוא מחוסר מהשורש ח"ו וזה הכל הי' מטעה אותו עמלק כמו שצינו ביואב שרבו למד אותו בילדותו זָכר וגו' ולא זֵכר וגו' וזה הטעות מרבו של יואב הי' נצמח ג"כ מעמלק שהוא מכסה תמיד את הפנים להטעות את ישראל וזהו שאיתא בגמ' (יומא כב:) וירב בנחל אמר ר' מני על עסקי נחל בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה וכו' ואם אדם חטא בהמה מה חטאה וכו' היינו כי עגלה ערופה בא על חטא שלא נודע כי אם נודע זה החטא לאחד אפילו בסוף העולם אין זה נקרא לא נודע ועל זה מתנגד עמלק כ"ד במדרש שמואל (פ' יח) אמר אם אדם חטא בהמה מה חטאה וכו' כי כיון שהחטא הוא שלא מדעת א"כ נצמח זה החטא מהשורש ומוכח ג"כ שזה החסרון הוא מהכלל ישראל ומזה הכלל נתלבש החסרון ובא באדם פרטי א"כ מה יועיל זה עריפת עגלה וכי יש בכח אדם לרפאות החסרון מהשורש עד שיאמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ואיך יתכן לתקן את החטא בשורשו ע"י פעולה כזו של עריפת עגלה וזהו אם אדם חטא בהמה מה חטאה ומזה הטעם בעצמו מתנגד עמלק על התיקון של תשובה כי מאחר שתשובה נבראת שני אלפים שנה קודם שנברא העולם מוכרח להיות שהחטא הציב ג"כ השי"ת קודם בריאת עולם א"כ איך יתכן שיתקן האדם פעולת חטאו ע"י תשובה שעושה בזה העולם כיון שהחטא הוא מהשורש וזהו שאמר לו שמואל ועון ותרפים הפצר היינו שכל זה הטעות נצמח רק מעמלק כי אחר שנהרג אגג הבין שאול בעצמו שע"י עבודה יכולין לתקן הכל כי באמת נקיים המה ישראל בשורשם אלא שיכירו זאת בתפיסתם על זה צריכין לכל אלו עבודות כי ע"י עבודה נתחברו ביחד נהורא עלאה עם נהורא תתאה כמו שמצינו גבי אאע"ה שאמר לו השי"ת ואני הנה בריתי אתך היינו מצדי אתה עלה במחשבה אף בלתי עבודה אכן שתכיר זאת מפורש בתפיסתך על זה תצטרך לכל עבודות וזהו ואתה כלומר מצדך שתכיר זה האור בתפיסתך את בריתי תשמור וע"י עבודה מראה אח"כ השי"ת התקשרות ישראל בשורשם ולזה מצינו כאשר אמרו ישראל היש ד' בקרבנו אם אין מיד ויבא עמלק וכמבואר בזוה"ק שנענשו על דעבדו בנסיונא היינו כי נענשו בזה ששאלו אם הם בעתיקא או בזעיר אנפין כי באמת ישראל המה בעתיקא רק זה האור נתגלה להם אתר עבודתם בזעיר אנפין ויען שהם עבדו בנסיונא לזה ויבא עמלק כי הוא אומר ג"כ ממה נפשך אם ישראל המה בעתיקא מה צורך להם עבודה ואם המה רק בזעיר אנפין ולא משורש עתיקא א"כ מה יועיל להם עבודה אכן אחר שהרג את אגג הבין שאול שבאמת אחר שמברר אדם א"ע עד מקום שידו מגעת ולא נשאר אצלו רק החסרון הנטבע בו משורשו ע"ד הכתוב הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי שם מראה השי"ת שהוא באמת נקי וטהור בשורשו כמו שמצינו בדוד המלך אחר שבירר א"ע ואמר לבי חלל בקרבי האיר לו השי"ת שהוא נקי וטהור משורשו:

כ׳זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך וגו':

כ״אאיתא בזוה"ק (בשלח סז.) דעמלק נוטל כל אינון דהוי גזירין ולא אתפרעו וכו'. והענין הוא כי במצרים היו ישראל בבחינת עובר כדאיתא במדרש (שוחר טוב קז) כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה וכשם שהרועה נותן ידו בתוך מעיה ושמטו כך עשה הקב"ה שנאמר לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי היינו שהשי"ת הקיפם במצרים כ"כ עד שנתעלו למעלה מהגבול של עוה"ז ובאו שם בחזרה למדרגת עובר שהוא כדכתיב בהלו נרו עלי ראשי וזהו כעובר שהוא נתון בתוך מעיה וכו' וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה וכו' היינו שמסר להם הקב"ה מצות מילה אחת שהוא שתים. חיתוך. ופריעה. חיתוך מורה על הכרה בקביעות שהם משורש הרצון ית' ומצות פריעה רומז על כל מיני גדרים שישראל מגדירין ומונעים א"ע מכמה דברים למען יכירו על מה זה בחר בהם השי"ת מהשורש יותר מכל האומות כי פריעה מורה על גדרים כדאיתא בגמ' (יבמות כא) שניות לעריות מנין שנאמר פרעהו אל תעבר בו וגו' ובזה הדרך של אלו הגדרים נתחברו ביחד עלמא עלאה הנקרא הו"א עם עלמא תתאה הנקרא את"ה היינו שנזדווג ביחד שורש הרצון ית' עם עבודת אדם ובהדרך שבנתים היינו טרם שנגמר ע"י עבודת ישראל הזיווג בשלימות שם מתיצב עמלק בקטרוגו לקרר ולהחליש כח עבודת ישראל במיחושים שמכניס בהם כי אמר מאחר שזאת אי אפשר כלל שהאדם יברר עצמו די סיפוקו בלתי עזרתו ית' כי מי יאמר זכיתי לבי וא"כ כיון שמוכרח האדם לבוא לעזרתו ית' אף אחר כל יגיעת עבודתו מאי נפקא מיני' מכל בירורי עבודת אדם כמו שבכחו ית' לברר מה שאין עוד בכח עבודת אדם לתקן כך יכול השי"ת לתקן גם מה שיש עדיין בכח אדם לברר וכמו ששאל נימוס הגרדי את ר' מאיר (חגיגה טו) כל עמר דנחית ליורה סליק היינו כי אך למותר יחשב כל מה שישראל מייגעים עצמם בעבודתם כי השי"ת יברר גם את מי שאינו חפץ בעבודה וזהו כל עמר דנחית ליורה סליק והשיב לו ר' מאיר כל מאן דהוה נקי אגב אימיה סליק כל דלא הוה נקי אגב אימיה לא סליק היינו רק ישראל יען שהמה מייגעים עצמם בכל עבודות עד מקום שידם מגעת ממילא נתבררו שהמה נקיים אגב אמם לכך אף מה שנשאר אצלם שאין עוד בכוחם לברר שם יברר השי"ת מהשורש כי המה נקיים אגב אמם. אבל מי שמואס בעבודה ואין בחפצו לברר א"ע אפילו במה שיש לאל ידו לברר ממילא מוכח נמי שאינו נקי אגב אמו כלל ואין לו שום חיבור להשורש. ולאדם כזה בטח לא יברר השי"ת לעולם כי כל דלא נקי אגב אימי' לא סליק הגם שישראל עלה באמת במחשבה גם טרם עבודתם אכן חפצים ישראל מצדם בעבודה ובבירורים למען להראות שלא בדרך וותרנות בחר בהם השי"ת במחשבה תחילה אלא שמגיע להם במשפט ובשורת הדין ג"כ שיעלו במחשבה תחילה כמאמרם ז"ל בגמ' (ב"ק נ) כל האומר הקב"ה ותרן וכו' הגם שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ומזה משמע שנותן השי"ת לישראל בדרך מתנה אמנם מתנה אינו כלל בדרך ויתור כי ענין מתנה מבואר בגמ' (מגילה כו:) אי לאו דהוה לי' הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' הדר הוה לי' מתנה כזביני הרי שמתנה אינו כלל בדרך ויתור אלא ענין יגיע כפיך ועל זה הקוטב מסובבים כל העבודות של ישראל למען שיבררו עצמם אשר בשורת הדין בחר בהם השי"ת מהשורש. ובזה הדרך שישראל מתחילין להלוך בו לברר עצמם כל עוד שלא נגמרו אצלם הבירורים בשלימות שם מתיצב נגדם עמלק ומכניס בהם מיחוש ראש שיהי' נדמה להם שכל יגיעתם הוא לשוא ולמגן ח"ו מאחר שאינו כלל בכח אדם לברר עד תכליתו כי אפילו אחר כל היגיעות והעבודות נשאר קושיא אל האדם שאינו כלל בכח העבודות שלו לתרץ שם ושם מוכרח לבוא לעזרת השי"ת שיסייע אותו וכיון שאין יתכן כלל לגמור ולברר בתכלית השלימות א"כ אולי נכון לפניו ית' לבלתי נתחיל כלל בעבודה כ"כ מיחושים גדולים מכניס עמלק בלב ישראל כדי לקרר ולהחליש עבודתם ועל זה כתיב אשר קרך בדרך וגו'. אמנם באמת כל זאת שאי אפשר להאדם לברר עצמו בתכלית השלימות זה הוא ג"כ רק כל זמן שעמלק בעולם שהכנף מכסה את הפנים אבל כאשר ימחה זכר עמלק אזי יהי' רואים מפורש אשר אין באמת שום דבר שלא יהי' בכח ישראל לברר שם וזהו שאיתא בגמ' (שם) כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה היינו כי כיון שעמלק מכסה את הפנים ומכניס בישראל כל הטעותים לפיכך לא די נגדו לקבוע את הזכירה רק בהלב אלא שצריכין לקבוע נגדו את הזכירה אף בהלבוש אחרון ועל זה מורה זכור בפה כי פה גומר:

כ״בוהנה עד היכן מטעה עמלק את ישראל כמו שמצינו בגמ' (ב"ב כא.) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמי' דדוד א"ל מאי טעמא עבדית הכי א"ל דכתיב תמחה את זָכר עמלק א"ל והא אנן זֵכר קרינן א"ל אנא זָכר אקריון אזל שיילי' לרבי' א"ל היאך אקריתו א"ל זָכר שקל ספסירא למקטלי' וכו' ואמר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שזה הטעות בעצמו שהי' לרבי' דיואב נצמח באמת ג"כ מעמלק שהכניס בו זה הטעות כדי להטעות את יואב עוד בילדותו כי כל ענין הטעות שהי' לרבו של יואב הי' משום שהי' נדמה לו שעיקר הכח שנתן השי"ת להכרית את עמלק זה הוא רק על הזכרים משום שהזכר מחויב בעבודה ועמלק מואס בעבודה לכן יש בכח עבודת ישראל להתגבר על עמלק ולהכרית את שמו אבל הנקבות שהם פטורין ממצות עשה שהזמן גרמא ואינם מחויבים בעבודה וכמאמרם ז"ל בגמ' (ע"ז כז.) אשה כמהילא דמי' היינו שיש בהנקבות חוקים טובים בקביעות גם בלתי עבודה וא"כ יש להם כח מהשורש כמו ישראל ובאיזה כח יכולין להתגבר עליהם ולהכריתם וזה הי' כל הטעות מרבו דיואב. אמנם באמת הוא טעות למפרע רק שעמלק הטעה אותו כי כל מה שמצינו אשה כמהילא דמי' זה הוא רק כאשר הזכר עובד ומברר עצמו נמצא ממילא שהנוקבא הנולדת ממנו היא מהשורש אף בלי עבודה אבל עמלק שהוא לגמרי ההיפך מעבודה ונפרד מהשורש א"כ מהיכן יתכן להנוקבא שלו חלק בהשורש אלא שזה הטעות בעצמו נצמח לו מעמלק שכל זמן שעמלק בעולם הכנף מכסה את הפנים להטעות את ישראל:

כ״גוזהו שאמר לו שמואל לשאול חטאת קסם מרי עון ותרפיס הפצר וגו' וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה ששמואל אמר לו אשר נגד עמלק הי' לך לפשוט להיפך אף שבכל מקום שהאדם הוא מסופק שב ואל תעשה עדיף אכן נגד עמלק הי' לך לפשוט קום ועשה עדיף והי' לך לעשות מעשה ולהרגו ואף שהיית מסופק אם הרצון ית' יסכים לזה המעשה מ"מ לא הי' נחשב זה המעשה אף אם לא הסכים עליו השי"ת רק חטאת קסם מרי אבל עכשיו שפשטת לבלי לעשות מעשה נחשב עליך און ותרפים הפצר והוא כי באמת בזה המקום שהאדם הוא מסופק צריך להיות תמיד קום ועשה עדיף והא ראי' שמצינו בכל מקום קום ועשה עדיף שדוחה את לא תעשה וזה שפסקינן בכל מקום ספק שב ואל תעשה זהו רק ימן שעמלק בעולם שמכסה את הפנים ואין שום מעשה של אדם מבורר ולזה נמי אמר ר' יהושע (זבחים פ) מתן ארבע במתנה אחת ר"א אומר ינתנו במתן ארבע ר' יהושע אומר ינתנו במתן אחת וכו' כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך וכו' ולפי הנראה מאחר שמצות עשה דוחה לא תעשה ועוד זאת שאדם הוא מחויב תמיד לעבוד א"כ מה זה סברת ר"י שאמר כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וכו' הלא הוא הנותנת שיותר נכון ליתן במתן ארבע שבזה יקיים בטח רצונו ית' כי יהי' עובד השי"ת בקום ועשה שהוא עדיפא בכל מקום משב ואל תעשה כי דוחה אותה ואם מחמת החשש פן יעבור על בל תוסיף בזה המעשה הלא אמרו ז"ל מה איכפת לי' לקב"ה לשוחט מן הצואר לשוחט מן העורף אלא לא ניתנו המצות רק לצרף בהם את הבריות והכי נמי מה איכפת לי' שיעבור על בל תוסיף והא עכ"פ עושה מעשה ואינו משולל עבודה ועכשיו כשאינו נותן מתן ארבע עובר בטח על בל תגרע ועוד זאת שאינו פועל בידו שום עבודה:

כ״דאמנם אם לא הי' עמלק בעולם הי' באמת הדין כך וגם ר' יהושע הי' סבר שיתן במתן ארבע כי בזה פועל האדם עכ"פ המצוה בקום ועשה אכן כל זמן שעמלק בעולם כאלו הכנף מכסה את הפנים עד שאין בזה העולם אפילו מעשה המצוה שעשייתה יהי' מבורר בתכלית השלימות ולזה סבר ר' יהושע שינתנו במתן אחת ולא יעשה מעשה בידו וכן כל זמן שעמלק בעולם פסקינן בכל מקום הספק שב ואל תעשה עדיף כי אין בזה העולם שום קום ועשה שיהי' מבורר:

כ״הולכן אמר לו שמואל מאחר שכל השב ואל תעשה עדיף נצמח רק מסבת ההסתר של הויות עמלק ולכך כשנזדמן לך הספק נגד עמלק בעצמו היית צריך לפשוט נגדו קום ועשה עדיף ולעשות מעשה ולהכריתו לגמרי מן העולם ואזי הי' ממילא כל המעשים של ישראל מבוררים משא"כ כשפשט נגדו להיפך ולא עשה מעשה זה השב ואל תעשה נקרא און ותרפים הפצר. ולזה הפסיד שאול המלך המלכות שלו כי ענין מלך הוא כדכתיב קסם על שפתי מלך וגו' היינו שיכול לכוין תמיד אפילו בלא דעת לעומק רצונו ית' וכל עוד שעמלק בעולם אין יתכן כלל המלכות של ישראל כי זאת המלכות רומז שישראל דביקים בהשי"ת אפילו שלא מדעת ונגד זה עומד עמלק ומקטרג ואומר כי בלא דעת ועבודה יש לו נמי אחיזה כדכתיב שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ היינו שאומר שנולד משני צדיקים יצחק ורבקה ומהם נקבע אצלו קדושה בלי עבודה ושלא מדעת לזה אמרו ז"ל (סנהדרין כ) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה כי כל זמן שעמלק בעולם אינה מתישבת המלוכה של ישראל ולכן מצינו גבי דוד המלך שלא נתישבה מלכותו עד שלחם מקודם בעמלק כי המלחמה האחרונה שלו טרם שנתישבה מלכותו הי' בעמלק:

כ״ווהנה בזה הפסוק והי' בהניח וגו' נקוד תלת מונח לרמז על המנוחה של ישראל שיהי' אי"ה אחר מחיית עמלק ועיקר המנוחה של ישראל הוא שיהי' כדכתיב ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסופו בני עולה לענותו כאשר בראשונה היינו כי בראשונה כל זמן שעמלק בעולם אין בכח ישראל לקבל שום אור כענין מאמרם ז"ל (מגילה יט) אלמלי נשתייר בהמערה שעמד בה משה ואלי' כמלא נקב מחט סידקית לא הי' יכולין לעמוד מפני אורה היינו כי עמלק מפחד תמיד לב ישראל ומכניס בלבבם מיחושים עד שיראים ומפחדים לקבל שום אור אבל כשיתבטל עמלק מן העולם אזי יתבטלו כל המיחושים כי ישראל יהי' רואים מפורש אהבתו ית' כמאמרם ז"ל במדרש כלום לבית אביכם אתם חוזרין ואז לא יפחדו ישראל לקבל כל האורות היקרים:

כ״זויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ד' למשחך למלך על עמו ישראל ועתה שמע לקול דברי ד' וגו' לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו וגו' וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם וגו'. היינו שמזה המקום העליון שנשלחתי למשחך למלך על ישראל משם הוא הרצון להחרים את עמלק זה שאמר הכתוב ויטוש משכן שילה אוהל שיכן באדם ואדם היינו הצורת אדם ובני רחל שומרים תמיד שיהי' תפארת לו מן האדם היינו שיהי' הכל בצורת אדם ולזה מצינו בכל מקום שבני רחל קודמין ליהודה שילה קודם לירושלים מלכות שאול קודם למלכות דוד כי ענין מלכות הוא כדכתיב קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו היינו שמכוין תמיד אף שלא מדעת לעומק רצונו ית' ומאחר ששאול המלך הלך נגד עמלק בצורת אדם ולא כיוון להרצון העליון שהוא למעלה מהדעת של צורת אדם לזה ויטוש משכן שילה אוהל שיכן באדם כי מזה סבלו ישראל מאוד כי מזה שהלך אליו אגג מעדנות ומעדנות רומז על שקר החן וגוון נאה עד שעלה חינו בעיני שאול לחמול עליו ומזה הרחמנות שהי' לו במקום אכזרי נסתעף אח"כ ההיפך לאכזר במקום רחמני כי הרג כהני נוב עם הגבעונים הגם שלא מבני ישראל המה מ"מ מהקומה של ישראל היו נחשבים כי חוטבי עצים ושואבי מים היו וזהו שאמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה היינו כי מזה החן של אגג שעלה בעיני שאול והשאיר לו חיים על לילה אחת נולד מזאת הלילה המן הצורר והעמיק לכל ישראל בכמה סבלנות אף שנשאר מסיבתו כדכתיב והי' לד' לשם לאות עולם לא יכרת אכן אין רצונו ית' שיסבלו ישראל כ"כ סבלנות לכן הוא כל עיסקו ית' לבנות בישראל מלכות בית דוד כדכתיב שם ויבחר בדוד עבדו וגו' שאצלו הי' כמאמרם ז"ל שאמר ולבי חלל בקרבי לכך כנורו דדוד מנגן מאליו היינו שהי' מכוין אף בלא דעת הצורת אדם שלו לעומק הרצון ית':

כ״חזכור את אשר לך עמלק וגו':

כ״טמבואר בזוה"ק (ויצא קמח) כמה דאיהו בסטר קדושה הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא כלילן דא בדא וכו' והדכר שבקליפה הוא עמלק וכל האומות נקראים נגדו נוקבא. ונוקבא מורה על כלי הנמצא בה איזה חן להכניסה להקדושה משא"כ הדכר. ולזה בהקדושה הוא הדכר קודם במעלה ובהקליפה הוא להיפך כי הנוקבא היא קרובה יותר לכנוס להקדושה משא"כ הדכר שבקליפה ולזה נאסר לישראל אפילו השלל מעמלק מה שלא נמצא כן בשום אומה כי מכל האומות יכולין שפיר להכניס להקדושה ולא יסתיר כלום את אור הקדושה משא"כ אם יכניסו איזה דבר להקדושה מעמלק אזי יסתיר את אור הקדושה ומפאת זה יכולין לבוא לכלל טעות כי כל עיסקו של עמלק הוא רק להטעות את ישראל כמבואר לעיל. וזהו שאיתא במדרש תנחומא (תצא) נאמר כאן זכור ובשבת כתיב זכור מלה"ד למלך שעשה סעודה וכו' לזה הזכרתי על קערה מלאה כל טוב ולזה הזכרתי על קערה ריקם כך השבת כתיב בי' זכור וכו' היינו כמבואר בגמ' (ביצה טו:) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו והוא כי אורו של שבת מורה על השורש שישראל עלו בו במחשבה למעלה מכל עבודות ולעומת אור של שבת יש בהקליפה עמלק שהוא אומר שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ כי אומר מאחר שנולד מיצחק ומרבקה הוא ג"כ מהשורש למעלה מעבודה וזהו זכרהו מאחר שבא להשכיחו היינו שיזכור האדם תמיד לבל ילך בהתקיפות מהשורש כי נגד זאת התקיפות מתיצב עמלק שרוצה להשכיחך לגמרי כמו שמצינו וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן המצות מיד בא הכלב ונשכן וזהו נאמר כאן זכור ונאמר בשבת זכור וכו' כי מאחר שבשבת הוא כדכתיב וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וזה בעצמו גורם להאומות תקיפות להתפשט כדאיתא בגמ' (מגילה שם) יום השביעי שבת הי' שאוה"ע אוכלים ושותים ומדברים בו דברי תיפלות והוא כי אז נדמה להם שח"ו עזב ד' את הארץ אבל לישראל נאמר זכור את יום השבת וגו' זכרהו מאחר שבא להשכיחו היינו לבל יקבלו שום תקיפות מזה שהם מהשורש וזה שאמרו ז"ל כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה ופה גומר (ברכות סא) היינו שיקבע אדם אצלו זאת הזכירה בכל הלבושים לבל יתקרר ח"ו מעבודה מחמת התקיפות מהשורש:

ל׳עוד שם במדרש מלה"ד לאמבטי רותחת שלא היתה ברי' יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אע"פ שנכוה הקירה לפני אחרים וכו':

ל״אוזה הוא כענין שאיתא במדרש רבה (ויקרא טז) אנטונינוס אמר לרבינו הקדוש צלי עלי א"ל תשתזיב מן צנתא אמר לו יתיר חדא כסו וצנתא אזלא א"ל תשתזיב מן שרבא א"ל הא כדא צלי עלי וכו' היינו כי ע"י תקיפות יתירה יכולין ח"ו להפסיד לגמרי אכן כמו כן יכולין להפסיד ח"ו ע"י קרירות יתירה כמו שמצינו בגמ' (ברכות לג) לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק וכו' ועקרב מורה על גודל הקרירות כי הארס של עקרב מקרר את האדם כדאיתא בגמ' (ע"ז כח:) חמימי לעקרבא וזהו שאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון חד ועשרין) מאי עקרב עקר בית דעקרת ביתא דשכינתא וכו' אסתלק קוצא מן ד' דאחד וכו' היינו כי הקוץ מד' של אחד רומז על עבודת אדם ועמלק מכחיש זאת ואומר אם נמצא השי"ת בעולם אזי יהי' נמצא גם בלתי עבודתי וזאת הוא הקרירות של עמלק שנאמר עליו אשר קרך וגו' שמקרר את האדם ומביא בו התרשלות וכבידות בהדעה שיהי' נדמה לו אשר במה נחשב כל עבודתו ומה אוכל להשיג בקטנת תפיסתי אף אחר כל היגיעות וכדכתיב ראמות לאויל חכמות וגו' איך אעסוק בתורה מתי תעלה בידי ובקרירות כזאת הוא מרפה את ישראל מתורה ומצות כדכתיב וילחם עם ישראל ברפידים שרפו ידיהם מן התורה והמצות משום שהלכו שלשה ימים בלא מים היינו שלא הרגישו בלבם שום התחדשות בעבודתם ע"כ קרר אותם עמלק בדעתם ורפו ידיהם מעבודה שהי' נדמה להם מה יוסיפו בעבודתם כי הנה זה לעומת זה עשה אלהים כמו שהוא באמת אשר אחר שמתברר אדם בעבודתו אזי מכיר היטב כדכתיב באורך נראה אור שכל פעולת עבודתו הוא רק כוחו ית' כך נתעורר לעומת זה בהתחלת עבודת אדם קליפת עמלק לקרר ולצנן את הדעה של אדם אשר מה יפעל ביגיעות עבודתו אם לברר עצמו בשלימות זאת אי אפשר כלל כי מי יאמר זכיתי לבי וכיון שאחר כל היגיעות ועבודות מוכרחין לבוא לעזרתו ית' שהשי"ת יגמור בעד האדם הבירור בשלימות א"כ כמו כן יכול השי"ת לברר את האדם גם אם לא יתחיל האדם כלל ואם חפץ השי"ת בהאדם אזי כל מה שיפעל תאוות לבו הוא ג"כ רצונו ית' לכן אין נגדו שום עצה רק כדכתיב והי' כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל היינו שירים אדם את דעתו ולהסיר מאתו את הכבידות רק בזרוזי גרמי כמאמרם ז"ל בגמ' (יבמות קב:) זרוזי גרמי זו מעולה שבברכות כי נגד עמלק צריכין תמיד לילך בעבודה וכדאיתא בגמ' (ב"ב קכג:) גמירי שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל ובני' של רחל מורה על עבודה היינו שירים אדם את דעתו נגד עמלק וידע ברור אשר אם פונה אדם מעט מהבלי עוה"ז לעבודת השי"ת אזי בטח יגמור בכי טוב הרצון ית' בתכלית השלימות:

ל״בוגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם וגו'

ל״גאיתא בזוה"ק (אדרא נשא קלו:) האי רזא אוקימנא כל ההוא נצח דאתפשט בגופא זמנין דתלי על עלמא למידן ותב ומתחרט ולא עביד דינא אי תייבין מ"ט משום דקאי בדוכתא דאקרי אדם ויכול להתחרטא אבל אי באתר דאקרי ראש בהאי מצחא אתחזי ואתגלייא האי נצח לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא מ"ט משום דלא הוה מאתר דאקרי אדם דהא לא אתגלי פרצופא וחוטמא אלא מצחא בלחודוי ובאתר דלא אשתכח פרצופא לא אקרי אדם ובג"כ לא אדם הוא להנחם כנצח דבשאר תקוני גופא וכו'. ביאור הענין כי למעלה בהשורש הוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ד) באצילות איהו וחיי' וגרמוי' חד בהון וכו' היינו שאין שום התחלקות המדות כלל כי אם אחדות פשוט רק מירידת האור בהתלבשות עולמות הנמוכין נסתעפו לבושי המדות חסד גבורה תפארת וגו' ונדמה בתפיסה הנמוכה שיש בהם התחלקות ופירוד. אמנם מדת נצח הוא באתוון רצופין מצח היינו שמעלה כל המדות כי זאת המדה מנהיר שלא נתפרדו מעולם המדות מהשורש כי אם הי' נתפרדו ח"ו מהשורש לא הי' נצחיות ומזה שהמדות הם נצחיים מוכח שבאמת יש להם תמיד חיבור באחדות השורש ית' וכל הגוון מהתחלקות הנראה בהם הוא רק מצד התפיסה הנמוכה שהציב הרצון ית' בזה העולם כל זמן שעמלק בעולם שהכנף מכסה את הפנים שהוא אומר שיש לו ג"כ חלק בהשורש למעלה מכל פעולות ועבודות לכן הציב הרצון ית' נגדו גוון מהתחלקות בזה העולם למען שיהי' מקום להנהגת זעיר אנפין שהוא לפום צערא אגרא ותמן יש חטא ומיתה זכות וחובה וזה הוא שאיתא שם כל ההוא נצח דאתפשט בגופא זמנין דתלי על עלמא למידן ותב ומתחרט ולא עביד דינא אי תייבין מ"ט משום דקאי בדוכתא דאקרי אדם ויכול להתחרטא וכו' היינו שיש בזה בחינת ידין ורגלין הרומזין לכלי פעולה להורות על כל הפעולות והעבודות הנצרכים להאדם לבקוע את הסתרת עמלק המכסה את הפנים כי אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל כדאיתא בגמ' (ב"ב) היינו שכל מפלתו יתכן רק ע"י עבודות חזקות אבל כשימחה זכר עמלק מן העולם אזי יתגלה הפנים ויתראה המצח כמאמר והא אזמין עתיק יומין למצחא היינו שיתגלה מפורש הארת פניו ית' ובהארת פניו ית' נכלל כל איברי הגוף ועל זה איתא שם אבל אי באתר דאתקרי ראש אתחזי ואתגלייא האי נצח לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא מ"ט משום דלא הוה מאתר דאקרי אדם דהא לא אתגלי פרצופא וחוטמא אלא מצחא בלחודוי וכו' היינו כי בהארת המצח אז יתגלה משורש העתיקא הנקרא אריך אנפין שישראל עלה במחשבה למעלה מהתחלקות המדות גם טרם עבודתם אזי יהי' כמאמר קריבו לי' חזו חילי' היינו כשיתקרב ויתכלל כל הגוף עם הכלי פעולה שלו בהראש והתגלות כזה נקרא נצח דרישא שכתב על זה הזוה"ק כאן אי באתר דאתקרי ראש אתחזי ואתגליי' האי נצח לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא מ"ט משום דלא הוה מאתר דאקרי אדם וכו' היינו כי אז יהי' רואים מפורש דלית דינין דתקיפין כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם ולזה מצינו תמיד אחר מחיית עמלק התגלות הארה מנצח דרישא כי אחר שלחמו ישראל עם עמלק ברפידים נתגלה להם הארת פניו ית' בנתינת התורה וכן אחר מלחמת שאול המלך בעמלק נתגלה בעולם הארת מלכות בית דוד שעל זה המלכות נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם וכן אחר מחיית עמלק שהי' בימי מרדכי ואסתר ואכה"ג נקבע בישראל קדושה בקביעות הבנין של בית שני:

ל״דזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו':

ל״הבגמ' (שבת פו:) כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את יום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום היינו כי עיקר עוצם החמימות של הזכירה הוא דווקא בעצומו של יום אבל ביום מחרתו נתיישן הדבר ואינו נקרא עוד זכור כי אם שמור אף שזוכר עדיין גם ביום מחר בכל זאת אותו החמימות מזאת הזכירה כבר נתיישן ונשכח מהלב ואינו עוד שוב כמו בעצומו של יום וכמו שמצינו בגמ' (סנהדרין לה) נדייני' במעלי שבתא וניגמרי' בחד בשבתא מינשו טעמייהו אע"ג דשני סופרי הדיינין עומדין לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין נהי דבפומא כותבין ליבא דאינשי אינשי וכו' והיינו אף שזוכרין הדבר כמו היום מ"מ אי אפשר שיהי' החמימות של הזכירה ביום מחרתו כמו בהזכירה בעצומו של יום לזה נאמר זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם וכו' מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום ולא כיום מחרתו כי שוב לא יהי' נקרא זכור כי אם שמור ועל זה הענין נאמר כאן ג"כ זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' להורות שצריך להיות תמיד הזכירה גבי האדם בחמימות עצום לבלתי יתיישן ממנו זאת הזכירה בשום פעם רק לזכור תמיד את אשר עשה לך עמלק בבחינת עצומו של יום ולא כביום מחרתו כי בזה הדרך שחפץ האדם לפנות עצמו לעבודת השי"ת שם מתיצב תמיד עמלק נגדו לקרר אותו בקיטרוגו באמרו מאחר שאף אחר כל עבודות אדם מוכרח האדם לבוא לעזרתו ית' שיברר אותו השי"ת לטוב כי בלתי עזרתו ית' מי יכול לומר זכיתי לבי וא"כ אף אם לא יתחיל האדם לצמצם א"ע בעבודה יכול נמי השי"ת לבררו לטוב ולכך צריך האדם לזכור היטב תמיד בתוקף חמימות לבטל זאת הדעה של עמלק כי עמלק הוא הדכר שבקליפה כי כמו שיש בהקדושה דכר ונוקבא כך יש לעומת זה בהקליפה נמי דכר ונוקבא כדאיתא בזוה"ק (תצא רפא:) כגוונא דאית בישראל ארבע אנפין יעקב ישראל רחל לאה ישראל עם לאה יעקב עם רחל לקבל ופני הנשר לארבעתם הכי אית ארבע אנפין לעמלק קסם ונחש עמל ואון עמל רשים בעמלק והמן דהוה מסטרא דעמלק (תהילים ז׳:י״ז) ישוב עמלו בראשו וכו' אכן בהקדושה הוא הנוקבא כלי פעולה להדכר להכניס בה אור ועי"ז נתוסף כל מיני התפשטות להקדושה משא"כ בהקליפה נתוסף ע"י הצירוף מהדכר ונוקבא כל מיני שכחות והסתרות והצירוף מהדכר ונוקבא שבקליפה הוא עמלק עם כל העכו"ם כי הנוקבא בעצמה המה כל האומות לבדם ובלתי עמלק אין להם שום כח והדכר היינו עמלק לבדו בלתי האומות הוא משולל כלי פעולה אולם בו יש עיקר הכח והתקיפות כמו שנאמר עליו שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ היינו שאומר שהוא מבורר מהשורש כי נולד משני צדיקים מיצחק ומרבקה אכן נגד זה מראה השי"ת כמו שישראל ע"י בירורי עבודתם המה מתקנים את הקודם גם את החסרון הנמצא אצלם מהשורש בתולדה הנאמר עליו פושע מבטן וגו' כך משחית עמלק בזדון התפשטות לבו גם את היקרות הנמצא בו משורש תולדתו שנולד מיצחק ורבקה עד שאין לו שום חיבור לזה השורש ונשאר עמלק שהוא הכלל מכל האומות בפירוד לגמרי וממילא נאבדו נמי כל העכו"ם מפאת הצירוף שיש להם עמו כי בלתי הצירוף שיש להם עם עמלק הי' להם שפיר טענה לך אל האומן שעשנו כי החסרון הוא נמי מהשורש כענין החסרון שנמצא נמי לפעמים גבי ישראל הנאמר עליו פושע מבטן קרא לך אכן מפאת זה הצירוף שיש להם עם עמלק המאבד ומשחית כל היקרות הנמצא בו מהשורש מגיע להם נמי כל התבטלות כי כולם ביחד נתבררו בזה שמואסים בעבודה שהם לגמרי ההיפך מישראל כי ישראל אף שנמצא בהם ג"כ חסרון הנאמר עליו פושע מבטן שהוא מהשורש בתולדה בכל זאת ע"י עבודתם המה מתקנים אותו:

ל״ווהנה בזוה"ק (שם) איתא ארבע אנפין לעמלק קסם ונחש עמל ואון עמל רשים בעמלק והמן דהוה מסטרא דעמלק ישוב עמלו בראשו וכו' אמנם נחש נרמז במלת תרפים כי תרפים כולל נחש וקסם כדאיתא בזוה"ק (ויצא קסד:) מאן תרפים וכו' אמר ר' חייא בקסם אתעביד ר' יוסי אמר בנחש וכו' וענין נחש מורה על עקשות וקסם מורה על גוון משקר החן שבידו לצמצם עצמו כמבואר בזוה"ק (שם) ואמאי אקרי תרפים בגין דבטשי האי שעתא והאי שעתא ארפי ידא כד"א רב עתה הרף ידך וכו' היינו שמראה על עצמו גוון יפה שיכול לצמצם ולעצור עצמו כפי הארת רצונו ית' כמו שנאמר עליו וילך אגג מעדנות שהי' בו גוון יפה משקר החן ובזה הגוון יפה מטעה תמיד את הבריות כמו שמצינו בגמ' (ב"ב כא) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמי' דדוד אמר לו מ"ט עבדית הכי א"ל דכתיב תמחה את זָכר עמלק א"ל והא אנן זֵכר קרינן א"ל אנא זָכר אקריון אזל שיילי' לרבי' אמר לו היאך אקריתו א"ל זָכר שקל ספסירא למיקטלי' א"ל אמאי א"ל דכתיב ארור עושה מלאכת ד' רמי' א"ל שבקי' לההוא גברא דליקום בארור א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שזה הטעות שהי' לרבו של יואב נצמח ג"כ מעמלק שהטעה אותו באמרו שרק הזכרים צריכין לאבד יען שצריכין לעבוד והמה מואסין בה משא"כ הנקבות שאין צריכין לעבודה והא ראי' שהמה פטורים ממצות עשה שהזמן גרמא וכמאמרם ז"ל בגמ' אתתא כמאן דמהילתא דמיא היינו שיש בה חוקים בקביעות אכן באמת הוא זאת הקדושה רק כשהדכר הולך בעבודה כפי מה שידו מגעת אזי נקבע בהנוקבא קדושה בקביעות אבל כשהדכר מואס בעבודה ועושה מלאכת ד' רמי' אזי נקבע ממילא גם בהנוקבא כל הרמיות. והנה מקודם גבי שאול המלך הטעה אותו שיעלה חינו בעיניו מהשורש וטעות כזה נקרא נחש אכן גבי דוד המלך לא הי' עוד בכח עמלק להטעות אותו שהוא מהשורש אלא שהי' מטעה לרבו של יואב בזה שלמדו כל זָכר וזה נקרא קסם אולם בסוף כל הנסים נאמר על המן ישוב עמלו בראשו להורות שבימי אסתר הי' מבטלים את עמלק מהראש והשורש:

ל״זוזה שנאמר כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר וגו' וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שאמר לו אף בכל מקום שיש איזה ספק הוא הכלל שב ואל תעשה עדיף אכן כאן היית צריך לפשוט להיפך ולהרוג אותו ואז הי' נחשב זאת המעשה לשב ואל תעשה ועכשיו שמנעת מלהרוג אותו נחשב שעברת את המצוה בקום ועשה היינו כי פעולות כאלו שעושה אותם האדם בהסכם כל רצונו מצינו שנחשבו בדברי תורה לשב ואל תעשה כדאיתא בגמ' ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב עליו כמקיים את המצוה והוא שנזדמן לו דבר עבירה ולא עשה וכו' הרי שבמקום שעושה האדם נגד רצונו אף שלא פעל כלום נחשב זאת השביתה שקיים רצונו ית' בקום ועשה כך במקום שעושה אדם בהסכם כל רצונו נחשב זאת הפעולה שקיים רצונו ית' בשב ואל תעשה לכך אמר לו הנביא הי' לך כאן לפשוט אף שהיית מסופק שתהרוג אותו והי' נחשב זאת העשי' לשב ואל תעשה כענין שמותר להרוג את המזיק אפילו בשבת כי זאת ההריגה אינה נחשבת כלל לעשי' ואדרבה על זה אמרו ז"ל כל הקודם בו להרגו זכה וכן הוא עמלק באמת מזיק עד שנאסר אפילו השלל ממנו כי כמו שנמצא גבי ישראל התפשטות מקדושה אפילו על הקנינים שלהם כמו שמצינו בגמ' גבי ר' חנינא בן דוסא שנתפשט הקדושה אצלו אף על הקנינים שלו עד שהעיזים שלו היו מייתי דובי בקרניי' כך יש זה לעומת זה בעמלק התפשטות רע אפילו בהקנינים שלו עד שאם יהנה ח"ו אדם מהקנינים של עמלק אפילו דבר קל יהי' מזיק אותו ממש כמו דבר האיסור החמור ביותר כל כך ארס רע נמצא בעמלק לכן הי' לו לשאול המלך לפשוט לבל יהי' נגדו שב ואל תעשה רק להיות אכזר במקום אכזרי ולהרוג אותו וזאת האכזריות הי' נחשב שפיר לרחמנות כי זאת הוא עיקר הרחמנות לבטל מזיק מן העולם כמו שמצינו גבי עיר הנדחת אחר שנעשה בהם דין נאמר מיד ונתן לך רחמים ורחמך כי זה שמבטלים את הרע הוא באמת עיקר הרחמנות:

ל״חויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך וישסף שמואל את אגג לפני ד' וגו':

ל״טאיתא בגמ' (ב"ב קכג) גמירי שאין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל וכו' כי קליפת עמלק הוא שמואס בעבודה ועל זה איתא בזוה"ק (בשלח סה.) מתקיפותא דלהון נפיק ההוא דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו וכו' היינו עמלק שמואס בעבודה ונגד זאת התקיפות של עמלק אמר לו הנביא לאגג כאשר שכלה נשים חרבך היינו שהראה לו בזה החילוק וההבדל שיש בין התקיפות שלו להתקיפות הנמצא בישראל כי התקיפות של ישראל הוא מלא רצון ואף אותו התקיפות שהוא בהתפיסה הנמוכה והשפילה ביותר שהוא כ"ד ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי בכל זאת נתברר אשר השורש מזאת התקיפות נמשך לישראל רק כמו שאמרו ז"ל (במדרש תנחומא פ' תבוא) כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושין מצות וכו' היינו כי מפאת זה שעושין את המצות בפועל אף שאין יודעין עדיין בה עומק כוונתה ומה גם אם צדקת מה תתן לו מ"מ מגיע להם מזאת הפעולה הפשוטה גודל תקיפות ובטוחות חזק אשר בטח קיימו בזה רצונו ית' עד שיכולין שפיר לומר נוכח השי"ת פב"פ ברוך אתה וגו' אשר קדשנו במצותיו וצונו וגו' הרי שאף התקיפות שלהם המלובש בתפיסה הנמוכה ביותר נמשך נמי בשורשה רק מזה ההכרה שנפעל על ידם רצונו ית'. ולעומת זאת התקיפות של ישראל בהקדושה יש בהקליפה התקיפות של עמלק הנקרא חרב שמורה על פירוד גמור משורש הרצון ית' ולזה אמר לו כאשר שכלה נשים חרבך כלומר שכל התקיפות שלך נקרא חרבך שנמשך מזה שאתה מואס בעבודה ונפרד מהרצון ית' כן תשכל מנשים אמך וגו' ואמך רומז על השורש של עמלק והשורש שלו הוא החיבור מישמעאל ועשו כמבואר בזוה"ק (שם) כי כמו שיש בהקדושה ימינא ושמאלא כך יש בההיפך ימין ושמאל ישמעאל ועשו. וימין ושמאל בהקדושה נקרא אברהם ויצחק וכל הפסולות שנדחו מהימין של אברהם נקרא ישמעאל וכל הפסולות שנדחו מהשמאל של יצחק נקרא עשו וכאשר נתחבר ישמעאל עם עשו נאמר על אותו החיבור ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק וגו' וכמו שביארו ז"ל במדרש רבה (פ' וישלח) להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו וכו' היינו כי אחר שהיו רואים שבחר השי"ת באברהם אבינו היו תאבים לידבק בזרעו וביקשה תמנע לפי הנראה להתקרב עצמה למאמר השי"ת ולכך אמר הנביא כן תשכל מנשים אמך כלומר הרי נתברר עכשיו אשר אתה נפרד מהשורש ומעולם לא ביקשה תמנע להתקרב עצמה למאמר השי"ת והא ראי' שיצא ממנה אח"כ עמלק שמעיק לישראל וזהו שנאמר ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק היינו שהכתוב מעיד עלי' כיון שהיתה פילגש לאליפז ומאחר שהדכר מואס בעבודה ונפרד לגמרי מהרצון ית' ממילא היא הנוקבא נמי ההיפך לגמרי מהרצון ית' וכל מה שנתפשט ונולד ממנה הוא נפרד לגמרי מאור רצונו ית' לזה ותלד לאליפז את עמלק שמעיק תמיד להקדושה וזהו כן תשכל מנשים אמך כלומר שנתברר הביטול שלך משורשך משא"כ גבי ישראל אף שמצינו גם אצלם לפעמים הולדה כזו ההולכת באורח יבום בכל זאת אח"כ נתברר גם למפרע אשר היתה באורח מישור:

מ׳הנה איתא בגמ' (פסחים ה') בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו הנקרא ראשון וכו'. היינו כי איתא בזוהר חדש (דף ב) קב"ה איקרי אחד ואיקרי ראשון וכו' אחד מורה על הארה העליונה כמו שהוא לבדו בלי שום התלבשות. וזה הרצון שהאציל השי"ת שיהי' התפשטות לבושים בעולם כמו שנאמר גדול ד' ומהולל מאוד בעיר אלהינו אותה הארה נקרא ראשון שמחייב שני אכן השורש של ישראל הוא בהארה העליונה הנקרא אחד כדאיתא במדרש (בראשית. נשא) בעוד שהי' נקרא השי"ת אחד ביקש לדור בתחתונים היינו כי מאחר שעיקר הכבוד שמים נתפשט רק על ישראל נתברר מזה שהם עלו במחשבה בהארה העליונה הנקרא אחד אכן מפאת זה הרצון לכל ההתפשטות לבושים הנקרא ראשון נמשך קיום והוא לכל הלבושים הרחוקים נמי וזהו שעשו נקרא ראשון כי כל קיום הויותו נמשך רק מפאת זה הרצון הנקרא ראשון וכן כוחו הוא נמי בהתפשטות לבושים הרבה יותר מישראל לזה נקרא עשו ראשון לכך נצטוו ישראל להכרית זרעו של עשו הנקרא ראשון ולהראות שדווקא ישראל יש להם מקום בזה הרצון הנקרא ראשון כי על ישראל נאמר ישראל שלישיה וגו' היינו שמבררים עצמם בימינא ובשמאלא נמצא שנתברר כל התפשטותם רק להנקודה האמצעית שהוא העומק המכיוון מזה הרצון ית' הנקרא ראשון משא"כ עשו שהוא ההיפך לגמרי מהמכיוון של נקודת הרצון ית' שנקרא ראשון ואינו חפץ בהתפשטות כבוד שמים ממילא נתברר שהוא רק טפל לישראל היינו שכל הכבוד שמים הצריך להתפשט מהלבושים של ישראל יתכן רק אתר שיתבטלו זרעו של עשו שהוא עמלק לגמרי כדכתיב והי' בהניח ד' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ד' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח:

מ״אזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים וגו'. זחת האזהרה רומז שיזכור אדם היטב החסרון הנמצא בו כי נגד זה החסרון הנמצא גבי האדם מתיצב תמיד עמלק בקטרוגו כדאיתא (בפסיקתא) למה עמלק דומה לזבוב שהוא להוט אחר המכה וכו' וזהו אשר קרך בדרך היינו כי דרך מורה טרם שמגיע האדם למחוז חפצו היינו להשלימות כי כאשר נשלם האדם והשי"ת כבר חתם עליו אזי אין עוד מקום לקטרוג כמאמר עדי יהון חלפין וגם בהתחלה בעת שמתחיל השי"ת לפתוח להאדם מקום לעבודה אז יש לו להאדם ג"כ ההגנה בלי שום קטרוג רק אחר שנכנס אדם לעבודה טרם שגמרה בשלימות שם הניח השי"ת מקום להאדם שיתגדר בו בכח בחירתו למען שיהי' נקרא יגיע כפיך ובזמן שעומד האדם באותו הדרך שם מתיצב נגדו עמלק לקררו ולהתרשל אותו בטענתו מאחר שאי אפשר שהאדם יברר א"ע בשלימות הגמור בלתי עזרתו ית' וכיון שאחר כל עבודת אדם מוכרח לבוא לעזרתו ית' שיחתום על עבודתו א"כ יכול נמי השי"ת לעזור אף בלי בירורי האדם וזאת ההתרשלות נמשך תמיד מעמלק כי הוא עומד תמיד בגודל תקיפות כדכתיב שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ היינו שאמר שבטח יברר אותו השי"ת לטוב כי יצא משני צדיקים מיצחק ורבקה ומזה נמשך גודל התרשלות בהאדם כי מחשב האדם בדעתו הלא לברר בשלימות הגמור זה אינו כלל בגדר כח אדם אלא שהשי"ת יכול לחתום אף על אותו הבירור הקטן והמצער שבו נגמר ג"כ כל השלימות כן יכול השי"ת לחתום גם על מה שנראה לפעמים להיפך מעבודה כמו שמצינו שיצא בת קול ממני יצא הדברים כבושים ועד היכן שמצינו שיצחק אבינו ביקש מסבת זה לברך את עשו כי חשב בדעתו אם יחתום השי"ת עליו אזי אין יקרות יותר למעלה הימנו אמנם כל הוי' של עמלק הוא באמת רק כמו שנאמר וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ וכמו שביאר בזה בספר מי השלוח הק' (פ' נח) שכל עוד שנמצא קליפת תאוה בעולם צריכין עדיין לקליפת כעס כי לפעמים נגד תאוה יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס ובזו הרגע שצריכין לכעס כדי להנצל מן התאוה זה הכעס נקרא רוגזא דרבנן ומזאת הנקודה הטובה הנמצא לעת עתה בהכעס הוא כל קיום הויות עמלק כעת. אמנם בזאת המלחמה כאשר זרק עמלק מילות כלפי מעלה נתברר עמלק שהוא משולל הוי' לגמרי כדכתיב אם לא דם שנאת דם ירדפוך וגו' כי מילה הוא ג"כ רוגזא דרבנן אשר יש בזה באמת כל הרחמנות ובזה שזרק את המילות נתברר שאין בו שום רוגזא דרבנן כי כל מה שהי' נמצא בהכעס רוגזא דרבנן כבר קבלו ממנו ישראל עוד טרם מתן תורה כדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:) וזרח משעיר למו ממה דאמרי בני שעיר וכו' מהאי אנהיר לון לישראל ואוסיף עלייהו נהורא וכו' אפשיט מני' נהירו דחפיא עלי' ויהיב לי' למיהב לון לישראל הה"ד וזרח משעיר למו משעיר ממש ונאמר גבי שעיר שהיא קליפת כעס וזרח שהוא הארה גדולה מהופיע להורות שקבלו ממנו כל הרוגזא דרבנן כדכתיב אשר חרב גאותך ולא נשתייר בעשו שום נקודה טובה כי נתרוקן מטוב לגמרי וממילא נשאר משולל הוי' לגמרי כי כל כוחו וחילו נתן לישראל עוד קודם מתן תורה וממילא כאשר מבטל האדם ממנו מעט זאת הקליפה מכעס שהוא עמלק יוכל למצוא אצלו קנין בכל הדברי תורה מעת שעלה במחשבה:

מ״באיתא בגמ' (סנהדרין כ) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה וכו':

מ״גומבואר שם להכרית זרעו של עמלק תחילה והוא כי כל זמן שעמלק בעולם כאלו הכנף מכסה את הפנים ולזה הי' המלך הראשון מזרעה של רחל וכמאמרם ז"ל בגמ' (ב"ב) גמירי שאין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל כי בעת שישראל עומדים בסדר נכון אזי אין שום מקום לקטרוגו של עמלק רק כאשר יוצא האדם לפעמים מן הסדר אזי מתיצב נגדו הקטרוג מעמלק לזה צריכין נגד עמלק זרעה של רחל כי ע"י גודל עבודת זרעה של רחל נתבררו כל ישראל שלא יצא שום נפש מהם מסדר גדרו וזהו נמי הענין שנצטוו ישראל למנות להם מלך כי על ידי המלך ישראל נתבטל ג"כ קליפת עמלק והוא כי המלך פורץ גדר היינו שיש בכוחו להרחיב את הגבול ולהראות שלא יצא שום נפש מישראל חוץ מגבולו ומהארה כזאת נתבטל ממילא עמלק כי עמלק כאשר מתפשט א"ע חוץ מגדרו שוב אין לו כלל מקום לחזור משא"כ ישראל יש להם תמיד מקום לחזור ע"י זרעה של רחל ולזה נמי הי' מצות המלך הראשון ע"י נביא כי החילוק מדברי תורה לדברי נבואה הוא כי תורה הוא אור כללי ונבואה הוא אור פרטי כי לפעמים הוא רק לשעתו ולזה המלך הראשון שהי' צריך להיות מזרעה של רחל כדי להכרית זרעו של עמלק על ידו כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד) כד בעא לאשתמודעא מלכותא בארעא שרי' בדינא ולא אתישבת מלכותא בדוכתא כדקא יאות עד דאתער דינא בשאול לפום עובדוי ולבתר אתישבת מלכותא ואתתקנת וכו' נצטוה זאת המלוכה ע"י נביא כי כל זמן שעמלק בעולם הכנף מכסה את הפנים ואי אפשר להכיר כלל בהיקרות של מלכות יהודה לזה הי' צריך מתחילה להיות מלך מזרעה של רחל כי על שאול המלך נאמר משכמו ולמעלה גבוה מכל העם וגו' היינו שהי' ניכר מפורש לעיני כל גודל יקרת עבודתו אף שהי' עדיין עמלק בעולם. משא"כ בהיקרות של דוד המלך לא הי' יתכן שום הכרה בעולם כל זמן שעמלק בעולם עד אחר שלחם שאול המלך בעמלק אז נאמר על דוד והוא אדמוני עם יפה עינים כי כאשר הכנף לא הי' מכסה עוד את הפנים אז יש שפיר הכרה בדוד המלך וזהו נמי שאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי וגו' (שמואל א ט״ו:ו׳) כי על עמלק נאמר זכור את אשר עשה וגו' להורות שצריכין למחות אותו לבל ישארו ממנו שום לבוש כלל כי אפילו השלל נאסר ממנו הרי שצריכין לדחות אותו לגמרי ולהרחיקו באורח דילוג שלא בהדרגה כלל והנה התקרבות הגר להקדושה הוא ג"כ שלא בהדרגה כלל רק באורח דילוג כי עבודתו הוא נמי בחילי' יתיר כמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים) שהגרים מדקדקין במצות הרבה יותר מישראל הרי שהגר הוא לגמרי ההיפך מעמלק ולזה אם לא סר הקני מעמלקי הי' יכול להיות מפאת גודל עבודת הקני מקום ח"ו גם לעמלק מבלי למחות אותו לגמרי לכך היו צריכין להפריד ממנו את הגר לגמרי לזה אמר להקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי וכו':

מ״דאיתא במדרש (שמואל) שני פקידות פקד הקב"ה בעת שיצאו ישראל ממצרים וכו' ואחת בעמלק שנאמר כה אמר ד' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים וגו' אבל ביתרו מה נאמר ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים וגו' (שמואל א ט״ו:ו׳) והענין הוא כי הקדושת אבות הי' גבי ישראל בקביעות גם במצרים אלא שהי' במצרים מאוד בהסתר ובהעלם רק אח"כ במתן תורה יצא הקדושת אבות בהתגלות מפורש ובגודל התפשטות וכן הי' נמי כל העסק של אבות הקדושים מאוד בהעלם עד שהי' נראה על הגוון כמו משולל צמיחה ח"ו וכמו שמצינו בהם והנפש אשר עשו בחרן ובזה העולם אינו נראה על הגוון שום השארה לאלו הנפשות ובאמת איתא בזוה"ק (שלח קסח.) ותהי שרי עקרה אין לה ולד וכו' ולד לא הות מולדא אבל נשמתין הות מולדא באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין הוו מולידי נשמתין לגיורי כל ההוא זמנא דהוו בחרן כמה דעבדין צדיקייא בגן עדן כמה דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן נפש עשו ודאי וכו' הרי שהי' תמיד צמיחה מפעולת עבודתם כי באמת מצד השי"ת אין שום תפלה שלא יפעל וכל ההעלם הנראה לפעמים למשולל צמיחה זה הוא רק מצד תפיסה הנמוכה של האדם. אמנם כאשר הקומה של ישראל עומדת על מצב טוב בסדר נכון אזי אין שום העלם כלל ואין מי שלא יכיר שפיר שכל המכיוון מהרצון ית' בבריאת עולם הי' רק ישראל וכמו שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים היינו שמנחיל השי"ת לישראל כל מיני כוחות שיתכן להכניסם להקדושה ועוד זאת שאינו נדחה כלל מהקומה של ישראל שום לבוש וכמו שמצינו בגמ' (קדושין סט) עשרה יוחסין וכו' וכל אותן הלבושים המחשב שם נראין לרחוקים מאוד בכל זאת נכללים המה בזאת הקומה של ישראל כי הרצון ית' הוא תמיד להנחיל את ישראל כל מיני כוחות שיתכן להכניסם להקדושה ועד היכן שאיתא בזוה"ק (סבא משפטים צה:) נשמתין דגיורין מתלבשין בממזרי תלמידי חכמים וזה הכל שבונה השי"ת עצות איך שיתכללו כל מיני לבושים בקרב הקומה של ישראל אכן להכניס כוחות ולבושים ממקומות הרחוקים אי אפשר בלתי כשלון ופסיעה לבר ולכך אחר הכשלון שהי' לישראל ברפידים שאמרו היש ד' בקרבנו אם אין אשר באמת היו יודעים היטב שהשי"ת בחר בהם ושוכן בתוכם וכדאיתא בזוה"ק (בשלח סד:) וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעו מלה דא וכו' אלא זה הכל סיבב השי"ת למען שיהי' מקום מסבת החטא ליתרו שיהי' נכלל בתוך ישראל אף שמסבת זה החטא נתהוה ג"כ מקום לקטרוג של עמלק אכן נתברר אז החילוק ביניהם כי על עמלק נאמר ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וגו' והוא כדאיתא בזוה"ק (שם סז) דעמלק נוטל כל אינון דהוו גזירין ולא אתפרעו וכו' היינו כי נגד עמלק היו צריכין להתיצב בבהירות עצום ובגודל עבודה ומי שהי' בו מעט התרשלות בעבודה עמד נגדו מיד עמלק בקטרוגו כדכתיב וילחם עם ישראל ברפידים וביארו ז"ל שרפו ידיהם וכו' וזהו אשר קרך בדרך וגו' לכך נאמר פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים וגו' אבל ביתרו מה נאמר ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים וחסד הוא ח"ס ד"ל היינו אף שישראל עמדו אז במצב שפל שלא הי' ניכר עדיין השלימות של ישראל כמאמרם ז"ל בגמ' (זבחים קטז) קודם מתן תורה בא יתרו ואפילו למאן דאמר אחר מתן תורה בא יתרו אבל הכל מודים שבא קודם לוחות האחרונות כי בערב יוה"כ בא לכולי עלמא כמבואר בגמ' שם הרי אף במעט הכרה שהי' אז בהקדושה של ישראל בכל זאת הבין שפיר שרק אם יכניס עצמו תחת ישראל אזי יבחר בו השי"ת ואם לאו הוא לגמרי מבחוץ ולזה נכלל יתרו לגאו מעגולה קדושה ועמלק נדחה לגמרי מהקומה של ישראל:

מ״הזכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו':

מ״והענין האמור כאן הלשון זכור ואם משום שהוא לדורות הלא כל נבואה שנכתבה היא לדורות כדאיתא בגמ' (מגילה) אכן זה הוא לרמז כמו שאמרו ז"ל בגמ' (שם) כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה היינו כי עמלק מסתיר כ"כ את הקדושה עד שאפילו זאת הקדושה הנמצא בלב ישראל בקביעות אינו ג"כ בכוחם להוציא אותה מהלב לפה לכן נאמר כאן הלשון זכור וגו' וזכור בפה להורות שנגד ההסתר של עמלק צריכין ישראל להתגבר מאוד בעבודה עד שיוציאו קביעות הקדושה שיש בעומק לבבם בהתגלות להפה וזהו זכור בפה כלומר על הלבוש אחרון כי פה גומר וזהו נמי שאמרו ז"ל בגמ' (ב"ב קכג) גמירי שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל היינו כי בניה של רחל מורה על התגברות עבודה בגודל צמצומים ולזה טרם שנגמר השלימות ממלכות בית דוד ואז התיצב נגדם עמלק לכך היו צריכין נגדו מלך מבני רחל וכן מצינו גבי משה רבינו ויקח משה את עצמות יוסף עמו ועצמות יוסף רומזים על גודל צמצומים והוא יען שהיו ישראל עדיין משוללי שלימות כמו שהי' אז קטרוג ביציאתם ממצרים הללו וכו' והללו וכו' אלא שהשי"ת העיד עליהם כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' וכל עוד שישראל נוסעים בדרך לקנות שלימות טרם שמגיעים לזאת השלימות בזה הדרך מתיצב תמיד נגדם עמלק בקטרוגו כמו שנאמר אשר קרך בדרך וגו' ואז הוא כל העצה נגדו רק עצמות יוסף היינו התגברות עבודה כי אם ינוחו מעט אזי הוא מטעה תיכף בקטרוגו כמו שמצינו בגמ' (ב"ב כא) גבי יואב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמי' דדוד אמר לי' מאי טעמא עבדית הכי א"ל דכתיב תמחה את זכר עמלק א"ל והא אנן זֵכר קרינן א"ל אנא זכר אקריון וכו' וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שזה הטעות בעצמו נצמח ג"כ מעמלק שהטעה אותו בזה שסבר שרק הזכרים צריכין לאבד כי איש דרכו לכבוש ולילך בעבודה ועמלק מואס בעבודה צריכין לאבדו משא"כ הנקבות שאין אשה דרכה לכבוש ולעבוד והא ראי' שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא ואמרו ז"ל נמי איתתא כמאן דמהילתא דמי' וממילא אינו מגיע להם לאבדם אכן הוא באמת טעות גמור כי רק בהקדושה הוא אתתא כמאן דמהילתא דמיא יען שהדכר הולך בעבודה נקבע נמי בהנוקבא הקדושה שלא מדעת אבל כשהדכר הולך בזדון אזי נקבע נמי זה הזדון בהנוקבא וביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה אשר בהפסוק והי' בהניח ד' וגו' נקוד שלש מונח לרמז בזה אשר לא בניקל יכולין להנצל מהטעות של עמלק שמטעה תמיד את ישראל רק אחר שהניח ד' מכל אויביך מסביב אזי תדע שתמחה את זכר עמלק:

מ״זויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק וגו':

מ״חלהיות אשר כפי מה שישראל מרחיקין את עמלק והסירו אותו מתוכם כך יש בכוחם אח"כ לקרב מרחוק אצלם להקדושה ולכן מצינו אחר מלחמת ישראל בעמלק נאמר מיד וישמע יתרו וזהו שאיתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה פ' יתרו) שהתיקון של קין נגמר בקיני הוא יתרו וכדאיתא בזוה"ק (יתרו סח) בקדמיתא חמוי דיוסף אקרי כהן און ולבתר חמוי דמשה כהן מדין וכו' היינו כי כל אחד מקבל עזר מכנגדו לזה משה רבינו שהוא הבונה היותר גדול שבעולם וכמאמרם ז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך ותלמידי חכמים נקראים בונים ועלי' איתא כמה פעמים בתקוני זוה"ק אין לך חכם ונביא וחוזה שלא יהי' בו ממשה ואתפשטותא דמ"ר בששים רבוא ובכל דרא ודרא ועזר גדול כמו זה צריכין לקבל מכנגד רחוק כזה שהוא המהרס היותר גדול שבעולם וזהו בקדמיתא חמוי דיוסף וכו' ולבתר חמוי דמשה היינו כפי מה שמסירין ישראל מהם ההירוס של עמלק כך נבנה אצלם העזר ממקום הרחוק ביותר ועל זה כתיב וירא את הקני ויאמר איתן מושבך היינו אף שהי' כ"כ מרוחק בכל זאת נתקרב להקדושה וירא את עמלק ויאמר ראשית גוים עמלק היינו אף שהי' סמוך מאוד להקדושה שנולד משני צדיקים מיצחק ומרבקה מ"מ התברר עצמו שהוא לגמרי ההיפך מהרצון ית' וזהו ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל וכמבואר בגמ' (שבת נו:) על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה וכו' וזה הטעות נצמח ג"כ מעמלק שמטעה תמיד את ישראל עד שהי' מטעה במכיוון את המלך ישראל כדי שיפסיד כל המלוכה שלו אמנם כל הטעות שיכול להטעות את המלך ישראל לא הי' רק שהטעה אותו לרחם במקום אכזרי אבל להטעות ח"ו את ישראל שיהי' אכזרי במקום רחמני אין זאת בכח עמלק כלל כי הרחמנות הוא בקביעות בהטבע של ישראל רק להיפך לרחם במקום אכזרי זאת הוא בכוחו להטעות את ישראל ובאמת אין לך אכזרי ביותר ממי שמרחם על אכזרי כי זאת בעצמו שמניח מזיק בעולם הוא אכזריות אולם במקום שאינו ניכר בה שום טובה שם אינו ג"כ כלל אף בכח עמלק להטעות את ישראל שירחמו במקום אכזרי רק במקום כזה שנראה על הגוון לטובה כמו שמצינו כאן שנאמר וילך אליו אגג מעדנות שהציב גוון יפה מאוד והי' נראה שיש בהשלל שלו טובה השייך להקדושה ובמקום כזה הי' יכול להטעות את המלך ישראל כדכתיב ויאמר שאול וגו' ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית התרם לזבוח לד' וגו' ויאמר שמואל וגו' שמוע מזבח טוב וגו' אמר שמוע כי ראי' הוא רק על גוון שטחיות הדבר ואין רואים מה שיש בעומק אבל שמוע הוא בעומק הדבר וזהו שאמר לו שמואל שמוע מזבח טוב כלומר לא הי' לך להסתכל ולהביט רק על הגוון היפה לבד כי אם להטות אזניך ולשמוע מעומק אזי היית יודע ברור שאינו נמצא בו שום טוב כי הוא לגמרי ההיפך מחסד כ"ד עליו בתקוני זוה"ק (הקדמה) המן אל אחר אקרי היינו כי אל בכל אתר נהירו דחכמתא (זוה"ק צו לא) וזה מורה על חסד אל כל היום אבל המן אל אחר אקרי ואין בו שום נדנוד מחסד אל אף שמתפשט גם מהמן כבוד שמים כדאיתא בגמ' (מגילה י:) והי' לד' לשם לאות עולם לא יכרת אלו ימי פורים אבל המן בתפיסתו יאבד ויתבטל לגמרי ואין לו שום חלק בזה הכ"ש המתפשט ממנו למעלה מתפיסתו משא"כ ישראל יש להם חלק בתפיסתם בהכבוד שמים המתפשט מתוך עבודתם: