סוד ישרים, ליל שבת חול המועד פסחSod Yesharim, The Night of Shabbat Chol HaMoed Pesach
א׳מזמור שיר ליום השבת וגו'. (מדרש ש"ט צ"ב) אמר ר' יצחק כל עיסקא דשבתא כפול וכו' מזמורו כפול מזמור שיר וכו'. להיות שבכל המקומות שאדם מצמצם את עצמו בימי המעשה שם מאיר לו השי"ת ביום השבת לידע מה הוא אצל בוראו וזהו שאמר ר' יצחק כל עיסקא דשבתא כפול מזמורו כפול מזמור שיר מזמור מורה על צמצומים כדכתיב (ישעי' כ"ה) זמיר עריצים כי מסבת השכחה מצד הגוף עליל האדם תמיד לשכוח לזה מוכרח לילך בצמצומים כי אם יתפשט עצמו וימלא רצונות של הגוף מאיזה מקום יהי' לו הכרה באורו ית' כדאיתא במדרש רבה (וירא פ' מ"ח) אמר אברהם אחר שמלתי עצמי וכו' ומבשרי אחזה אלהי אילולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וכו' היינו כי בשרי מורה על כל הרצונות של הגוף וע"י שמצמצם אותם יתכן לו הכרה באורו ית' וזהו מבשרי אחזה אלהי וזאת ההכרה שהוא אחר הצמצום נקרא שיר וזהו מזמור שיר ליום השבת כי ימי החול הם כדכתיב כי ששת ימים עשה וכמו שמדייק הזוה"ק (אמור צ"ב:) לא כתיב בששת אלא ששת להורות שעשה ששה קצוות שהם הפכים ואם יתפשט בהם האדם עד תכליתם אזי טרם שיכיר בהם התכללותם באור אחדותו ית' יכול להתבטל לגמרי ואין זאת בהרצון ית' כי עיקר רצונו ית' הוא שיהי' בכח האדם לחזור ולעלות מתכלית הקצה אחרון עד ראשית האצילות שורשם וזאת אי אפשר בלתי שיצמצם האדם את עצמו בהם אזי מגיע שפיר לעבר השני מאלו הצמצומים וזהו הארת שבת שכולל כל התרי"ג מצות היינו שבזה היום פותח השי"ת להופיע את האור מכל המקומות שהי' האדם מצמצם את עצמו בהם בימי החול שיוודע לו על ידן מה הוא אצל בוראו:
1
ב׳וזהו שאמרו ז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה היינו כי איתא בספר רזיאל בשעה שברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה היינו כדי שיהי' בכח הבריאה להתפשט את עצמה כי כאשר עומדת הבריאה נוכח השי"ת פב"פ אי אפשר כלל שיהי' התפשטות להבריאה רק ע"י שהפך את פניו ממנה יכולה להתפשט עצמה אכן כאשר תתפשטה יותר מדאי יכולה להתבטל לגמרי לזה אמר השי"ת המאמר די כדאיתא בגמ' (חגיגה י"ב.) שהעולם הי' מרחיב והולך כשתי פקועות של שתי עד שגער הקב"ה ואמר די היינו שלא יתפשטה הבריאה יותר מכפי כחה רק שתצמצמם את עצמה בחזרה נוכח השי"ת לעמוד פב"פ ובזה הצמצום נגמר בשלימות הווית הבריאה וזהו הענין של שבת שבהארת שבת חוזרות הבריאה לעמוד נוכח השי"ת פב"פ וזהו מה הי' עולם חסר מנוחה כי הי' מתרחבת והולכת בגודל התפשטות בא שבת בא מנוחה שלא יהי' התפשטות שוב כ"כ ועל זה הענין איתא בזוה"ק (צו כ"ט:) כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד ורוח דשלטא ביומי דחול על עבד ה' איהו מעבדא דמלכא מט"ט כליל שית סדרא משנה וכו' ואיהו שש מעלות לכסא ונפש דשליט בחול איהו מכסא דין וכו' אבל ברתא דמלכא. בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים. מצה שמורה. ורוח שמור לקבלי' איהו יו"ט. ואיהו יום שבת זכור ושמור וכו' ביאור הענין כי זאת הדרגא שנקרא בהארת שבת כסא כבוד. נקרא בימי החול כסא דין כי ימי החול הוא זמן הברירין בבחינת עבד ונקרא עבדא דמלכא. ורוח מורה על הבחירה של אדם כי ארבעה דרגין יש גבי האדם נפש רוח נשמה ונשמה לנשמתין. וימי החול המה בבחינת נפש ורוח וזהו שאיתא כאן ורוח דשלטא ביומא דחול על עבד ה' מעבדא דמלכא וכו' ונפש דשליט בחול איהו מכסא דין וכו' ומבאר עוד הזוה"ק אבל ברתא דמלכא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים מצה שמורה וכו' פירוש אבל ברתא דמלכא היינו לאחר שנגמר גבי האדם כל בריריו בשלימות אזי נקרא ברתא דמלכא ועל זה מסיק בפסח איהו נפש השכלית היינו כי פסח מורה על חירות כמו שאמרים בפסח עבדים היינו וגו' ויוצאנו ה' וגו' וזהו בפסח איהו נפש השכלית כלומר שאחר שיוצא האדם ע"י יגיעות ברורי עבודתו לחירות לבל יהי' נכנע עוד תחת שום דבר עוה"ז אזי מכיר היטב גם בהבנת שכלו איך שהי' באמת נשמר מהשי"ת גם מקודם בכל אותן מקומות שהי' נדמה לו מלפנים שהוא בעצמו בכח בחירתו שמר את עצמו וזהו ליל שמורים מצה שמורה היינו שמכיר גם בשכלו איך שהי' נשמר כבר מצד השי"ת גם בלתי ברורי עבודתו ומסיק עוד ורוח שמור לקבלי' איהו יו"ט היינו כי יו"ט מורה על הברורין שהם מצד האדם כי מותר בו מלאכת אוכל נפש משא"כ בשבת אסור בו אפילו מלאכת אוכל נפש וזה מורה שאין בשבת מצד האדם שום ברורין כלל וזהו ורוח שמור היינו כי רוח מורה על בחירה לקבלי' איהו יו"ט כלומר שביו"ט יש עדיין מקום לעבודת אדם וברוריו ע"י בחירתו הטובה. ואיהו יום שבת זכור ושמור היינו כי שמור הוא כמבואר שם (יתרו צ"ב.) שמור לנוקבא וזכור לדכורא. שמור לנוקבא רומז על כל ברורי אדם ואח"כ כשמנהיר לו השי"ת איך שהי' נשמר מצד השי"ת גם בלתי ברורי עבודתו אזי נקרא אותה הארה בעצמה זכור לדכורא ובהארת שבת כלולין שניהם כאחת זכור ושמור. ולזה מצינו בתורה הטעם על זכור כי ששת ימים עשה וגו' ועל שמור נאמר הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' והוא כי עבד נקרא מי שמשוקע באיזה תאוה ואינו יכול לזוז ממנה כי נדמה לו שכל חייו תלוי בזה ואפילו אם הוא משוקע בדבר רשות של היתר אם אין בכחו לזוז ממנה נקרא עבד כי הוא משועבד לאותו הדבר וזהו עבדים היינו לפרעה במצרים היינו שהי' משוקעים שם כ"כ עד שהי' נדמה להם שכל חיותם תלוי במצרים וכדאיתא (מכילתא יתרו) אין עבד יכול לברוח ממצרים כי הי' חפץ יותר להיות עבד במצרים מלהיות שר במקום אחר וזה נקרא עבד. ובן חורין היינו כשהאדם הוא מנושא על כל הדברים ואינו משועבד לשום דבר עוה"ז זה הוא עיקר החירות כי יש בכחו להתנהג עצמו בכל הדברים שבעולם רק כפי הרצון ית' ליפעול או לשבות ולכך נאמר הטעם על שמור וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' היינו שיראה האדם להיות בן חורין לבל יהי' משוקע בשום דבר ועל זכור לדכורא נאמר הטעם כי ששת ימים עשה וגו' היינו שהרצון ית' הוא שיקבל האדם כל מה שבכחו ע"י זאת הקבלה להכיר את כבודו ית' וע"ד שמצינו בירושלמי סוף קדושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו היינו כי מאחר שיכול האדם להשיג מפאת זאת ההנאה יותר הכרה בכבודו ית' ולומר ברוך המקום שבראו מדוע ימנע א"ע מזאת ההכרה וזהו הטעם על זכור לדכורא כי ששת ימים עשה ה' וגו' ע"כ וגו' כלומר שהרי ה' ברא ועשה הכל למען להכיר על ידם את אורו ית' וממילא כל מה שמקבל האדם ומשיג עי"ז ביותר הכרה ברצון המשפיע ית' לומר ברוך המקום שבראו זאת הקבלה מהאדם נכלל בזכור לדכורא וכל מה שמונע האדם א"ע מלקבל יען שמבין שאם יקבל את הדבר אזי יסתיר בעדו הכרה באורו ית' זאת השביתה מלקבל נקרא שמור לנוקבא וזהו שאיתא כאן ואיהו יום שבת דאיהו זכור ושמור וכו' כלומר שבשבת נכללו שניהם ביחד זכור וגם שמור:
2
ג׳מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'. איתא במדרש (שוחר טוב צ"ב) אמר ר' יצחק כל עיסקא דשבתא כפול וכו' מזמורו כפול מזמור שיר וכו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שמזמור מורה על גודל הצמצום ושיר מורה על גודל התפשטות היינו שבאותו המקום בעצמו שמצמצם אדם את עצמו שם מחזיר לו השי"ת כל מיני התפשטות באור ישר וזהו מזמור שיר ליום השבת היינו שביום שבת נכללו שניהם גודל הצמצום שמצד אדם וגם גודל התפשטות שיש בו מצד השי"ת. כי הטעם הנאמר על שבת מצד השי"ת הוא (יתרו כ') זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' וגו' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ד.) בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה וגו' להורות על עשוית הששה קצוות הכוללים כל מיני התפשטות ובמשנה תורה (ואתחנן ה') נאמר הטעם על שבת מצד אדם שמור את יום השבת לקדשו וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ע"כ ציוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת היינו שאי אפשר להאדם לקבוע אצלו קדושת שבת אם לא שיזכור היטב כי עבד היית בארץ מצרים היינו שיזכור היטב מקום מעמדו שהי' בגודל השכחה וע"י זאת הזכירה יקבע אצלו זאת הקדושה בחילא יתיר בקביעות גמור שלא ישכח לעולם כי אחר שרואה האדם שיכול לבוא לידי שכחה קובע בלבו הקדושה ביותר כח כענין מאמרם ז"ל (ביצה ט"ו:) זכור את יום השבת זוכרהו מאחר שבא להשכיחו וזהו נמי שאומרים בכל קדושת הזמנים זכר ליציאת מצרים כי כל קדושת הזמנים שישראל מקדשי להו נמשך ג"כ רק מהקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה.) ואנן נסבינן מזכור שמור וכשישראל רוצים להמשיך אצלם זאת הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' שיהי' בקביעות גם בלבם אזי מוכרחין לזכור זכר ליציאת מצרים כי דייקא ע"י זאת הזכירה יתכן שיהי' נשאר אצלם זאת הקדושה דקבוע וקיימא בקביעות גמור כמבואר. ומאי משמע שאחר כל הצמצומים של ישראל שמקדשי את הזמנים בעבודתם אזי ימצאו אצלם הקדושת אבות דקבוע וקיימא. היינו שזה הקדושה שישראל מקדשי להו בעבודתם אינו כלל קדושה אחרת אלא שהוא בעצמה אותה הקדושה דקבוע וקיימא וכל ענין הצמצומים שצריכין ישראל לקדש בעבודתם את הזמנים הוא רק למען שיתברר לעיני כל איך שיש להם חלק וקנין בזאת הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' היינו שישראל מבררם את עצמם למה באמת עלו המה במחשבה תחילה יען שיש בכחם לצמצם א"ע בכל מיני עבודות ולקדש את הזמנים בעבודתם והוא כענין הבירור שמצינו בגמ' (מגילה כ"ו.) על בנימין הצדיק שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לשכינה וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבחר השי"ת עוד מתחילה בבנימין הצדיק שיהי' אושפיזכן לשכינה משום שהי' יודע השי"ת שאם יבחר בו אזי לא יסתפק בנימין א"ע במה שבוחרין בו אלא שיתוסף אצלו תמיד תשוקה על תשוקתו ולא ישקוט ולא ירגיע ולא ינוח מלצפות ליותר שכינת אורו אצלו לפיכך בחר בו השי"ת מיד בההתחלה שיהי' אושפיזכן לשכינה גם טרם תשוקתו הנפלאה וככה הוא הענין מזה שישראל מקדשי את הזמנים בעבודתם להראות שלפיכך עלו ישראל במחשבה תחילה משום שאינם מסתפקים א"ע בהקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' אלא שמוסיפין בכל פעם מצדם ג"כ קדושה לקדש גם זמנים בעבודתם נמצא שכל ענין הקדושה דישראל מקדשי להו בעבודתם הוא להורות החיבור שיש לישראל עם הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' וזהו שאיתא בזוה"ק (צו כ"ט:) אבל ברתא דמלכא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים ורוח שמור לקבלי' יו"ט ואיהו יום שבת זכור ושמור וכו' היינו שע"י עבודת ישראל שמקבלים מזכור שמור נקבע אצלם הקדושת שבת הנקרא זכור דקבוע וקיימא מצדו ית' עד שיש ממש חיבור להגוף של ישראל ביחד עם זאת הקדושה וזאת החיבור ביחד נקרא רוח ועל זה הרוח רומז הזוה"ק (משפטים צ"ד:) זכה יתיר יהבין לי' רוחא ורוח הוא המחבר הנפש עד אורו ית' הנקרא נר ה' נשמת אדם וכמבואר שם קב"ה הוא נשמתא דב"נ כי הרוח מורה על כח הבחירה וע"י עבודת אדם בכח בחירתו הטובה משיג חיבור עם אור עצמיתו ית'. ומה שנשאר בלב האדם בקביעות אחר כל הצמצום שלו שוב לא נעדר ממנו זאת הקדושה לעולמי עד. ועל זאת הקביעות נאמר טוב להודות לה'. וזהו שאמרו ז"ל (ברכות ז':) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה וכו' ולהבין זאת הלוא אמרו ז"ל (בראשית רבה כ"ב ובמדרש ש"ט) המזמור הזה אדם הראשון אמרו וכו' הרי שאדם הראשון הי' ג"כ אמר טוב להודות לה' אכן הענין הוא כי אף שאדם הראשון הי' אומר ג"כ טוב להודות לה' אולם זאת ההודאה הי' מפאת הבנת שכל דעתו שטוב וישר ונכון מאוד לכל נפש להודות לה' ולכפוף כל קומתו להשי"ת אבל לא הי' עדיין אצלו אותה הודאה בקביעות גמור משא"כ לאה פתחה בהודאה תחילה שאמרו ז"ל היינו שהוא היתה תחילה שיהי' אצלה ההודאה בקביעות גמור וזהו כוונת מאמרם ז"ל מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה היינו שלא הי' אדם שיהי' בכחו כ"כ לכפוף קומתו בקביעות עד שבאת לאה כי אצלה כבר הי' הסבלנות של יעקב אבינו מהגלות של לבן הארמי ומה גם שמה שאמרה הפעם אודה את ה' הי' בהולדה הרביעית שאז נגמר השלימות בתכלית כדאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ז.) נוקבא עד שלוש זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים בתר תלת עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא וכו' כי הולדה רביעית הוא בחינת נצח שהוא מדה הרביעית ונצח איתא בזוה"ק (אדרא נשא קנ"ו:) באתוון רציפין מצח להורות על שלימות הרצון כמאמר והא אזמין עתיק יומין למצחא עדי יהון חלפין לכך אז השיגה לאה זאת הודאה בקביעות לומר הפעם אודה את ה' עד שלא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה:
3
ד׳והנה חג הפסח רומז על החיבור שיש בהקדושה דישראל מקדשי עד הקדושה דקבוע וקיימ' מצדו ית' וכמו שמרמז הכתוב בפ' שור או כשב בזה שאינו מפסיק בין אזהרת שבת לאזהרת חג הפסח במאמר וידבר כמו שמפסיק בשאר כל המועדים שכל מועד מתחיל שם וידבר ה' אל משה לאמר משא"כ במועד חג הפסח כי נכלל בוידבר ה' וגו' האמור קודם אזהרת שבת והוא לרמז בזה החיבור של חג הפסח ביחד עם קדושת שבת ששניהם הם ענין אחד כמו שעיקר הטעם של שבת הוא רק דמרי צבי כמבואר בגמ' (סנהדרין ס"ה:) שאל טורנספורס את ר' עקיבא אמר לו מה היום מיומים וכו' אמר לו דמרי צבי ואף אחר כל התרוצים שהשיב לו סמבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אבא יוכיח וכו' היינו שרואים בזה היום שינוי הנכרת מ"מ השאלה במקומה עומדת מדוע באמת הציב השי"ת בזה היום שינוי הנכרת וצריכין לבוא לזה התירץ דמרי צבי הרי שעיקר הטעם של שבת הוא דמרי צבי וכן הוא נמי הענין מחג הפסח שאמר השי"ת למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' היינו אף שעכשיו המה באמת משוללי עבודה אכן אחר שיצאו ממצרים אקבע בלבם תשוקה לעבודת ה' וא"כ מדוע בחר השי"ת דוקא בישראל הלוא כמו כן הי' יכול השי"ת לקבוע תשוקה לעבודת ה' גם באומה אחרת אמנם התירץ האמתי הוא רק דמרי צבי היינו שהרצון הפשוט ית' בחר בישראל באמת גם בלי שום עבודה וכל ענין עבודת ישראל שעלי' נאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' זה הוא רק כדי לברר החלק והקנין יגיע כפם שיש להם בשורש הרצון דמרי צבי כענין הצמצום מהשביתה של יום שבת שע"י שישראל מצמצמים א"ע בשבת לבלתי יפעלו בו שום דבר מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון כ"כ לצמצם את עצמם מזה נתבררו ישראל שיש להם חלק וקנין בשורש הרצון דמרי צבי הרי שפסח ושבת רומזין שניהם על ענין אחד שכל ענין עבודות והצמצומים של ישראל שמקדשים את הזמנים בעבודתם זה הכל להראות החלק והקנין שיש להם בשורש הרצון ית' שנקרא שבת:
4
ה׳וזהו שאיתא במד"ר (במדבר פ' ח') יודיך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך אמר ר' פנחס וכו' בשעה שאמר זכור אמרו איזה מלך רוצה שלא יהי' הבריות מכבדים את יום השבת אבל בשעה שאמר כבד אמרו בנמיסיות שלנו כל מי שכתב את עצמו סיגרון למלך הוא כופר באבותיו וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך מיד עמדו מכסאותם והודו לו היינו כי מצות שבת רומז על כל העבודות של ישראל וכששמעו האומות המאמר זכור את יום השבת לקדשו סברו האומות שנצרך להשי"ת כל אלו העבודות ואח"כ כששמעו המצוה של כיבוד אב ואם וזאת המצוה רומז על הכרה בהשורש ית' אז יודיך כל מלכי ארץ כי הבינו על ידי זאת המצוה שעיקר תכלית הרצון ית' הוא שיהי' לישראל הכרה בהשורש ית' וממילא הבינו שכל אותן העבודות שהציב השי"ת לישראל שעליהם מרמז מצות שבת אינו נמי מצד עצמו כלל כי אצלו ית' אין נ"מ בכל אלו העבודות אלא שכל זה הוא רק לתועלת ישראל כי בלתי אלו העבודות והצמצומים אי אפשר כלל להכיר בהשורש ית' ועל ידם דוקא יהי' בכח ישראל להכיר החיבור שיש להם בשורש הרצון ית':
5
ו׳והנה בנוסח התפלה של שבת קבעו חכמז"ל לומר זכר למעשה בראשית ובנוסח הקידוש של שבת קבעו לומר זכר ליציאת מצרים וכן בכל הזמנים שישראל מקדשי להו קבעו ג"כ לומר זכר ליציאת מצרים כי יציאת מצרים הוא כענין מעשה בראשית כמו במעשה בראשית הי' חשוכא קודמת לנהורא כך הי' ביציאת מצרים נמי חשוכא קודמת לנהורא אכן בתפילת שבת צריכין לומר זכר למעשה בראשית כי שבת מורה על עצמית שורש ית' המשולל מכל גוון של עבודת אדם ולכן צריך שיהי' התפילה בשבת ג"כ לעצמית רצונו הפשוט ית' בלי שום גוון כלל ולזה צריכין אז לומר זכר למעשה בראשית אמנם בהזמנים שישראל מקדשי להו בעבודתם הגם שאז הוא ג"כ התפילה רק לעצמית רצונו הפשוט ית' כי תפלה אסור תמיד להיות לשום מדה וגוון אכן אז הוא התפילה להרצון הפשוט ית' שיקבע בנו הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' וזאת הקביעות אי אפשר כלל להיות בשלימות בלתי הגוון של יציאת מצרים כמו שביארנו לעיל שדוקא ע"י זאת הזכירה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים נקבע בנו הקדושה דקבוע וקיימא ולזה אומרים אז בהתפילה זכר ליציאת מצרים. אולם הקידוש של שבת הוא ג"כ ענין כזה כי יש קדושא דשבתא וקדושא דמעלי שבתא כמבואר בזוה"ק (בראשית ה':) קדושא דשבתא הוא דקבוע וקיימא מצדו ית' וקדושא דמעלי שבתא מורה על רצון ונדיבת הלב שמוסיפין ישראל על קדושא דשבתא דקבוע וקיימא מצדו ית' ועל אותו הרצון והנדיבות שישראל מוסיפין מצדם רומז נמי הכוס של קידוש שמקדשין ישראל על היין וכמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות נ"א.) ונותן עיניו בו היינו שצריכין להמשיך בו אור ואור היינו הבירור של אדם כי ענין יין רומז על שמחה ושמחה צריך בירור כמו שאמרו ז"ל (שבת ל':) על הפסוק ושבחתי אני את השמחה וגו' זו שמחה של מצוה. ולשמחה מה זו עושה וגו' זו שמחה שאינו של מצוה הרי ששמחה צריך בירור אם הוא של מצוה או לא וזה שמברר האדם לעשות מן היין שמחה של מצוה שמקיים בהיין מצות קידוש. זה הבירור נקרא אור שרומז על זה ונותן עיניו בו נמצא שבהכוס יין של קידוש שבת מוסיפין ישראל אור היינו רצון ונדיבות על הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' אף שזאת הקדושה דקבוע וקיימא הוא מסודר כך מששת ימי בראשית מרנונו הפשוט ית' גם בלעדי ההסכם והרצון מנדיבות ישראל כי אצלו ית' הוא גם מה שמסודר כך מששת ימי בראשית נמי רק רצון פשוט אף שהוא ית' יודע שלא ישתנה זה הרצון לעולמי עד כי רק אצל בשר ודם אין יתכן לקרות בשם רצון מה שהוא מסודר אצלו לחפוץ גם אחר זמן כי אם נחלט בדעתו של בו"ד שיהי' חפץ לאחר זמן ג"כ באותו הרצון שעומד עכשיו אזי יתנגד זאת הידועה לבחירת רצונו ואינו נקרא עוד בשם רצון ובחירה רק בשם הכרח כי אצל בו"ד מצד קטנות תפיסתו אינם מתאחדין ביחד הידועה והבחירה ואינם צודקין יחדיו אצלו כי סותרין זה את זה מה שאין כן אצל השי"ת צדקו יחדיו הידועה והבחירה ואינם סותרין זה את זה ומה שחפץ ורוצה ויודע שירצה ויחפוץ אין זאת הידועה סותר כלל לרצונו הפשוט ית' והכל הוא אצלו ית' אור אחדות רצונו הפשוט. אמנם מצד קטנות תפיסת אדם כיון שרצונו הפשוט ית' הוא מסודר כך מששת ימי בראשית שקדושת שבת יהי' קבוע וקיימא א"כ יהי' נמצא שזאת הקדושה הוא קבוע וקיימא גבי האדם בהכרח ובעל כרחו ולכן אם לא הוסיפו ישראל מצדם רצון ונדיבות על זאת הקדושה דקבוע וקיימא אזי הי' אצלם זאת הקדושה על צד ההכרח שלא ברצון דעתם ומבחירת רצונם הטוב ובאמת הוא כל עיקר הרצון ית' מישראל שכל מיני קדושות יהי' אצלם מבחירת דעתם הטוב כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם לכך מוסיפין ישראל על זאת הקדושה שמסודר כך מששת ימי בראשית. כל מיני נדיבות ומראים בהכוס של קידוש שמקדשין בשבת אשר ברצון לבם ונפשם המה מסכימים על זאת הקדושה דקבוע וקיימא וממילא נמצא שישראל עומדים תמיד עם השי"ת בצד אחד ומשיגים בתפיסת דעתם ג"כ חלק וקנין בקדושתו ית' דקבוע וקיימא מששת ימי בראשית ומאחר שכל ענין הכוס של קידוש רומז על הקדושה דמעלי שבתא שמוסיפין ישראל מצד נדבת לבם לזה צריכין להזכיר בו זכר ליציאת מצרים כדי לקבוע אצלם זאת הנדיבות ביתר שאת כמבואר:
6
ז׳מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו' איתא במדרש (ש"ט צ"ב) כל עניני של שבת כפיל וכו' היינו כי שבת הוא הכולל שמזמור מורה על צמצום ושיר מורה על הכרה מפורשת באורח ישר דבי' מתברכין יומין עלאין וזהו טוב להודות לה' היינו שיש הכרה מפורשת שמלא כל הארץ כבודו ולזמר לשמך עליון היינו שצריך האדם לצמצם את עצמו למען שיכיר גם אותה הנהגה מהשי"ת שהוא בבחינת עליון למעלה הרבה מתפיסתו וזאת ההכרה שמשיג האדם ע"י צמצומיו נקרא שמור כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה.) אנן נסבינון מזכור שמור היינו מהארה העליונה הנקרא זכור נשאר להאדם אחר צמצומיו בחינת שמור וזהו מאמרם ז"ל כל עיסקא דשבתא כפול שכולל התפשטות מצד השי"ת וגם צמצום מצד האדם וזהו שאמרו ז"ל מה הי' עולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה היינו כי בששת ימי המעשה הי' כל הפעולות מתפשטים עד בלי די ולא הי' יכולים להחזיר את פניהם נוכח השי"ת כדאיתא בספר רזיאל כשברא את עולמו הפך את אור פניו ממנה וזהו מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה היינו שצמצם השי"ת התפשטות אורו ואמר לעולמו די למען שיהי' בכח הבריאה להחזיר את פניו נוכח השי"ת ובזאת המנוחה נתבסס העולם וזהו בא שבת בא מנוחה היינו שאין המנוחה העדר הפעולה אלא שזאת המנוחה בעצמה הוא ג"כ בריאה מהשי"ת כמו שברא השי"ת כח הפעולה כך ברא השי"ת כח המנוחה שרק מצד תפיסה הנמוכה של אדם נדמה שהמנוחה הוא רק העדר פעולה. כי בדעתו הקטנה של האדם אי אפשר לו להצטייר אלא או פעולה או העדר פעולה ובין אלו השתים הוא כל התפיסה של אדם אבל מצד השי"ת שהוא למעלה מאלו השתים שוים ממש אלו שני ההפכים פעולה ושביתה וכפי מה שקובע האדם בלבו הכרה באורו ית' ע"י השביתה כך מנהיר לו השי"ת הכרה באורו ית' בכל הפעולות וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו ע"ה שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ היינו כפי מה שקבע בלבו הכרה באל עליון שרומז על אור שהוא למעלה מהתפיסה כך הקנה לו השי"ת הכרה בשמים ובארץ וכדאיתא במדרש תנחומא (פ' בהר) אמר הקב"ה שאף אני מכרתי העולם כלו לאברהם לא הונתי אותו חזר והקנה אותה לי שנאמר קונה שמים וארץ וכו' מכרתי העולם כלו לאברהם היינו שהקנה לו השי"ת הכרה בכל העולם כלו שיהי' מכיר את האור שבשמים אפילו בארץ ועל זה הענין נאמר קודם המועדים פ' שבת כי המועדים הם שישראל מקדשי להו ומהיכן יש להם הכרה לקדש את הזמנים אלא שזה נמשך להם מפאת הכרתם בקדושת שבת שהוא קבוע וקיימא מצדו ית' וע"י זאת ההכרה שיש לישראל באותה הקדושה מנהיר להם השי"ת את האור שיהי' נמי בכחם להכיר את הקדושה הנמצא גם בימי החול באותן הימים והזמנים שמקדשין אותם ולא עוד אלא שמקנה השי"ת חלק וקנין לישראל גם בעצמית הקדושה של שבת אף שקדושת שבת הוא באמת קבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ בזאת הקדושה גופי' מנחיל להם השי"ת חלק ע"י הכרתם בה והוא כי יש נמי תוספות שבת שהוא מצד שישראל מזמני לי' מבעוד יום הרי שאפילו בקדושת שבת עצמו דקבוע וקיימא נותן ג"כ השי"ת מקום לישראל שיהי' נקרא על שם יגיע כפם שהם מקדשי לי' ע"י הזמנתם מבעוד יום וזהו כענין שאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג:) אמאי אקרי לעילא קדוש הא תמן וא"ו לא אשתכח אלא רזא הכי הוא וכו' כיון דישראל מקדשי לתתא סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק וא"ו וכו' וכדין אקרי לעילא קדוש וכו' היינו שע"י עבודת ישראל נעשה וא"ו לעילא אע"ג דתמן וא"ו לא אשתכח ואח"כ מנהיר השי"ת גבי ישראל לתתא קדש בלא וא"ו ממש כמו לעילא וככה מפאת הכרת ישראל בהקדושה דקבוע וקיימא הנקרא שבת נמשך להם מזאת ההכרה קדושה לימי החול שיהי' בכחם לקדש מהם זמנים ולהכיר גם בהם את אור עליון ית' ועל זה נאמר ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך בוקר מבואר בזוה"ק (בלק ר"ד.) בוקר דאברהם היינו בזמן שהאתוון מאירים כסדרן 'ישמחו 'השמים 'ותגל 'הארץ אזי מנהיר בסדר הדרגה מדרגא לדרגא עד שבא לתפיסת אדם וע"ד הפסיק וקרא זה אל זה ומתרגימינון ומקבלין דין מן דין. ואמונתך בלילות היינו בעת שנעלם האור מהתפיסה אזי צריך האדם אז לצמצם עצמו מאוד ולמסור לגמרי להשי"ת וע"י זה יכיר אשר אז האיר לו השי"ת מהרצון היותר עליון הנקרא בתקוני זוה"ק (הקדמה דף ב'.) אב האמונה וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ל"ו.) דהא אילנא דא בי' שריא מותא והוא אילנא דשלטא בלילא וכד איהו שלטא וכו' אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבו לי' נפשייהו בפקדונא וכו' ועל דא ואמונתך בלילות כתיב וכו' וזה נמי הוא הענין שלא נאמר בין פ' שבת לפ' פסח וידבר ה' וגו' כמו שמתחיל תמיד בכל פרשה ופרשה וגבי פ' הפסח סומך הכתוב על וידבר הנאמר קודם פ' שבת להורות בזה ששניהם ענין אחד וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה דאיתא בזוה"ק (בראשית בהשמטות ר"ס.) פסח חולקא דאברהם דאיהו קדמאה ואחיד בדרגא דחסד וזאה המדה הי' התחלת הבריאה כמו שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה ואח"כ נתעלם מהבריאה זאת המדה והי' נראה לגמרי ההיפך כדכתיב כי מלאה הארץ חמס ולכך הראה השי"ת אז שבת מצדו כי כל עוד שלא הי' שבת מצד הבריאה הראה השי"ת שבת מצדו וכדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וממילא נשבתו ונתבטלו לגמרי כל הפעולות וזה הי' הדור המבול והדור הפלגה עד שבא אאע"ה והתחיל לעורר מחדש מדת החסד בעולם לזה מצינו גבי אאע"ה נאמר והנה אימה חשיכה גדולה וגו' היינו שהראה לו השי"ת אם תבקש לעורר מדת החסד בעולם שיהי' בו הכרה גם בתפיסת הבריאה אזי צריכה הבריאה מצדה לצמצם את עצמה אזי יהי' לה באפשר להכיר בחסדו ית' וזהו הענין שבפסח נולד יצחק שמורה על מדת הגבורה וגודל הצמצום ודוקא ע"י אלו הצמצומים יתכן להכיר במדת חסדו ית' כדא' בזוה"ק (ויקרא ה'.) גדול ה' וגו' וע"ד תושבחתא דא בשני וכו' היינו כי דוקא בשני שמורה על מדת הגבורה יתכן הכרה בחסדו ית' ולומר גדול ה' כך א"א להכיר בפסח חולקא דאברהם דרגא דחסד רק ע"י הצמצום מהכרת שבת הרי שיש להם שייכות אהדדי:
7
ח׳מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון וגו' במדרש (שוחר טוב צ"ב) כל עיסקא דשבתא כפול עומרו כפול וכו' קרבנו כפול וכו' מזמורו כפול מזמור שיר וכו' הענין הוא כדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וגו' היינו שבזו העשי' אף שהן רק צרכי הגוף אעפ"כ לא יגרע כלום מהקדושה. כי רצונו ית' מלובש בכל הדברים אף באותן הדברים שנראין צרכי הגוף וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פ"ט:) ששת ימים וגו' ולא כתיב בששת היינו שעשה ה' אלו המדות והלבושים וכדאיתא בתקוני זוה"ק (דף י"ז.) לבושין תקינת להון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו' ונתלבש הרצון ית' כ"כ בלבושין עד שנעלם משכל האדם ואינו מבין איך זה הדבר מלבוש לרצון השי"ת אבל באמת שם טמיר ונעלם אור יותר גבוה מאוד וכל ההסתר הוא רק מצד האדם וכדאיתא בזוה"ק (נשא קל"ד:) דלית יום ולית לילה אלא מסטרא דילן אבל מצדו ית' הוא אור כללי בלי שום התחלקות ליום ולילה אלא שזה האור נתלבש כ"כ בלבושין עד שנדמה להבריאה שאלו הלבושין המה עיקר היש ולמעלה מאלו הלבושין נקרא מצד תפיסה הנמוכה של הבריאה אין כי באור בהיר המשולל לבוש אין להבריאה שום תפיסה אבל באמת הוא להיפך למעלה הוא עיקר היש האמתי שהוא בלי קץ וגבול כלל אלא שצמצם השי"ת את האור בהתלבשות הגבולים וחילק את מעשיו למען שיהי' בתפיסת הבריאה מקום לעבודת יגיע כפיך אבל מצדו ית' הוא אור אחדות גמור אחר שנברא העולם כמו טרם שנברא עולם כמאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם וכל ההתחלקות הוא רק להטיב לבריותיו כדכתיב כי לעולם חסדו ולהיות נקרא מלך בתחתונים וכדאיתא במדרש (תנחומא חיי) גדול היית עד שלא בראת עולמך ועכשיו שבראת עולמך נתגדלת ביותר כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו היינו בזה שהציב השי"ת לבוש שכביכול חסר כבוד שמים בלתי עבודת ישראל ודוקא ע"י עבודת ישראל יהי' הכ"ש בשלימות כדאיתא בגמ' (גיטין נ"ו:) מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה באילמים היינו שהסתיר א"ע בלבושים שהוא מחוסר כבוד שמים בלתי עבודת ישראל ורצונו ית' זהו כבודו ומחויב האדם בזה הלבוש להמליך עליו השי"ת כדי לקיים את רצונו ית' שחפץ שהשלימות מכבוד שמים יהי' דוקא ע"י עבודת ישראל ואזי ימצא בכל התפשטות הלבושים איך שהשי"ת הוא באמת מלך גם בלעדי כל אלו הלבושים והכבוד שמים מהשי"ת הוא תמיד בתכלית השלימות ואימתי יכיר האדם את זאת זהו ביום השבת כי בשבת נתבטלו כל הלבושים ופעולת אדם כדכתיב וביום השביעי תשבות והיינו שיש שינוי טבע והכרה מפורשת בזה היום כדאיתא (סנהדרין ס"ה:) ששאל לר' עקיבא מה היום מיומים אמר לו ר"ע בעל אוב יוכיח קברו של בית אבא יוכיח וכו' היינו שבשבת נתבטל העיקשות מכל הפעולות עד שנתגלה הרצון המלובש בכל הפעולות של ששת ימי המעשה ולזה כתיב טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון שענין הודאה הוא כפיפת הקומה והיינו שבזה היום צריך האדם למסור כל הקומה להשי"ת ועי"ז יתגלה אליו אורו ית' היינו הרצון ית' המלובש בכל הפעולות ברזא דתפילין ולזה אין מניחין תפילין בשבת וימים טובים וזהו טוב להודות לה היינו כי השי"ת נקרא טוב כמאמרם ז"ל בגמ' (מנחות נ"ג.) אין טוב אלא הקב"ה אכן כשהאדם רוצה שיהי' לו הכרה בזה הטוב אזי יכפוף כל קומתו להשי"ת וממילא יכיר בשלימות כי לעולם חסדו היינו שימצא בלבו הכרה מפורשת איך שכל הנהגת רצונו ית' הוא רק להטיב לבריותיו וזהו ולזמר לשמך עליון היינו כי במקום שמנהיג השי"ת למעלה מהבנת תפיסת אדם שם נקרא השי"ת עליון וע"י שימסור אדם כל קומתו ותפיסתו להשי"ת מחזיר לו השי"ת הכרה גם במקום שהוא למעלה מהבנת תפיסתו והתגלות הכרה כזו נקרא טוב וכמאמר ותגמלנו חסדים טובים שבאמת גומל השי"ת תמיד חסדים אלא כל זמן שהחסדים אינם בתפיסת אדם אינם נקראים טובים וכשבאים בהתגלות התפיסה של אדם אזי נקראים טובים:
8
ט׳ועל זה הענין נאמר לריח שמניך טובים וגו' וכמבואר (בזוהר חדש שיר השירים דף סו:) מאי טובים נהורין ר' המנינא סבא אמר הכי אלין אינון ימים טובים דאקרון טובים ואינון תפילין דרישא ואינון תפ לין דקב"ה מנח לון וע"ד אקרון טובים בגין דאינון נהרין ברישא דקדושא עילאה ובכל אתר ימים עובים אינון תפילין דרישא דקב"ה מנח לון. חולו של מועד דלא אקרי יום טוב אלין תפילין דדרועא דהא לית לה לסיהרא מגרמה כלום אלא מנהורא דיו"ט תפילין דדרועא דאיהו תפלה של יד לא נהירא אלא מגו נהורא דתפילין של ראש. תפלה דרישא ימים טובים. תפלה דדרועא חולו של מועד וכו' וביאור הענין כי תפילין מורה על מה שצמצם השי"ת את כל אור הבהיר מדברי תורה וטמן אותו באלו הארבע פרשיות ומכסה אותם בבתים וכך הוא כל בריאת עולם ברזא דתפילין כי באורייתא ברא קב"ה עלמא וטמן את אורייתא בכל הלבושים של זה העולם וככה טמן השי"ת את אור התורה בזה הכלי של תפילין ומזה הכלי בוקע האור עד וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכן נתלבש אור התורה בכל מעשה המצות וזאת ההתלבשות נקרא רזא דתפילין והיינו כדכתיב אלופינו מסובלים וביארו ז"ל (ברכות י"ז:) אלופינו בתורה ומסובלים במצות וכמבואר במקומו אכן מצות תפילין מי שמקיים ונושא עליו התפילין הוא כאלו סובל עליו כל התורה כולה כדאיתא במדרש (ש"ט מזמור א') אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה וכו' והתפילין נקראים אות כדכתיב והי' לאות על ידך וגו' וענין אות הוא סימן כענין מאמרם ז"ל (ב"מ כ"ח.) באבידה צריך ליתן אות היינו סימן כך הם התפילין סימן מובהק שהשי"ת שוכן אצלנו ולזה מדמה הגמ' (שבת ס'.) תפילין לכבלא דעבדא כי העבד בזה שנושא עליו הכבלא יש סימן שהוא עבד ככה הם התפילין סימן מובהק לאותו האדם המניחם שהוא עבד להשי"ת וזהו שאיתא שם לריח שמניך טובים אלין אינון ימים טובים דאקרון טובים ואינון תפילין דרישא ואינון תפילין דקב"ה מנח לון וע"ד אקרון טובים וכו' היינו כי תפילין של ראש הם ארבע בתים להורות על החיבור מכל הנפרדים היינו מכל הסתרות שהי' לישראל במצרים כמבואר במדרש (ש"ט מזמור ק"ז) כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושמטו כך עשה הקב"ה שנאמר לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו' וזה רומז על ההסתר החזק שהי' אז כ"כ בהתגברות עד שהי' נדמה לישראל שהם דבוקים ממש במצרים בלי שום חילוק ביניהם ח"ו ומתוך גודל הסתר חזק כזה נתעלו ישראל כ"כ להתדבק ברצונו ית' עד שבתפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו כי מי גוי גדול ומי גוי גדול כדאיתא בגמ' (ברכות ו'.) ולכן נקראים המועדים הקדושים ג"כ ימים טובים כי ימים טובים מרמזים ג"כ על תפילין דמארי עלמא שנקראים פני ה' היינו שאז נתגלה הארה מעומק רצון הבהיר ית' המשולל לבוש ולזה אין צריכין אז לשום אות וסימן כלל מאחר שניכר אז בהתגלות מפורש עצמית רצון הבהיר ית' וכדמסיק שם ימים טובים אינון תפילין דרישא דקב"ה מנח לון וכו' ובגין כך באלין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא אסור לאנחא שאר תפילין דהא אינון יומין אינון תפילין עלאין שריין על ראשיהון דישראל ומבאר שם עוד חולו של מועד לא אקרי יום טוב אלין תפילין דדרועא דהא לית לה לסיהרא מגרמה כלום אלא מנהורא דיום טוב. תפילין דדרועא דאיהו תפילה של יד לא נהירא אלא מגו נהורא דתפילין של ראש. תפילה דרישא ימים טובים תפילין דדרועא חולו של מועד וכו' לריח שמנך טובים תפילין דרישא. שמן תורק שמך חולו של מועד. וכו' היינו כי שמן מורה על בהירות אור החכמה המשולל לבוש שנקרא עתיקא שעלו שם ישראל במחשבה וזהו לריח שמנך טובים אלין ימים טובים ואינון תפילין דרישא. אמנם מהתגלות עצמית אור הבהיר בלי שום לבוש והתחלקות אינו כלל בכח הבריאה לסבול כי מהתגלות אור בהיר כזה יתבטל ח"ו כל תפיסתה. אכן אחר שנתלבש האור ומשם יפרד ונתחלק לארבע בתי דתפילין דרישא ואח"כ כשחוזר ונתאחד ע"י עבודת אדם בזה יש עיקר השלימות כי אז כאשר יהי' בוקע דרך אלו הלבושים אור עצמיתו ית' אל תפיסת אדם שוב לא יגיע לתפיסתו מזה שום התבטלות ועל זה החיבור והאחדות הנעשה אח"כ ע"י עבודת אדם רומז התפלה של יד שהוא רק בית אחד וזהו שמן תורק שמך היינו כמו שמן הטוב שאין ריחו נודף ומריח למרחוק כי אם ע"י התחלקות והורקה מכלי אל כלי כך אין שום תפיסה והשגה באור רצונו הפשוט ית' רק ע"י התחלקות והתלבשות ועל זה מסיק שם שמן תורק שמך חולו של מועד. היינו שהוא ענין אחד עם חולו של מועד כי מועד הוא כמבואר שם לריח שמניך טובים אינון ימים טובים ואינון תפילין דרישא. וחולו של מועד הוא תפילין של יד לא אקרי יו"ט דהא לית לה מגרמה כלום אלא מנהורא דיו"ט תפילין של יד לא נהירא אלא מגו נהורא דתפילין של ראש וכו' היינו כי מועד הוא תפילין דרישא וחולו של מועד הוא תפילין של יד וכמו שתפילין של יד לית להו מגרמי' רק מה שמנהיר לה מתפילין דרישא כך חולו של מועד לית לה מגרמה רק מה שמנהיר מהמועד. וזהו שאיתא שם שאיל ר"א לר' שמעון תינח תפילין דרישא דשרינון על ראשיהן דעמא קדושא ביום טוב. תפילין של יד דאיהו חולו של מועד איך אנן אחדין לי' וכו' פירוש תינח ביום טוב אין צריכין לתפילין משום שמאיר אז תפילין דמארי עלמא אבל חולו של מועד כיון דהוא דרגא חדא עם תפילין של יד איך אנן אחדין לי' וכו' היינו שיהי' צריכין להניח תפילין בחולו של מועד. לזה השיב לו בגין דאנן אחדין לה ואיהו יד כהה אסור למעבד עבידתא בסטרא דילה ואצטרך למעבד חדוה בסטרא דתפילין דרישא ועמא קדישא אחדין תפילין ושריין עלייהו ביו"ט ובחולו של מועד ואסור לאעברא תפילין דמארי עלמא מעל רישיהון לאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא וכו' ובג"כ אסור לעמא קדושא לדחיא חותמא דמלכא עלאה דשרא עלן בגין דיוקנא דא דאינון עבדים וכו' בחול אינון חפילין דעבדו דיוקנא דחותמא דמלכא למהוי נטירין בכל סטרין בשבת ומועד דאינון יומין טבין ותפילין דמארי עלמא ממש אעברן ההוא דיוקנא ומנחן תפילין דמארי עלמא וכו' היינו שהשיב לו שיש חילוק בין חולו של שבת לחולו של מועד כי בחולו של שבת הוא אז כל הכרת אדם רק כמו שכתוב ומבשרי אחזה אלהי (איוב י״ט:כ״ו) היינו מזה שהאדם רואה איך שהוא מצדו מחוסר מפאת זה מכיר שהשי"ת הוא שלום בתכלית השלימות כדכתיב (שופטים ו') ה' שלום ומשתוקק תמיד ומייחל ומצפה שיעזור לו השי"ת להשלימו ולמלאות פגימות חסרונו לכן צריך להניח תפילין למען שיהי' לו אות וסימן שהשי"ת שוכן אצלו כי תפילין הם כמבואר שם דוגמא ודיוקנא דחותמא דמלכא. אבל בחולו של מועד אף שהוא בדרגא דתפלה של יד דלית לה מגרמה כלום רק מה שמנהיר לה מיום טוב מנהורא דיו"ט בכל זאת נקרא מקרא קודש כדאיתא בזוה"ק (אמור צ"ג.) מקראי קודש זמינון דקודש וכו' והוא כמבואר (שם בשלח מ"ז.) מקראי קודש כלומר זמינין כמה דמזמין אושפיזא לביתיה וכו' היינו שמזמין כאן כל הארה מקודש עילאה כדכתיב את פני האדון ה' והיינו שבשעת עבודה ותפילה מחיר בזה הזמן כל הארת פנים מעומק הרצון ית' וזה הארת פנים נקרא חותמא עלאה דמלכא. ותפילין נקראים רק דיוקנא דחותמא דמלכא וכמו שמסיק שם ובגין כך אסור לעמא קדושא לדחיא חותמא דמלכא עלאה דשרא עלן בגין דיוקנא דאינון עבדים האי במועד ובחולו של מועד וכל שכן בשבת:
9
י׳שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו בי טובים דודיך מיין וגו' איתא בתקוני זוה"ק (תיקן י"ג דף כ"ח.) אלין דק"ש דתקין משה דכירין אלין דשלמה נוקבין ואלין בית קיבול לאלין דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכו' היינו כי שלמה המלך הי' משתוקק תמיד לדרגין דמשה כמו שאמרו ז"ל בגמ' (ר"ה כ"א:) ביקש שלמה להיות כמשה וכו' וזהו ישקני מנשיקות פיהו כי נשיקות פיהו מורה על אהבת הנותן טרם בואה לתפיסת המקבל אשר בזה הוא עיקר היקרות מה שאין יקרות כזאת אחר הנתינה כי אחר הנתינה נתמעט בהירות אהבה ואינו מאירה עוד כמו מלפנים והחילוק בניהם הוא כמו שיש חילוק מיום ללילה כמו שמצינו במדרש רבה (תשא מ"ז) ובמדרש תנחומא (פ' תשא) כשהקב"ה הי' מלמדו תורה בכתב הי' יודע שהוא יום וכשהי' מלמדו על פה משנה ותלמיד הי' יודע שהוא לילה וחלקו של משה רבינו הוא תורה שבכתב שמאיר בזה כל אהבת הנותן בלי שום מגרעת ואור כזה נקרא שמשא לכן איתא בגמ' (סנהדרין מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע מאי טעמא אילימא משום דכתיב ויציקום לפני ה' וכו' ואלא מהכא ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן וכו' היינו כי יהושע נקרא סיהרא כמאמרם ז"ל פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה וסיהרא מורה על התלבשות האור בהתפיסה וזהו עשיר יענה עזות ולא נחשב כלל לחטא מה שאמר ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן כי מאחר שכבר בא הרצון ית' בהתלבשות תפיסתו וזאת ההתלבשות נקרא שמך הגדול ואם הראה לו אח"כ השי"ת הנהגה אחרת שהוא נגד תפיסתו הקודמת שפיר הי' לו טענה חזקה מה תעשה לשמך הגדול אבל במשה רבינו לא הי' נגמר אצלו שום נתינה מאורו ית' כי בכל פעם הראה לו השי"ת תפיסה אחרת באור רצונו ית' ומפאת זה לא הי' יתכן אצלו לבוא באיזה טענה נגד הנהגתו ית' רק כמו שנאמר תחנונים ידבר רש אמנם בזה בעצמו שלא נגמר עדיין בהבנת התפיסה נתינת אור רצונו ית' יש באמת כל היקרות כי בזה מנהיר עדיין עיקר אהבת הנותן בבחינת נשיקות פיהו וזהו כי טובים דודיך מיין וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל (לק"ת) שהר"ת מזה הפסוק הוא כטד"מ שהם אותיות הקודמין לשם אלהים היינו כי השם אלהים מורה על התלבשות הרצון ית' ואותיות הקודמין אליו מורה על בהירות הרצון ית' טרם התלבשותו וזהו נמי שרמזו ז"ל (ע"ז כ"ט:) א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין וכו' וביארו שם בגמ' (דף ל"ה.) כי גזרו גזרתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחא שתא וכו' היינו שרמז לו בזה שיותר נכון לפניו לבל יגלה לו הטעם כי אם יגלה לו הטעם הגם שתרויח בזה שתשיג בהבנת תפיסתך מה שהי' מלפנים נעלם מתפיסתך אכן מפאת זה תפסיד יותר כי יתמעט ממך ע"י זה בהירות אהבת הנותן הנמצא בו. והנה לעומת אלו שתי הדרגין הציב השי"ת ג"כ שתי קדושות קדושת שבת וקדושת יו"ט. קדושת שבת הוא קבוע וקיימא מצדו ית' מששת ימי בראשית ואינו כלל מצד אדם וזהו בחינת זכור וקדושת יו"ט הוא מצד אדם דישראל מקדשי להו בעבודתם וזהו בחינת שמור אכן איזה קנין שייך להאדם בקדושת שבת מאחר שאינו כלל מצד האדם. אולם ע"י שישראל מגדירים א"ע לקדש את הזמנים ע"י זה מנחיל להם השי"ת קנין גם בקדושת שבת כי עיקר קנינו של אדם הוא רק מה שבכחו למסור בחזרה להשי"ת כדאיתא (במדרש תנחומא בהר) הקנתי כל העולם לאברהם ולא הונתי אותו חזר והקנה אותה לי וכו' פירוש מהיכן מוכח שהקנתי לו כל העולם על זה מסיק חזר והקנה אותה לי כי אם לא הי' לו באמת קנין לא הי' בכחו למסור לי בחזרה כך ע"י שישראל מכירין שאף כל הכרתם בקדושת שבת אינו ג"כ מכח חכמתם רק מחסדי השי"ת ע"י זה מקנה להם השי"ת חלק וקנין גם בקדושת שבת אמנם בשבת שבתוך החג נזדווגו ביחד אלו שתי הקדושות כי בשבת שבתוך החג מתחיל התחלפות הזמנים מקיץ לחורף ומחורף לקיץ וקיץ הוא נגד יום כי אז מתחיל עבודת אדם כדכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב וחורף הוא נגד לילה שאז קובע השי"ת בלב האדם כל עבודתו לבל יפסיד אותם כמו בלילה שמוסר אדם כל פעולתו להשי"ת ואומר בידך אפקיד רוחי ואז נתחזקו היסודות בהאדם ובחודש ניסן מתחילין ימי הקיץ שהם כמו יום נגד לילה ובשבת שבתוך החג נזדווגו אלו השתי הקדושות ביחד. וכן בכל שבת קובע השי"ת העבודה של השבוע העבר ומתחיל התחדשות העבודה ולכן תיקנו התחלפות משמורות לכל שבת ולזה נמי הוסיפו ברכה אחת למשמר היונא וכמבואר בגמ' (ברכות י"ב.) מאי ברכה אחת א"ר חלבו משמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכון ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעית היינו כי משמר היוצא הוא נגד הקדושה שקובע השי"ת בלב האדם מהעבודה שהי' גבי האדם מלפנים קודם השבת לבל יפסיד אותה ח"ו אכן יען שעיקר הנייחה של אדם הוא רק מחדשות נגד זה יש משמר הנכנס להורות שנותן נמי השי"ת חדשות להאדם אולם החדשות שמשפיע השי"ת הוא בלי גבול לכן יכול האדם לקבל חדשות הרבה יותר מגבול הכלי קיבול שלו ע"י הפצרת תפלתו שירחיב לו השי"ת גם את גבול הכלי קיבול שלו אכן כאשר נתרחב גבי האדם הגבול מהכלי שלו זה נראה לעיני בשר כנוגע מה שמוכן לחבירו לזה תיקנו זאת הברכה שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס שמרמז על חדשות מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכון ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות היינו כמאמרם ז"ל בגמ' (תענית) אטי ממאן דלית לי' קא בעינא ממאן דאית לי' קא בעינא היינו שהשי"ת הוא כל יכול להרחיב ולהגדיל את הכלי קיבול של האדם ולבל יראה כלל כנוגע מה שמוכן לחבירו:
10
י״אביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. (זכריה י״ד:ט׳) ולפי הנראה הי' צריך לכתוב ביום ההוא יהי' ה' ושמו אחד כי שמו הוא מצד עבודת הבריאה אכן זהו כמו שאיתא בגמ' (קדושין ע"א.) לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אנו בי"ה ונקרא בא"ד ולעוה"ב כמו שנכתב אני נקרא היינו כי בעוה"ז אני נכתב בי"ה זה מורה דלית מחשבה תפיסה בי' כלל. אכן ע"י שהאדם מצמצם א"ע להכניע תחת זה הרצון ית' דלית מחשבה תפיסה בי' כלל ומקבל מרות ואדנות על ענמו. וזהו נקרא באדני לזה והי' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד היינו כשיתגלה השי"ת את גודל אורו כדכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אז יהי' לישראל ההגנה מזה האדנות שקבלו עליהם בעוה"ז כענין מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ב:) שני אלפים שנה שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו מה יהי' הצדיקים עושין יעשה להם כנפים כנשרים וכו' וביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שאותן הכנפים הם המצות ומעשים טובים שמגינים על ישראל ככנפים היינו מאלו הצמצומים והאדנות שישראל קבלו עליהם בזה העולם יהי' להם לעתיד כל מיני הגנה וזהו והי' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד היינו אף שאז יהי' כדכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא שיתבטלו אז כל הלבושים מן העולם אבל להלבושים של ישראל יהי' קיום לעולם כי יהי' עליהם אז כל מיני הגנה משמו כי שמו מורה על העבודה של ישראל שעל ידה לא יתבטלו לעולם:
11
י״בשיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין וגו'. להיות דבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא כדאיתא בזוה"ק (יתרו פ"ה) והיינו כדאיתא שם דכל הבריאה הוא דכר ונוקבא כדכתיב זכר ונקבה בראם היינו משפיע ומקבל. שמשא וסיהרא. וסיהרא לית לה מגרמי' כלום. רק מה שמקבלת מהשמש והיתה מקטרגת אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד (חולין ס':) והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ח.) על הפסוק ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא היינו שאותו אור עליון היקר ביותר השליך השי"ת למקום רחוק מאד הנמוך ביותר ועל זה איתא (תנחומא חי') גדול היית עד שלא בראת עולמך ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר היינו כי גדול מורה על גודל התפשטות אורו ית' בלבושים וזהו גדול היית וכו' ועכשיו שבראת נתגדלת וכו' היינו אחר שנכנס אור רצונו ית' בהתפשטות הלבושים כמו שנאמר אכן אתה אל מסתתר וגו' עד שנתפשט בלבושים רחוקים כאלו שנדמה להם בדעתם שיכולין לפעול ח"ו נגד הרצון ית' ובכל זאת נמצא גם שם הרצון ית' נתגדלת ביותר כענין מאמרם ז"ל במדרש (וגם בתוספתא ב"ק פרק ז') מי גדול גונב או נגנב הוי אומר נגנב גדול שיודע שנגנב ושותק וכו' היינו כי מזה שהנגנב שותק ניכר גודל תקיפתו כי מי שאינו כ"כ תקיף אינו יכול להתאפק א"ע ולשתוק את הגנב כך מזה שהרצון ית' מסתתר להיות נמצא אפילו בלבושים הרחוקים כאלו. אשר לפי הנראה המה להיפך ממש מהרצון ית' מפאת זה ניכר תוקף גדולתו ביותר וזהו ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר וכן הציב השי"ת כל הבריאה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דכר ונוקבא כדאיתא בזוה"ק (שמות ד'.) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימאה דכלא וכו' וכן הוא כל דרגא לעילא מן דרגא וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ט') וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים וכו' אמנם כל תכלית המכוון מהרצון ית' הוא דוקא בהלבוש האחרון הנמוך ביותר כדאיתא במדרש (בראשית רבה פ' ח') אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו' אמר לון אם כן צנה ואלפים כלם וגו' למה נבראו צפור שמים ודגי הים למה נבראו וכו' וכן איתא (שם פ' י"ט) גבי הסתת הנחש שהסית לאדם הראשון ואמר לו כל שנברא אחר חבירו שליט בחבירו וכו' ואדם נברא אחר הכל לשלוט בכל. קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרים והן שולטין בכם וכו' היינו כיון שכל לבוש המאוחר שליט על הלבוש הקודם לו לזה קדמו ואכלו למען שישארו מסבת החטא מאוחר מכל הבריאה כי לא יהי' עוד לבוש המאוחר להם וממילא יהי' המה המושלים על כל הבריאה. ולזה אמרה הירח אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד היינו שצריך להיות מבורר בהכרה מפורשת מי הוא עיקר המכוון גבי הרצון ית' והשיב לה השי"ת לכו ומעטו את עצמך וכמבואר בזוהר חדש ר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא אתא למחמי לר' אלעזר חתני' נפקא ברתא ושקלי' ידוהי לנשקא להון ואמר לה לכו ומעטי את עצמך מקמי בעלך דאיהו קדישא שמע ר' אלעזר אמר כאן ידענא אנא ומדכרנא מלה חד דאיהו מרגלא יקירא דאיתמר על סיהרא כדתנינון דקב"ה אמר לסיהרא לכו ומעטו את עצמך וכו':
12
י״גהיינו שאמר השי"ת לסיהרא הגם שאמת הוא שיהי' ניכר מפורש לעתיד שאתה הוא כל תכלית המכוון מבריאת העולם כדכתיב אשת חיל עטרת בעלה היינו שזאת ההכרה דלית לה מגרמי' כלום שכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו זאת הוא עיקר תכלית המכוון מהבריאה שעל זה נאמר (ירמיהו ל״א:כ״ב) כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר היינו שזאת ההכרה שהבריאה תכיר שהוא רק מקבלת הוא עיקר תכלית המכוון אכן לעת עתה הוא כל העצה לכו ומעטו את עצמך ולבל תתגלה זאת התקיפות רק לילך בצמצומים עם כל הברורין. אמנם בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא היינו כי בימי שלמה הראה השי"ת הארה מההתגלות שיהי' לעתיד אשת חיל עטרת בעלה והי' ניכר לעיני כל שהסיהרא הוא עיקר המכוון מכל לבושי הבריאה ולכן הי' כל עסקו של שלמה המלך להמשיך נמי אליו את האור הבהיר מהתשוקה הפשוטה שהי' מנהיר גבי משה רבינו ועל זה איתא בתקוני זוה"ק (תיקן י"ג) דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה והוא כענין שאיתא בירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) כלים של שלמה במה נתקדשו מזה שהי' מערין בתוכם מכלים של משה ועל זה הקוטב מסובבים המה כל השלשה ספרים שעשה שלמה המלך שיר השירים משלי קהלת רק להמשיך אצלו זאת התשוקה הפשוטה והרצון שהאיר גבי משה רבינו כי הארת הרצון של משה רבינו ודורו הי' כדאיתא בגמ' (סנהדרין מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו' היינו כי גבי דורו של יהושע שהי' מבאי הארץ אז התקשר אורו ית' בהלבושים שלהם ומאחר שכבר נתלבש האור ונתקשר עמהם לשכון בהבנת תפיסתם לזה הי' להם תקיפות לבוא בטענה ומה תעשה לשמך הגדול משא"כ בדורו של מרע"ה שהי' אור בהיר בלי שום התלבשות כלל רק שהי' זורח בלבם רצון ותשוקה פשוטה בלי שום טענה כלל כי לא התקשר עדיין אורו בהלבושים שלהם לזה נאמר עליהם תחנונים ידבר רש ועל רצון ואהבה פשוטה כזו התפלל תמיד שלמה המלך אחר כל גודל הארת השלימות שמסר השי"ת בידו דקיימא סיהרא באשלמותא בכל זאת הי' משתוקק תמיד שינהיר אצלו גם זאת החביבות ואהבה שהי' מנהיר גבי מרע"ה כי חביבות פשוטה כזו הנאמר עליו תחנונים ידבר רש שלא בא עדיין בהתלבשות התפיסה רק שהוא ברצון ובתשוקה זאת הוא בלי גבול וקץ כלל ועולה עד אין סוף ועל זה אמר שלמה המלך כי טובים דודיך מיין וכמבואר בזוה"ק (משפטים קכ"ד:) מיינה דאורייתא וכו' ויינה דאורייתא מורה על הארה שכבר בא בהבנת התפיסה ועל זה אמר כי טובים דודיך מיין כי דודיך רומז על הארה שלא בא עדיין בהתלבשות גבול התפיסה רק שהוא עדיין ברצון ובתשוקה וכדאיתא נמי בזוה"ק (ויקרא ד'.) אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא וכו' אינון לתתא דאקרון דודים לזמנין ידיען וכו' באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתי' וכו' אלין דתאבין דא לדא ולא משתכחין תדיר אקרי דודים וכו' הרי שדודיך מורה על מה שאינו בקביעות בהתפיסה ולכן איתא בגמ' (ע"ז כ"ט.) שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה וכו' אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך מיין וכו' וכמבואר בגמ' (שם ל"ה.) ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה וכו' היינו שאמר לו ר' יהושע שנכון יותר לפניך לבלתי יתגלה הטעם בתפיסתך כי מפאת זה יתגבר אצלך בכל פעם החביבות והתשוקה ואם אגלה לך הטעם אזי יסתלק ממך התשוקה ויתיישן החביבות וזהו ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה ועל רצון כזה המשולל התלבשות רומזים הראשי תיבות "כי "טובים "דודיך שהם כט"ד האותיות הקודמים לשם אלהים כי שם אלהים בגמטרי' הטבע היינו שנתלבש ההנהגה בטבע התפיסה של אדם ואותיות הקודמים לשם אלהים רומזין שלא בא עדיין בהתלבשות טבע התפיסה ולזה נמי איתא בהאר"י הק' ז"ל שאלו האותיות כט"ד הם שמירה לימי הספירה כי עיקר המכוון מימי הספירה שאנו מונים עד יום חמשים שאנו מבקשים שלא יסתלק מאתנו זה הרצון והתשוקה שאנו מצפים וסופרים לקבלת התורה רק שילך אתנו תמיד זה הרצון והתשוקה גם אחר קבלת התורה:
13
י״דאיתא בתקוני זוה"ק (סוף תקונא שתיתאה קמ"ז.) שובו שובו ד' זמנין בד' אתוון דילה דאינון אדנ"י ונחזה בך בארבע אתוון דיליה דאינון יקו"ק וכו' ונחזה בך בארבע כוסות דפורקנא דאינון בפסח כגוונא דארבע גאולות וכו':
14
ט״וביאר הענין כי אלו ארבע כוסות של פסח רומזין על הכלי שמכין האדם מצדו על הגאולה כי כמו שעוסק השי"ת באותו הזמן להנהיר את הישועה לישראל בהדרגה כענין הכתוב אז "ראה "ויספרה "הכינה וגם "חקרה שהם ארבע מדריגות כך מחיוב האדם להכין עצמו נגד זה הרצון ית' להיות כלי לקבל הישועה מהשי"ת ועיקר הכנת הכלי הוא להאיר עיינין במלכות שמים כי מלכות שמים לית לה עיינין והאדם צריך להכניס עיינין במלכות שמים וכמאמרם ז"ל על כוס של קידוש שהוא על היין שהאדם צריך ליתן עיניו בו היינו שיראה האדם בכל ההסתרות כמו שהוא באמת אשר רק השי"ת לבדו מנהיג גם שם ולזה אמרו ז"ל (ברכות נ"ז.) יין יש שותהו ורע לו וכו' תלמיד חכם לעולם טוב לו והוא יען שהת"ח יכול להראות בכל השכחות והסתרות. הנהגתו ית' לזה יש לו כלי לקבל יין ושותהו וטוב לו וזהו שאיתא שם שובו שובו ד' זמנין בד' אתוון דילה דאינון אדנ"י היינו כי זה השם רומז על כל הסתרות וארבע כוסות דפורקנא דאינון בפסח רומזין שישראל מראים הנהגתו ית' אף באלו ההסתרות ועל זה מסיק שם כגוונא דארבע גאולות וכו' היינו שמפאת זה יהי' הגאולה בשלימות וזהו ונחזה בך בשם הוי':
15
ט״זכמחולת המחנים וגו' היינו כי מחנה רומז על לפי שעה כמו חני' שאינו בקביעות ובכל זאת יש מצד השי"ת גם בזה הלפי שעה סדר שגם בהחני' הי' סדר נכון כדכתיב איש על דגלו וגו' וזה רומז שגם אחר שנותן השי"ת להאדם את הישועה בשלימות בכל זאת צריך ליקח עמו תמיד זה הרצון שהי' בו טרם שהגיע לזאת השלימות:
16
י״זבזוה"ק (תרומה קל"ה.) ותכלת דא פסח שולטנא דרזא דמהימנותא רזא דגוונא דתכלא ובגין דהוא תכלא לא שלטא עד דשציאת וקטילת כל בוכרי דמצראי וכו' ובזוה"ק (צו כ"ט:) בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים מצה שמורה ורוח שמור לקבלי' איהו יו"ט ואיהי יום שבת זכור ושמור וכו' היינו כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה.) ואנן נסבינון מזכור שמור והוא כי שמור מורה על צמצום של פעולת אדם ומפאת פעולות אדם יש מה שצריך לדחות ע"י קטרוג אבל זכור מורה על בהירות אורו ית' ובזה לא שייך עוד שום קטרוג כמאמר והא אזמין עתיק יומין למצחא עדי יהון חלפין ובפסח נכלל אלו השנים זכור ושמור כי בו תכלת דתכלא ושציאת כל בוכרי דמצראי וזה רומז על כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ וזאת נמשך מהארת שמור וממילא יהי' אח"כ כמאמר ותמלוך אתה ה' לבדך וגו' בהארת זכור:
17
י״חשיר השירים אשר לשלמה וגו' במדרש (שיר השירים א׳:א׳) חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה בן דוד לפני מלכים יתיצב שהי' זריז בבנין בהמ"ק וכו' תנינון אמר ר' עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם אחד מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שנתנה בו שיר השירים למה שכל הכתובים קדש וזה קדש קדשים וכו'. ביאור הענין כי איתא בתקוני זוה"ק (תיקן י"ג) אלין דק"ש דתיקן משה דכורין אלין דשלמה נוקבין ואלין בית קיבול לאלין. דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכד מתחברן כלא כאחד שלמה אתהפך למשה וכו' היינו כי דרגין דמשה הוא אור בהיר בלי שום התלבשות. ודרגין דשלמה הוא אחר שבא האור בהתלבשות ונגד אלו ב' דרגין הציב השי"ת בעולם שני מאורות שמש וירח. שמש הוא נגד דרגין דמשה שהי' מאיר בדור המדבר בבהירות עצום בלי שום לבוש כמ"ש אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם אכן מעוצם בהירות כזאת אפס מאדם כל התקיפות כי כל התקיפות הנמצא גבי האדם הוא רק מפאת זה שנדמה לו שיש לו כלום אצל בוראו ויהי' בא בטענה להשי"ת אולם זה הדמיון יתכן להיות רק כשנעלם האור בלבושים אבל כשמנהיר האור בעוצם בהירות בלי שום התלבשות אזי מכיר האדם היטב אשר באמת לאמיתו אין לו שום טענה כמאמרם ז"ל במדרש כלום יש לברי' אצל בוראו ועל הכרה בבהירות כזאת רומז הכתוב ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך וממילא נשאר אדם בהעדר תקיפות ועל זה העדר התקיפות שהי' גבי דור המדבר רומז נמי זה שהי' נזונים רק ממן שלא הי' יודעים מה הוא שלא הי' להם בו שום בטוחות על יום מחר כי לא הי' רשאים להניח ממנו עד בוקר של יום מחרת וזה המן הי' כ"כ מאכל רוחני עד שנאמר עליו המאכילך מן במדבר למען ענותך וגו' וביארו ז"ל בגמ' (יומא ע"ד:) חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל הרי שאף בשעת אכילתם את המן לא הי' רואים אותו. כ"כ אי תקיפות הי' גבי דור המדבר מפאת הארת דרגין דמשה הנקרא שמש. והמאור הקטן הנקרא ירח הוא נגד דרגין דשלמה וזה התחיל גבי יהושע בדורו של באי ארץ שנקרא סיהרא נגד משה רבינו כמאמרם ז"ל פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה היינו שנכנס אורו של מרע"ה בהתלבשות כל מעשי המצות התלוים בארץ ושאינם תלוים בארץ וכל התרי"ג מצות המה בית קיבול לאורו של מרע"ה וממילא השיגו נמי תקיפות להתפלל להשי"ת על איזה הנהגה שלא הבינו אותה בתפיסת דעתם וזהו שאיתא בגמ' (סנהדרין מ"ד.) תחנונים ידבר רש זה משה ועשיר יענה עזות זה יהושע וכו' שדורו של משה לא הי' להם שום תקיפות לומר דעה בהנהגתו ית' ונקראו רשים ולפעמים כשאמרו איזה דיבור קל נגד הנהגת השי"ת נענשו מיד כי הי' נחשב עליהם לחטא גדול משא"כ גבי יהושע מצינו שאמר ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן וגו' ולא הי' נחשב לשום חטא כלל והוא יען שהי' ליהושע תקיפות לצעוק מה תעשה לשמך הגדול ועליו נאמר ועשיר יענה עזות ולא הי' נחשב ח"ו לשום חטא הגם שמצינו גבי מרע"ה ג"כ שהי' אומר ושמעו מצרים וגו' אמנם תחנונים ידבר רש שכל עיקר טענתו לא הי' רק שיאמרו הגוים אבל טענת חיוב לא הי' לו להשי"ת אולם יהושע הי' בא בטענת חיוב ולומר להשי"ת מה תעשה לשמך הגדול. כי שמך הגדול מורה על דגל הכבוד ואות התנשאות כבוד שמים בעולם כי באמת אין שום תפיסה והשגה כלל בעצמיתו ית' וכל ההשגה שהציב השי"ת בזה העולם הוא רק בזה הרצון ית' שאמר והי' העולם היינו שכל הנבראים יכירו וידעו שרצונו ית' הוא שגם בעולם השפל יכירו את כבודו כדאיתא בפרקי דר"א גדול אתה בעליונים ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וביקש כבוד גם מתחתונים ולזה הי' טוען יהושע מה תעשה לשמך הגדול היינו מאחר שכבר הנחת כל דגל הכבוד שלך אצלנו שעל ידינו דוקא יתגדל כבודך ע"י התורה והמצות שנתת לנו שהם בית קיבול לאורו ית' שאורו ית' נתלבש באלו המצות שהם עיקר הכבוד שמים מה שאין שום אומה ולשון חפץ לקבלם הרי שדוקא ע"י ישראל נתגדל כבודך א"כ מוכח מפורש שכל המכוון מהרצון ית' שאמר והי' העולם הוא ישראל דוקא ואם ח"ו לא תושיע אותם מה תעשה לשמך הגדול. אבל דורו של משה לא הי' להם עדיין שום בית קיבול להלביש את האור כי האור הי' מנהיר אז בלי שום לבוש לא הי' להם נמי זאת הטענה מה תעשה לשמך הגדול מאחר שלא הניח עדיין השי"ת אצלם כל דגל הכבוד ואות התנשאות. משא"כ בדורו של יהושע כבר הניח אצלם השי"ת כל דגל הכבוד ואות התנשאות שלו בזה שבא האור ית' בהתלבשות מכל הפעולות ומצות מעשיות לזה הי' להם תקיפות ליטען מה תעשה לשמך הגדול. ולהיות שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא היינו שאז נגמר גבי ישראל הבית קיבול לקבל אורו ית' בתכלית השלימות שלא הי' אז שום לבוש בישראל שלא האיר שם אורו ית' בשלימות הגמור וזהו שאיתא בתקוני זוה"ק (שם) דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכד מתחברן כלא כאחד שלמה אתהפך למשה וכו' היינו שכל הבהירות של מרע"ה הי' מאיר אז בימי שלמה בכל הלבושים בשלימות הגמור ועל זה הענין אמרו ז"ל (ר"ה כא.) ביקש קהלת להיות כמשה היינו שביקש להשיג זאת הבהירות כמו שהי' בהיר גבי משה רבינו בלי שום התלבשות וכן ביקש מרע"ה ליכנס לארץ ישראל כי הי' משתוקק תמיד שהבהירות שלו יתלבש בהלבושים של שלמה המלך וזהו שאיתא במדרש (שם) לא הי' העולם כדאי כיום שנתנה בו שיר השירים וכו' היינו כי בשיר השירים נכלל שניהם הבהירות של מרע"ה ביחד עם הלבושים של שלמה המלך כדאיתא בזוהר חדש. שיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא וכו' והגם שאתדבקותא רוחא ברוחא הוא מדרגה הגבוה ביותר כי נשיקות פיהו שהוא אתדבקותא דרוחא ברוחא מורה על התגלות כל העומק של דברי תורה וכדאיתא נמי במדרש (שיר) אכן אין שייך תשוקה לזאת לפי סדר הדרגה מזה העולם כי על התגלות כזאת נאמר נפשי יצאה בדברו כי הווית עוה"ז אינו יכול לסבול כ"כ עוצם בהירות אמנם שיר השירים הוא אתדבקותא דגופא בגופא היינו שהבהירות נתלבש בלבושים למען שגם הווית הסדר מזה העולם יהי' נמי יכול להשיג זאת הבהירות ולא יגיע מזה ח"ו שום ההבטלות:
18
י״טכי טובים דודיך מיין וגו'. איתא בגמ' (ע"ז כ"ט:) שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת הנכרים וכו' השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך מיין אמר לו כי טובים דודיך אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים וכו':
19
כ׳הנה אם הי' חפץ לדחות אותו הי' יכול לדחותו גם מפסוקים אחרים כדאיתא בירשלמי ולמה לא השיבו מהחמשה מקראות שאין להם הכרע וכו' אלא כדמפרש בגמ' (שם ל"ה.) מ"ט אמר עילא ואיתימא ר' שמואל בר אבא גזרה חדשה הוא וכו' לא מגלו טעמא עד תריסר ירחא שתא וכו' היינו שהשיב לו שנכון יותר לפניו שלא תדע הטעם מהגזרה כי אם יתגלה הטעם אזי יכול לפסוק החביבות ממנה וכדמסיק שם שאין מגלין הטעם עד שנים עשר חדש כדי שיתפשט הגזרה בקרב ישראל עם כל החביבות והערבות הנמצא בה ולכן השיב לו מזה הפסוק כי טובים דודיך מיין שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים וכדמפרש שם שהוא לשון זכר מאי כי טובים דודיך מיין כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה היינו שיותר ערבות יש באור טרם שנתקבל בהכלי של אדם מהערבות שמרגיש האדם בהאור אחר שנתקבל בתפיסת הכלי שלו וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מאמר האר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה שיר) שראשי תיבות של כי טובים דודיך מיין הם אותיות הקודמים מהשם אלהי"ם חוץ מאות א' כי לפני אות א' אין שייך מספר כמאמר ספר יצירה לפני אחד מה אתה סופר וזה מורה שיותר יקרות יש באור טרם שיוצא אל הגילוי להיות נגבל בכלי הבנה של האדם שאז הוא עדיין רק בהתשוקה של אדם. מאחר שהאור נתצמצם ונגבל בהכלי הבנה של תפיסת אדם וכמאמרם ז"ל בגמ' (שם) כי טובים דודיך מיין ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה היינו שיש יותר יקרות בהחשק והתשוקה שיש להאדם לחפש ולבקש אחר הבנה של ד"ת מהיקרות שיש בעצם הבנת ד"ת כי הבנה שיש להאדם בד"ת ת"א שיהי' יותר מכפי הכלי שלו כלומר כפי תפיסתו והתפיסה של אדם הוא בגבול ובמדה ויש לה קץ כדכתיב אם חכמת חכמת לך היינו כפי קץ המדה והגבול שלך כי מעולם לא הי' יכול האדם להוסיף אפילו כחוט השערה יותר מהגבול שנמדד לו בד"ת ובאמת הוא ד"ת באין קץ ואין סוף ובלי גבול ואיך יכול להיות חיבור מהבנת האדם שהוא בגבול לד"ת שהוא באין תכלית ובלי גבול אכן ע"י החשק שמשתוקק אדם ומצפה תמיד לחפש אחר ד"ת להבין אותם בזאת התשוקה יש לאדם חיבור עם כל הד"ת כי לתשוקה אין שום מדה וגבול כלל שהוא באין שיעור ובלי קץ ועולה עד אין סוף וזהו החילוק משיר השירים לקהלת כי קהלת הוא הבהירות שמדד שלמה המלך כפי השגת הכלים והגבולים של אדם אבל שיר השירים הוא התשוקה להשגת הבהירות וזאת הוא למעלה הרבה מהשגת כלי הגבול של תפיסת אדם שמגיע עד אין סוף וזהו פירוש מאמרם ז"ל במדרש שלא הי' העולם כדאי כיום שנתנה בו שיר השירים כי הבהירות של שיר השירים הוא למעלה הרבה מזה העולם וזהו שאיתא בזוה"ק (ויקרא ד') אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא וכו' ת"ח באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה מ"ט מאן דאית לי' גרב' דחמרא אכילה בעיא ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא כתיב בהו אכילה. ובאינון תתאי דבעיין שקיו כתיב בהו שתיה וכו' היינו כי לעילא הוא מלא בהירות רק כלים הוא שם ביוקר לזה כתיב בהו אכילה שרומז על כלים אבל לתתא אינו חסר כלים רק בהירות הוא כאן יקר מאוד לזה כתיב בהו שתיה שרומז על בהירות:
20
כ״אשמן תורק שמך וגו' היינו שדברי תורה המה תמיד בגודל נדיבות ומבקשים תמיד למסור א"ע להלב נקי של ישראל כדכתיב ובלא מחיר יין וחלב ההיפך מסטרא אחרא שהוא בצרות עין מאוד אף שס"א נקראים ג"כ חנם כדאיתא בזוה"ק (בהר ק"ח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא וכו' אכן זאת בעצמו שהס"א חפצה להסתיר את האור למען שיהי' הויות הבריאה בחושך אין לך צרות עין יותר מזה אבל ד"ת מנהיר תמיד את אורה בגודל נדיבות. וזהו לריח שמניך טובים שמן תורק שמך. על כן עלמות אהבוך וגו' היינו שדברי תורה נקראו עלמות כמבואר בזוה"ק (סבא משפטים צ"ט.) אורייתא מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת וכו' משל למה הדבר דומה לרחומתא דאיהו שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא ואיהו טמירתא בטמירו גו היכלא וכו' טמורא דאיהו תמן וגליאת וכו' היינו שד"ת מתעלמים עצמם ומתגלים לאדם בהדרגה בכל פעם מעט מעט וחוזרים ונעלמים כדי שהאדם יהי' משתוקק ויחפש אחריהם ויבקש בכל פעם חדשות ובזאת התשוקה בעצמה יש יקרות עצום מאוד כי השי"ת מסתכל תמיד על זה החשק ואהבה הנמצא בלב ישראל ומתפאר בו כמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר:
21