סוד ישרים, ליל שביעי של פסחSod Yesharim, The Seventh Night of Pesach
א׳ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ר' שמעון פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וגו' האי קרא קשיא ואית לאסתכלא בי' מ"ש תפלה לחבקוק יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' דהא אתמר דכתיב את חובקת בן ומאתר דנוקבא גרים מותא וכו' ודא הוא חבקוק נביאה כד"א את חובקת בן אי הכי חביק מבעי לי' אמאי חבקוק אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו':
1
ב׳ביאור הענין כי מלת נוקבא מורה על כלי שאינו בשלימות כי אם ע"י ברורי הדכר נתחזקה הכלי כענין מאמרם ז"ל בש"ס (סנהדרין כ"ב:) אין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעשאה כלי אכן הדכר יען שדרכו לברר לזה נקצב לו נמי זמן כפי מה שיש לו לברר. לא כן הנוקבא שאינה בעצמה כלי לברר לא נקצב לה ג"כ זמן ולכך נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא כי זמן היינו שהברורין מוכרחים לעבור דרך הזמן וזאת הוא דוקא גבי הדכר וזהו שאיתא כאן בזוה"ק על חבקוק נביאה למועד הזה כעת חי' אשר דיבר אלי' אלישע. למועד ודאי לבתר מית מאי טעמא מית אלא בגין דאתייהיב לה ולא לבעלה ומאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אתזדמנת קמי' וכו' היינו כי מאן דאתי מסטרא דנוקבא ויען שנוקבא הוא קדם זימנא מותא אקדים לרגלוי כי אין לו חיים בהזמן וזהו שמסיק הזוה"ק תפלה לחבקוק בגין חבקוק דאיהו עביד בגיני' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי'. בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין דלא ימות כדבקדמיתא וכו' פירוש שהשי"ת הוא כל יכול להאיר לו מסטרא דדכורא ג"כ כדי שיהי' לו זמן למען שיהי' לו חיים ומביא הזוה"ק זאת הפתיחה לפרשת ויהי בשלח וגו' להורות בזה שגם יציאת מצרים הי' קדם זמנא שהי' באורח דילוג כדכתיב (שה"ש ג') מדלג על ההרים וגו' ובחפזון כי בזמנא היינו כשהאומה מתפשטת בהמדה שלה עד שנתמלאה סאתה וישראל המה מבוררים נגדה בשלימות אז נמשך כל החיים והטובה מן האומה ונכנס בקרב ישראל בלי שום קטרוג. אבל ביציאת מצרים לא הי' עדיין ישראל מבוררים כנגדם והי' עוד טענה על ישראל הללו וכו' והללו וכו' כדאיתא בגמ' לכן נקרא זאת הישועה קדם זמנא. ולהבין מדוע נקרא בזוה"ק זאת הישועה קדם זמנא כי הנה מצד השי"ת אין יתכן כלל שיהי' בעולם עת אשר שלט אדם באדם לרע לו. רק מחמת שאורו ית' נתלבש באיזה מדה וכל אומה שהוא דביקה יותר באותה המדה נמשך לה נמי כח ממשלה ביותר כי השי"ת מנהיג עולמו באלו המדות כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכל מדה טרם התכללותה ביעקב אבינו אין לה שלימות כמו שמצינו גבי אאע"ה אף שהי' מבורר מאד במדת החסד בכל זאת נתפשט להלן ממנו ישמעאל שהי' משחית נפשו. ויצחק אבינו שהי' מדתו גבורה יצא ממנו עשו שאמר לית דין ולית דיין ועיקר השלימות מהמדות הוא רק כשנתכללו ביעקב אבינו שהוא מדת תפארת ישראל אז נעשו מחסד וגבורה תרין פלגא דגופא וחסד נקראת נצח היינו שיש בה נצחיות לעולמי עד וגבורה נקראת הוד להורות שתוכו רצוף אהבה וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (ברכה ל"ג) מימינו אש דת למו וגו' מימינו היינו מחמת גודל אהבת השי"ת לישראל לזה אש דת למו היינו הזהיר אותם באזהרות גדולים כמו שנאמר מחללי' מות יומת כדי להזהירם כאב רחמן המזהיר את בנו יחידו ומאיים עליו למען עוצם אהבתו ומפאת זאת האהבה נמי התלבש השי"ת בלבושי המדות למען שיהי' מקום לישראל לעבוד באלו המדות וע"י זה ינחלו כל הטובות שבעולם נחלה בלי מצרים וממילא נמשך נמי מזה ההתלבשות כל הויית האומות אבל בעצמית המקור ית' אין להם שום שורש כי רק על ישראל נאמר (האזינו ל"ב) כי חלק ה' עמו היינו ששורשם הוא בעצמית המקור ית' לכן כאשר ישראל מבוררים בהמדות אזי המה מושלים על כל העולם כמו שהי' בימי שלמה המלך וכמו שיהי' נמי לעתיד אחר שיגמרו כל הברירין בב"א. אמנם כאשר עוסק השי"ת באיזה מדה והכלי של ישראל אינו מוכן עדיין לקבל הטובה ממנה כי אינם מבוררים עדיין בזאת המדה אזי מוכרחין ישראל להיות בגלות אצל אותה האומה שכל קיום הוויתה וכל אחיזתה הוא רק בזאת המדה כדי שישראל יבררו וילקטו הנצוצות הטובות מהאומה הלז וכמו שהי' במצרים כי יען שדרך ארץ קדמה לתורה לכן טרם נתינת התורה הי' עוסק השי"ת שיהי' בזה העולם יראה ודרך ארץ בקביעות כדאיתא במדרש שאחר המבול הי' כל האומות מגדרים א"ע מעריות ואח"כ מהכשלון של חם ומהסבלנות של אותו הכשלון נשאר בקביעות דרך ארץ גבי מצרים שהם מזרעו ואח"כ כשבא יוסף הצדיק למצרים ומל אותם הי' נראה על הגוון שיש בהם יראה ודרך ארץ יותר מכל האומות ובזה הכח הי' מושלים על כל העולם ויען שישראל לא הי' עדיין מבוררים נגדם לכך היו מוכרחים להיות אצלם בגלות כדי שיבררו וילקטו מהם הטובות הנמצא בהם וכמו שהי' באמת אח"כ כ"ש וינצלו את מצרים אכן בשעת יציאת מצרים לא הי' עדיין הכלי של ישראל בשלימות כי הבירור והכלי בשלימות לא הי' נגמר אצלם עדיין עד זמן מתן תורה בהר סיני כדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' אבל מקודם הי' משוללי עבודה ולכך הי' אז קטרוג הללו וכו' והללו וכו' לכן נקרא זאת הישועה בזוה"ק קדם זמנא וענין הקטרוג שהי' אז הוא כענין הקטרוג מה אנוש שהי' בהתחלת הבריאה שהקטרוג מה אנוש וגו' הי' נמי רק מחמת שלילת הכלי של צורת אדם כי כל הברואים יש להם חוקים טובים תכף כמו שנולדו כמו אח"כ כי שור בן יומו קרוי שור ומותר אדם מן הבהמה אין לבד במשפטים יש יתרון לאדם היינו שיש לו דעת ובזה הדעת יש לו כלי לברר אכן צריכין להמתין על זאת הכלי זמן רב עד אחר שיגדיל אז נתחזק הכלי גבי האדם אבל בעת שנולד אין לו עדיין זאת הכלי כי אז הוא משולל דעת לכן הי' אז קטרוג מה אנוש וגו' וככה הי' הקטרוג ביציאת מצרים שלא הי' ישראל מבוררים עדיין עד זמן מתן תורה ונגד זה הקטרוג הראה השי"ת בעתיקא תלי' מלתא כמבואר במקומו בזוה"ק וזהו שאיתא בזוה"ק ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' ת"ח כד הוה אתער עלי' דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע. מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע וכו' והוא כמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שבריאת הכלב הוא נגד מדת התרעומות הנמצא בעולם היינו במקום שאין על הפעולה בעצמה שום טענה וכל הטענה הוא רק על המחשבה שאינו מבוררת לשם שמים כלומר שכוונת מחשבתו מעשוית הפעולה לא הי' לשם שמים וזאת הטענה אינו באמת קטרוג גמור כי אין עונשין על המחשבה רק שהוא ענין תרעומות ע"ד מאמרם ז"ל בגמ' (ב"מ ע"ז:) דאית לי' תרעומות גבי' וקטרוג כזה מעורר תמיד עמלק שהוא קלופת כלב שהקטרוג מקלופת כלב מתעורר תמיד במקום שאין לו עליו אלא תרעומות אף שאין עדיין על האדם שום טענה גמורה לכן איתא בגמ' (חולין נ"ג.) נקטינון אין דרוסה לכלב היינו מאחר שאין בקטרוגו טענה גמורה לכך אין בכחו לדרוס ולהזיק רק שהוא מנבח ומפחד לב האדם ומעורר על האדם אף על פעולתו הטובה ביותר גודל תרעומות בטענתו שעומק הלב אינו מבורר לשם שמים נמצא שאין גבי האדם הכלי מעבודה בשלימות כי פירשו של תרעומות הוא חסרון כלי כענין מאמרם ז"ל בגמ' (שם) האי מאן דאוזיף מחברי' מאה זוזי ופרע לי' זוזא זוזא פרעון הוה ואין לו עלי' אלא תרעומות הגם שפרע לו מעותיו אעפ"כ יש לו עליו תרעומות על שקלקל אצלו את הכלי כי אם הי' משלם לו ביחד כל מעותיו הי' למלוה כלי במה להרויח יותר ומסבת זה ששלם לו רק זוזא זוזא אכל את המעות מעט מעט וטענה גמורה אין לו כי הלא קבל כבר כל מעותיו אבל תרעומות יש לו עליו מפאת חסרון הכלי וזהו נמי כל כחו של עמלק שהוא קליפת כלב אשר במקום שהכלי של אדם צריך חיזוק שם הוא מקרר ומפחד לב האדם כדכתיב אשר קרך בדרך וגו' ואתה עיף ויגע וגו' וכמו שנאמר וילחם עם ישראל ברפידים וביארו ז"ל שרפו ידיהם מתורה ומצות היינו שלא יהי' חיזוק הכלי גבי ישראל וזהו כוונת הזוה"ק כאן שכתב מתלא אמרי מאן דנשיך מכלבא מקלי' אזדעזע היינו שהי' מזדעזע מהאי כלבא שלא יקטרג עליו מחמת שהכלי שלו הי' צריך חיזוק כי הוא הי' נשיך כבר מכלבא טרם שהחייהו אלישע וכמבואר בזוה"ק לפי שהי' מסטרא דנוקבא מותא קדם לרגלוי ע"כ הי' מתיירא שלא יקטרג עליו גם עכשיו והביא הזוה"ק זאת לפתיחה לזאת הפרשה להורות לנו שגם יציאת מצרים הי' קדם זימנא ונקרא סטרא דנוקבא כי הי' משוללי עבודה לזה הי' קטרוג הללו וכו' והללו וכו' מדוע יאבדו אלו מפני אלו אבל מ"מ לא הי' הצדק למצרים ג"כ כי למה השתעבדו בעבודה קשה כ"כ את ישראל הרי שביציאת מצרים לא הי' נמי לעמלק טענה חזקה וכל קטרוגו הי' רק על דרך תרעומות. כי כשאמר משה רבינו להשי"ת מי אנכי וגו' והשיב לו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וגו' היינו שהאמין השי"ת את ישראל שיבררו א"ע אח"כ ועל זה מתרעם עמלק מאחר שעכשיו אינם מבוררים אלא שהשי"ת מאמין אותם שיבררו א"ע אח"כ מעט מעט עד שיגיעו לשלימות א"כ מדוע אינו מאמין השי"ת לאומה אחרת ג"כ שיתבררו אח"כ אמנם אחר שפתח להם השי"ת מעתיקא אזי לא ה' מקום עוד לכל אלו הטענות והתרעומות כי נתגלה מפורש ההתקשרות של ישראל בהשורש ושם בשורש העליון ית' כבר נגמר הכלי של ישראל בתכלית השלימות כי אצל השי"ת כל פרוטה ופרוטה מהסבלנות של ישראל בעד כבוד שמים מצטרפות לחשבון גדול כד' בזוה"ק (סבא משפטים) אפילו רעותא טבא דב"נ לא אתאביד וכו' וממילא לא הי' עוד שום מקום להאי כלבא לנבח על ישראל כדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' (בא י"א):
2
ג׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' בזוה"ק (שם) ר' שמעון פתח תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות האי קרא קשיא ואית לאסתכלא בי' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתור מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' (אדרא קדישא קכ"ח.) חדי ר' שמעון ואמר (חבקוק ג׳:ב׳) ה' שמעתי שמעך יראתי התם יאות הוה למהוי דחיל. אנן בחביבותא תלי' מלתא וכו' ולהבין זאת הא מצינו בזוה"ק (יתרו ע"ט.) באתר דשלומותא אשתכח תמן דחילו אשתכח וכו' ואין עוד שלימות יקרה ביותר ממה שהי' אז גבי רשב"י והחברי' בזמן האדרא רבה קדישא ומה זה שאמר אז אנן בחביבותא תלי' מלתא אמנם בההתחלה אין שום דרך אחר לקנות השלימות כי אם ע"י יראה וכן אחר שהשיג אדם את השלימות ע"י עבודתו אז צריך ג"כ לגודל יראה לבל יפסיד ח"ו אותו השלמות שקנה בעבודתו ועל זה איתא (שם) באתר דשלומותא אשתכח תמן דחילו אשתכח. אולם לשלימות כזו שמנהיר השי"ת מצדו להאדם גם בלתי עבודתו שלא ימוט ממנו לעולם על ההארה כזו איתא שם (בהאדרא קדישא) אנן בחביבותא תלי' מלתא כי בזמן האדרא קדישא הי' מנהיר השי"ת להחברי' דרשב"י כל מיני שלימות בקביעות גמור לעולמי עד שלא יפסידו אותו ח"ו אפילו ע"י כמה הסתרות (עיין סוד ישרים שבועות שם נתבאר זה הענין בעז"ה היטב) אכן כאשר מנהיר לפעמים השי"ת להאדם אור יקר שהוא למעלה הרבה מתפיסתו וזה האדם הוא משולל כלי מלקבל אור יקר כזה אזי צריך זה האדם לגודל יראה ועל ידי זאת היראה יתגדל אצלו הכלי קיבול מתפיסתו ג"כ כי עיקר הכלי קיבול לקבל אור הוא היראה כדכתיב (ישעי' ל"ג) יראת ה' הוא אוצרו אבל אם יקבל האדם זה האור יקר שמנהיר לו השי"ת כל עוד שהוא משולל כלי קיבול היינו זאת היראה אזי הוא כגוונא דעלמין דאתחרבין בקדמיתא שהי' אצלם האור יותר מהכלים כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל היינו שהי' עדיין משוללי בחירה כי הי' עדיין קרובים מאוד להמאציל ית' כמו שמצינו אצל קין שאמר השומר אחי אנכי היינו שעשה זאת בלי בחירת דעתו ועיקר תכלית המכוון מרצונו ית' בהבריאה הוא שהבחירה יהי' אצלה חפשית והאדם בבחירת דעתו ורצונו הטוב יהי' מואם ברע ובוחר בטוב אבל כל עוד שהבריאה הי' עדיין בתפיסתה משוללת בחירה לא נגמר בה עדיין תכלית המכוון מהרצון ית' ועל זה התכלית המכוון נאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו כי ענין יראה אינו כי אם באופן שיש בחירה חפשית וזהו והאלהים עשה שיראו מלפניו היינו שהכתוב מבאר למה באמת הציב השי"ת שהבחירה יהי' חפשית כ"כ עד שיכול לדמות להבריאה בתפיסה שיש לה כח הוי' בפני עצמה וזהו והאלהים עשה כלומר בחינת עשי' גשמי על זה אמר הכתוב כדי שיראו מלפניו היינו כי במקום הנעלה בגודל הבהירות הנקרא ה' ברא או ה' יצר שם יש הכרה מפורשת שאין שום כח הוי' אחרת בלתי ה' לבדו ואין עוד ולזה אין שייך שם יראה מאחר שמכירים שם היטב שכל מה שפועלים הוא רק כחו ית' ואינו נפעל מצד הבחירה שום דבר בעולם. משא"כ בזה המקום השפל והנמוך שהוא בהסתר מאוד הנקרא והאלהים עשה. שהוא בחינת עשי' שנדמה להאדם שהוא בכח בחירתו פועל הכל אזי יש גודל הפחד והיראה אולי קילקל ח"ו מה בכח פעולתו אולם ע"י זאת היראה והפחד נתחזק ביותר הויית הבריאה כי מאחר שכל המכוון מהרצון ית' שהציב זאת ההסתרה הנקרא והאלהים עשה הי' רק כדי שיראו מלפניו נמצא שבזאת היראה נגמר כל תכלית המכוון מהרצון שאמר והי' העולם וממילא יכולין לומר ומה תעשה לשמך הגדול ולכך יש כאן עיקר כח התפלה כדכתיב ויהי אדם לנפש חי' ומתרגמינון והות באדם לרוח ממללא דיכיל למלל קדם מלכא היינו כי עיקר כח התפלה שיהי' יכולין נומר ומה תעשה לשמך הגדול הוא רק בהצורת אדם שהוא בעולם עשי' מקום הבחירה דוקא שבו הוא עיקר היראה וזהו שהתפלל חבקוק ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי וכמבואר כאן בזוה"ק מאתר דנוקבא אתקשר ומאן דאקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמי' וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה כד"א את חובקת בן א"ה חיבוק מבעי לי' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע וכו' וביאר הענין כי סטרא דנוקבא היינו שהאור הוא יותר מהכלי וזהו שאיתא כאן על חבקוק דאתי מסטרא דנוקבא כלומר שלא הי' בכח הכלי קיבול מתפיסתו להחזיק את גודל אור היקר שהי' מנהיר בו השי"ת וממילא כאשר הכלי הוא בקטנות לגבי האור נתקצר אצלו הזמן ג"כ וזהו מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא אקדים לרגלוי ולכך הי' צריך לתרין חבוקין חד דאימא וחד דאלישע שיתחבק עמי' כדי להמשיך אצלו כלים כי מפאת גודל יראה העצומה שהי' אצל אלישע הי' בכחו נמי להגדיל גבי זולתו התפיסה שיהי' בו ג"כ כלי קיבול להחזיק גודל אור היקר וזהו שהתפלל חבקוק הנביא ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חיי' וכמבואר בזוה"ק הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שיהי' לו כלי ויתגדל אצלו אריכות הזמן כי ע"י היראה נתחזק גבי האדם קיום הוויתו ונתארך אצלו זמן חיותו כמו שמצינו גבי דוד המלך שאיתא עליו (זוה"ק וישלח קס"ח.) דוד מלכא לא הו' לי' חיים כלל בר דאדם קדמאה יהיב לי' שבעין שנין מדילי' וכו' היינו אף שמצדו לא הי' לו חיים כלל בכל זאת מחמת יראתו העצומה שהי' לבו חלל בקרבו הי' בכחו לברר שהוא עיקר הצורת אדם שעליו מסובב כל תכלית המכוון מהרצון ית' שאמר נעשה אדם עד שזכה למובחר החיים של אדם הראשון כי השבעים שנה שנתן אדה"ר לדוד המלך הי' ממובחר החיים שלו כמבואר (בית יעקב הק') וזהו הענין שפתח הזוה"ק בזה על פ' ויהי בשלח וגו' כי ביציאת מצרים האיר נמי השי"ת את האור יותר מכפי הכלי כי האור הי' למעלה הרבה מתפיסתם ולא הי' לישראל אזי כלי לקבל את האור בעבודה שבתפיסתם כי הי' עדיין משוללי עבודה כי ההסתר ממצרים נקרא מצר ים להורות על גודל ההעלם שתפיסתם הי' אז מאוד בקטנות כי קליפת מצרים נקרא גרון כדאיתא בזוה"ק (שמות ג'.) וגרון הוא מקום המעביר מהמוחין להפעולות ובזה המעביר נקטן מאוד התפיסה להבין זאת ההתחלפות מהדעה להפעולות שהמה ממש שני ההפכים כך הי' אז תפיסת ישראל בתכלית הקטנות לכן נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי קליפת פלשתים הוא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה כמבואר בס' (מי השלוח הק') היינו שאומרים שיש בכחם לקבל הכל שעיקר הכלי קיבול הוא בידם עד היכן שהם אומרים שהמה מושלים אפילו על הכלי קיבול של ישראל ולכך לפני מלוך מלך בישראל הי' פלשתים שבים את הארון שהוא אינו מן המדה והוא עיקר הכלי קיבול של ישראל כמבואר במקומו והי' שבים אותו להורות שהם מושלים גם עליו רק שאול המלך חטף את הלוחות ממנו כדאיתא (במדרש שמואל פ' י"א) ורמז בזה שהכלי היא אצלם ריקן ונתברר מזה ממילא שאין להם כלי קיבול כלל כי מי שיש לו כלי קיבול איננו ישוב עוד ריקם כי אם שהשי"ת ממלא אותה ומדוע נתרוקנה אצלם הכלי קיבול מזה מוכח שעיקר הכלי קיבול שייך דוקא לישראל וכשהכלי קיבול הוא גבי ישראל ממלא אותה השי"ת. לא כשהוא אצל פלשתים ולא כמו שסברו הפלשתים שיש אצלם כל הכח ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אם הי' הולכין ממצרים בעוד שהי' משוללי כלים דרך ארץ פלשתים היינו בזה התקיפות שאורו ית' שוכן אצלם גם בלתי עבודה על זה אמר כי קרוב הוא כלומר שקרוב מאוד להטעות של פלשתים כי המה נמי אומרים שיש להם כל הכח גם בלתי עבודה ולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שמקודם יבררו ישראל א"ע בכל הלבושים מראשית הנקודה עד סוף כל דרגין כי מדבר מורה על נקודה דחרובא שהי' עוד טרם בריאת עולם שאז הי' הכל מדבר שלא הי' עדיין ניכר אז שום כבוד שמים בעולם והי' כל העולם בבחינת מדבר. וים סוף הוא כמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שנעלם שם הדעת לגמרי כמאמרם ז"ל (פרקי דר"א) לא מצינו בים כבודו ובכל אלו הדרגין הי' צריכין ישראל לברר שיכירו בתפיסתם הכבוד שמים המתפשט גם מהנקודה דחרובא עד הלבוש אחרון מהסופא דדרגין אבל בלעדי הברורים רק מפאת התקיפות שהוא למעלה מתפיסתם יכולין לחזור להטעות הראשון וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה היינו כי ביציאת מצרים הי' צריכין ישראל לכלול בתוכם כל הכחות שבעולם וענין מלחמה מלשון לחם שנקרא בזוה"ק (בלק קע"ח:) נהמא דקרבא שהוא נמי ענין מלחמה אם האדם מתגבר על המאכל אזי כולל את המאכל בקרבו ואם המאכל מתגבר ח"ו על האדם האוכלו אזי הוא להיפך וכן הוא כל ענין מלחמה שהמנצח כולל בקרבו את המנוצח כמו שמצינו בגמ' (גיטין) אותיב חד גפא ברקיע וחד גפא בארעא היינו שהראה בזה שיכול להגבי' א"ע כ"כ למעלה ממילא הוא מקיף וסובב כל מה שתחתיו כענין שנאמר (ישעיהו כ״ד:כ״א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי ארץ היינו כיון שיפקוד ה' למעלה יכללו ממילא גם למטה לכן אם ישראל יסמכו עצמם בזה המלחמה על התקיפות שהם עלו במחשבה בלתי ברורי עבודתם אזי ושבו מצרימה היינו כענין עלמין דאתחרבין בקדמיתא שהתפשטו בגודל תקיפות עד שנתבטלו לגמרי לזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שיבררו ישראל א"ע בעבודה שבתפיסתם עד שיכללו ע"י עבודתם כל הכחות שבעולם וזהו נמי כל הענין שהשיב מרע"ה להשי"ת מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' ובאמת הי' מרע"ה יודע היטב שבכחו ית' להושיע למעלה מהבנת תפיסתו אלא שביקש שיתן השי"ת זאת הישועה בהבנת תפיסתם ג"כ היינו שיכירו שהרויחו הישועה ע"י ברורי עבודתם כענין מאמרם ז"ל בגמ' (סנהדרין צ"א:) כשיעמדו במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החי' ועל זה השיב לו השי"ת וזה לך האות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהים על ההר הזה וענין אות הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (ב"מ כ"ח) ובאבידה צריך ליתן אות היינו שיכירו ישראל בתפיסתם ג"כ מפורש את הישועה למה בחר בהם השי"ת ועלו אצלו במחשבה וע"י ברורי עבודתם יכירו זאת כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכ"ח:) מנא ידעינון דקב"ה אתרעי בי' ושוי' מדורי בי' כד חזינון דרעותא דב"נ למרדף ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה בלבי' ובנפשי' וכו' וזהו נמי שאיתא בזוה"ק (נשא קל"ב:) אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו וכו' ולפעמים מצינו בזוה"ק (לך פ"ח:) אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכו' אמנם התחלת עבודת אדם נמשך באמת רק מאתערותא דלעילא וכמו שאיתא באדרא (שם קנ"ב:) מי גרם שאני לדודי היינו מהיכן נמשך לנו חשק כ"כ לעבודה יותר מלכל האומות על זה אמר משום דעלי תשוקתו היינו משום שבחר בנו השי"ת ושוכן אצלינו תמיד. אולם מהיכן ניכר שבחר אותנו השי"ת וחפץ בנו ושוכן אצלנו על זה איתא בזוה"ק (לך פ"ח:) אני לדודי בקדמיתא היינו מזה שאני לדודי ואנו חפצים כ"כ בעבודה ולבתר ועלי תשוקתו היינו מזה בעצמו שיש בנו חשק לעבודה ניכר מפורש שעלי תשוקתו כלומר שחפץ בנו ושוכן תמיד אצלנו כי מזה שעובד אדם השי"ת מוכח שהשי"ת שוי' מדורי בי' נמצא שהפירוש הוא כאן ג"כ כמו התם אלא במקום שהזוה"ק מיירי מבחינת זעיר אנפין היינו מברירי אדם ועבודתו שם הוא אני לדודי בקדמיתא כלומר ע"י אתערותא דלתתא דוקא בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו וכענין שמצינו בזוה"ק (בכמה דוכתי) לא אתער עובדא לעילא עד דאתער עובדא לתתא. ובאדרא (שם) מיירי הזוה"ק מבחינת עתיקא לזה איתא שם מי גרם שאני לדודי משום דעלי תשוקתו כלומר בלתי אתערותא דלתתא כלל:
3
ד׳בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' ר' שמעון פתח (חבקוק ג׳:א׳) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא קדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה וכו' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו' שמעתי שמעך יראתי וגו' ת"ח כד הוה אתער עליו רוחא דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע וכו' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי' בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שתתן לו חיים בהזמן הנה הישועה של זה הלילה הוא ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (קהלת ד׳:ט״ו) וראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני היינו שע"י ברורי המדות תהי' בוקע כל המסכים והלבושים ותראה אורו של השי"ת כי אור השי"ת המנהיר בלתי עבודת אדם רק מצדו ית' זהו ע"ד נוראות אשר לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳) וכמו שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה אכן נעשה עי"ז כלי להולדה וכן הוא האור הראשון המנהיר רק מצדו ית' שישראל עלה במחשבה עכ"ז צריכין ישראל לברר מפני מה עלו במחשבה והגם שאמת הוא שבחר השי"ת בישראל מ"מ ישראל מצדם צריכין לברר זאת ועל זה הבירור שישראל מבררים מצדם נאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. חסד נעוריך היינו קודם שהי' להם שום ידיעה בד"ת עכ"ז הי' רודפים אחר כבוד שמים כמו שנאמר שם לכתך אחרי. אהבת כלולותיך היינו כשהראה להם השי"ת שרצונו בעבודה אז צמצמו עצמם ונכללו ברצונו ית' לזה נאמר אח"כ קדש ישראל לה' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ג.) וא"ו לעילא ליכא היינו כי וא"ו מורה על המדות לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ולאחר כל הברירין מראה השי"ת לישראל שהם למעלה מכל המדות שהם עלו במחשבה תחילה טרם כל עבודות וזהו וראיתי כל החיים המהלכים תחת השמש היינו שאמר שלמה המלך שישר לפני הסדר הזה מאוד אך באופן עם הילד השני היינו לאחר כל ברורי אדם ועל זה הענין מרמז הזוה"ק (פקודי רכ"ה:) אית מדידה דקיימא בחושבנא ואית מדידה דלא קיימא בחושבנא. מדידה דלא קיימא בחושבנא זה הוא האור הראשון שישראל עלו במחשבה. ומדידה דקיימא בחושבנא היינו לאחר הברורים של ישראל אזי מנהיר השי"ת שגם הגבול של ישראל הוא באמת למעלה מהגבול כי כמו שהרצון ית' הוא בלי גבול כן הם כל פרטי מאמרים שלו בלי גבול וכל ענין הגבול הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) כשאמר הקב"ה יהי רקיע הי' השמים מתמתחין כשתי פקיעות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די היינו שיהי' להבריאה גבול עד פה תבוא את זה תעשו ואת זה לא תעשו ולפי תפיסת אדם הוא פלא איך נסתעף מבלי גבול דבר שהוא בגבול אבל באמת הוא המאמר די ג"כ בלי גבול כי לאחר שמצמצם אדם א"ע בהיקף הגבול שלו אז מנהיר לו השי"ת שגם הגבול שלו הוא נמי בלי גבול שישראל עם כל הגבולים שלהם עלו במחשבה קודם כל הברורים ולכן הי' המאמר די במאמר השני ולא תכף במאמר ראשון כדי שהאדם ע"י עבודתו בהגבולים יבקע כל המסכים עד שיגיע לאור א"ס שהוא בלי גבול ששם הוא איהו וגרמוי' חד בהון כד' (בתקוני זוה"ק דף ה') ואז מראה לו השי"ת שעלה שם במחשבה עם הגבול שלו וזהו מן הדברים שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם כדאיתא בגמ' ואחר הכשלון כשמברר אדם א"ע אזי מראה לו השי"ת שהי' עמו בההסתרה ג"כ וכל ההסתר הי' רק לעיני אדם וזהו עם הילד השני היינו שהאור הזה מראה השי"ת אחר כל הברורין דוקא וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי השם אלקים רומז על כל עבודות אדם כי האור משם אלהים הוא מטי ולא מטי והשם הוי' מורה על האור עליון שהוא מטי תדיר באורח גנוזא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז:) ופלשתים הם כחי ועוצם ידי כדאיתא בספר מי השלוח הק' והוא מלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל שכתב פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות הם מותרות המוחין ונגדם צריכין לכל מיני עבודה ולכן מצד שם אלקים לא הי' ישראל עדיין מבוררין נגד פלשתים ואותו ההבדל שיש בין ישראל להאומות מצד שם הוי' שמטי תדיר באורח גנוזא שישראל עלה במחשבה על זה נאמר ושבו מצרימה כי זאת הראה כבר השי"ת במצרים כמו שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים אבל כעת נגד פלשתים הוא כל חפצו ית' שיהי' עם הילד השני ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כדי שיבררו ישראל א"ע מקודם בכל המדות:
4
ה׳ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו' איתא בפרקי דר"א (פ' י') אם על השמים נאמר שכבודו שם שנאמר על השמים כבודו על הארץ נאמר שכבודו שם שנאמר מלא כל הארץ כבודו הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם היינו כי ענין כבוד שייך דוקא במקום שיש בחירה והאדם בבחירת רצונו הטוב מואס ברע ובוחר בטוב זהו בחינת כבוד גבי כביכול ית' הגם שבאמת אי אפשר כלל לעבור ח"ו רצונו ית' כדכתיב בכל מקום מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה אכן מה שנפעל רצונו ית' גבי האדם בלי בחירת רצונו ולמעלה מתפיסתו כי השי"ת מקיף ברצונו את כל העולם וזה נקרא כתר שאצל כל הברואים נפעל רצונו ית' כמו בהמה שעושה רצון בעלי' בלי דעת ובחירה וזה הוא ההיפך מכבוד ואצל השי"ת יתכן שניהם ביחד כמאמר הכתר והכבוד לחי העולמים. אבל כבוד הוא מישראל שבבחירת רצונם הטוב המה מואסים ברע ובוחרים בטוב וזהו לא מצינו במדבר ובים כמו שמצינו גבי יונה מלפני ה' הוא בורח וברח לים שהוא מקום שמטריד דעת אדם. וכאן הראה השי"ת לישראל שאינו נמצא מקום פנוי בעולם שלא יהי' שם כבודו אף במדבר ובים וכמ"ש אאמו"ר הגה"ק זללה"ה על הפסוק וישב הים לפנות בוקר לאיתנו וביארו ז"ל לתנאו הראשון שהי' במעשה בראשית. והיכן הי' התנאי במעשה בראשית. במה דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (ישעיהו מ״ג:ז׳) וכמו שמצינו גבי יהושע שאמר לשמש בגבעון דום וביארו ז"ל דום מלומר שירה ואני אומר שירה תחתיך היינו כי שירה הוא שהולך בשביל ישר ברצונו הפשוט ית' והראה יהושע שהוא עומד בשביל ישר ברצונו הפשוט ית' ע"כ אני אומר שירה תחתיך כי עכשיו אני עומד לפנים ולמעלה מן השמש וכן נאמר הים ראה וינס וביארו ז"ל מאי ראה ארונו של יוסף ראה היינו שראה שישראל מצמצמים א"ע בעד כבוד שמים מיד הים ראה וינס והי' מראה שהשי"ת בכל מקום כבודו וזהו לתנאו:
5
ו׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב (ירמיהו ב׳:ב׳) כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וגו' הנה זה הפסוק אמר הנביא גם על זמן ההסתר הרחוק ביותר שהשי"ת זוכר תמיד בהחסד של ישראל שהלכו אחריו אף בעת שהי' מנוערים מן המצות כי במצרים הי' עדיין ישראל מנוערים לגמרי מתורה ומצות ובכל זאת הלכו אחריו למדבר בארץ לא זרועה וזה נקרא חסד נעוריך ומזה נתברר עומק לבבם של ישראל שהוא כדכתיב אהבת כלולתיך היינו שכל מגמת חפצם הוא רק לכלול ברצונו ית' ומוכח מזה אשר מעולם לא נפסק מעומק לבם של ישראל הקדושה של האבות אף בשעת ההסתר החזק ביותר וכל ענין ההסתר שהסתיר מהם השי"ת כ"כ את האור זה הי' למען שיתפשט הקדושת אבות מעומק לבבם של ישראל ביותר התגלות שיהי' ניכר זאת הקדושה גם בהתפשטות הפעולות כי הנה הקדושה שעסק השי"ת עם אברהם ויצחק נשלם לגמרי גבי יעקב אבינו בתכלית השלימות ונקבע גבי ישראל בקביעות גמור אך לא באתגליא כענין שאיתא בזוה"ק (ויצא ק"נ.) על יעקב אבינו דאשתלים עילא ותתא אבל לא באתגלי' היינו בהדעת ובעומק הלב נשלם גבי האבות הקדושים הקדושה בתכלית השלימות אבל שיהי' ניכר זאת השלימות באתגלי' גם על הפעולות על זה הי' צריכין עוד ברירין לכן הי' יע"א ע"ה אצל לבן הארמי לסבול אצלו כמה ברורין כי לבן הי' לגמרי ההיפך ממנו שעומד תמיד בעיקשות ונקרא נחש וקסם ונגדו הי' צריך יעקב אבינו לברר שיהי' באתגלי' כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ולהראות שעומד תמיד נוכח השי"ת באורח ישר בלי שום עיקשות כלל ואם לא הי' מקודם גבי יעקב אבינו ההסתר של לבן לא הי' באפשרי להראות באתגלי' כי לא נחש ביעקב וגו' כי כמו שיש גבי כל פרט נפש תלת מוחין שהן ארבע כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתא) ארבע רהוטי דמוחא שהדעת נעלם בהם ובעת שהדעת נעלם במוחין נקרא נסתרות ועל זה איתא בזוה"ק (פנחס רכ"ג.) כד מטא לתלת ספירין עלאין פתח ואמר ה' לא גבה לבי וגו' וכשיורד הדעת לבוא בהתגלות כלי הפעולה מוכרח לילך דרך צר ודחיק מאוד הנקרא גרון. וכך הוא בכלל הבריאה נמי שצריך הקדושה לירד מהמוחין ולבוא בהתגלות הפעולות אזי עוברות דרך הגרון שהוא מקום צר מאוד ועל זה איתא בזוה"ק (נשא קל"ט:) מן המצר קראתי יה מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק וכו' ובהאר"י הק' ז"ל נקרא מצר ים וזה הי' כל הענין מגלות מצרים שהקדושה מהאבות הקדושים הי' צריכה לעבור דרך ההסתר וההעלם של מצרים אכן בשעת ההסתר הי' נדמה שנפסק ח"ו זאת הקדושה אבל אחר שיצאו ישראל ממצרים והלכו אחריו ית' למדבר בארץ לא זרועה נתגלה למפרע שמעולם לא נפסק ח"ו הקדושות אבות מישראל אלא שזאת הקדושה בעצמה שנשלמו גבי האבות בהדעת והיתה נסתרות הלכה דרך הגרון הנקרא מצרים לבוא בהתגלות על כל התפשטות הפעולות של ישראל ועל זה איתא בזוה"ק (שמות ג') תשורי מראש אמנה תשורי כד"א ותשורה אין להביא (שמואל א ט׳:ז׳) תקבל תקרובתא על בניך מראש אמנה מראשיתא דעאלו במהימנותא עלאה וכו' תשורי מראש אמנה דא איהו גרון וכו' היינו שהזוה"ק מבאר מילת תשורי מלשון מתנה והלשון תשורה מורה על מתנה בראיית פנים כד"א ותשורה אין להביא שלא הי' יכולין לראות פני הנביא משום שלא הי' להם תשורה הרי שהלשון תשורי נופל על מתנה שהוא בראיית פנים היינו שהאדם מתייצב נוכח השי"ת בראיית פב"פ וכל מגמת חפצו הוא להיות כלי שיתפשט על ידו הכבוד שמים וזהו תשורי מראש אמנה וגו' מראשיתא דעאלו במהימנותא עלאה וכו' היינו כי הרי בכל חוזק ההסתר שהי' במצרים הנקרא גרון וכמבואר שם תשורי מראש אמנה דא גרון ובכל זאת נאמר ויאמן העם וגו' וכד' במדרש בזכות האמנה זכו לומר שירה וענין שירה רומז על ההתייצבות נוכח השי"ת ומסתכלים לאורו ית' באורח ישר ומפאת זה נתברר שלא נפסק מישראל הקדושת אבות מעולם אף בשעת חוזק ההסתר כי אם הי' נפסק ח"ו בשעת ההסתר זאת הקדושה מהיכן הי' להם אז במצרים כ"כ גודל אמונה עד שזכו לומר שירה ולהתייצב כ"כ בראיית פנים נוכח השי"ת אלא מזה מוכח אשר מעולם לא נפסק מישראל הקדושת אבות רק שלא הי' באתגלי' ולכך במעט התעוררות נתעוררו כמקדם כל הקדושת אבות ופתח להם השי"ת זאת הקדושה באורח דילוג כדכתיב ופסח ה' על הפתח וגו' כי השי"ת פתח להם מהתלת נסתרות והאיר להם מעילא לתתא שיכירו היטב לך ה' הגדולה והגבורה וגו' עד לך ה' הממלכה וגו' היינו שהתחילו להכיר הנהגת מלכות שמים גם בכל ההסתרות והכניסו בהכרתם כ"כ עיינין במלכות שמים עד שהופיע בינה גם בהדומם עד שגם המדבר והים הכירו שפיר ליתן דרך לישראל שיעברו בתוכם ולאבד כל הקמים נגדם אמנם כל עוד שישראל לא הרויחו זאת הקדושה בעבודת יגיע כפם כי ביציאתם ממצרים הי' ישראל משוללי ברורים ועבודה והי' על הגוון טענה עליהם הללו והללו עוע"ז וכו' כי טרם שנתבררו במ"ט ברורין לא נתפשט עדיין הקדושת אבות על פעולת ישראל באתגלי' לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' וכמבואר במדרש כי קרובה השבועה שנשבע אאע"ה לאבימלך היינו כי קליפת פלשתים הוא כדאיתא (במי השלוח הק') שכל חפצם של פלשתים הוא שיהי' להם סבה לפרנסה למען שיהי' בידם כח ובטוחות לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ולזה כל זמן שהי' ישראל קרובים עדיין להקדושת אבות הכמוסה בהתלת נסתרות שהוא רק בעומק הלב טרם שיצאה זאת הקדושה בהתגלות על כל הפעולות לא הי' יכולין ישראל לעבור דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כלומר כי פלשתים אומרים נמי שיש להם בטוחות בעומק לבם שכל כח פעולתם ועוצם ידם הוא רצונו ית'. אולם דוד המלך שהוא רגלא רביעאה דכרסי' שכבר נתברר אצלו הקדושת אבות בהתגלות מפורש על כל התלבשות הפעולות לכך הי' בכחו שפיר ללחום נגד קליפת פלשתים משא"כ בשעת יציאת מצרים טרם שבא הקדושת אבות בהתלבשות הפעולות אז לא הי' רשאים ישראל לסמוך על זה שבטח מסכים השי"ת על כל פעולתם כי מתייצב נגדם הקטרוג מקליפת פלשתים שאומרים ג"כ שהשי"ת מסכים על כל פעולתם ועוצם ידם לזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק ים סוף סופא דדרגין היינו שהי' צריכין מקודם לברר מקום התקשרותם בשורשם העליון עד סופא דדרגין הנקרא מדבר וים שאף המה יכירו ליתן דרך לישראל ולהטביע את רודפיהם מזה מוכח שישראל עלה במחשבה:
6
ז׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים וגו' (תהלים פ"ד) ומבואר בזוה"ק (פקודי רכ"ד:) שמש דא הוא רזא דשמא קדושא "ידוד דהכי קיימין כל דרגין לנייחה ומגן דא איהו רזא דשמא קדושא דאקרי אלהים ורזא דא דכתיב אנכי מגן לך ושמש ומגן דא היא רזא דשמא שלים וכו' היינו כי מצד אור משם הוי' אין שום מקום לצמצומים ופעולת אדם כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות) כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם וכדאיתא נמי בזוה"ק (בלק ר"ד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבלי' מה עבד קב"ה עביד נהורא לנהורא לאתלבשא דא בדא וכו' היינו שעביד מגן ונרתק להלביש מעט את גודל האור ולהסתירו למען שיהי' מקום לעבודת אדם וברוריו כי מצד עצמית שם הוי' לא הי' כלל מקום לפעולות כמאמרם ז"ל (נדה ס"א:) זאת אומרת מצות בטילית לעתיד לבא וכו' וכל המקום לפעולת אדם הוא רק מצד הסתרת אור אזי יש מקום לאדם לבקוע בעבודתו את ההסתר ולילך בברורים ועל זה הענין נאמר כאן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו הגם שמצד שם הוי' הי' לישראל תמיד התקשרות בהשורש העליון ית' כי עלו שם במחשבה טרם עבודתם אכן על הפעולות לא הי' שום הכרה בזאת ההתקשרות כי הי' אז משוללי ברורין ולכך לא נחם אלהים וגו' כי קרוב הוא כלומר כי מצד שם אלהים אם ילכו כך משוללי עבודה אזי המה קרובים לההסתר שהי' אצלם במצרים כי קדושה בקביעות מצד השורש בלתי עבודתם הי' להם במצרים נמי ולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק שם סופא דדרגין והוא כדאיתא בפרקי דר"א לא מצינו בים כבודו וכן מדבר רומז על שלילת הכרה בכבוד שמים כי טרם בריאת הצורת אדם הי' כל העולם מדבר וזהו ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף והוא כענין שמצינו בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא אמר נעשה אדם וכו' היינו מאחר שיש פירוד בעולם צריכין להצורת אדם למען שעל ידו יתאחדו כל הבריאה בחזרה אל השורש כך ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו' להראות בזה מאחר שיש מדבר צריכין עבודה לעשות מן המדבר ישוב כי אם הי' הרצון ית' שיהי' נשאר כך מדבר משולל הכרה א"כ מדוע ברא השי"ת את הצורת אדם והי' יכול להיות נשאר מדבר כמו טרם יצירת הצורת אדם:
7
ח׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וגו' חסד נעוריך ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שהי' ניער וריק זה החסד מהבנת התפיסה בלי שום הכרה בו כי החסד שהוא דרגא דאברהם שפיר יש בו הכרה כמאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו היינו שהי' מכיר היטב לבלתי יסתפק עצמו בשום דבר שהוא רק לפי שעה כי אם במה שהוא לעולמי עד כי מה שהוא רק לפי שעה אינו נקרא חסד כי עיקר החסד אינו מצד אתערותא של אדם אלא מצד עצמיתו ית' כמו שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה ומאחר שהוא מצד השי"ת הוא קיים לעד ועל זה כתיב חסד אל כל היום היינו שאינו נפסק אפילו רגע ואיך יתכן בחסד כזה שהוא רק מצדו ית' שיהי' דבר שהוא רק לפי שעה כל כך הכרה האיר השי"ת לאברהם אבינו בחסדו ית'. אבל החסד של דור המדבר נקרא חסד נעוריך מפאת שלילת הכרה בו ועל זה נאמר לכתך אחרי וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה) שהי' הזווג פנים באחור היינו שהי' נראה שהחזיר השי"ת את הארת פניו מהם ובכל זאת רצו אחריו ית' וזהו לכתך אחרי במדבר היינו שהי' רצים אחריו ית' ממקום כזה הנאמר עליו כגן ה' כארץ מצרים למקום מדבר וציה שהוא ארץ לא זרועה היינו כי כל הבריאה של ששת ימי בראשית נקרא בזוה"ק זריעה (זוה"ק בראשית א') אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון דעובדא דבראשית וכו' וכל המכוון מזאת הזריעה הוא למען שיצמיח ממנה פירות וגבי ישראל לא הי' עדיין שום הכרה בזאת הצמיחה וזה לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ומזאת התשוקה הנפלאה שהי' בישראל לרוץ כ"כ אחריו ית' נתברר שכל מגמת חפצם הוא תמיד רק לרצונו ית' בלי שום לבוש כלל ולכן האיר להם השי"ת הישועה מצדו גם קדם זמנא כי מצדו ית' אין באמת שום חילוק בין קדם זמנא לאחר זמנא כי זה החילוק הוא רק מצד הבריאה. ויען שכל הישועה הי' רק מצדו ית' לזה הי' ישראל עדיין משוללי קנין בה עד אחר שנתבררו בכל המ"ט ברורין לכן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל (שם) פלשתים הם בהמקום שערות וכו' היינו מותרות וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שקליפת פלשתים שרוצים לאחוז בידם סבה לפרנסה למען שיהי' להם חוזק בטוחות לומר כחי ועוצם ידי וגו' ולעומת זאת הקליפה הנהיג השי"ת את ישראל להיפך לגמרי מפלשתים שזנם במן שהי' נמוח בפיסת היד היינו שהי' בו לבוש זך מאוד בלתי שום בטוחות על יום מחרתו שאמרו ז"ל בגמ' על זה שאין לו מזון על שלש שנים והי' חייך תלוים לך מנגד אכן יען שהי' צריכין עדיין לברר עצמם נגד פלשתים הי' צריכין להנהיג אותם כ"כ בשלילת בטוחות כי רק דוד המלך הי' בכחו ללחום עם פלשתים משום שאצלו כבר הי' כדכתיב (תהלים ק') ולבי חלל בקרבי שהי' מכיר היטב אף אחר חוזק הבטוחות שנתן לו השי"ת ע"י ברורי עבודתו. דלית לי' מגרמי' כלום. משא"כ ישראל הי' עדיין אז משוללי קנין ועל זה נאמר כי קרוב הוא היינו שהי' קרובים עדיין מאד לאור השורש המנהיר בלתי עבודת יגיע כפם של ישראל לכך ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שהנהיג אותם דרך מקומות כאלו שאין שם גודל בטוחות:
8
ט׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב (תהלים פ"א) אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים וגו' ה' אלהיך מורה על שם מלא היינו שבזה השם נכלל הכל כי שם מלא אינו נזכר בתורה עד שנגמר בריאת עולם כדאיתא במדרש רבה (בראשית פ' י"ג) מזכיר שם מלא על עולם מלא. ועולם מלא היינו שנשלם הבריאה ועיקר שלימות הבריאה הוא הצורת אדם כדאיתא בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהי עולם הנבדלים אמר אומנא למארי דבניינא נעשה אדם וכו' ועלמא דפרודא היינו אחר שחילק את מעשיו ומלך עליהם כי טרם שחילק את מעשיו לא הי' עדיין שום בחירה בעולם ולא הי' נקרא אז עלמא דפרודא שכל ענין הבחירה נמשך מהתחלקות המדות שנדמה בתפיסת הבריאה שמדת החסד נבדל ונתפרד ממדת הגבורה וההיפך ממנה ותפיסה כזו נקרא עלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים לזה אמר נעשה אדם כי רק הצורת אדם יכול להכיר איך להתייצב ולאחד כל המדות לשורשן ועל ידו נעשה עולם מלא כדאיתא בזוה"ק (פקודי ר"ס.) וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא עובדא דשלימו דכלא וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים שם מלא וכו' היינו כי שם מלא מורה על הארת כל תכלית המכוון שיש להשי"ת בבריאת עולם וזה המכוון אינו נגמר בתכלית השלימות כי אם ע"י הצורת אדם. שהצורת אדם מכיר היטב בשורש אחדותו ית' שאין מדה נבדלת ונפרד מחברתה כי בשורשם המה בהתכללות גמור וכדאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה ב') אנת הוא דאפיקת עשר ספירין וכו' אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אינון מדות כלל וכו' ועל זאת ההכרה של הצורת אדם איתא במדרש (שם) מזכיר שם מלא על עולם מלא וזהו נמי אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים מזכיר שם מלא על יציאת מצרים להורות שנכלל בזה כל תכלית המכוון מהרצון ית' בבריאת עולם כי ענין יציאת מצרים הי' כמאמרם ז"ל (מדרש ש"ט קט"ו) כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי היינו שזאת הנקודה בעצמה שהוא עיקר קוטב המכוון של השי"ת בהבריאה הי' נטבע כ"כ בההסתר של מצרים עד שלא הכירה את עצמה כלל והסתרה חזקה כזאת נקרא מעי בהמה ולהיות שכל האומות הי' נכללים אז במצרים כדאיתא בזוה"ק (שמות ו'.) דכד ישראל בגלותהון מיד מתתקפו על כל שאר עמין וכו' לזה הי' נראה שמצרים הוא לבוש להנהגת רצונו ית' וממילא הי' נראה פירוד בכל המדות כמו טרם בריאת הצורת אדם הי' נראה מצד הבריאה שכל המדות המה נבדלים ונפרדים כך בעת שישראל הי' שם כמו עובר במעי בהמה הי' נראה אז שכל המדות המה נפרדים כי עיקר המכוון מנעשה אדם הוא ישראל וזה המכוון הי' נסתר שם לגמרי עד שלא הכירו את עצמם עד ששומט אותם השי"ת משם כמו ששומטין את העובר ממעי בהמה אזי התחיל להאיר להם ההתקשרותם שיש להם בשורש אחדותו ית' וממילא נתגלה שכל הפירוד הוא רק מפאת מצרים ומזה ההתגלות נפעל למצרים כל העשר המכות כי מהתגלות הארת התקשרות ישראל נתברר שמצרים הם ההיפך ממדת רצונו ית' כי איך יכולין לומר שמצרים הם לבוש למדת החסד הלוא מצדם נסתעף מזאת המדה מכת דם וכן מהארת שורש האחדות של כל מדה אצל ישראל נסתעף למטה מכה למצרים משום שהמה לגמרי ההיפך שמצדם הם כל המדות בפירוד גמור וזהו אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים היינו שיציאת מצרים הוא סימן מפורש על הארת שם מלא כלומר שעולה מזה שיש להשי"ת כבוד שמים גם בכל אלה הנפרדים אלא שזה הכבוד שמים נשאר אצל ישראל דוקא אבל הנפרדים בעצמם היינו מצרים נתבטלו לגמרי ונשארו כמצילה שאין בה דגן כי כל הטובות שהי' אצלם נכללו בקרב ישראל וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו כי מאחר שכל המכוון מהרצון ית' הוא להנחיל לישראל יגיע כפיך ועל זה רומז המעלך מארץ מצרים כי בלתי חושך והסתר אינו יתכן כלל שיהי' יגיע כפיך לכן לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו שהי' קרובים עדיין להטעות של פלשתים שהוא כחי ועוצם ידי כמבואר בס' (מי השלוח הק') לזה גבי שמשון שהי' לוחם תמיד עם פלשתים נאמר עליו נזיר אלהים יהי' הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים לא נאמר אצלו נזיר ה' אלא נזיר אלהים שמורה על בירור הלבושים כי לעומת הטעות של האומה כך צריך שיהי' נגדה הבירור גבי ישראל ולזה כאשר התחיל השי"ת להנחיל את ישראל שיהי' להם עבודת יגיע כפיך ואז הי' ישראל עדיין משוללי עבודת הברורין ואם הלכו דרך ארץ פלשתים אזי הי' קרוב מאוד שיסתבכו ח"ו בהטעות של פלשתים כי אם יקבל מעט יותר יגיע כפיך אזי יחשב לכחי ועוצם ידי ח"ו ולכך ולא נחם אלהים וגו' אלא ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק לאפנאי להו אורחין וכו' עד אח"כ בימי דוד המלך כשנתבררו כנגדם ישראל בתכלית השלימות אזי הי' מקבלים מהם כל כחם תחת הקדושה כדכתיב כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים וגו' אכן טרם שנתבררו ישראל כל הצורך על הלבושים היסב אותם דרך המדבר ים סוף ובזה הראה השי"ת מפורש שישראל הם רחוקים באמת מזה הטעות של כוחי ועוצם ידי וכל מה שישראל מקבלים הוא רק רצונו ית' והא ראי' שיש להם דרך גם במדבר ובים היינו כי מדבר מורה על שלילות הישוב וים מורה ג"כ על שלילות ישוב כי טרם המאמר יקוו המים הי' כל העולם רק מים במים ומשלו במדרש רבה (בראשית ה') למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכם אלמים והי' משכימין ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע וכו' כך מתחילת ברייתו של עולם לא הי' קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים הה"ד מקולות מים רבים וגו' ומה הי' אומרים אדיר במרום ה' וכו' היינו כי מים רומזים על טרדה היותר גדול שבעולם כמאמרם ז"ל בגמ' (תמיד ל"ב.) כל נחותי ימא לא מיתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא וכו' וכן איתא בפרקי דר"א שאמר יונה בן אמיתי הריני בורח למקום שלא נאמר שם כבודו היינו למקום המשולל ישוב הדעת שאינו ניכר שם כבודו ית' מחמת גודל הטרדה לזה נקראו מים אלמים ובכל זאת הם אומרים אדיר במרום ה' ואדיר היינו מפורש כלומר שיש הכרה מפורשת בכל גודל התגברות הטרדה אף שנסתר מן האדם כל הדעת ואין לו עוד שום בחירה מ"מ באותו מקום הטרדה בעצמו נוגע האדם חזרה באותו הרצון הקדום ית' בעצמו שהי' טרם שנאצל כח הבחירה להבריאה וזהו שהמים מקלסין אדיר במרום ה' אולם זאת הוא דוקא בישראל יען שברצון תפיסת דעתם מבררים המה כל היכא דאיכא לברורו לכן גם כשמגיעין לאיזה טרדה שלא מדעתם שאין שם בכחם לברר אז מראה השי"ת אשר אף במקום הטרדה הי' הישראל מקושר בזה הרצון הקדים ית' שהי' טרם בריאת עולם הנקרא אדיר במרום ה' וממילא יש לישראל דרך לעבור אף בים כי בכל טרדת דעתם המה מקושרים ברצון העליון ית' למעלה מדעתם משא"כ האומות שהולכים תמיד בדעתם ג"כ בזדון לכן כשמגיעים לאיזה טרדה המה שם נמי בזדון למעלה מדעתם עד שנתבטלו בזאת הטרדה לגמרי כי אין להם דרך לעבור בים וזהו ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שיש לישראל דרך אף במקומות המושללים דעת ובחירה וממילא נתברר אשר אף מלפנים בעת שהי' ישראל במצרים כעובר במעי בהמה משוללי דעת לגמרי כמו שהי' באמת אז קטרוג הללו והללו וכו' שגם אז הי' ישראל מקושרים בשורש רצון העליון ית' למעלה מבחירת דעת אדם הנקרא אדיר במרום ה' והא ראי' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה מזה מוכח אשר גם מלפנים בעודם במצרים הי' דביקים בהרצון ית' למעלה מדעתם:
9
י׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' בזוה"ק (פקודי רכ"ד:) כי שמש ומגן ה' אלהים שמש דא הוא רזא דשמא קדושא "ידוד דהכא קיימין כל דרגין לנייחה ומגן דא הוא רזא דשמא קדישא דאקרי אלהים ורזא דא דכתיב אנכי מגן לך ושמש ומגן דא הוא רזא דשמא שלים וכו' פירוש כי כמו שאי אפשר להסתכל בהשמש בלי נרתק כך א"א להסתכל בשם הוי' בלי נרתק דשם אלהים כי השם אלהים הוא מגן ונרתק לשם הוי' כי עצמית אור מהשם הוי' הוא רחוק מאוד מתפיסת הבריאה שאפילו צבא מעלה שואלים אי' מקום כבודו וכל ההכרה שיתכן להשיג באורו ית' הוא רק ע"י ההתלבשות אור הוי' במגן ונרתק הנקרא אלהים אכן נסתעף מזה ההתלבשות כ"כ לבושים רחוקים עד שאינו ניכר בהם עוד את אור הוי' המלובש בתוכם כדאיתא בזוה"ק (משפטים צ'.) ושמא חד מכל שאר שמהן דילי' ההוא דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין ואקרי אלהים ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאי דהאי עלמא ואתפלג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגו לשאר עמין וכו' ואפילו ע"ז בשמא דא אקרי ובזוה"ק (בחקותי קי"ג.) שמא דא אשתתף בכלא ואפילו ע"ז נמי אלהים אקרי אלהים אחרים וכו' על כן הוא עיקר השלימות כשמאירין שניהם ביחד ועל זה איתא שם שמש ומגן דא הוא רזא דשמא שלים היינו כי הארת שניהם ביחד נקרא שם מלא כדאיתא (פקודי ר"ס.) וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים שם מלא וכו' וכדאיתא במדרש רבה (בראשית י"ג) וייצר ה' אלהים וגו' שם מלא על עולם מלא היינו שכל ההתלבשות מהשם אלהים אינו ביותר כי אם כמה שיהי' יכולין בסבת זאת ההתלבשות לקבל את אור הוי' ית' והתלבשות כזו נקרא שם מלא. ומאי משמע שלא מסר עדיין השי"ת להבריאה את האור בתכלית השלימות בזה העולם. כי אם ע"י התלבשות מהמגן והנרתק של השם אלהים ולכן נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו וכמבואר בזוה"ק (משפטים ק"ה.) וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים אלא לשמא דהוי' וכו' קרבן לה' ולא לשמא דאלהים וכו' בההוא זמנא אז תחפוץ זבחי צדק בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא ויהי' שמא שלים בכל תקיני' וכדין קרבנא להוי שלים לה' אלהים דהשתא אלהים לא אתחבר לקורבנא דאלמלא אתחבר בי' כמה אלהים יסלקין אודנין לאתחברא תמן אבל בההוא זמנא כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך ואין אלהים אחרא וכו' היינו שלעתיד ימסור השי"ת את האור לתפיסת הבריאה בתכלית השלימות עד שיהי' ניכר מפורש האור הוי' בכל הלבושים בלי שום הסתרה כלל וממילא יהי' יכולין אז לזבוח לשם אלהים נמי כי לא יהי' אז שום לבוש שלא יהי' ניכר בו אור הוי' המלובש בתוכו. ועל זה הענין נאמר כאן ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' וכמו שאיתא על זה במדרש רבה ויהי בשלח פרעה וגו' וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה וכו' וגם להבין מדוע לא נאמר ויהי בשלח פרעה את ישראל וכמו שמדייק נמי הזוה"ק (בשלח מ"ה) מאי שנא כד הוו ישראל במצרים וכו' בני בכורי ישראל וכו' והכא דהוו גזירין וכו' קרא לון את העם אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם וכו' היינו כדאיתא במדרש (ש"ט קי"ד) מהו גוי מקרב גוי כאדם ששומט את העובר ממעי בהמה כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי וכו' היינו שמצד המשפט לא הי' שום בירור בין ישראל להאומות ולא הי' על הגוון שום הבדל כדכתיב ואת ערום וערי' וכמו שהי' באמת קטרוג מה נשתנה אלו מאלו אלא שכל הבירור הי' אז מצד השורש הפנימי שהעיד השי"ת על ישראל שבשורשם הם דביקים ברצון העליון ית' גם בלי דעתם לכן אם הי' נשאר אז איזה הוי' למצרים ולא הי' נתבטלו לגמרי אזי לא הי' באפשרי להוציא משם את ישראל מפאת גודל הקטרוג ואם הי' נשאר למצרים איזה הוי' הי' יכולין להתגבר בה ח"ו על ישראל כי באמת הי' להם כח חזק מאוד אלא יען שהאיר השי"ת הבירור מעומק הלב של ישראל שנתקשרו בשורש הרצון עליון ית' וממילא מי שעומד נגד ישראל נעדר ונתבטל כל קיום הוויתו כי מי שמעיק לישראל כאלו מעיק להשי"ת כביכול ומחמת זה אפס ממנו החיים לכן נאמר ויהי בשלח פרעה את העם וגו' יען שזה השליח לא הי' מצד המשפט רק מצד הזדון של פרעה שהעיק מאוד לישראל ומסבת זה הזדון של פרעה האיר השי"ת הבירור מהשורש נמצא שזה הזדון של פרעה הוא בעצמו הי' הסבה להוציא משם את ישראל ולאבד את פרעה ומצרים ולכך ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' היינו כי פלשתים רומז על מותרות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה בשלח) פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות רומזין על מותרות המוחין ולזה מצינו שהי' נלחמים תמיד הפלשתים עם שמשון כי שמשון הי' צריך לברר עצמו תמיד על הלבושים לכן לא מצינו אצלו שיהי' נקרא נזיר ה' אלא נזיר אלהים להורות שכל ברורי שמשון הי' צריך להיות רק על הלבושים ולכך הי' נלחמים עמו הפלשתים כי מי שנצרך להתברר על הלבושים אין יתכן להיות אצלו אפילו כחוט השערה של מותרות רק שצריך שיהי' נקי לגמרי בלי מותרות כלל וככה הי' הענין כאן יען שישראל הי' עדיין משוללי ברורים על הלבושים לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אף שבזאת הרגע של הישועה העלה השי"ת את ישראל למעלה מברורי הלבושים והאיר שהם מבוררים בשורשם אכן מזה הרגע ולהלאה הוא כל חפצו ית' שיבררו ישראל את עצמם בתפיסת דעתם גם על כל הלבושים למען שיהי' להם יגיע כפיך וגו':
10
י״אכי קרוב הוא וגו' וביארו ז"ל במדרש רבה (בשלח) קרובה שבועה שנשבע אברהם לאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו' הענין הוא כי אבימלך הי' חפץ לדמות עצמו בכל פעולותיו לאאע"ה שלא יהי' ממש ביניהם שום הבדל ולפי הנראה מדוע באמת לא הועיל לו כל עבודתו הלא אמרו ז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו אכן הראה השי"ת לאאע"ה וירש זרעך את שער אויביו היינו שמי שאינו יכלול עצמו טרם עבודתו בהשער של אברהם אבינו לא יועיל כלום בכל צדקת עבודתו כי אפילו הגר צדק ביותר עם כל עבודות החזקות שלו כל זמן שאינו נכלל עצמו בהשער של אאע"ה אינו נקרא גר צדק כלל וזהו שאמר לו אאע"ה לאבימלך אנכי אשבע היינו מצדי לא יהי' שום מניעה שאני מוכן לקרבך בכל יכולתי אך מה שנמנע ממך התקרבות מצד השי"ת זאת אין בידי ליתן לך וזהו שאמר אבימלך לאאע"ה ועתה השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו' היינו שביקש מאאע"ה אשר עכ"פ לא יפסיד כל מה שקיבל מאאע"ה שיהי' נשאר אצלו בקביעות גמור ועל זה רמז אם תשקור לי לניני ולנכדי וכמו שביארו ז"ל עד כאן רחמי האב על הבן והשיב לו אאע"ה אנכי אשבע כלומר שמצדי לא יהי' לעולם שום מניעה רק המניעה יהי' מצדך שתעבור על השבועה וכמו שבאמת נתברר אח"כ מפורש דכתיב (שמואל ב ה׳:ח׳) ואת הפסחים ואת העורים שנואי נפש דוד וגו' היינו כי באאע"ה כתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו' היינו כי בכל נפש מגיע כח בריריו עד חמשה דורות לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי אב על הבן כלומר שהבירור של האב מגיע עד חמשה דורות ונתבאר במקומו כדאיתא בזוה"ק (תרומה ) כיון דמטאי התם הא כלהו לעולם ועד וכמו שאמרו ז"ל (ב"מ פ"ה) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מכאן ואילך לא צריכנא תורה מחזרת על אכסני' שלה וכו' היינו שכבר נקבע הקדושה בקביעות לעולם ועד ובכל זאת אף שנקבע גבי ישראל הקדושה על כמה וכמה דורות לעולם ועד המה מעוררים את הקדושה בכל פעם מחדש למען שירגישו הקדושה בדעתם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם ואינם רוצים לסמוך על הקביעות מהקדושה של אבות הנמצא בהם שלא מדעתם כי אם שיראו אותה בעיניהם וילכו בה בתפיסת דעתם כדכתיב לכתך אחרי היינו שהלכו עם הקדושה בתפיסת דעתם כלומר שרדפו אחרי' להבינה גם בתפיסתם כענין הנאמר כאן ללכת יומם ולילה שנעשו קל ברגליהם משא"כ הפלשתים הוא כל חפצם שיקבע בהם הקדושה שלא מדעתם לבל יראה בעיניהם גאות ה' ולבלתי ילכו מדעתם בעבודתו ית' וזה נקרא פסחים ועורים על כן יאמרו עור ופיסח לא יבוא אל הבית:
11
י״בויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' כתיב (משלי יו"ד) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שיש להשי"ת לבוש הנקרא סופה כדכתיב ה' בסופה ובסערה דרכו ובזמן שמנהיג השי"ת עם אותו הלבוש בעולמות העליונים אזי נתלבש גם בזה העולם הצדיק יסוד עולם באותו הלבוש כמו שמצינו גבי אליהו בדורו שאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל ולעומת הצדיק המתלבש בהלבוש של סופה וסערה יש נמי נגדו ההיפך שהולך וסוער בגודל התפשטות כגון אחאב מלך ישראל שהי' ממש נגד אליהו ואח"כ כשמפשיט השי"ת סדר הנהגתו מאותו הלבוש הנקרא סופה וסערה ומתחיל להנהיג את סדר הנהגתו בנחת אזי מצינו שאמר לו השי"ת לאליהו (זוהר ויגש ר"ט:) לית עלמא יכיל למסבל לך עם בני נשא וכו' וממילא נשקט הרעש והסוער בההיפך ג"כ כענין מאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה ה':) אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם וכו' וכל מי שנשאר מתנגד לזאת הנהגה החדשה נתבטל לגמרי:
12
י״גוזהו נמי הענין מזאת הפרשה כי בזאת הישועה התחיל השי"ת לעורר הקדושה מהשורש שיש גבי ישראל בקביעות כי מה נאמר למעלה מן הענין קדשו לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל וגו' וזה רומז שיש בישראל קדושה מרחם ונגד קדושה כזו נתעורר באומות קטרוג מה נשתנה אלו מאלו אם מצד שישראל מבררים עצמם בתפיסת דעתם הלא מי יאמר זכיתי לבי ואם מצד קדושתם מרחם שמברר אותם השי"ת גם בלא דעתם אם כן בברורים כאלו שהם בלא דעת יש להאומות כח גדול יותר מישראל ועל זה הענין אמר הכתוב כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כי נגד קטרוג כזה שהוא כעס אויל העלה השי"ת מעט הנהגתו למעלה להראות מפורש איך שישראל יש להם גם שם דרך נכון לעבור והעכו"ם כשמגיעים שמה נתבטלו לגמרי וזהו דכתיב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וגו' וכמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שנעלם שם הדעת מאוד והוא כדאיתא בפרקי דר"א (פ' מ"ד) הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם אם על השמים נאמר שכבודו שם שנאמר על השמים כבודו על הארץ נאמר שכבודו שם שנאמר מלא כל הארץ כבודו הריני בורח לי למקום שלא נאמר כבודו שם וכו' היינו כי מקום שנאמר שם כבודו הוא הפירש שמסר השי"ת בתפיסת הבריאה הכרה בכבוד שמים. אכן במדבר והים שם משולל זאת ההכרה לגמרי כי אין במדבר מי שיהי' מכיר כבוד שמים וכן על ים אמרו ז"ל (תמיד ל"ב) כל נחותו ימא לא מתיבא דעתהו עד דיתובא ליבשתא וכו' הרי שמטריד מאוד דעתו של אדם וכשאדם הוא בטרדה אי אפשר לו להכיר כבודו ית' ואז הראה השי"ת אשר ישראל מכירין גם במדבר ואף בים כבודו ית' כי מזה שחילק ה' את מעשיו מכירין ישראל להמליך עליהם השי"ת בכל השבע מדות שהם כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא שהוא צדיק מדת יסוד שמורה על שמירת הברית לבל ישפיע ח"ו חוץ מהרצון ית' ושמירת הברית מכונה תמיד בגמ' עושרו של יוסף הצדיק כי הוא הי' מדוגל מאוד בשמירת הברית ועל זה הענין משמירת הברית איתא נמי בגמ' (ירושלמי סנהדרין פ' יוד ה' א') קרח עשיר גדול הי' תוסבן של פרעה נגלה לו בין מגדול ובין הים וכו' היינו כי בין מגדול ובין הים טמן יוסף הצדיק את עושרו ומטמון של יוסף נתגלה לקרח כדאיתא בגמ' (פסחים קי"ט) שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחד נתגלה לקרח וכו' ונגלה לו בין מגדול ובין הים וכוונתם הקדושה בזה כי ים מורה על גודל טרדה ושכחה וכן מגדול מורה על גודל השכחה כדאיתא בגמ' (סנהדרין ק"ט.) אמר רב אויר מגדול משכח וכו' ושם טמון עושרו של יוסף הצדיק היינו שעל ידי שמירת הברית הנמצא גבי ישראל נתבררו אצלם כל הטרדות והשכחות שלהם והוא כענין שמצינו במדרש (ש"ט צ"ג) כשבא לעומק של ים שמע שגלי הים משבחים אדיר במרום ה' היינו שהרי אחר כל גודל הטרדה והשכחה נולד מזה נפשות המכירים כבודו ית' בכל התחלקות המדות נמצא שיש לישראל דרך לכבודו ית' גם בהטרדה והשכחה וממילא נתחלק לפניהם הים ג"כ משא"כ מצרים שאין בהם שמירת הברית של יוסף הצדיק נתבטלו בתוך הים כי אין להם בו שום דרך לעבור בתוכו וזהו שנאמר כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם כי בזה הלילה נתבררו ישראל שיש להם התקשרות בהשורש למעלה מכל עבודתם אמנם טרם שהתחיל אצלם הברורין על זה איתא בספר יצירה לפני אחד מה אתה סופר אכן אחר הלילה של מכות בכורות אז התחילו ישראל לספור ולברר עצמם בהמדות עד ליל שביעי של פסח שהגיעו למדת יסוד צדיק אזי נתברר מפורש הקדושה מרחם הנמצא בישראל מהשורש וזהו ויסב אלהים וגו' והוא כדכתיב כי שמש ומגן ה' אלהים וכמבואר בזוה"ק (שמות ג'.) מה מגן איהו לאגנא עלי' דב"נ אוף הכי ברית קדישא מגן עלי' דב"נ ומאן דנטיר לי' לית נזקא בעלמא דיכול למקרב בהדי' וכו' היינו כי השם אלהים רומז על עבודה כי כשם שא"א להסתכל באור השמש בלא נרתק כך א"א להסתכל באור הוי' ית' בלי נרתק הנקרא אלהים כי הוא מגן ושמירה לאדם שיהי' בכחו להגיע לאור השורש ית' ועל זה נאמר תנו עוז לאלהים היינו כי על ידי עבודתם וברורים הי' בכח ישראל לעורר הקדושה מרחם שיש בהם מהשורש עד שגמרו כל המ"ט ברורין אז נתגלה מפורש אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' היינו שנתגלה אז מפורש הקדושה מרחם שיש אצלם בקביעות אותה הקדושה בעצמה שהי' נתעורר אצלם בהלילה של מכות בכורות אלא שעכשיו נתגלה אצלם ע"י ברורי עבודתם בקנין יגיע כפם:
13
י״דולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו' הנה כל הקבלות של האדם נכלל בשם מלחמה כענין הכתוב כי תשב ללחום את מושל וגו' וכמו שמצינו בזוה"ק (בלק קפ"ח:) נהמא דקרבא וכו' ועל זה הענין נקרא לחם מלשון מלחמה כי אם יתגבר הצורת אדם על המאכל אזי המאכל זן ומחי' את האדם ואם אין בכח האדם לנצח את המאכל ולעכל אותו אזי מתגבר המאכל ומחריב ח"ו את הצורת אדם וזה הענין הי' כשיצאו ישראל ממצרים והלכו לכבוש ולקבל כל הכחות תחת הקדושה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו' היינו שלא הי' עדיין בכח ברורי ישראל לכבוש ולקבל כח הפלשתים תחתם כי לא נתבררו עדיין בתכלית השלימות נגד קליפת פלשתים שיהי' ניכר מפורש החילק וההבדל ביניהם וזהו כי קרוב הוא היינו שעל הגון לא הי' מרחק רב ביניהם כי ענין קליפת פלשתים ביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שאופי' של זה האומה שמבקשים מאוד סבה לפרנסה ולפי הנראה אינו כלל זה המבוקש רחוק מהקדושה וכענין שמצינו במדרש (רבה ל"ט) כשהלך אאע"ה לארץ כנען וראה שחורשין בשעת חרישה וזורעין בשעת זריעה אמר יהי חלקי בארץ הזאת וכו' היינו יען שראה שאינם מבטלים לבלות זמן בהנאת עוה"ז שהם לפי שעה אלא שהם מבקשים דבר שהוא לפי דעתם התכלית ואם כן המה כלים כאשר ילמדו אותם בינה ויבינו שיש תכלית יקר שהוא יותר האמתי ונעלה ביותר אזי יבקשו ויחפצו באותו תכלית היותר נעלה הרי שבקשת התכלית הגם שהוא בדבר קטן רק לפי שעה מ"מ זה המבוקש הוא כלי לבקשת תכלית האמתי וזה הוא כי קרוב הוא כלומר שקרובים להקדושה בזה שאינם מסתפקים עצמם בפרנסה לפי שעה אלא שמבקשים סבה שיהי' להם על ידה פרנסה בתמידית ולפי דעתם הנמוכה נחשב זאת אצלם לתכלית וכל ענין הקדושה הוא ג"כ כך לבל יסתפק אדם עצמו בהנאה שהוא רק לפי שעה אלא שיבקש התכלית האמתי שהוא לעולמי עד. אמנם באמת איתא בגמ' (ע"ז י"ט.) על פלשתים שלצנים הי' שנאמר קראו לשמשון וישחק לנו וכו' היינו כי לצנות הוא לגמרי ההיפך מהקדושה וכל התכלית שהם מבקשים הוא שלא יצטרכו להשפעתו ית' לזה חפצים סבה לפרנסתם בלתי השי"ת וזאת הוא לצנות וזה שאיתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה) פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' היינו כי כל הבריאה הוא בצורת אדם והשערות הם המותרות של הצורת אדם ומאלו המותרות הוא כל היניקה של פלשתים ונגד אלו המותרות הם כל העבודת והברורין של ישראל כי יוסף הצדיק כל עוד שהי' מסלסל בשערו טרם הנסיון אז הי' עדיין כל עבודתו נגד אלו המותרות ולא הי' נקרא צדיק עד אחר הנסיון כדאיתא בזוה"ק (וארא כ"ג.) כי ע"י הסבלנות מהנסיון נתברר בשלימות וכן מצינו גבי דוד המלך שרק אחר כמה מלחמות שהי' לו עם הפלשתים אז השיג מקום המקדש שמורה על קדושה בקביעות. אמנם בעת יציאת מצרים שישראל הי' עדיין משוללי ברורים נגד אלו המותרות לכך נאמר כי קרוב הוא וגו' וכל העצה הי' אז רק כדכתיב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף היינו שהי' מגבי' את ישראל לשורשם העליון ביותר ועל זה נאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו' היינו שכל אלו הכחות כבשו ישראל מפאת הארה משורש העליון כמבואר בזוה"ק (בראשית מ"ב.) אשר מזה ששרפים עומדים ממעל לו הי' בכח ישראל לכבוש הכח הנקרא שרף וכן נכנעו כל הכחות תחת הקדושה רק מפאת התגלות שורש העליון ית' בלעדי עבודתם ועל זה כתיב ויאמינו בה' היינו שנמשכו ונתעלו להשורש ית' וזאת האמונה נשאר בקביעות בלבם של ישראל כאשר הישראל הוא לפעמים בקטנות ובשפל המדרגה עד שאפס ממנו כח עבודה אזי הוא כל העצה ויאמינו בה' היינו להיות נמשך ביותר אחר נקודת שורשו העליון ובהתגלות שורש העליון אזי הוא ממילא ה' ילחם לכם ואתם תחרושין וכמבואר בזוה"ק ואתון לא תתערון מידי. וזהו נמי ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כשראה מרע"ה שפרעה וכל מצרים מלוה את ישראל הבין מזה שיש עדיין למצרים שייכות לישראל כי יציאת מצרים הי' כדכתיב לקחת לו גוי מקרב גוי ומזה הלויה הבין שלא נבדלו עדיין מהם לגמרי ונצרך עוד לישראל הוית מצרים כענין שמצינו שהנביא הי' מיצר על אבידת אומה כדכתיב לבי למואב והמה וגו' כי הוית האומות הוא למען שיהי' לישראל נגד מי להתפאר כמו שמצינו שמתפאר השי"ת נגד ישראל וכדאיתא בזוה"ק (ויגש ר"ז.) הן שמים לא זכו בעיניו לא תימא דגריעותא הוא אלא שבחא דלהון בעיניו הוא דלא זכו היינו שהשי"ת מתפאר נגדם ואומר שבעיניו המה נמי לא זכו וממילא מובן נגד מי מתפאר השי"ת אם לא נגד הבהירות העצום ביותר וכמו שמצינו בזוה"ק בשגם הוא בשר זה משה היינו שהשי"ת מתפאר עצמו ואומר הגם שיש בעולם אור יקר של משה רבינו שהוא בהירות עצום וחזק מאוד מ"מ לגבי אור עליון ית' נחשב אורו של משה נמי רק בשר וממילא מיבן שאין עוד בסוג הנבראים יותר בהירות ממה שהי' אצל מרע"ה ככה הציב השי"ת הויית האומות כדי שיהי' לישראל נגד מי להתפאר בברורי עבודתם לכן כל עוד שלא נגמרו גבי ישראל ברורי עבודתם היצר להנביא כשנאבד איזה אומה וכן הבין מרע"ה שישראל צריכין עדיין להויית מצרים כדי להתפאר נגדם בברורי עבודתם ולזה ויקח משה את עצמות יוסף וגו' ועצמות יוסף רומז על יראת חטאו קודמת לחכמתו וזה מורה על עצמות שורש העליון של ישראל היינו כי אחר שלא הי' עדיין בכחם לבטל את מצרים בברורי עבודתם לזה לקח משה לעצמו עצה להגבי' את ישראל למקום שורשם שהוא למעלה מעבודה ע"י יראה עצומה יבואו למקור עליון ויהי בכחם לבטל את מצרים:
14
ט״ווישבו ויחנו לפני פי החירות בין מגדל ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים וגו' ומתרגם יונתן בן עזיאל מלל עם בני ישראל ויתובון לאחוריהון וישרון קדם פומי חירתא מרביעתא דאתבריו בגווני בני נשא דכר ונוקבא ועיינון פתיחן להון וכו' וזהו כדאיתא נמי במכילתא דפי החירות הי' מרובע ועינו פתוחה וביאר הענין כי ריבוע מורה על פעולת אדם כדאיתא בירושלמי לית ריבוע בששת ימי בראשית היינו שמצד השי"ת הוא הכל בעוגל וכל הריבוע הוא רק מצד פעולת אדם. וזהו שע"ז שלהם הי' מרובע להורות על זה שאומרים שיש להם כח גדול בפעולתם. ועינו פתיחה מורה על גודל התקיפות שלהם שאומרים מאחר שעינו פתוחה בטח ראה השי"ת שבכל גודל התפשטותם לא יפלו חוץ מרצונו כי כיון שהציב השי"ת שיהי' פעולת אדם בכל כך התפשטות בטח ראה השי"ת שלא יפסידו כלום אף אם יתפשטו עצמם בכל תאות לבם ועל זה התקיפות והתפשטות הנקרא ריבוע ועינו פתיחה רומז הע"ז פי החירות. בין מגדול ובין הים מגדול מורה ג"כ על תקיפות וחוצפה כלפי שמיא כדכתיב המגדול אשר בנו בני האדם וגו' וענין המגדול הי' כמבואר בזוה"ק שידעו אשר אם יתאחדו ויתאספו ביחד יהי' בידם יותר כח לעמוד בחונפה כלפי שמיא. והים רומז על גודל הטרדה והשכחה מפאת ההסתר שהציב השי"ת בעולם אשר מפאת זה ההסתר נסתעפו להאומות אלו השתיהן פי החירות ומגדול הגם שישראל אומרים ג"כ (ישעיהו מ״ה:ט״ו) אכן אתה אל מסתתר היינו שהציב השי"ת הסתר בעולם אמנם החילוק הוא שישראל אומרים אל מסתתר למען שיהי' מקום לעבודה כדי שיבקע אדם בעבודתו את ההסתר ויכיר על ידי עבודתו איך שעינו ית' פתוחה תמיד משא"כ האומות אומרים שכל ההסתר הציב השי"ת יען שאין בחפצו שיהי' להאדם הכרה באורו ית' ועל זה הענין איתא בירושלמי (שם) שעשרו של יוסף מונח בין מגדול ובין הים היינו כי ים הוא סופא דדרגין והמגדול הוא הראש וביניהם הניח יוסף הצדיק כל עושרו היינו שמראה בחוזק עבודתו איך שמצד ישראל הוא המגדול כדכתיב כמגדל דוד צוארך (שה"ש) ועל זה המגדול נאמר (משלי י״ח:י׳-י״א) מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב היינו שכל האחדות של ישראל הוא משום שמכירים היטב (מלאכי כ') הלא אל אחד בראנו ואב אחד לכלנו מדוע נבגד איש באחיו לזה הם מתאספים ביחד למען שיכירו ביותר התגלות רישא דמלכא וכל ההסתר הנקרא ים מראה יוסף הצדיק בעבודתו שזה הציב השי"ת במכוון כדי שיכירו ישראל השגחתו ית' ביתר שאת איך שעינו ית' פתוחה תמיד להשגיח על כל פרט כדאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ט:) למאי היא רמיזא א"ל לניני ימא דלית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא ולא ניימין ולא בעיין נטורא על עינא הה"ד הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים ק"כ):
15
ט״זויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה וגו' כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים וכמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) השם אלהים הוא מגן ונרתק לשם הוי' כגוונא דלית לאחזאה בנהורא דשמשא בלתי מגן ונרתק כך לית לאחזאה בנהורא דשם הוי' בלתי מגן ונרתק דשם אלהים היינו כי בעצמית האור משום הוי' אין שום צמצום כלל כדאיתא בגמ' (ברכות י"ב:) כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם אלא יען שכל חפצו ית' הוא להטיב ולהנחיל לישראל אור שיהי' אצלם בקביעות גמור ע"י קנין יגיע כפם לזה הציב מגן ונרתק הנקרא אלהים היינו שהכניס את האור בכל מיני התלבשות וכל מה שבוקע האדם ע"י עבודתו באלו הלבושים להכיר בהם את האור כך יש לו קנין בזה האור הגנוז באלו הלבושים ונקדא אלהים קדושים ומה שהוא למעלה מהבנת התפיסה של עבודת אדם בזה אין לו לאדם שום קנין כמו בעת שהי' ישראל במצרים דכתיב (הושע י"ב) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים היינו שמצד אורו ית' הי' לו התקשרות עם ישראל עוד במצרים מראשית הרצון ית' עד הלבוש אחרון שלהם אכן מצד ישראל לא הי' להם עדיין שום קנין בזה האור כי בעצם האור משם הוי' בלתי ההתלבשות אין יתכן בו שום תפיסה והגם אחר שפותח השי"ת את האור משם הוי' אזי זורח האור בכל הלבושים אבל השער להגיע לאותו אור הוא רק השם אלהים כי זה השם הוא השער והפתח שבו מתחיל האדם לעבוד בתפיסתו מתתא לעילא וזה היגיע כפו של אדם הוא עיקר התקיפות שלו כמאמרם ז"ל אין לך בא בזרוע כמו שמקיים את המצות ובמדרש (תבוא) בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש לו פתחון פה לעושי מצות וכו' כי בפעולת המצוה שעושה אדם בהלבוש אחרון אף שאין לו בה שום הבנה מ"מ נמצא בה כל הרצון ית' עד שיכול לומר נוכח השי"ת אשר קדשנו במצותיו וצונו ואין צריכות כוונה. לכן הגם שהאיר השי"ת אז לישראל אור עתיקא אכן מצד ישראל לא הי' בזה האור שום קנין ע"י יגיע כפם כי הי' עדיין משוללי פעולת המצות ובעצמית האור משום הוי' בלעדי הלבושים משם אלהים אין לאדם שום קנין וזהו שאיתא בזוה"ק (יתרו ס"ח.) בקדמיתא כתיב את כל אשר עשה אלהים למשה ולבתר כתיב כי הוציא ה' אלא רזא דא את כל אשר עשה אלהים דא שמא דאגין על משה ועל ישראל ולא אתעדי מנייהו בגלותא ולבתר שמא עלאה אפיק לון ממצרים. כי הגם שהגנה הי' להם משם אלהים אבל שום קנין לא הי' להם בו מצדם כי רק מצד הארת שם הוי' יצאו ממצרים ולכך נאמר כאן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וכמו שביארו ז"ל כי קרוב הוא להשבועה שנשבע אאע"ה לאבימלך מלך פלשתים וכו' היינו שלא הי' עדיין בכחם לכבוש תחתם הלבוש מקליפת פלשתים כי קרוב הוא כי קליפת פלשתים הוא כחי ועוצם ידי וגו' וכיון שלא הי' לישראל עדיין מצדם קנין יגיע כפם בשם אלהים א"כ המה קרובים עדיין להטעות של פלשתים ויכולין לטעות ולסבור שזה האור משם הוי' דאפיק לון ממצרים מתפשט גם בהלבושים רחוקים כאלו נמי. ואם יבקשו לבטל קליפת פלשתים בזה הכח שהתפשטות אורו ית' אינו רק בלבושים הנקיים אגב אמם על זה נאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה היינו הלא זה הכח שהם נקיים אגב אמם הי' לישראל במצרים ג"כ לזה כתיב ויסב משה את העם דרך המדבר ים סוף היינו כי מדבר וים מורה על אותן הכחות שאינו ניכר שם כבודו ית' כדאיתא בפרקי דר"א לא מצינו בים כבודו ואלו הכחות הם בניקל לכבוש אותם תחת הקדושה משום שאין בהם זדון של בעלי בחירה כי דוקא קליפת פלשתים שהם בעלי בחירה לא הי' עדיין בכח ישראל לכבוש אותם כל עוד שלא הי' להם קנין באורו ית' ע"י השם אלהים כי קרוב הי' עדיין להטעות של פלשתים משא"כ הכחות של מדבר וים הגם שהמה נמי משוללי אור מ"מ המה ג"כ משוללי בחירה וכח כזה שהוא משולל בחירה בניקל להכניסו תחת הקדושה כענין שמצינו בגמ' (סנהדרין צ"ז.) אין בן דוד בא עד שיתהפך וכו' כלו למינות שנאמר כלו הפך לבן טהור הוא היינו כשישארו בעקשות לגמרי בלי שום בחירה לטוב אזי אהפוך אל העמים שפה ברירה. ואחר שישראל יכבשו אותן הכחות של מדבר וים ויקבעו בלבם הכרה שמלא כל הארץ כבודו אף במקום שלא מצינו שם כבודו גם במדבר וים היינו כי ישראל יכירו היטב אשר בזה המקום בעצמו שאינו ניכר שם כבודו מראה השי"ת איך שהוא באמת מרומם על כל כבוד שאין מהצורך מצדו ית' לכל אותו הכבוד וכאשר יקבעו ישראל זאת ההכרה היטב בלבם אזי יהי' הם עיקר כבוד מלכותו ית' בעולם וממילא יהי' אח"כ בכחם שפיר לכבוש גם קליפת פלשתים תחת הקדושה ושוב לא יהי' קרובים להטעות של פלשתים לומר כחי ועיצם ידי וגו' מאחר שאורו ית' יהי' אצלם בקביעות ע"י יגיע כפם:
16
י״זויהי בשלח פרעה את העם וגו' ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה בספר (מי השלוח הק') כאשר ראה מרע"ה כי אף אחר שנגאלו עוד פרעה הולך אחריהם ללוותם עלה בדעתו פן לא נשלמו ישראל בתכלית השלימות ע"י זה יש עוד שייכות לפרעה עמהם לזה ויקח משה את עצמות יוסף. ועצמות יוסף רומזין על יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' והענין הוא כדאיתא במדרש ויהי בשלח פרעה וכי פרעה שלחם בלעם אמר אל מוציאם ממצרים היינו מאחר שחתם השי"ת אני ה' המוציא אתכם מארץ מצרים למה לא נאמר כאן ויהי כאשר הוציא ה' את העם וגו' אלא מלמד שהי' פרעה מלוה אותם וכו' היינו שהי' לו עדיין שייכות עמהם כי לא נגמר עדיין הבירור בשלימות ולא הגיע עדיין הזמן שיתבטלו המצרים לגמרי שהי' נצרך עדיין לקיום הויתם למען שיהי' ניכר מעלת ישראל נגדם כענין שמצינו בזוה"ק (תזריע מ"ז:) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן השכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא וכו' כיתרון האור מן החושך תועלתא דנהורא לא אתיי' אלא מן חשוכא וכו' היינו כי כמו שהציב השי"ת את ישראל להתפאר עמהם בעולם וכן הציב השי"ת רצון להתפאר נגד ישראל כענין שמצינו שהתפאר השי"ת נגד דור המדבר כדכתיב והם לא ידעו דרכי היינו הגם שהם דור דעה מ"מ לא ידעו דרכי וכן מצינו שהתפאר השי"ת נגד משה רבינו ואמר בשגם הוא בשר היינו אף שגבי משה רבינו הי' גופו הגשמי ג"כ אור בהיר צח ומצחצח מ"מ נגד גודל הבהירות מהשי"ת נחשב גם הבהירות של משה רק בשר ומסתמא נגד מי שיייך שיתפאר עצמו השי"ת בטח נגד נפשות היקרים ביותר שנמצאים בעולם וזהו דכתיב ישראל אשר בך אתפאר וכך הוא נמי בכל סדר השתלשלות מהבריאה כענין שמצינו בגמ' (ב"ב כ"א.) דקארי קארי ודלא קארי להוי צוותא לחברי' וכו' היינו שיש תועלת למען דקארי ממאן דלא קארי כיתרון האור מן החשך דווקא כי מסבת זה דלא קארי מגיע למאן דקארי תקיפות להתפאר על מאן דלא קארי וככה הוא בכלל עולם ישראל נגד האומות שישראל יתפארו עצמם נגד האומות בזה שהמה מבררים א"ע בכל המדות נגדם. והנה כאשר נתבררו ישראל באיזה מדה בתכלית השלימות אזי נתבטל מן העולם אותה האומה שהוא עומדת נגד זאת המדה כמו שמצינו גבי אאע"ה לאחר שהסיר מאתו ערלת המילה אזי נתבטל מכלל עולם סדום שהי' ערלת עולם וכאן הי' הבירור של ישראל נגד מצרים בדם פסח ובדם מילה שהם שני הפכים כדאיתא בזוה"ק (בא ל"ה:) תרי דמא הוי חד דמילה וחד דפסחא דמילה רחמי ודפסחא דינא וכו' פירוש כי פסחא מורה על דם קרבנות וזה מורה שיש בכח ישראל לחסר עצמם ולפזר על כבוד שמים אף מה שנראה לעיני אדם שנותנין לאיבוד כי שרפו קרבנות באש המכלה את הכל בכל זאת כאשר מכירין שיש בזה הפעולה כבוד שמים המה מוכנים למסור כל נפשם ומאודם בעד כבוד שמים. זהו פסחא דינא. ודם מילה רומז אשר בזה המקום שמכירין ישראל שהכבוד שמים הוא לעצור א"ע לבל יפזר אזי מוכנים המה לעצור א"ע בעד כ"ש לבלתי יפזרו אפילו כחוט השערה משא"כ מצרים אין בכחם להיות נמשכין כך אחר רצונו ית' בכל ההפכים אמנם כל עוד שלא נגמרו הברורין גבי ישראל בתכלית השלימות אזי לא הגיע עדיין התבטלות למצרים וכדאיתא בזוה"ק שזאת הישועה הי' קדם זמנא ומזה הי' מתעורר אז קטרוג הללו והללו וכו' כענין שנתעורר בבריאת עולם קטרוג מה אנוש וגו' לכן הי' צריכין לעורר אז לישראל אור ממקום העליון ביותר ולהראות איך שיש בישראל קדושה בקביעות גם בלי דעתם וזהו ויקח משה את עצמות יוסף עמו ועצמות יוסף הוא יראת חטאו קודמת לחכמתו כמו הבירור של נעשה קודם לנשמע שמורה שיש בישראל קדושה בקביעות גם בלי חכמת עבודתם כדכתיב משכני אחריך נריצה וזהו מדתו של יוסף הצדיק שע"י צמצומו שקבע צמצום בהגוף אף בלי דעתו כענין שאיתא בירושלמי מחזיקנא טוביתא לרישא כד מטי למודים מנפשא כרע וזהו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה בשכר וינס ויצא החוצה הים ראה וינס היינו שיוסף קבע כ"כ צמצום בהגוף גם שלא מדעתו לכן הי' ג"כ בכח ישראל להראות שגם בים יש כבודו אף שנראה שלא מצינו בים כבודו מ"מ הים ראה וינס:
17
י״חתורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף וגו'. ומבואר במדרש ביזת מצרים נקרא נקודות הכסף וביזת הים נקרא תורי זהב היינו כי האור הבהיר שהאיר השי"ת לישראל בליל ראשון של פסח הי' נעלם מהם אח"כ והי' מזה גודל צעקה לישראל לזה החזיר להם השי"ת בליל שביעי של פסח זה האור שיהי' אצלם בקנין יגיע כפם בקביעות גמור. והענין הוא כי נקודות הכסף מורה על הכלי קיבול ועיקר הכלי לקבל הוא התשוקה ועלי' רומז הברכה של זה החג יברכך ה' וישמרך שהוא נגד חג המצות ובליל ראשון האיר להם השי"ת זאת הכלי בתכלית השלימות ואח"כ הי' נדמה להם שאבדו זאת הכלי כי נתבטל מהם זאת התשוקה וכדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל עמר בגמטרי' יקר והוא כי בליל ראשון של פסח נפתח לישראל אור יקר ויקר מורה על גודל התשוקה כדכתיב מה יקר חסדך וגו' ואח"כ נעלם מהם זה האור כמו שביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זללה"ה שמתחילין בליל שני לספור ספירת עומר שצועקים מה יקר חסדך ומבקשים שיחזיר להם השי"ת הארת פניו ובאמת זאת שהעלם מהם השי"ת אותה התשוקה הי' רק למען שישיגו אותה אח"כ ביתר שאת כדי שיהי' אצלם בקביעות ע"י יגיע כפם כענין שהי' בעלמין דאתחרבו בקדמיתא עד שאמר הקב"ה יתהון לא הני' לי דין הני' לי ולהבין זאת וכי התחרט ח"ו על בריאתן אלא הענין מעלמין דאתחרבו הי' משום שחפץ הקב"ה להטיב להבריאה להנחיל לה קיום הוי' ע"י טענה חזקה של יגיע כפיך ואיך יתכן כזאת שיהי' להבריאה טענה על קיום הוייתה וכי יש לברי' כלום אצל בוראה לכן האיר השי"ת מקודם הויית הבריאה בגודל אור וחזר והעלם ממנה את האור ונחרבה ומפאת זה נשאר בהבריאה צעקה גדולה עם טענה חזקה כענין הכתוב כי נשאתני ותשליכני היינו מדוע נתת וחזרת בך וע"י זאת הצעקה החזיר לה השי"ת קיום הוייתה בקנין חזק ע"י טענה כי זאת הצעקה נחשב ליגיע כפה ועל זה אמר הקב"ה דין הני' לי וכן מנהיג השי"ת עם כל פרט נפש כדכ' ועיר פרא אדם יולד היינו שנולד בתשוקות שוממות אשר לא טובים המה ואח"כ כשהאדם בא בימים נתעורר אצלו צעקה מדוע נתן לו השי"ת כלי כזאת שיכול ח"ו לאבוד על ידה כל החיים וע"י זאת הצעקה מברר לו השי"ת זאת התשוקה ומזכך אותה וקובע אותה גבי זה האדם שיהי' אצלו בבהירות כי באמת אותה הכל, שמשיג האדם בזקנתו הי' נמצא אצלו מיד ביום הוולדו כדאיתא בגמ' (ברכות מ"ח.) בוצין בוצין מקטפי' ידוע וכו' אלא בכל פעם שמברר אדם עצמו יותר נתגדל אצלו הכלי ג"כ ביותר כמאמרם ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו אלא בילדותו טרם שהי' בו ישוב הדעת הי' זאת הכלי חרוב ומשומם ואח"כ ע"י צעקתו מזכך לו השי"ת את הכלי כי מנהיר לו ישוב הדעת בתשוקתו והשי"ת אומר עליו דין הני' לי כי כבר הרויח אותה האדם ע"י יגיע כפיו מחמת צעקתו והנה זאת התשוקה שמנהיר השי"ת להאדם בפעם ראשונה שהוא רק מחסדו ית' אין לו להאדם בה עדיין שום קביעות ויכול להתעלם מיד אם אינו מעורר אותה האדם בכל פעם מחדש ע"י תפילתו כי זה שנתעלם מן האדם זאת התשוקה הוא כענין זריעה שע"י הצעקה מהגרעין הנזרע צומח ביותר כך ע"י הצעקה של האדם כי נשאתני ותשליכני מדוע האיר לי השי"ת מקודם תשוקה ונתעלם אח"כ מחזיר לו השי"ת בפעם שני' זאת התשוקה בקביעות גמור בקנין יגיע כפיך וזאת הקביעות נקרא תורי זהב והתשוקה הראשונה שהוא רק מחסדו ית' נקרא נקודות הכסף ויש לה דמיון בזה העולם תבואות השדה שצריכין לזרוע אותה בכל שנה מחדש ואם לא יזרע לא יצמיח כך צריכין להתפלל בכל פעם מחדש כדי לעורר אותה ונגד התשוקה שמחזיר השי"ת ע"י צעקת אדם בפעם שני' בקביעות גמור יש דמיון בזה העולם פירות האילן שזורעין את האילן פעם אחד ושוב עולה בכל שנה השרף מעצמו ומצמיח פירות כך קובע השי"ת זאת התשוקה בלב האדם לבל יצטרך עוד לשום תפלה כי התשוקה בעצמה מתפללת בקרבו כענין הכתוב ויתפלל בעדו תמיד וכמו שנאמר ואני תפלה ועל זה נאמר ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי היינו שהחסד בעצמו מתפלל בלב האדם בקביעות וזהו הענין שביזת מצרים נקרא נקודות הכסף היינו התשוקה ראשונה שהאיר להם השי"ת בלילה הראשונה ואח"כ כשנעלם מהם זאת התשוקה וע"י צעקתם החזיר להם השי"ת בליל שביעי של פסח אזי השיגו אותה בקביעות גמור שיהי' אצלם זאת התשוקה בעצמה תורי זהב וזהב מורה על קביעות גמור שלא יתעלם לעולמי עד:
18
י״טויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. איתא במדרש תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. תורי זהב זה ביזת הים. נקודות הכסף זה ביזת מצרים וכו':
19
כ׳ביאור הענין כי ביציאת מצרים נתגלה האור מהמקור וכדאיתא במדרש אני ה' שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור וכו' וזה מרמז שכל הישועה הי' רק מהרצון הקדום שבמקור בלא שום סדר עבודה מפעולות אדם ויען שלא הי' עדיין לישראל קנין בזה האור ע"י עבודתם לזה הוא מצד ישראל רק בבחינת נקודות הכסף כי נקודות מורה על דברים הנפרדים בלתי סדר וכסף מורה על תשוקה כן הי' זה האור מצד ישראל בלתי סדר עבודתם רק שהי' מאיר אצלם בהלבוש האחרון היינו התשוקה ואהבה המוסתרת הי' בסוד בעומק הלב וכל הבירור של ישראל הי' רק בהלבוש האחרון שהאמינו בה' כדכתיב ויאמן העם כי זה האמונה הי' באמת כנגד הטבע כי שום עבד לא הי' יכול להאמין שיצא משם כמאמרם ז"ל אין עבד יכול לברוח ממצרים וכדכתיב ויעבדו וגו' בני ישראל בפרך ואמרו ז"ל בפה רך היינו שזה העבדות היתה אצלם כך בהרגל טבע ולזה אמר מרע"ה והן לא יאמינו לי וגו' משמע מזה שלא הי' בכחם כפי דרך הטבע להאמין ובכל זאת האמינו מיד למשה רבינו עד שהכתוב מעיד עליהם ויאמן העם ומזאת האמונה נתבררו שבעומק לבם נקשרים המה ברצונו ית' ועלה במחשבה תחילה אבל בתפיסת דעתם לא הי' להם עדיין בזה האור שום סדר בקביעות לכן נעלם מאתם מיד הבהירות מזה האור וכדכתיב התעיף עיניך בו ואיננו וכמו שמצינו אח"כ והצל לא הצלת וגו' כי אורו ית' הוא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז:) מטי ולא מטי וכמו שמצינו אצל חיות הקודש שנקראו חיות הקודש משום שעומדים סמוך להמקור ית' ומכירים בעוצם בהירות איך שהשי"ת הוא חי עולמים ושופע בכל רגע חיים לכל חי והכלי המקבל חיים בבהירות עצום כזו נקרא חי' לזה נקראים חיות הקודש ובכל זאת נאמר בהם והחיות רצוא ושוב יען שאי אפשר לשום נאצל ונברא לסבול תמיד בהירות עצום בלי הפסק כלל וכן אחר שיורד האור ונשתלשל למטה להויית עולם כדאיתא בזוה"ק (בא ז'.) שהרצון ית' נתלבש וירד מכתרא לכתרא ומניזרא לניזרא ומנהורא לנהורא וכו' נתהווה מזה ההשתלשלות כמה הפסקות בבחינת מטי ולא מטי וכשהוא בדרגא העליונה מטי הוא עדיין בהדרגא שלמטה הימנה לא מטי ומה שהוא בדרגא למטה הימנה מטי נקרא בדרגא שעוד למטה ממנה לא מטי עד כשיורד לתפיסת אדם אז הוא זה האור כדאיתא במדרש (קהלת רבה) כאדם ששופת שבע קדרות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש וכו' כך נתצמצם האור עד שנעשה כל פעם יותר מטי ולא מטי עד שהתעיף עיניך בו ואיננו ולא נשאר גבי האדם רק התשוקה מעומק הלב וזאת התשוקה מעומק הלב נקרא נקודות הכסף וזהו שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. וזהב מורה על יראה היינו שע"י היראה שהאדם מפחד מאד שלא יתעלם ממנו זאת אהבה המוסתרת בלבו עי"ז מתפלל ומבקש להשי"ת שיהי' נקבע בלבו אותה אהבה כיתד שלא ימוט לעולם ומחמת זה הפחד והיראה נעשה אצלו מאותם הנקודות הכסף שהי' אצלו מקודם נפרדים. ועכשיו נעשה אצלו מהם בחינת תורי זהב היינו שהשי"ת עושה מאלו הנקודות הכסף סדר וחיבור שיהי' להאדם בזה אהבה המוסתרת קנין בקביעות וכדאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ח:) ועתיק יומין יתיב על כרסיי' דשביבין דנור לאכפי' לון וכו' היינו שמאלו השביבין שהם נקודות מופרדין בלי חיבור וסדר כלל מעלה חותם השי"ת אצלו ועושה מהם כסא וזהו לאכפי' לון כלומר שעושה מהם סדר וחיבור וזה הסדר והחיבור שעושה השי"ת מאלו הנקודות הכסף נקרא תורי זהב וזהו הענין מזאת הפרשה ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' היינו שהי' עדיין סמוך וקרוב כזה האור מהמקור שנתגלה להם ביציאת מצרים שהם עלו במחשבה תחילה ולא הי' עדיין לישראל קנין בו ע"י עבודתם וזה האור הי' אצלם עדיין בבחינת נקודות הכסף לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קליפת פלשתים הוא כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שכל מגמת חפצם הוא לאחוז בידם סבה וסדר על פרנסתם כדי שיהי' יכולין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה לזה אם הי' מוסר השי"ת לתפיסת ישראל מיד הסדר מזה האור שהם עלו במחשבה תחילה טרם שהי' מבוררים בעבודת יגיע כפם שיהי' אצלם בקנין אזי הי' יכולין ישראל לדמות שכבר יש להם זה הסדר ומגיע להם בהכרח היינו מאחר שהם עלו במחשבה תחלה מוכרח השי"ת לנהג עמהם בסדר כזה וזהו קליפת פלשתים שהם חפצים ליקח הכל בהכרח אבל סדר הישראלי הוא באמת לקבל הכל רק ברצון הפשוט בלי שום הכרח ח"ו כלל כי באמת הוא זה הסדר בעצמו שישראל עלו במחשבה תחלה הוא נמי רק רצון הפשוט ית' ולכך לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים היינו שלא מסר השי"ת זה הסדר ליד ישראל רק אחר שביררו א"ע היטב מפני מה עלו המה במחשבה תחלה וזהו דכתיב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וכמבואר בזוה"ק סופא דדרגין היינו שביררו א"ע בכל המדרגות הרחוקות הנקרא מדבר. ים סוף. וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שזה האדם שחפץ בו השי"ת להעלות אותו למדרגה העליינה אזי מעביר אותו מקודם דרך מקומות הנמוכים מאד ורחוקים כמו שמצינו באליהו הנביא כשחפץ השי"ת להעלות גם הגוף שלו למעלה העביר אותו מקודם את הירדן כי רצונו ית' הוא תמיד להנחיל להאדם קנין שיהי' נקרא על שם יגיע כפיו של אדם כדי שיהי' זה הקנין גבי האדם בקביעות גמור וכמו שמצינו גבי אאע"ה שנאמר ואלהים נסה את אברהם ופתח שם המדרש הה"ד נתת ליריאך נס להתנוסס מפני קושט סלה היינו כשהשי"ת הי' חפץ להראות את היקרות הנמצא בעומק לבו של אאע"ה ואיך שהוא מדוגל על כל העולם וכל עוד שיכולין להעלים זאת היקרות לבלתי יתראה בזה העולם אינו מראה זאת השי"ת כי כל העולם אינם כדאי להשתמש ביקרות כזאת אבל אח"כ כשהי' ברצונו ית' להראות לעין כל גודל היקרות הנמצא באאע"ה הביא השי"ת את אאע"ה לידי נסיונות וזהו נתת ליראך נס להתנוסס היינו שהכניס אותו השי"ת במכוון למקום רחוק כזה שיהי' מוכרח לגלות היקרות הנמצא בלבו והעמידו בהנסיון להראות איך שהוא מנושא ומדוגל על כל עולם. וכך העביר כאן את ישראל דרך המדבר ים סוף שהם מקומות רחוקים מאד מהאור כדי שיהי' קונים את האור בקנין יגיע כפם שיהי' נשאר אצלם בקביעות לזה הלכו כך ז' ימים עד שביעי של פסח ואלו השבע ימים מרמזין שישראל בררו א"ע בכל השבע מדות שנקראים ראשים כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ל"ט) שכל ספירה אתקריאת ראש לחברתה ולאודעא לון מאן אתר אפיק לון וכו' היינו להודיע ההסתר החזק שהי' במצרים עד שכל הראשים הי' בגלות ובהסתר כי כל האברים המה נפרדים זה מזה רק הדעת שבראש מחברם לגוף אחד וממילא כאשר הראש הי' בגלות הי' כל הספירות בגלות כי כל ספירה נעשה ראש לחברתה ובאלו השבע ימים יצאו לחירות כל השבע ראשים וממילא יצאו כל ישראל לחירות עולם והגם שישראל הי' צריכין עוד לברר א"ע שבעה שביעות כדי שיהי' מזוקק שבעתים וכל עוד שלא ביררו א"ע מזוקק שבעתים הי' האור אצלם רק בבחינת נקודות הכסף עכ"ז אמר השי"ת תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף היינו שביום שביעי של פסח נעשו ונגמר מצד השי"ת כל הסדר עד שנקרא ביזת הים תורי זהב:
20
כ״אששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך וגו' (ראה ט"ז). איתא בגמ' (פסחים) מה שביעי רשות אף ששה ימים רשות וכו'. והענין הוא כי בליל ראשון כאשר נתגלה האור מהמקור עליון ית' אז הי' ניכר היטב שאין להאדם שום כח הפעולה ולזה הוא חובה לאכול מצה כי אכילת מצה מורה על זה שמבטל אדם כל כח בחירתו ותפיסתו עם כל הפעולות שלו להשי"ת כי חמץ מורה על כח הפעולות שיש בו תפיסת ידי אדם אכן אחר ליל ראשון כשנעלם זה האור אז נדמה להאדם שיש בו כח ליפעל ונדמה לו שהארץ נתן לבני אדם ואז הוא העצה להאדם שמדעתו ומרצונו ימסור להשי"ת כל כח תפיסתו כענין שאיתא במדרש (בהר) על אאע"ה חזר והקנה אותה לי ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (שם) מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות כי רשות מורה על עצה שהוא מצד אדם וביום השביעי ענרת לה' וגו' וענין עצרת ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה הנקודה העיקרית היינו העולה מכל זה והעולה מזה הוא קריעת ים סוף כי ים מורה על גודל טרדה שמטריד את האדם ואינו מכיר הכבוד שמים העולה משם וכדאיתא בפרקי דר"א ובים לא מצינו כבודו וכו' והוא כמאמרם ז"ל בגמ' (תמיד ל"ב.) שכל נחותי ימא לא מיתבא דעתהו עד דיתובו ליבשתא היינו שאינם רואים הכבוד שמים העולה משם כי בישוב יש ברואים שמכירין בכבוד שמים אבל בים אין שם מי שיכיר כבודו ונדמה שהים לא נברא ח"ו לכבודו ומרמז קריעת ים סוף שישראל מכירין גם בים כבודו ית' ואין שום טרדה גבי ישראל שלא יכירו ממנה הכבוד שמים הנמצא בה וממילא כאשר נתבררו אז ישראל באמונה כדכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו זאת האמונה הוא עיקר תכלית המכוון מרצונו ית' כי האמונה הראשונה שהי' אצלם במצרים דכתיב ויאמן העם הי' רק בבחינת נקודות הכסף כי לא הי' אצלם זאת האמונה בקנין יגיע כפם ע"י ברורי עבודתם אבל האמונה שהשיגו ישראל אחר ברורי עבודתם ממדבר וים סוף אזי השיגו זה האור בעצמו מליל ראשון שהי' מהמקור העליון ית' בבחינת נקודות הכסף ובקריעת ים סוף נקבע זאת בלבם בקנין גמור בבחינת תורי זהב:
21
כ״בויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו'. כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קודש ישראל לה' וגו'. לכתך אחרי במדבר ביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שהוא כמו שמבואר בהאר"י הק' ז"ל (לקו"ת ירמי') שבדור המדבר הי' הזווג פנים באחור והוא כמו שנת' אשר זאת שלא הראה להם השי"ת שום הארת פנים זה נקרא זווג פנים באחור הגם שבהזווג פנים בפנים היינו בהתגלות אלהית מפורש על זווג כזה נאמר כי לא יראני האדם וחי אכן כשמראה השי"ת הארת פנים אף שמצד האדם מוכרח להנהיר דרך כמה לבושים עכ"ז נקרא הזווג פב"פ כי אהבה מהארת פנים ניכרת. אפילו בהלבוש האחרון כמו שמצינו בזוה"ק (צו ל"א.) על הפסוק זאת מנוחתי וגו' לזמנין קארין להאי חברי' כלהו דכורא וכו' והכא קרא נוקבא קרא לי' אמר ר"י הכא שמיע לי מבוצינא קדישא בשעתא דזווגא אדווג כחדא בכללא חדא אתקרי נוקבא בשמא דדכורא דהא כדין ברכן דמטרוניתא אשתכחו ולא הוי בה פרישותא כלל וכו' והענין הוא כי בכל אבר ואבר של הצורת אדם הציב השי"ת פעולה מיוחדת להכיר מתוכה אורו ית' כדכתיב מבשרי אחזה אלוה (איוב) וכמבואר בתקוני זוה"ק (ד' י"ג:) בפרצופי' אשתמודע היינו ע"י פרצוף פנים יכולין להכיר עומק רצון הפנימי של כל הגוף כי גם השפעות הידים ניכרת ע"י הארת פנים מהפרצוף וזהו בפרצופי' אשתמודע. וכן הוא כל פעולה מיוחדת שמכיר האדם על ידה עומק אור רצונו ית' זאת הפעולה נקראת גבי זה האדם המכיר בפרצופי' אשתמודע כי אצל זה האדם המכיר בסבת הפעולה את האור נקרא הכרתו זווג פנים בפנים כענין שמצינו גבי אאע"ה שעיקר הכרתו הי' אצלו ע"י הפעולה ממצות מילה כדאיתא במדרש רבה (פ' וירא) שאמר מבשרי אחזה אלוה אם לא אמול א"ע מהיכן נגלה עלי הקב"ה אילולא שעשיתי כן מהיכן ה' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה' וכו' הגם ששמר אאע"ה את כל התורה כדכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי בכל זאת הי' צריך שיפתח לו פתח ושער מיוחד שעל ידי אותו השער יהי' לו הכרה מפורשת ואותו השער הי' אצלו הפעולה ממצות מילה ולא הי' אפשר לאאע"ה לקיים מצות מילה בשלימות הגמור אם לא שיקיים וישמור היטב את כל התורה כלו אבל עיקר ההכרה הי' אצלו ע"י הפעולה ממצות מילה והכרת אור רצונו ית' שהוא מפורש כ"כ ע"י פעולה מיוחדת ההכרה כזו נקרא זווג פנים פנים. ועל זה איתא שם בפרצופי' אשתמודע. אמנם באופן אחד יש יקרות ביותר כשהזווג הוא פנים כאחור בבחינת לכתך אחרי הגם שאהבה מזה הזווג הוא מוסתרת ואינו בהתגלות מפורש אכן ההכרה מזה הזווג אינו בא דוקא ע"י פרט מפעולה מיוחדת נמצא שזאת ההכרה כולל הכל ודוקא ע"י זווג כזה שהוא לכתך אחרי יש הכרת הכלל של כל הפרטים ועל זה הזווג רומז הקשר של תפילין. כי ענין תפילין הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (ברכות) בתפילין דמארי עלמא מה כתיב מי גוי גדול ומי גוי גדול וכו' וזה האור חילק השי"ת כדאיתא בגמ' (ר"ה ל"א). שחילק את מעשיו ומלך עליהם היינו שחילק את אור הדברי תורה לכמה וכמה פרטים כדי שיהי' בהם תפיסה להבריאה ואח"כ הצפין השי"ת לישרים את כל הד"ת וקבע אותם בהפעולה של תפילין ומזה הכלי של תפילין בוקע האור לחוץ עד וראו כל עמי הארץ וגו' הרי שיש הכרה מפורשות באור רצונו ית' ע"י מצות תפילין. וענין קשר של תפילין הוא כדכתיב וראית את אחורי ומתרגמינון ותחזי ית דבתרי היינו שבהוה אי אפשר לראות את האור כי האור אינו בהתגלות מפורש כי אם שיכולין שפיר להוכיח שישראל נקשרים בשורש רצונו ית' מזה שהמה רודפים תמיד אחריו ית' ומבקשים בכל לבם ונפשם כבוד שמים בלי שום טעם וידיעה ואין להם שום הבנה בזה אלא שנקבע בלבם כמו טבע אהבה עזה וחשק לעבודת ה' והגוף אוהב בטבע לסבול עול מצות בלי שום טעם והבנה כלל כדאיתא בירושלמי מחזיקנא טיבותא לרישא כד מטי למודים מנפשי' כרע ומזה מוכח שיש לו תפילין על מוחו בראשו היינו שהשי"ת עומד נוכח זה האיש פב"ב וחפץ בו ומזה כרע נפשי' במודים גם בלא דעתו כי הוא נקשר בעומק לבו בשורש רצונו ית' וזהו וראית את אחורי היינו שאמר השי"ת למרע"ה מזה בעצמו שאיננו מראה מפורש לישראל הארת פנים שלי ואין להם בהתגלות מפורש שום טעם והבנה ובכל זאת המה רודפים אחרי תוכל שפיר להוכיח שהמה נקשרים בעומק רצונו וישראל עלה במחשבה תחילה טרם כל העבודות זה הוא הענין מקשר של תפילין. וזהו נמי הענין שמשבח הכתוב לכתך אחרי במדבר שהי' גבי דור המדבר שנקרא בהאר"י הק' ז"ל זווג פנים באחור כי לא הי' אצלם שום פעולה מיוחדת שיהי' להם על ידה הכרה מפורשת באור רצונו ית' רק שהגוף הגשמי שלהם הי' חפץ בטבע לבקש ולרדוף אחר רצונו ית' בלי שום טעם והבנה כלל מזה מוכח שהם נקשרים בשורש רצונו ית' לא ע"י איזה פרט מפעולה מיוחדת אלא שבעומק לבם מנהיר כל רצונו ית' שנקרא אור כללי ומשבח עוד הכתוב את ישראל ואמר בארץ לא זריעה. היינו כי לבקש ולרדוף אחר קנין כזה שכבר הי' לו להאדם בזה איזה זריעה אינו חידוש כ"כ אבל הדור המדבר לא הי' להם עדיין שום זריעה והא ראי' שלא היה עדיין שום קנין בקביעות בפעולות המצות ובכל זאת הלכו אחרי מזה מוכח כדמסיים שם קודש ישראל לה' וגו' היינו שישראל עלו במחשבה. וזהו הענין מזאת הפרשה ויהי בשלח פרעה את העם וגו' וכמבואר במדרש שלוח הזה לויה כד"א ואברהם הולך עמם לשלחם וכו' ולהיות כשנגמר הבירור של ישראל נגד האומה אז מגיע להאומה שישראל מבוררים נגדה התבטלות. אכן כל עוד שלא נשלם הבירור של ישראל נגדה ויש עדיין טענה על ישראל יש נמי עדיין קיום הוי' להאומה המנגדת לישראל כי ישראל צריכין עדיין לזאת האומה כדי שיהי' מראים את מעלתם נגדה עד שיבררו א"ע בשלימות נגד האומה אז יאפס מהאומה כל קיום הויתה. ולזה כאשר ראה מרע"ה שפרעה מלוה את ישראל נמצא שיש לו עדיין חיבור עמהם והבין שעוד לא נשלמו ישראל את בירורם בשלימות לכן ויקח משה את עצמות יוסף וגו' וכמבואר (בימי השלוח הק') עצמות יוסף רומז על יראת חטאו קודמת לחכמתו היינו כי הכרה שהוא גבי האדם ע"י גודל חכמתו בהבנת תפיסתו הכרה כזו צריכה להרבה בירורים שצריך נמי לברר א"ע כפי חכמתו והבנת תפיסתו ועל זה איתא בזוה"ק בחכמה אתברירו ויען שישראל לא הי' מבוררים בשלימות כי הי' עליהם טענה הללו והללו וכו' הי' עדיין קיום למצרים כדי שישראל יבררו א"ע נגדם. ולכך לקח משה את עצמות יוסף להראות בזה שגם הגוף הגשמי של ישראל הוא מלא יראת ה' בלי שום חכמה והבנה כלל אלא שנטבע כך בגופם לבקש ולרדוף אחר רצונו ית' גם בלי דעתם מזה מוכח מפורש שישראל עלו במחשבה תחילה טרם כל ברורי עבודתם כי הם חלק אלהי ממעל כדכתיב כי חלק ה' עמו ובעתיקא תלי' וכאשר מאיר זה האור נתבטלו המצרים ממילא והלכו לאבדון וזהו שמסיים הכתוב שם קודש ישראל לה' וגו' וכמבואר בזוה"ק (אמור ק':) בגין דמלכא קודש אקרי דכתיב קדש ישראל לה' דנטיל מאתר דאקרי קדש כדין אחותי בת אבי הוא וכו' היינו שישראל נקראים קדש בלא וא"ו שהוא למעלה מפעולת אדם כי וא"ו לעילא ליכא וכמו שמבואר (שם בר"מ צ"ג) אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן וא"ו לא אשתכח אלא וכו' כיון דישראל קאי מקדשי סלקו מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתלק וא"ו רזא דשמים עלאין לעילא היינו שפעולת ישראל יש להם מקום לעילא זה נקרא דאסתלק וא"ו רזא דשמים לעילא כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא' נהיר ההוא קדש בהוא וכו' היינו שיהי' ישראל נקראים קדש בלא וא"ו גם בלא עבודה שלהם כדאיתא בתנא דבי אליהו שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה ואינו יודע איזה מהם קדמה תורה וישראל דרכן של בני אדם לומר תורה קדמה ואני אומר ישראל קדמו שישראל עלו במחשבה תחילה היינו טרם כל עבודות לזה נקראים ישראל קדש בלא וא"ו משום שוא"ו מורה על פעולת אדם ובחמת הם ישראל קדש לה' בלא וא"ו למעלה מפעולת אדם:
22
כ״גולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'. ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי אופי' של פלשתים הוא שהם מבקשים תחבולה שיהי' בטוחים בפועל ידיהם לסבת פרנסתם כי נדמה בנפשם כאשר יחסר להם בטוחות חזק מפאת איזה סבה אזי יפסוק חייתם לגמרי וזהו מחוסר אמונה שיש בהם שמפחדים תמיד אף שיש להם לאכול היום אבל מה נאכל למחר לזה המה מחפשים תמיד שיהי' בידם איזה סבה למען שיהי' בטוחים גם על יום מחר ועל זה איתא בגמ' יש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטנה אמנה:
23
כ״דולהבין זאת הלא איתא במדרש רבה (ריש מגלת אסתר) ר' ור' ברכי' אמרו והי' חייך תלואים לך זה שהוא לוקח חטים לשנה ופחדת לילה ויומם זה שהוא לוקח חטים מן הסדקי ולא תאמין בחייך זה שהוא לוקח לו מן הפלטר וכו' ומזה המאמר נראה שיש פחד אצל ישראל ג"כ:
24
כ״האמנם הענין הוא כי אצל ישראל הוא הפחד כענין שנאמר ופחדו אל ה' ואל טיבו היינו כי עשרה דברים נקראים יקרים בעולם כמו שמחשב במדרש רבה (ויקרא פ"ב) הכסף והזהב וכו' והנה השי"ת אומר לי הכסף ולי הזהב וגו' וכדאיתא נמי במדרש תנחומא (פנחס) כלום מוסר רחמן פרנסתו לאכזרי וכו' ולמי מוסר הרחמן פרנסתו ונותן לו טובה למי שהוא ג"כ רחמן היינו שיכול למסור הכל בחזרה להשי"ת כי מבין ומכיר היטב שכל הטובה שיש בידו הוא עדיין ביד השי"ת והוא נחשב רק כמו שומר להטובה לכן מניח אצלו השי"ת כל הטובות כי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואף שהטובה הוא בידו מ"מ שפיר נאמר עלי' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' וגו' ולכן במקום שנפש הישראלי רואה שהוא מחוסר הוא מתפלל כי באמת הוא תפילתו על צרכי הגוף שלו נמי רק משום שמבין מזה החסרון שמחוסר על הלבוש אחרון שהוא בעל חסרון בהפנימיות ג"כ כי הפירוש מלשון תפלה הוא כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקן מ"ז) מלשון היאכל תפל בלי מלח היינו שמכיר מסבת החסרון הנמצא בו על הלבוש שהשי"ת הוא השלום לזה מתפלל שהשי"ת ישלים לו זה החסרון כי ע"י שהוא מחוסר מהטובה מבין היטב שזה החסרון מגיע לו בשביל שהוא עדיין מחוסר כלים מלקבל זה הטובה כי אם יקבל זה הטובה יעתק ח"ו מרצונו ית' ויאמר כחי ועוצם ידי וגו' לכן מתפלל להשי"ת שיתן לו זה הטובה ביחד עם הכלי לקבל ג"כ שיהי' זוכר תמיד כדכתיב כי ממך הכל וגו' (דבה"י) ועיקר הכלי קיבול מכל הטובות הוא זאת שיש בכח האדם לכפוף כל קומתו ולמסור הכל בחזרה להשי"ת נמצא שהקוטב מתפלת ישראל על צרכי הגוף הוא שיתן להם הכלי שיהי' יכולין לקבל ועד היכן שסדרו אכה"ג בסדר התפלה של שמונה עשרה אחר כל צרכי הגוף תפילה על בית המקדש וכן בהסדר שסדרו בכמה מעלות טובות למקום עלינו מחשב שם חמש עשרה מעלות כנגד חמש עשרה שיר המעלות שאמר דוד המלך למסקי תהומא וסדרו בסוף ובנה לנו את בית הבחירה וזהו להורות שעיקר המבוקש מתפלת ישראל אף בצרכי גופם הוא שיתן להם השי"ת כלים עם הטובות שיהי' בכחם להשתחוות ולכפוף כל קומתם עד כל הטובות שלהם להשי"ת ועיקר הכלי לקבל הי' הבית המקדש כי רק שם הי' יכולין להשתחוות היטב כמו שאנו אומרים בתפלת מוסף ואין אנו יכולין להשתחוות לפניך ולעשות חובתינו בבית בחירתך וגו' ושם נעשה לפניך וגו' היינו כי שם בבית המקדש הי' השראת השכינה בהתגלות מפורש לזה הי' בנקל להאדם לבטל א"ע ולהשתחוות ולמסור כל קומתו להשי"ת ומפאת זה בעצמו שהי' יכולין כ"כ למסור הכל בחזרה להשי"ת לזה הי' השי"ת מקנה להם כל הטובות שבעולם. עד היכן שאמר להם השי"ת ושכנתי בתוכם. היינו שהש"י מסר אצלם כל רצונו הבלתי גבול לשכון בתוך הגבול של ישראל עד שראו מפורש בזה העולם אורו ית' הבלתי גבול כי שם בבית המקדש הי' מקום הארון שאינו מן המדה וזה מורה השראת אורו ית' בזה העולם בהגבולים של ישראל לזה סדרו אכה"ג לבסוף כל צרכי הגוף תפלה על בית המקדש כי זה הוא הקוטב מכל התפלות שהשי"ת יתן כלי שיהי' יכולין על ידה לקבל כל הטובות ולמסור אותם בחזרה להשי"ת. והנה קליפת פלשתים איתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל פלשתים הם במקום שערות קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכו' ושערות רומז על מותרות שהחיים שבהם הוא מאד בצמצום כמו שנראה לעין אם יחתוך השערות לא ירגיש שום כאב רק אם עוקרין אותם משורשם מרגישין כאב כי בהשורש יש להם חיים כי מצמיחים ואיתא בזוה"ק (אדרא רבה נשא קל"ב.) כתיב שחורות כעורב וכתיב ושער רישא כעמר נקי לא קשיא הא בדיקנא תתאה הא בדיקנא עלאה. דיקנא תתאה פירוש בזעיר אנפין היינו בהסדר השתלשלות שהציב השי"ת בתפיסת אדם שם שייך מותרות כי גבי אדם יען שנמצא אצלו הכרחיות לקיום חיותו לזה יתכן נמי אצלו דברים שהם אצלו רק בדרך אגב ואינם מוכרחים לקיום חיותו רק בדרך מותרות ואפילו ההכרחיות בעצמם ג"כ אינם מבוררים בזה העולם שהם מוכרחים כי הלא אותו הדבר בעצמו שנחשב גבי זה האדם להכרח קיום חיותו נחשב אצל זולתו למותרות הרי שאין שום דבר בזה העולם מבורר שלא יהי' נקרא בשם מותרות וכל זה הוא רק מצד תפיסת אדם אבל מצד השי"ת שהכל הוא רק רצון הפשוט בלי שום הכרח ח"ו לא יתכן אצלו שום מותרות כי ברצון אין שום חילוק בין הכרחית למותרות לכן בדיקנא עלאה שנקרא ארך אנפין שם הוא ושער רישא כעמר נקי אבל בזעיר אנפין שהוא דיקנא תתאה היינו בתפיסת אדם הוא קווצותיו תלתלים שחורות כעורב ולזה כל עוד שלא נגמרו הברורין של ישראל לא הי' יכולין ישראל לעבור דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא היינו שהי' עדיין על הגוון כפי תפיסת אדם קרוב מאד החסרון של ישראל להחסרון של פלשתים כי אצל ישראל לא הי' נמי עדיין אז כח התפלה בשלימות עד אח"כ גבי יהושע אז התחיל אצלם הכח התפלה בשלימות עד שהי' יכולין לצעוק להשי"ת ומה תעשה לשמך הגדול היינו אחר שעשה השי"ת לישראל את כל הניסים להראות מפורש בזה העולם שישראל הם לחלקו למעלה מהטבע אף בלי שום עבודה וזהו נקרא בגמ' (תענית כ"ד.) אטרחי למרך שכביכול נחשב לטרחה כי בזה העולם הציב השי"ת שרק ע"י עבודה יהי' ישראל לחלקו ולכן הי' ליהושע טענה להשי"ת מה תעשה לשמך הגדול היינו מאחר שכבר הטרחת כביכול ית' בשבילנו בכמה ניסים ונפלאות עד שהראת לדעת מפורש בזה העולם ההבדל בין ישראל לעמים שרק אצל ישראל הנחת את שמך הגדול היינו את הדגל הכבוד ואות ההתנשאות שלך נתת לישראל שדוקא על ידם יתגדל ויתקדש שמך בעולם ואם לא תעשה ח"ו בקשתנו יהי' לנו טענה חזקה מה תעשה לשמך הגדול. אבל בעת יציאת מצרים לא הי' להם עדיין זה הכח תפלה לזה נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כמבואר עד שנתבררו ישראל ונתלבנו מזוקק שבעתים בימי דוד המלך עד שמצאו את מקום המקדש. אז צוה דוד המלך להסיר את העורים ואת הפסחים ולכבוש את הפלשתים כי קליפת פלשתים נקרא עיור ופיסח. משום שזה שכל מגמת חפצם הוא דוקא שיהי' בידם סבה בטוח לפרנסה הוא באמת גיאות. שלא יצטרכו כלום להשי"ת ואין לך יותר גיאות מזה ומאן דמתיהר נקרא בעל מום כדאיתא בגמ' והמומים שכתוב מפורש בתורה הוא עור ופיסח כדאיתא בגמ' (בכורות ל"ז.) לזה הוא עיור ופיסח השורש מכל המומים כי עיור מורה שאינו יכול להסתכל באור השי"ת ופיסח הוא שאין לו קפיצין לקפוץ ממקומו להמקום שהוא רצונו ית' ואלו שני המומין כוללים כל החסרונות ולכן לאחר שנשלמו גבי ישראל הברורים בימי דהע"ה הסיר את העורים ואת הפסחים והי' כובש את הפלשתים והכניס כל כחם תחת הקדושה:
25
כ״וויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שאם רואה האדם שהשי"ת מנהיג עמו בהסתר אז הוא העצה שיכליל א"ע במדת היראה וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו שהוא מדת יוסף הצדיק שמדתו הוא יראה וצמצום וזהו שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ו.) אמאי סליק גרמוי אלא בגין דהוה רישא לנחתא לגלותא וכו' היינו כי הצמצומים של יוסף משמרים את ישראל שלא יאבדו כלום בתוך הגלות וההסתר אפילו כחוט השערה כי כאשר מצמצם אדם א"ע עד מקום שידו מגעת אזי כשמגיע למקום שאין ידו מגעת שם יש תקיפות גדול לומר לך לאומן שעשני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית ולזה לא ירדו ישראל לגלות מצרים עד שירד שם יוסף הצדיק תחילה כדי שיהי' משמר אותם שם ובגמ' רמזו זאת באומרם על אלי' הנביא שהוא מזרע יוסף הצדיק ואלי' הוא הקוסטא דחיותא מהכלל ישראל שהוא חי וקיים לעולם להורות שלא יהי' נעדר בהסתר הגלות אפילו כחוט השערה מישראל ואיתא נמי בגמ' (קידושין ע"א.) שאלי' ממונה על ספר היוחסין של ישראל היינו שהוא משמר היחוס של ישראל שלא יופסק ח"ו בהסתר הגלות וכן איתא (בקדושין שם) פעמים בשבוע ואמרי לה פעם אחת בשבוע מגלין שם המפורש וכן איתא בגמ' (שם) על ספר יוחסין וזה הכל מרמז שע"י הצמצומים של יוסף הצדיק נשמר היחוס כ"כ עד שאפילו רעותא טבא דב"נ ואפילו הבל פימא של ישראל לא יתאבד בגלות שלא יתברר כי אם יהי' נשאר גבי ישראל בהגלות אפילו כחוט השערה שלא יתברר אזי יהי' נמצא שלא נשמר הספר יוחסין כראוי ולזה כאשר ראה מרע"ה שעומדים נגדו הסתרות וטרדות לקח עמו עצמות יוסף היינו שהכניס א"ע לתכלית הצמצומים וע"י זה הי' כדכתיב הים ראה וינס וכמו שביארו ז"ל מה ראה ארונו של יוסף ראה כי מאחר שיכולין להכיר ע"י הצמצומים של יוסף הצדיק הכבוד שמים בכל הטרדות לכך ברחו מפני ארונו של יוסף הצדיק כל הטרדות ולזה הים ראה וינס:
26
כ״זויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה (בס' מי השלוח הק') אשר מזה שראה משה רבינו שפרעה מלוה את ישראל הבין שיש להם עדיין מעט שייכות אצלו והברורין לא נגמרו עדיין אצלם בשלימות ע"כ לקח עמו את עצמות יוסף שמרמז על פשוטי המצות היינו כי כל ענין הוית האומות בעולם הוא רק למען שיבררו ישראל נגדם שיהי' ניכר ההבדל בין ישראל לעמים וזאת האומה שכבר נתבררה ישראל נגדה בשלימות הגמור נתבטל ממנה כל קיום הויתה כי שוב אין לה עסק בעולם לכן כיון שראה מרע"ה שיש עדיין קיום הוי' לפרעה ולמצרים שמלוין את ישראל הבין מזה שלא נתבררו עדיין נגדם בשלימות לזה לקח עמו עצמות יוסף שהוא פשוטי מצות ונקראו עצמות יוסף כי יש בהם עוצם בטוחות כמאמרם ז"ל אין לך בא בזרוע כמו שמקיים את המצות כי על הכוונה אפילו היקרה ביותר אין עלי' שום ברכה ואלו על קיום מצוה במעשה אף שאינו יודע אדם העושה אותה בה שום כוונה בכל זאת יכול לומר שפיר בעשייתה נוכח השי"ת ברוך אתה וגו' כי בפעולה פשוטה כזו יש בטוחות עצום שמקיים בעשייתה רצונו ית' לזה נקרא יוסף הצדיק מדת יסוד שעליו כתיב כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינון דאחיד בשמיא ובארעא שרומז על עוצם בטוחות וכענין שמצינו בגמ' (שבת פ"ו.) עמא פזיזא דקדמותא פימייכו לאודנייכו מרישא הוו לכו למשמע אי מציתו לקבילו וכו' ובאמת מדוע קדמו נעשה לנשמע ולא חשבו עצמם מקודם אם יהי' בכחם לקבל או לא אכן זאת הפזיזות הוא נמי מפאת גודל הבטוחות הנמצא בעומק לבם של ישראל שיודעים היטב כדכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל לזה לא הצריכו כלל להתיישב עצמם כי בטוחים המה שהשי"ת יגמור לטוב בעדם כי חפץ תמיד להטיב לישראל:
27
כ״חויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' בזוה"ק (בשלח מ"ו.) אמאי סליק גרמוי אלא בגין דהוה רישא לנחתא לגלותא וכו'. והנה הגם שאם לא הכניס יוסף אור למצרים בזה שמל אותם לא הי' בכח מצרים למשול כל כך על ישראל. אכן באמת הי' גלות מצרים גזירה מבין הבתרים ואם לא הי' יוסף הצדיק מופיע בהם אור של המילה אזי הי' למצרים טענה חזקה לך לאומן שעשני כי הי' משוללי בחירה בזה השעבוד. מאחר שכבר נגזר כך עוד בבין הבתרים. אולם בסבת המילה הכניס בהם יוסף הצדיק מעט אור הבחירה ושוב אפס טענה לך לאומן שעשני:
28
כ״טוזהו ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכמבואר שם בגין דהוה רישא לנחתא לגלותא היינו שבזה המעט אור שהכניס יוסף למצרים הראה מרע"ה החילוק בין ישראל למצרים שגבי מצרים הוא כל הבחירה שלהם רק על הגוון. אבל הבחירה של ישראל נקרא עצמות יוסף להורות שעצם הגוף הגשמי של ישראל הוא כך בקביעות לילך תמיד באור הבחירה וזהו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה וכו' ולהבין זאת הלא נאמר וישב הים לאיתנו וביארו ז"ל לתנאו הראשון שהתנה הקב"ה במעשה בראשית עם הים ומה זה שאמרו שנס מפני ארונו של יוסף. אכן הענין הוא כי בכל התנאים שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית צריך שיהי' אח"כ כשמגיע זמן התנאי נפש כזו שיברר זה התנאי ויוסף הצדיק הוא נפש המברר זה התנאי שהתנה הקב"ה עם הים במעשה בראשית והוא כי הים רומז על שלילות הבחירה ובמקום המשולל בחירה שם ניכר מפורש שרק כחו ית' מנהיג את העולם כמו שמצינו במדרש (בראשית רבה ה') משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכם אלמים והי' משכימים ושואלין בשלומו של מלך ברמיזה ובאצבע ובמנולין אמר המלך אילו הי' פקחין על אחת כמה וכמה הושיב בה המלך דיורי פקחין עמדו והחזיקו בפלטין אמרו אין פלטין זו של מלך שלנו הוא אמר המלך תחזור פלטין לכמו שהיתה כך מתחילת ברייתו של עולם לא הי' קליסו של הקב"ה עולה אלא מן המים הה"ד מקולות מים רבים אדירים משברי ים ומה הי' אומרים אדיר במרום ה' היינו כי במקום המשולל בחירה שם ניכר מפורש הנהגתו ית' כי דוקא המים שנקראו עבדים אלמים כי הים רומז על גודל הטרדה כדאיתא בגמ' (תמיד ל"ב.) דכל נחותו ימא לא מייתבא דעתהו עד דנחתו ליבשתא הרי שהים מורה על שלילות ישוב הדעת מפאת הטרדה וממילא אין שם שום בחירה לזה הי' יכולין כך לקלס אדיר במרום ה' מה שהפקחים בעלי בחירה אינם יכולין כך להכיר מפורש כח הנהגתו ית' כמו שיכול להכיר הבלתי בעל בחירה כי הבלתי בעל בחירה נקרא ודאי עושה נגד הבעל בחירה וכמו שמצינו בגמ' (חולין ז'.) שהנהר גינאי השיב לר' פנחס בן יאיר אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה היינו כי מאחר שהוא משולל בחירה הוא אצלו מפורש שרק השי"ת מנהיג עמו אכן השיב לו ר' פנחס בן יאיר אם אי אתה חולק לי גוזרני עליך וכו' ולכאורה מה זה תשובה השיב לו ר' פנחס בן יאיר הלוא שפיר השיב לו גינאי נהרא. אכן מתוך תשובת גינאי נהרא שהשיב אשר יען שכל פעולותיו הוא בלי בחירה נקרא ודאי עושה משא"כ האדם שכל פעולותיו המה בבחירת דעתו נקרא ספק עושה. מתוך זאת התשובה בעצמה הראה לו רפב"י שמוכרח לו לחלוק את מימיו כי הספק שלו הוא גדול הרבה יותר במעלה מהודאי של המשולל בחירה ואמר לגינאי נהרא הגם שאמת הוא שאדם הוא בעל בחירה ונקרא רק ספק עושה אכן אני באותו הספק של הבחירה פועל יותר רצונו ית' ממה שאתה עושה בודאי כי מאחר שיש לנו בחירה ועוד זאת בשעתא דיצה"ר לית מאן דמדכיר ליצה"ט עד שיוכל האדם ג"כ לישאר בלי בחירה ולומר אדיר במרום ה' כמו כל הברואים המשוללים בחירה ובכל זאת אינני רוצה לסמוך על התקיפות שמנהיג עמי השי"ת בלתי בחירתו למעלה מדעתי ולומר אדיר במרום ה' רק שאני עובד תמיד ליפעל רצונו ית' בתפיסת דעתי ולהוריד השכינה למטה להפעולות שלי כדי לעשות רצונו ית' בבחירת דעתי הטובה לזה נותן השורת הדין נמי שהספק שלי ידחה את הודאי שלך כי במקום הבחירה שלי אין לך שום עסק בו עם השי"ת אבל אני יש לי תמיד עסק עם השי"ת להנהיר בעבודתי אף במקום המשולל בחירה לצמצם א"ע גם שם בבחירתי הטובה ועל זה הצמצום רומז ארונו של יוסף לזה אמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה וינס:
29
ל׳ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ביאר בזה אזמו"ר הגה"ק יען שראה משה רבינו שפרעה ליוה את ישראל מזה הבין שיש להם עדיין חיבור עם מצרים לזה הי' העצה לאחוז בפשוטי המצות ועל זאת העצה רומזין עצמות יוסף שיראת חטאו קודמת לחכמתו היינו כי אחר שינצלו את מצרים ועשאן כמצילה שאין בה דגן ולקחו ישראל כל הטובות הנמצאים בהם וכל עוד שלא ביררו ישראל התשוקה מאלו הטובות ע"י עבודתם זה נקרא שיש להם עדיין חיבור עם מצרים אמנם הגמר מזה הבירור הי' בקריעת ים סוף בזה שנערמו מים כתרגימו חכימו מיא לטבוע את מצרים וליתן דרך לישראל ועיקר הבירור הי' זאת שנטבעו מצרים בתוך הים כי מזה נתברר שכל הדברים הם אצל מצרים בלא דעת וכדכתיב וזרמת סוסים זרמתם וישראל מכוונים תמיד לרצונו ית' אף שלא מדעת והא ראי' שעושים תמיד רצונו ית' גם במקום שלא נודע להם שום טעם ועל זה רומזים פשוטי המצות כי במקום כזה שנתגלה בהם הטעם אין מי שלא יחפוץ ליפעל רצונו ית' ואין בזה שום רבותא אכן במקום שלא נתגלה שום טעם גם שם מוכנים המה ישראל ליפעל רצונו ית' מה שאין זאת בכח שום אומה ולשון וזהו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה וארונו של יוסף רומז על פשוטי מצות שלא נודע בהם שום טעם שרק ישראל רודפים אחריהם וכל האומות בורחים מפניהם:
30
ל״אכתיב תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף וגו' וביארו ז"ל נקודות הכסף זו ביזת מצרים שהי' ע"י שאלה ותורי זהב זו ביזת הים ולהבין מדוע באמת הי' ביזת מצרים בדרך שאלה ולא בקנין גמור. אמנם יען שמבקש השי"ת להנחיל את ישראל כל הטובות מהאומות בשלימות הגמור שיהי' אצלם בזה הכח ממש כמו שהם אצל האומות אכן זאת הוא מן הנמנע שיקבלו ישראל את הטובה בשלימות ויהנו ממנה אותו הטעם ממש כמו שהאומות נהנין ממנה כי אין זאת בכח הכלי קיבול של ישראל כלל יען שמכירין בכל הטובות לה' הארץ ומלואה ומפאת זאת ההכרה המה משוללי כלי קיבול לקבל הטובה בשלימות שיטעמו בה כל הטעם כמו האומות כי האומות מקבלים הטובה בהעלם עין מאוד לזה יש להם בה כל הטעם כי יכולין לקבל הטובה בכח עצום בכל השלימות משא"כ ישראל שהם משוללי כלי קיבול כזה. לכן נתן השי"ת לישראל מתחילה ביזת מצרים בבחינת נקודות הכסף שהוא ע"י שאלה ונקודות הכסף מורה על תשוקה היינו שיקבלו ישראל מתחילה ע"י שאלה כל התשוקה העצומה הנמצא גבי מצרים לכל הטובות למען שיהי' אח"כ בכח הכלי קיבול של ישראל לקבל מהם כל הטובות בשלימות הגמור בקנין חזק בבחינת תורי זהב וממילא יהנו מהטובות כל הטעמים ממש כמו האומות כי אחר שנכנס כח התשוקה של האומות בקרב ישראל. נעשה גבי ישראל מאותה התשוקה בעצמה אהבת הנותן וממילא נבנה גבי ישראל מזאת התשוקה כלי קיבול לכל הטובות שיהי' בכחם לקבל אותם בכח עצום בכל השלימות ממש כמו האומות רק שגבי ישראל המה כל הטובות עם אהבת הנותן ג"כ משא"כ אצל האומות הם כל הטובות בלתי אהבת הנותן כי אין להם באמת קנין בשום טובה וכל הטובות הנמצאים אצלם המה באמת קנינים של ישראל כי אחר שעיקר כח הקנין שיש להאדם באיזה טובה הוא רק מפאת הכרתו אשר לה' הארץ ומלואה וכפי מה שמכיר האדם ביותר לה' הארץ ומלואה כך משיג קנין חזק נמי ביותר ומי מכיר עוד כל כך היטב כמו ישראל הרי שכל הטובות הנמצאים גבי העכו"ם המה קנינים של ישראל אלא לעת עתה המה גבי עכו"ם לא שהם בעלי בתים עליהם אלא שהם שומרים אותם כדאיתא בגמ' (ע"ז מ'.) פעם אחת חש רבי במעיו וכו' בדקו ומצאו עכו"ם אחד שהי' לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה ושתה ונתרפא ואמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים וכו' הרי שהי' זה העכו"ם שומר על זה היין שבעים שנה כדי שיהי' מוכן לרבינו הקדוש כאשר יצטרך לרפואה וכך הם כל הטובות גבי העכו"ם רק שישמרו אותם בשביל ישראל כל עוד שישראל הם משוללי כלי קיבול לזה נתן השי"ת לישראל מתחילה נקודות הכסף בדרך שאלה עד שנבנה אצלם הכלי קיבול אזי שוב נוטל השי"ת את הטובה מהעכו"ם ונתנה לישראל בקנין גמור בבחינת תורי זהב כי אין עוד מהצורך לשומרים עכו"ם שישמרו אותה בשביל ישראל מאחר שישראל בעצמם יכולין לשמור את קנינם:
31
ל״בויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' איתא בתיקוני הזהר (י"ט מ':) ודא איהו רזא מהכח אל הפועל וכלא בחכמה ורזא דמלה כלם בחכמה עשית היינו כי אור מהשורש היותר יקר אחר שבא בהתלבשות העשי' אל איזה פעולה אזי בהגמר חוזר ונתגלה אותו אור מהשורש ועל זה רומז מדת יוסף הצדיק הנקרא כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינון דאחיד בשמיא ובארעא ולזה אמרו ז"ל מה ראה הים וינס ארונו של יוסף וכו' וזהו שנאמר מה לך הים כי תנוס וגו' ומסיים ההופכי הצור אגם מים וגו' ולפי הנראה הי' צריך לכתוב ההופך מים ליבשה אמנם מהארה כזאת שמים נהפכו ליבשה לא הי' נס הים אלא שהי' צריכין להראות להים הארת השורש עליון שהים יסתכל לשורשו העליון שמשם נאצלו המים וגם האש כי מים רומזין על גודל טרדה לזה הי' צריכין להראות להם שיסתכלו לאחוריהם לשורש מקור הויותם אזי יבינו וישכילו בהישוב הדעת הנמצא בשורש הטרדה עד שלא אכפת לי' להשורש כלל בזאת הטרדה המשכחת ומהארת שורש עליון כ"כ הים ראה וינס ולזה בהירדן מצינו תכף כשנתקו כפות רגלי הכהנים שהירדן הלך כמקדם וכאן בהים הי' צריכין לעוררו במאמר חדש כי כאן נתבטל מפאת הארת השורש עליון לכך הי' צריכין לעורר הויותו מחדש ולכך נמי נאמר קפאו תהומות בלב ים מה שהוא נגד הטבע כי בדרך הטבע נקפאים מים תחילה על גביהם ושפתם ולא בעומקם ובאמצעם וכאן נקפאו תהומות בלב ים אלא יען שנתעורר כאן מפאת הארת השורש הי' הכל למעלה מן הטבע:
32
ל״גתורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף וביארו ז"ל נקודות הכסף זו ביזת מצרים ותורי זהב זו ביזת הים היינו כי האור של יציאת מצרים הי' רק כמו נקודות הכסף שכל אור קדושתם הי' נכלל רק בזאת הנקודה קטנה של ויאמן העם וזאת הנקודה הי' הרשימה הראשונה שממנה התחיל השי"ת לבנות אצל ישראל כל הכלי לעבודה וזאת הרשימה נקראת בזוה"ק נקודה וזהו נקודות הכסף זו ביזת מצרים ואח"כ כשנתבררו בהמדות עד שהגיעו למדת יסוד אזי השיגו שנקבע אצלם זה האור בבחינת תורי זהב:
33
ל״דויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל וגו' וביאר בה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה אשר בכל מקום שהאדם הוא מסופק כמו כאן שהי' רואים עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה ובעת כזאת הוא כל העצה להאדם כשרואה שהשי"ת מנהיג עמו למעלה מתפיסת דעתו שיכלול עצמו במדת היראה וזהו ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי עצמות יוסף רומזין על מדת היראה שיראת חטאו קודמת לחכמתו היינו שילך בפשוטי מצות כי הנה טרם שנעלם מישראל יוסף הצדיק לא הי' יתכן שום גלות וגם אחר שנעלם יוסף הצדיק וירדו לגלות מצרים לא הי' יכולין לצאת מהגלות עד שהצריכו מקודם לעלות את עצמות יוסף ומאי משמע שמדת יוסף הצדיק הוא מקושר תמיד בישראל אף בעת ההעלם כי בלעדי מדתו לא הי' יתכן ח"ו שום קיום הוי' בהסתר הגלות. ומדת יוסף הצדיק מלמד תמיד לישראל להניח מימי השבע על ימי הרעב והוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח נ"א:) אחר שמבאר שם הזוה"ק את גודל האור מע"ב שמות מסיק שם ומאן דאיהו חכימ' אע"ג דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים וכו' אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסי' וכו' וזהו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף וכו' וזה הוא כמו שמצינו בגמ' (חולין ז'.) ר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבוים פגע בי' בגינאי נהרא אמר לו גינאי פלוג לי מימך ואעבור בך אמר לו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה אמר לי' אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק לי' וכו' ולפי הנראה שפיר השיב גינאי נהרא לרפב"י ומה זה תשובתו של רפב"י אם אי אתה חולק גוזרני עליך וכו' אמנם ענין תשובתו של רפב"י הי' הגם שאמת הוא שאני רק ספק עושה וספק איני עושה אכן הספק עושה שלי הוא גדול במעלה הרבה יותר מהודאי עושה שלך כי אתה לא נצטוות אלא להיות ודאי עושה. נמצא שאין לך שום מקום כלל בפעולת הספק משא"כ הספק עושה שלי זה הספק בעצמו הוא הרצון ית' כך שאני אעשה אף שאני מסופק אם אגמור אותה הפעולה אם לאו מ"מ בזאת הפעולה שאני עושה בספק בה חפץ השי"ת הרי שהספק שלי הוא גדול יותר מהודאי שלך לכן יש בכח הספק שלי לדחות הודאי שלך וארונו של יוסף רומז ג"כ על פעולת הספק שמגדיר האדם ומצמצם א"ע מחמת ספק כי כל הסייגים והגדרים של ישראל הם הכל מסבת אילנא דספיקא ואף שהם רק מחמת ספק למען שלא יחטאו אפילו כחוט השערה ממטרת הרצון ית' מ"מ נכללים אלו הגדרים בדברי תורה כי אלו הגדרים בעצמם המה מעומק רצונו ית' עד שיש בכח ארונו של יוסף לדחות את הודאי של הים וזהו מה ראה ארונו של יוסף ראה וינס:
34
ל״הדבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר וגו' וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זלגה"ה (בספר מי השלוח הק' בשלח) אשר ענין עבודה זרה בעל צפון הוא קליפת זנות והיתה דמות זכר ונקבה וכשהגיעו ישראל לפני ע"ז זו אמר פרעה נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר היינו משום שישראל מוגדרים מאוד בזאת התאוה יעו"ש:
35
ל״ווהענין הוא כד' בזוה"ק (יתרו ס"ז.) ת"ח ברזא דקדושא איהו מלך וכהן ומשמש תחותיהו וכו' בסטרא אחרא דלאו איהו קדישא אית רזא דאיהו מלך זקן וכסיל ותחותיהו איהו כהן און ודא הוא רזא דכתיב ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי וכו' (ושם ס"ח.) בקדמיתא חמוי דיוסף כהן און אקרי ולבתר חמוי דמשה כהן מדין וכלא רזא חדא וכו' היינו כי שניהם הם יצרא דעריות אלא שיש בכל חטא דכר ונקבא כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמ"ח.) כמה דאיהו בסטר קדישא הכי נמי בסטרא אחרא דכר ונוקבא כלילן דא בדא נוקבא דס"ס נחש אקרי אשת זנונים וכו' שעיען מלהא כמשחא וכו' היינו כמו שנאמר וחלק משמן חכה והנה כל עוד שיש לו להאדם טעם מתוק בהחטא ופועל אותו בגודל תאוה אז הוא זה החטא בחינת נוקבא אולם אחר שנשתרש כ"כ בהחטא עד שפועל אותו בלי שום טעם ותאוה רק מפאת ההרגל שרגיל לרדוף אחר היצר הרע וכענין מאמרם ז"ל (ע"ז י"ז.) גבי עריות כיון דאביקא בי' טובא כמינות דמי' אז נעשה אותו החטא בעצמו בחינת דכר וכדאיתא בזוה"ק (שם) אתהדרת כגבור תקיף קאים לקבלי' וכו' וזהו שאיתא בזוה"ק (שם) בקדמיתא חמוי דיוסף כהן און אקרי היינו כל עוד שלא נשתרש עדיין בהחטא והוא בבחינת נוקבא. ולבתר חמוי דמשה כהן מדין היינו אחר דאביק בי' טובא ונשתרש בו אזי כמינות דמי' שנעשה מזה בחינת דכר וכמבואר שם אתהדרת כגבור תקיף קאים לקבלי' וזהו כהן מדין היינו שאין לו עוד בהחטא שום טעם רק כמו להכעיס שחושק וחפץ לעשות מדנים עם כביכול ית' וזהו כהן מדין כיון דאביק בי' טובא כמינות דמי' שהוא ע"ז. והנה כל עוד שחלק משמן חכה ונקרא כהן און בבחינת נוקבא אז נקרא זאת הקליפה בעל צפון להורות שצפון עדיין החטא כי יש לו להאדם עדיין בושה ליפעל אותו באתגלי' אלא שפועל את החטא באתכסי'. אולם אחר שמורגל ונשתרש בהחטא ונקרא כהן מדין בחינת דכר יצרא דע"ז אז נסתלק ממנו הבושה ועושה את החטא באתגלי' לעיני כל ואז נקרא זאת הקליפה ע"ז בעל פעור שמגלה עצמו בפני כל בלי בושה אכן ביציאת מצרים היתה ע"ז בעצמה נקראת בעל צפון כי היתה עדיין מכוסה אז בגוון מבושה ודרך ארץ כמו שמצינו בגמ' בשכר שאמר פרעה ה' הצדיק זכה לקבורה הרי שהי' עליהם גוון יפה מדרך ארץ ולכן נמי אמרו ז"ל אין עבד יכול לברוח ממצרים והוא כי מפאת זה הגוון יפה שהי' על תאות מצרים הי' התאוה שם בגודל התגברות עד שהי' נדמה להעבד שכל חיותו נקשר ותלוי במצרים ואם יפרוש עצמו מתאותם יפרוש ממש מהחיים שלו ולזה לא הי' בכח שום עבד לברוח משם ולכן נמי הי' נדמה לפרעה כשהשיג ישראל לפני ע"ז הנקראת בעל צפון יען שישראל מוגדרים מאוד בזאת התאוה ויבקשו בטח להפריש ממנה מפאת זה יחליש כל כחם שם וישארו משעובדים אליו וזהו שאמר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר אכן הראה השי"ת נכחו תחנו על הים וכמבואר בספר מי השלוח הק' והוא כמאמרם ז"ל בגמ' כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא גדר קדושה. וגדר קדושה היינו חיים אמתים בלי שום שקר ולצנות משא"כ אותן שאינם מוגדרים בזאת התאוה הוא החיים שלהם שקר ואינו באמת שום חיים כלל רק לצנות בעלמא וכל הגוון הנראה בהם לחיים זה הגוון בעצמו הוא רק לצנותא דע"ז כי אף בנין הגוף שלהם המה מהרסים לגמרי ומשחיתים את נפשם וזה שמצינו בגמ' (שבת ל"א) דחפו באמת הבנין וכן במ"ר (בא י"ג) לך אצל אבא יוסף הבנאי לרמזו שהמה מהרסים את כל הבנין שלהם וכדאיתא בגמ' (סנהדרין ס"ד.) על העובדים לע"ז בעל פעור שאוכלין תרדין ושותים שכר ומתריזין בפניה רמזו בזה על הירוס הגוף אבל ישראל יען שהמה מוגדרים בזאת התאוה נתחזק אצלם כל פעם ביותר בנין גופם בחיים אמתים:
36
ל״זה' ילחם לכם ואתם תחרושון וגו' (זוה"ק בשלח מ"ז.) ר"א פתח אם תשוב משבת רגליך וגו' וקראת לשבת עונג מאי וקראת דיזמין לי' וכו' מאן דמזמין אושפיזא בי' בעא לאשתדלא וכו' ת"ח כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל בההוא זמנא לא בעי קב"ה דיתערון ישראל אתערותא דלתתא כלל דהא אתערותא דלעילא הוא דהא אבהן אקדימו ואתערו אתערותא דא לעילא וכו' הה"ד ה' ילחם לכם ואתם תחרושון וכו' כוונת הזוה"ק בזאת הפתיחה על זה הפסוק ה' ילחם לכם ואתם תחרושון וגו' להורות שזה הענין הוא נמי כמו שמצינו בקדושת שבת דקבוע וקיימא מצדו ית' וכל החלק שיתכן שיהי' לישראל בזאת הקדושה הוא רק בלא תעשה וזה מורה על הכרה באורו ית' רק בדרך שלולה כלומר שכל מה שמשיג האדם יותר הכרה יכול להכיר ביותר איך שהשי"ת הוא משולל מכל הלבושים כי כל ל"ט מלאכות שמחשב שם בגמ' המה הכל צרכים להאדם שבלעדם הוא מחוסר בהם וכשמגיע שבת בי' בעא לאשתדלא היינו להכיר שהשי"ת הוא משולל מכל הנצרכים וזאת ההכרה הוא כענין שנאמר מבשרי אחזה אלוה היינו מסבת החסרון שהאדם הוא מחוסר משיג ההכרה בשלימתו ית' נמצא שכל החלק שיש להאדם בקדושת שבת הוא רק בלא תעשה אמנם כשאדם שומר שבת כהלכתו ונזהר בכל הלאוין שבו אזי משיג חלק וקנין בקדושת שבת בקום ועשה כי מקיים בזה מצות עשה ביום השביעי תשבות וכמו שמבאר הזוה"ק מאי וקראת דיזמין לי' וכו' יען שמצמצם אדם עצמו בכל הלאוין שבו ומסיר מעצמו כל הרגילות שלו נקרא קדושת שבת על שמו שהוא מזמין לזאת הקדושה אף שהוא באמת קבוע וקיימא גם בלעדי הזמנת אדם. ככה הוא הענין כאן וזהו שכתב ת"ח הכא כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל בההוא זמנא לא בעי קב"ה דיתערון ישראל אתערותא דלתתא כלל דהא אתערותא דלעילא הוא דהא אבהן אקדימו ואתערו אתערותא דא לעילא וכו' היינו שהי' פותח השי"ת לישראל אור עתיקא ואז הי' נכללים כל בירורי עבודת ישראל שהי' להם אח"כ בזאת הנקודה של ויאמן העם לזה כתוב ה' ילחם לכם ואתם תחרושון וכמבואר כאן ואתון לא תתערון מידי הגם שאח"כ הי' צריכין ישראל לכל עבודות חזקות כמו שנאמר והי' כאשר ירים משה את ידו וגו' אכן באותו הזמן שהי' מאיר השי"ת מאור עתיקא דקבוע וקיימא מצדו ית' נאמר ואתם תחרושון ואתון לא תתערון מידי להורות בזאת החרושה שלא מתערין מידי אשר יש להם הכרה מפורשת שכל הישועה אינו כלל מצד בירורי עבודתם אלא רק מצד חסדו ית' וע"י אותה הכרה בעצמה שלא יתערון מידי יתן להם השי"ת קנין יגיע כפם גם בזאת הישועה שהוא מצד עתיקא כלומר שיהי' נקרא קדושת זאת הישועה ג"כ על שמם כענין הכתוב ועלו מושיעים בהר ציון וגו' נושעים לא נאמר אלא מושיעים להורות שהושיעו את עצמם היינו שישראל בעצמם פעלו זאת הישועה מהשורש הנקרא עתיקא ופעלו אותה גם שם במקום העליון ע"י עבודת יגיע כפם שיהי' נקרא על שם יגיע כפם של ישראל כמו הקדושת שבת דקבוע וקיימא מצדו ית' מ"מ נקרא על שם ישראל על ידי שבותתם בשבת:
37
ל״חויסר את אופן מרכבותיו וגו' בזוה"ק (בשלח מ"ח) ויסר את אופן מרכבותיו ר"ש פתח וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות וכו' נטל לאברהם וקיים בי' עלמא כדכתיב אלה תולדות השמים בהבראם ואקמוה נטיל יצחק ושתיל בי' עלמא דאיהי קיים לעלמין הה"ד ואת בריתי אקים את יצחק נטל יעקב ואותבי' קמי' ואשתעשע בהדי' ואתפאר בי' הה"ד ישראל אשר בך אתפאר וכו':
38
ל״טביאור הענין כי במדת החסד ברא הקב"ה את העולם כמו שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה ונאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וזהו שאיתא בזוה"ק נטיל לאברהם וקיים בי' עלמא היינו שהציב השי"ת רצון שהבריאה תכיר נמי בהבנת תפיסתה איך שהשי"ת הוא תמיד חפץ להיטיב לבריותיו ושכל בריאת עולם הי' רק מרוב ענותנותו למען להראות גם לברואים הנמוכים והשפלים את גדולתו ית' שיכירו גם בעולם השפל שהשי"ת נקרא גדול וזהו נטיל לאברהם וקיים בי' עלמא כי אברהם הוא מדת החסד שכל קיום העולם הוא רק מהארת זאת המדה. אכן מרוב התפשטות החסד יכול להתבטל כל הבריאה לכן נטיל יצחק ושתיל בי' עלמא וכו' שתיל היינו נטיעה כמו אילן לאחר שנוטעין אותו שוב עולה השרף מאליו ומצמיח פירות והאילן הוא כלי להמשיך לעצמו משד הארץ ומשמני' ומצמצם כח הקרקע שלא יתפשט במקום אחר כי אם במקום השרשת האילן ועי"ז הצמצום עושה פירות. כן הוא מדת יצחק אבינו שמדתו הוא כלי המגביל השפעת החסד ומצמצם אותו לבל יתפשט יותר מדאי כענין שנאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' שלא יתפשט חסד ה' חוץ מהכלי של ישראל. אכן מזאת המדה אין עדיין ג"כ שלימות כי מי יאמר זכיתי לבי לכך נטל יעקב ואותבי' קמי' ואשתעשע בהדי' ואתפאר בי' וכו' כי גבי יעקב אבינו נתכללו ביחד שני המדות בדעה והשכל מתי להשתמש במדת החסד ומתי במדת הגבורה ובמקום ההתכללות הוא כל השלימות שכולל כל הבריאה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כי מהתכללות המדות יתגלה מפורש שיש בורא ומנהיג שהוא למעלה מכל המדות המשגיח לכל פרט ופרט ואין שום מקום פנוי מאורו ית' אף במקומות הרחוקים ביותר גם שם נמצא כבוד שמים אמנם התכללות המדות הוא רק כל עוד שלא נגמר המדה היינו טרם שיצא אל הגילוי כי אז מאיר בה עדיין מהשורש אבל אחר שיורדת בהשתלשלות המדרגות אל הגילוי אז נגמר המדה וזה הגמר נקרא פה גומר וכענין מאמרם ז"ל (נדה ל':) מיד כשיצא לאויר עולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח וכו' ועל זה איתא כאן בזוה"ק וכד סליק ימא גלגלוי וכו' היינו הטרדות הנמצאים בעולם שמשכחת מן האדם שורש המדות ומסיק הזוה"ק בר מההוא שעתא דאתי חד דברא דימא וידע לאשלמא רוחא דזעפא וכו' היינו בגמר תכליתה חוזר ונתגלה בהמדה אור חכמה עליונה מהשורש כדאיתא בתקוני זוה"ק (ס"ט ק"ה ק"ו:) בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא. ויסוד אבא בוקע וזהו שאיתא (חגיגה י"ג:) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וגו' אמר ר"א מלאך אחד יש שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדל' שמו שגבוה מחבירו מהלך ת"ק שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו וכו' ומבואר שם בתוספות מתפילתן של צדיקים וענין כתר מתפילתן של צדיקים הוא כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון מ"ז) תפלה הוא מלשון היאכל תפל מבלי מלח היינו מזה שמכיר האדם שהוא מצדו מחוסר כל מתפלל להשי"ת שישלים לו חסרונו נמצא שתפלתו הוא בלבוש שפל ומזה הלבוש שפל נעשה כתר ע"י המלאך סנדל' וסנדל הוא כלי המחזיק רגלו של אדם שהוא הכלי הנמוכה ביותר גבי האדם וזה המלאך סנדל' הוא גבוה מחבירו מהלך ת"ק שנה וזהו נמי כפי המרחק בין שמים לארץ וכן מרקיע לרקיע וזה הכל מרמז שמעשי ישראל אפילו השפילים ביותר מוציאין אור מכל עניני עוה"ז ומגיעים למעלה גבוה מאוד וזהו משום שישראל ממליכים השי"ת בכל עניני עוה"ז לזה נעשה מתפילתם אף שהוא בלבוש שפל. כתר למעלה. וזאת היקרות הוא רק גבי ישראל בעולם השפל כי בכל עולמות העליונים מצינו בגמ' (שבת ס"א.) כתפילין כך מנעלים וביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שמה שנחשב בעולם העליון לנעל היינו המדרגה התחתונה של עולם העליון הוא כתר למדה הנמוכה הימנה שהוא עולם התחתון משא"כ גבי ישראל הוא אף התפלה שהוא בלבוש שפל מעניני עוה"ז נמי כתר למעלה בעולם העליון וזהו פירוש מאמרם ז"ל (שם) מקומו ליכא דידע לי' היינו שמתמה הגמ' איך יתכן שתפלת ישראל שהוא בשפל המדרגות בעוה"ז יעלה כ"כ למעלה ומשני דאמר שם אתגא ואזל ויתיב ברישי' כמו שביארנו כיון שממליכין השי"ת בכל עניני עוה"ז לכן עולה נמי תפילתן משפל המדרגות של עוה"ז עד למעלה ונעשה כתר וזהו ענין המרכבה של ישראל שיש לכל הלבושים שלהם חיבור וקומה עד כתר עליון ית' ועל זה החיבור נאמר והנה אופן אחד בארץ אבל אצל עכו"ם הוא כמו שנאמר ויסר את אופן מרכבותיו כי המרכבה שלהם נקרא בזוה"ק (בא ל"ז:) ארבע רחיין שרומז על פירוד גמור בלי שום חיבור וזהו כוונת הזוה"ק שפתח וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וגו' על הפסוק ויסר את אופן מרכבותיו וגו':
39
מ׳ולהבין זה המאמר הק' ביותר ביאור כי הזוה"ק מבאר כאן כמאמרם ז"ל בש"ס (חגיגה י"ג:) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וגו' אמר ר"א מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדל' שמו וכו' וקושר כתרים לקונו וביארו שם בתוספות מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרה להקב"ה וכו' היינו כי ענין סנדל רומז על הכלי קיבול האחרון של תפיסת אדם לזה מצינו בכתוב לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו וגו' והוא כי לקיים איזה דבר אף בהגוון מהתפיסה האחרונה צריכין לאחוז אותה ולהחזיקה בתפיסת כלי קיבול היותר אחרון ולכך נמי צריך היבם לחלוץ בנעל דוקא כי הוא בא לתקן את המת ועיקר התיקון הנצרך להמת הוא רק בהגוון מהתפיסה האחרונה כי מעט למעלה מזאת התפיסה אין מחוסר שם אור ואין מהצורך אליו שם לאור התיקון הבא ע"י היבם וכל מצות יבום הוא העיקר לתקן את המת גם באותו הגוון מהתפיסה הגשמי שיהי' להמת תיקון גם בזה העולם ולכן צריך היבם הבא לחלוץ לילך בנעל דוקא שהוא כלי קיבול האחרון ולהראות תיקונו של המת גם בגוון מהתפיסה האחרונה וזהו נמי הענין מהמלאך סנדל' שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות ועושה עטרות וקושר כתרים לקונו היינו שמראה החיבור שיש להשי"ת עם ישראל מגמר תפיסה אחרונה שלהם עד עומק רצון עליון ית' הנקרא כתר ולזה נקרא זה המלאך סנדל' יען שקושר כתרים לקונו מתפילתן של ישראל כמבואר בתוספות שם ורמזו בזה גודל אהבת החיבור שיש להשי"ת אפילו עם הלבושים הנמוכים והשפלים של ישראל כי ענין תפלה מבואר בתקונים (תיקון מ"ז) אית טפל בטי"ת ואית תפל בת' כגון היאכל תפל מבלי מלח וכו' היינו כי תפל מבלי מלח מורה על תפלה שמבקש האדם על צרכיו שהוא מחוסר בהם שישלים לו השי"ת חסרונו נמצא שכל הכרתו בשלימתו ית' נמשך רק מסבת חסרונו ובכל זאת נעשה אח"כ מפאת זאת התפלה בעצמה טפל בט' להורות שנטפל בחיבור גמור ע"י זאת התפלה לרצונו ית' עד שזה המלאך סנדל' עושה מאלו התפלות שהם בלבוש נמוך מדברים קטנים של צרכי הגוף עטרות וכתרים לקונו ית' כל כך חיבור עצום יש להשי"ת עם כל הלבושים של ישראל ועל זה החיבור איתא בזוה"ק (פקודי ר"ס.) וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא עובדא דשלומא בכלא וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים ה' מלא וכו' היינו שהאדם בעבודתו ארכיב דא בדא וממשיך את אור רצונו ית' שיהי' מנהיר בכל הלבושים עד שנעשה שם מלא וזהו כוונת הזוה"ק שמבאר כאן על הפסוק ויסר את אופן מרכבותיו וגו' מה שנאמר במרכבת יחזקאל וארא והנה אופן אחד בארץ וגו' נטיל אברהם וקיים בי' עלמא וכו' כי אאע"ה המשיך החסד הראשון נטיל יצחק ושתיל בי' עלמא וכו' כי יצחק אבינו הי' הראשון שהתחיל להכין כלי קיבול לאור חסדו ית' שלא יתפשט להלן כי אם במקום אשר הכין כי שתיל הוא ענין נטיעה שנוטעין את האילן כדי שתוצא הארץ את תנובת פירותיו דרך הנטיעה מזה האילן נמצא שהאילן הוא כלי קיבול לפירות הארץ כמו כן הגביל יצחק אבינו ג"כ כלי קיבול שלא יתפשט אור חסדו ית' חוץ מהכלי קיבול ממדת הגבורה שהעמיד בעבודתו. נטיל ליעקב ואותבי' קמי' ואשתעשע בהדי' ואתפאר בי' הה"ד ישראל אשר בך אתפאר וכו' היינו כי יעקב אבינו הוא רתוכי בלחדוי כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע"ז:) והוא איהו האדם דארכיב דא בדא וכו' שנעשה על ידו שם מלא כי יעקב אבינו הראה החיבור מאורו ית' בכל הלבושים של ישראל ועל זה החיבור נאמר והנה אופן אחד בארץ וגו' להורות על המרכבה של ישראל שיש הרכבה וחיבור משורש המקור עליון ית' עד גמר תפיסה האחרונה מכל לבושי ישראל. משא"כ המרכבה של אומות הוא כמבואר בזוה"ק (בא נ"ז:) כתרא תתאה דקזמוטא כתרא שמאלא תתאה מינה דקוזמיטא בתר ארבע רחיין וכו' ורחיין מורה על פירוד הגמור שאין בהם שום חיבור להשורש העליון ית' ועליהם נאמר ויסר את אופן מרכבותיו וגו' כי התפיסה האחרונה שלהם נפרד לגמרי מהשורש והמכוון מהכבוד שמים שיש להשי"ת בהם בזה שברא אותם זה הכ"ש מתפשט מהם למעלה מתפיסת דעתם ואין להם שום חלק בו כי הוא בעל כרחם שלא מרצון דעתם כמו שמצינו גבי פרעה שנתפשט ממנו כבוד שמים כדאיתא במדרש מי כמוכה באלים ה' אמר פרעה אבל הוא בתפיסתו נאבד ונתבטל לגמרי והשבח שאמר מי כמוכה באלים ה' נשאר בקרב ישראל ואין לפרעה שום חלק בו וזהו ויסר את אופן מרכבותיו היינו שנפרד ונתבטל התפיסה האחרונה שלהם לגמרי:
40
מ״אזה המאמר נצטויתי מאדמו"ר הגה"ק זללה"ה להעתיק מכתב יד קדשו ממש מלה במלה עד סוף הענין
41
מ״בבזוה"ק (בשלח מ"ח.) ויסר את אופן מרכבותיו ר' שמעון פתח וארא והנה אופן אחד בארץ אצל החיות האי קרא אוקמוה ואתמר אבל ת"ח בכלא אתחזי שלטנותא דילי' ושלטניה די לא תעדי לעלם ולעלמי עלמין ועביד שלטנותא באבהן נטל לאברהם וקיים בי' עלמא דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. נטיל יצחק ושתיל בי' עלמא דאיהו קיים לעלמין הה"ד ואת בריתי אקים את יצחק. נטל יעקב ואותבי' קמי' ואשתעשע בהדי' ואתפאר בי' הה"ד ישראל אשר בך אתפאר וכו':
42
מ״גלהיות המרכבה שברא השי"ת לכבודו וענין מרכבה הוא העשוי להנשא בה ממקום למקום עד שאין רצון הרוכב במרכבה ניכר ורק ניכר כי הוא הגדול הנישא עליו ברצונו הכללי אבל הנהגה הפרטיות הוא בנושאי המרכבה וכן הוא כביכול במרכבה עליונה שהוא לתכלית הבריאה וכמו דאתמר האבות הן הן המרכבה שהשי"ת מסר הנהגתו בעולם על ידי מדות האבות שברא אותם בעולם שהם ישלימו רצונו. וכפי הכלים שיכינו הם בעולם כן יתנהג העולם וכן הוא רצון השי"ת:
43
מ״דוהנה יסוד מדותיו של הקב"ה הם מדות האבות חסד גבורה תפארת שהשלימות שבהם ביעקב אבינו ע"ה וזה דאיתא נטיל אברהם וקיים בי' עלמא כי יסוד העולם נבנה בחסד שהי' החסד כ"כ עד שנקרא השי"ת גדול שזה ענותנותו שרצה להראות גדולתו בעולם שנקרא גדול ולכן ברא את העולם. נטיל יצחק ושתיל בי' עלמא דאיהי קיים לעלמין כי שתיל היינו נטיעה כמו אילן שאחר שנתנטע שוב השרף עולה מעלי' ובתוכו יש זריעה ש ורע מעצמו בכל שנה ושנה ומוצא פירות וכן הוא מדת יצחק אבינו ע"ה שע"י מדת הגבורה והצמצום שמצמצם ההשפעה סביב שלא תתפשט במקום אחר ועי"ז עושה פירות במקום הזה כי זה כח האילן להמשיך אליו משד הארץ ומשמני' יען כי מצמצם את כח הארץ. נטיל יעקב ואתבי' קמי' ואשתעשע בהדי' ואתפאר וכו' כי משני מדות האלה כשאין להם התכללות אינו ניכר בעולם פעולתם. אכן ביעקב אבינו ע"ה נתכללו שני המדות למדה אחת בדעה והשכל מתי להשתמש במדה זו ומתי להשתמש במדה זו וכל מקום שיש התכללות ושלימות זה הוא כולל כל הבריאה מראש המדרגות עד סוף כל תשלים תכלית הבריאה. כי מהתכללות המדות יתראה שיש בורא שהוא למעלה מהמדות וזה דאמר ואותבי' קמי' ואשתעשע בהדי' כי זה הוא שנזכר בזוה"ק (וישלח קע"ג.) דיעקב הוא מרכבה בפני עצמו חוץ מה שנכלל במרכבה עם האבות וזהו שאמרו ז"ל בגמ' אמר הקב"ה אתה תהי' אלהים בתחתונים וכו' כי מי שהוא מרכבה למקום שהוא גבוה מכל המדות זה יכול לירד ולראות איך השי"ת מושל בכל פרט ופרט ואפילו במקום שנראה בעוה"ז שהוא רחוק מרצונו ית' גם שם נמצא כבוד שמים:
44
מ״הוזה שמבאר כאן הזוה"ק ות"ח יעקב אחיד באילנא דחיי' דלית בי' מותא לעלמין דכל חיין בההוא אשתכללו ויהב חיין לכל אינון דאחידן בי' וכו' כי מאחר שרואה שהשי"ת אינו מתפעל משום מדה ולכן אף הדומם אינו דבר קבוע ומוטבע מאחר שהשי"ת בראו ממילא יוכל הדומם להזדכך כי מה שנראה שהדומם הוא נעתק מחיים הוא רק ממה שהשי"ת ברא עץ הדעת טוב ורע בעולם. ומצד זה אין נראה איך הוא תמיד משבח את השי"ת אבל באמת גם הארץ מלאה חסדו ולכן לא מת יעקב אבינו כמאמרם ז"ל בגמ' יעקב אבינו לא מת וכמו שמסיים כאן בזוה"ק כי המיתה הוא הסתר מצד האדם אכן הדבוק באילנא דחיי' רואה שהנפש מישראל חי ודבוק בשורש החיים וזה שמסיים הזוה"ק ואימתי מית בשעתא דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה כד"א הנה מטתו שלשלמה בגין דבהאי מטה כתיב (משלי ה׳:ה׳) רגלי' יורדות מות ובגין כך ויאסוף רגליו אל המטה כתיב כדין ויגוע ויאסף אל עמיו וכו' כי מטה רומז למדרגה תחתונה שזה מסתיר תחתית מדרגות העליונים שלא יתראו איך השי"ת חי ומנהיג בעוה"ז וכדאיתא בזוה"ק (משפטים ק"ה.) ומספר את רבע ישראל וגו' ומספר דאיהו מונה תניינא מנה לרבע כל אינון נוקבין מרגלן עלאין דמטה דשכיב עלי' ישראל וכדמסיים שם ומספר וגו' בשעתא דיתער קב"ה לאחייא מתיא הני דאתהדרו בגלגולא וכו' היינו שהשי"ת מונה מעשה ישראל אף מה שעושים מתוך ההסתר וזה הוא עניני שכתב כאן ואימתי מית וכו' דרק בזה הלבוש התחתון נראה שיעקב אבינו מת אבל באמת כיון שהגיע למדת אמת היינו שראה שהשי"ת הוא למעלה מכל המדות מצד זאת המדה אין שום מיתה בעולם לנפשות ישראל:
45
מ״ווכתב עוד הזוה"ק ת"ח כל משריין דלעילא וכל אינון רתיכין כלהו אחידן אלין באלין דרגין בדרגין אלין עלאין ואלין תתאין וחיותא קדושא עלייהו וכלהו אוכלוסין ומשריין כלהו נטלין תחות ידהא על מימרהא נטלין ועל מימרהא שראן ודא הוא חיותא דכל שאר חיותא אחידן בה ואשתלשלו בגינה כמה חיון לחיון וכו' הנה חיה נקרא כל מקום שהוא מקבל החיים מיסוד חכמה העליונה כי חי הוא לשון דכר וחיה הוא המקבלת חיים וכמו שנאמר ויהי האדם לנפש חי' ובזוה"ק סוף פרשת משפטים (דף קכ"ו.) מאן חי' אמר ר' יוסי חי' זוטרתי וכי אית חיה זוטרתי אין חיה זוטרתי וחיה עלאה וחיה זוטרא דזוטרתי וכו' והוא בכל מקום מלכות המקבלת מחכמה העליונה כמו שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. ומלכות דאצילות נקרא חיה עלאה לפי שהוא מקבלת ומשפעת למה שתחתי'. והסתעפות מתחלק לכמה מיני פרטי פעולת הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה וכל זה כשמאיר אור החכמה אז על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ואף במקום ההסתר הגדול ביותר שנקרא ים וכמו שמבאר כאן הזוה"ק וכלהו עלאין ותתאין אזלין ושאטין בימא וכו' כי ים רומז למקום המגביל הן במקום העליון במקום בינה היא הנותנת גבולים וגדרים לחכמה שלא תתפשט רק בגבולים נודעים אכן גם בהגבולים מצד מדת נוקבא שם זורח אור החכמה איך לכלכל כל דבר הן בקום ועשה הן בשב ואל תעשה וכל זה יורד בהשתלשלות מדרגות שמקבל כל מדרגה ומדרגה ממה שגבוה ממנה עד שגם המדרגה היותר שפלה באדם לא יתפשט במדה עצמה בלי שכל ורק כל הבריאה תכלכל כל הדברים במשפט וזה שכתב וכלהו עלאין ותתאין אזלין ושאטין בימא וכו' ים נקרא בכל מקום כלי קיבול ובמקום ראשית הקבלה שם משפיעין כחות האלו ושם ניכר איך כל דבר מתנהג. וכד סליק ימא גלגלוי כלהו ארבין סלקין ונחתין וכו' היינו כי גלי הים רומזין לגודל טרדה המשכיחים ומטרידים ומסתירים את האור כי הגלים היינו שמי הים מתרוממין שרוצים לעלות כי מים התחתונים היינו התשוקות הנתונים בעוה"ז וביסודם ירצו תמיד לעלות למקורם כי לכל התשוקות יש יסוד למעלה שמפני זה יש תשוקה לדבר בעוה"ז אכן בעוה"ז הוא מלובש בלבוש גשמי כי לולא שיש בעניני עוה"ז אור טמון לא הי' חשק לשום דבר בעוה"ז אכן מפני שמרגישין שיש דבר בזה אך מפני שהאור נטמן בזה עוד יתגבר החשק ויטריד להבריאה וזהו דאיתא בזוה"ק (נח דף ס"ט:) בשוא גליו אתה תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי. מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (ולא יהבי לי' רשותא) שבחא איהו דילי' וכלא משבחין לי' וכו' וזה שאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ג.) שכל מי שרוצה להסתכל במה שאינו שייך אליו מטרידין אותו כי כל עוד שלא נגמר הבירור עוד נסתר האור מהבריאה והשי"ת הסתיר מכל הבריאה שלא תראה חסד הראשון איך הוא אדוקה וקשורה בשורשה. וכל ההסתר. היינו טרדת עוה"ז ותשוקותיו שמטריד דעת אדם. וזה דאיתא בגמ' (ב"ב ע"ג.) אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מיתחזו כי ציצותא דנורא חיוורתא ברישא ומחינן לי' באלוותא דחקיק עלי' אהי' אשר אהי' י"ה ה' צבאות אמן אמן סלה ונייח. כי כל הגל שמתרומם היינו שמתגבר תשוקות עוה"ז מפני שמרגיש האדם שיש בעניני עוה"ז מחסד הראשון שהניח השי"ת בהבריאה וזהו ציצותא דנורא חוורתא אכן הרוצה ליטול קודם זמנו זה הוא כח ההפסד בעולם ומחינון לי' באלוותא דחקוק בי' שמות הללו כי השמות הללו הם בסדר הגמור בהשתלשלות כי השם אהי' הוא כמבואר בזוה"ק (אחרי ס"ה:) אהי' אשר אהי' זמינא לאולדא ולתקנא כלא וכו' וכדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שרומז לכתר וי"ה הוא התחלת הולדה כי הוא ראשית השם ואין השם שלם עוד וזה רומז לחכמה ובינה ואח"כ השם שלם מארבע אותיות ושוב אח"כ צבאות שרומז לפעולות בעוה"ז כמבואר בזוה"ק (בכמה דוכתי) שכל הנסים הם מנצח והוד שנקרא צבאות ובזה מראים לו שיש סדר השתלשלות עד שתזדכך הבריאה לראות באור ה' וזהו פירוש הזוה"ק (נח שם) ד"א אתה תשבחם תתבר לון לאתבא לאתריי' וכו' כי כל מה שהגל חפץ לעלות הוא ממה שמצמצם השי"ת אור בעולם ושואף למקורו וזהו מדת הדין וגבורה לעולם ונקרא אור חוזר אכן כשמראה השי"ת בחינת אור ישר אז גם הבריאה תראה שאור השי"ת מלא כל הארץ כבודו וכדאיתא במדרש (ש"ט ס"ב) שהנשמה כשרוצה לעלות למקורה מראה לה השי"ת שמלא כל הארץ כבודו. וחוזרת. וזה הוא הענין שאיתא כאן וכד סליק ימא גלגלוי כלהו ארבין סלקין נחתין וכו' כי ארבא היינו אני' רומז לתשלים הכלי בעוה"ז כי אני' בגמטרי' שם אד' עם הכולל וכדאיתא בזוה"ק (לקמן דף נ':) היתה כאניות סוחר דא כנסת ישראל ומה שאמר הזוה"ק כלהו ארבין סלקין נחתין אין כוונתו שנוסעים כרצונם. אלא סלקין ונחתין היינו כדכתיב יעלו שמים ירדו תהומות שאין הנהגה בסדר כי רק לבסוף מסיק וכל ארבין לא סלקין ולא נטלין מאתרייהו עד דאתי חד דברא וכו' וכדין כלהו ארבין אזלין באורח מישר ונוני ימא מתבדרין לכל סטר וכו' היינו כי נוני ימא רומז להשפעת השי"ת מה שמשפיע בעולם כח להתרבות העולם. וכן איתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל סוף פ' שמיני בטעמי המצות דגים יוצאים מיסוד זעיר אנפין וכו' כי כשהטרדה גוברת מצד תשוקות עוה"ז להתגברות ההסתר אז לא ילך ההשפעה בדרך יושר להיות יורה כחץ למקום אחד שמשם תתפשט ורק תתפרד ולכן אין מצד השפעה כזאת כח להתרבות כי אחר שאין הבריאה בכח לקבל עוד כי השי"ת שולח תחילה אורו להבריאה שלא תתפשט ביותר ומראה לה כי גם בעולם הזה יש כבוד שמים וע"י זה מתחזק הכלי קיבול ואח"כ שולח השי"ת אורו כפי כח הכלי וזהו שכתב הזוה"ק ונוני ימא מתבדרין לכל סטר אלין למזרח ואלין למערב אלין לצפון ואלין לדרום היינו שאין חיבור וזווג בין המדות הכוללים שהשי"ת מנהיג בהם את עולמו שרומזין בארבע רוחות עולם:
46
מ״זבר מההוא שעתא דאתי חד דברא בימא וידע לאשלמא רוחא דזעפא דימא כיון דסליק דא עלי' דימא שכיך מרוגזא ונייחא אשתכח וכדין כלהו ארבין אזלין באורח מישר היינו כי אחר שהשי"ת שולח כח השפעת חכמתו העליונה אז הבריאה משיג הכלי והאור ביחד. ואז תוכל לקבל האור ומסיק עוד הזוה"ק ת"ח כגוונא דלעילא אית לתתא כגוונא דלתתא אית בימא כגוונא דלעילא אית בימא עילאה כגוונא דלתתא אית בימא תתאה גופא דהאי ימא הא אתערנא לחברנא וכו' ה"נ רישא דימא ודרועין דימא וגופא דימא כתיב זבולין לחוף ימים ישכון וכו' זבולון שוקא דימינא וכו' כאן מבאר הזוה"ק איך העריך השי"ת סדר בכל עניני השפעה וקבלה. וקחשיב זבולון לגמר הנהגה מיעקב אבינו ע"ה וכדאיתא יוצאי ירך יעקב וחשיב זבולון למדת נצח ושוקא דימינא וכן בפ' ויחי (דף רמ"א:) ובגין כך קרי' לי' ירך דדרכי' דירך לנפקא ולמיעל ובלקוטי תורה להאר"י הק' ז"ל (פ' ויצא) חשיב לי' ליסוד. והנראה דהכא בזוה"ק חשיב לי' שהוא גורם ההליכה וכדאיתא בגמ' (מנחות יומא) דכי עקר אינש כרעי' דימינא עקר ברישא. והיציאה לבר הוא ע"י היסוד שהוא פסיעה לבר (זוה"ק פ' בלק ר"ג:) וזהו דמסיים כאן ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא היינו מדת מלכות. ונצח והוד תרין פלגא דגופא והתגלות הנצח ביסוד ונראה דהיינו דמפרש אופן אחד בארץ שהאופנים היינו נצח והוד שהם מניעים הגוף ונקרא אופן לשון יחיד מפני שנחשבים כאחד וזה מה דמתחיל הזוה"ק בפתיחת זה הענין והנה אופן אחד בארץ שהשי"ת נתקשר במעשה האבות עד שהם מרכבה להשי"ת וגמר הנהגה ע"י זבולון שהוא נכנס בעניני עוה"ז להוציא משם אור השי"ת עד שהשי"ת נתקשר בבנין שלם ובקומה שלימה מן האבות עד האחרון שבנפש ישראל בכל מעשיהם והם בסדר מדרגות מאאע"ה שהתחיל בו להראות מדותיו ולנהג על ידו את העולם עד שמוריד השפעתו להשפיע אף בעניני עוה"ז וזהו דאיתא בחגיגה (דף י"ג:) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות אמר ר' אלעזר מלאך אחד יש שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות במתניתא תנא סנדל' שמו הגבוה מחבירו מהלך ת"ק שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו וכו' זה השם סנדל' הוא התחתית שבכלי קיבול של אדם שזה הוא מחזיק רגלי האדם וזהו שאמר שגבוה מחבירו מהלך ת"ק שנה כי זה השיעור חשוב בש"ס לקומת המרחק שבין ארץ לרקיע וכן בין רקיע לרקיע והוא שמעשי ישראל שמוציאים אורה מכל עניני עוה"ז היותר שפלים ומגיעים עד למעלה למעלה גבוהים מאוד מאחר שיש להם קומה שלימה שגם בעניני עוה"ז ממליכים את השי"ת ולכן אף מה שעושים שלא מדעתם כיון שיש בכללם קבלת עומ"ש אף שאין רואים בכל פרט מעשה איך השי"ת נמצא אכן לפי שהם ממליכים עליהם את שם ה' ושם היינו הרצון שיש להשי"ת להגדיל כבודו בין בריותיו ושם היינו דגל הכבוד ואות התנשאות בעולם וזהו דמקשי הש"ס (חגיגה שם) והא כתיב ברוך כבוד ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא מאן דידע לי' ומתרץ דאמר שם אתגא ואזיל ויתיב ברישא דמלכא וכו' היינו כי כתר הוא שמקיף את הראש ואם האדם מקבל עליו עול מלכות שמים היינו שמכניע עצמו שהשי"ת מקיפו בכל צד שאינו יכול לפעול בלתי רצון השי"ת. והתפלה היינו שהאדם מתפלל שיודע שהשי"ת הוא הפועל בעולם ומכין לבו שיתפלל רק למען שיתגדל שם שמים על ידו והוא יהי' לבוש להרצון השי"ת ובזה האדם מלביש את רצון השי"ת ומקיפו בעוה"ז וזה שפרשו התוספות שם שקושר כתרים מתפילתן של ישראל וכן הוא בזוה"ק לקמן (דף נ"ח.) ותאנא סנדלפון עלאה הוא על שאר חברוי חמש מאה שנין והוא קאים בתר פרגודא דמארי' וקשר לי' כתרין מבעותהון דצלותא דישראל וכו' וזה דמקשי הש"ס מקומו ליכא מאן דידע לי' היינו שמקשה וכי בכל פרט שאדם חושב וחפץ בעוה"ז איך ידע רצון השי"ת הלוא האדם הוא בהסתר. ומתרץ שאומר שם אתגא. היינו מאחר שממליך תחילה את השי"ת ע"י שמבטל כל רצונותיו מפני כבוד שמים ע"י זה יגמור השי"ת בעדו לבררו שמכל תפילותיו ופרטי רצונותיו נעשה כתר להשי"ת היינו שהוא לבוש להרצון השי"ת שמקיף רצונו ומחשבותיו בעוה"ז וזה שמסיים הזוה"ק בזה המאמר (שם מ"ט.) ת"ח כל משיריין דלעילא וכל אינון רתיכין כלהו אחידן אלין באלין דרגין בדרגין אלין עלאין ואלין תתאין והא אוקמוה דכתיב זה הים גדול וחיותא קדושא עלי' וכלהו אוכלוסין ומשריין כלהו נטלין תחות ידהא על מימרהא נטלין ועל מימרהא שראן בעדנא דהוא נטלא כלהו נטלין בגין דכלהו אחידן בה וכו' היינו כי אחר שישראל הם לבוש להשי"ת בעוה"ז וכמו שעולם אצילות מתלבשת בבריאה ויצירה ועשי' כן הוא כל המדרגות עד שישראל מכניסים כל עניניהם שילבישו כבוד שמים מפני שממליכים עליהם השי"ת בכל עניניהם וכמו דמסיק הזוה"ק בזבולון ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא כי תכלת הוא מלכות שמים ויראת ה' שעל זה רומזין הציצית שהם בכנף היינו ממקום היותר רחוק מהנקודה האמצעי ויוצא מהיקף העיגל שם צריכין תכלת היינו יראת שמים וכדאיתא תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד והיינו שע"י יראת שמים מתקשרין כל העולמות להתאחד עם כל תחתית המדרגה מהבריאה וכמבואר בזוה"ק לקמן (דף נ"ח.) ותאנא סנדלפון עלאה הוא וכו' וקשר לי' כתרין מבעיתהון דצלותא דישראל וכו' וזה שמסיים הזוה"ק כאן ת"ח רתוכא דו ממנא על מצראי רתיכא שלימתא לא אשתכח דהא כתיב ויסר את אופן מרכבותיו היינו שסוף המדות מאומות העולם הם בגודל זרם התפשטות ושם אין רואין את הכבוד שמים וזה רומז מה שנזכר במדרש שקיצץ רגלי הנחש כי הם אומרים שהשי"ת ברא את העולם שתתנהג מעצמו וכדאיתא (בשלהי מנחות) דקראן לי' אלהא דאלהא ולכן אין השי"ת מנהיג על ידם את העולם שאין כבוד שמים נתראה על ידם בעולם ולכן אינם יכולים להתפלל שישפיע להם כי הם אין ממליכין את השי"ת וכמבואר כאן (בזוה"ק דף מ"ט.) מה עבד אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה דהוה מדבר לכל אינון רתיכין וכו' כי גם למעלה אינם מסודרים כחות האומות באופן שיגיעו עד תחתית המדרגות כדאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל דר"ת יוצר "משרתים "ואשר "משרתיו ר"ת מו"ם שהוא שם אחרון משם ע"ב לרמז על שרי אומות עולם שמום בם כי אחר שאין יכולין להופיע למה שתחתיהן שיקבלו אור השי"ת לכן אין להם שלימות ואין האופן מגיע עד לארץ מצד מה שהם מרכבה לרצון השי"ת ואינם בשלימות כי בישראל שמקבלים כחם משם הוי' בלי האמצעי וזה השם כולל כל השמות והכחות. וממילא יגיע האופן עד לארץ אבל אופני מרכבות שאר השמות אינם כוללים כ"כ שיגיעו עד לתחתית המדרגות וממילא כשהרא' הקב"ה שמתנהג בשם הוי' הכולל עד שפל המדרגות בעוה"ז ג"כ. נתבטלו אופני מרכבת פרעה:
47