סוד ישרים, הושענא רבה י״גSod Yesharim, Hoshana Rabba 13
א׳(שמואל ב ז׳:י׳)
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד וגו'. הנה זאת ההבטחה שבפסוק זה הבטיח הש"י לדוד המלך בעת עמדו בגודל געגועים להמשיך את אורו יתברך שישכון בקביעות אצל ישראל וכל עוד שלא היה שוכן אורו יתברך בקביעות אצל ישראל היה נחשב בדעתו כמו שהוא מחוסר בעיקר צורת אדם כמ"ש שם אתה גלית את אזן עבדך וגו' וזאת תורת האדם וגו היינו שהיה חסר לו שכינת אורו יתברך בשורש החיים של צורת אדם וכשראה הש"י גודל הגעגועים שלו הבטיח לו ושמתי מקום לעמי לישראל היינו כי באמת נמשך כל מיני סבלנות רק מפאת שלילות המקום כדאיתא (שבת קמה:) מפני מה ת"ח שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי וכו' היינו כי מי שאינו על מקומו צריך לציין עצמו בכל מיני גדרים כי תמיד מתיצבים נגדו מתנגדים המעיקין אותו לזה צריך נגדם גודל בירורים וע"ז הבטיח אותו הש"י ושמתי מקום לעמי לישראל ועיקר המקום של ישראל הוא כדאיתא במדרש הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וכשמנהיר לישראל זאת ההכרה שהקב"ה הוא מקומו של עולם אזי מכירין שאין שום מקום בעולם שלא יהיה הש"י מגין עליהם ועל מקום כזה רומז מצות סוכה כמו שמצינו אצל יעקב אבינו (וישלח לג) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו' ויקרא שם המקום סוכות היינו שעיקר מקומו הוא סוכות וכמבואר בתיקוני זוה"ק (תיקון סט קיח) ויבן לו בית דא סוכה וכו' היינו צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וזה הוא ג"כ הבירור האחרון בין ישראל לאומות כדאיתא (ע"ז ג) שכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא אף שגם ישראל יוצאין אז מ"מ בעוטי לא מבעטי והוא כי האומות אינן יכולין להיות בנייחא ממצות סוכה אבל ישראל מקבלין ממצות סוכה כל הנייחא כמו שרמזו ז"ל באמרם ושב בדירת ארעי ומלת שב מורה על ישיבה בנייחא כלומר שישראל יושבים בסוכה בנייחא כי מזה שמכירין להתמשך אחר רצונו יתברך בכל מיני ההפכים זאת ההכרה הוא עיקר המקום והנייחא של ישראל ועל זה כתיב ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו היינו כמו דאיתא במדרש שיהיה כמו נטיעה שפרה ורבה היינו שיתפשט מהם הכבוד שמים בכל העולם ושכן תחתיו היינו שלא יצטרכו לחפש הכ"ש אנה ואנה אלא שמתחתיו יצמח הכבוד שמים כדכתיב (זכריה ו) ומתחתיו יצמח ולא ירגז עוד זהו כדאיתא בגמרא (נדרים כב) ונתן ה' לך שם לב רגז כתיב וכו' אכן כשיהיה כל אחד על מקומו לא יהיה עוד בישראל לב רגז ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. היינו כי כל זמן שאין ישראל על מקומם אזי צריכין עדיין להויות לבושים הרחוקים לזה מקריבין נגדם שבעים פרים כדי להחזיק קיום הוייתם אף שכל הסייעתא שבא מהם להקדושה הוא בדרך רחוק מאוד כי כל הסייעתא שיתכן להגיע מהם הוא רק כענין מאמרם ז"ל במדרש רבה (פ' לך) שהחביות של יין נסך נתברכו בשביל אאע"ה דחלא מוזיל חמרא בכל זאת צריכין להחזיק גם סייעתא כזו כדי שיהיה הרוחה להקדושה אכן עד כמה צריכין להחזיק אותן לבושים הזרים זה הוא רק כל עוד שיש מהם מעט הרווחה להקדושה אבל אחר שיכלה מהם הסייעתא ולא נשאר בהם רק מה שמעיקין להקדושה אזי צריכין לבטל אותם לגמרי כי אז נחשב כל קיום הוויתם רק למותרות ואין מקריבין עוד בעבורם ועל זה רומז יום הערבה כדאיתא בזוה"ק (צו לא:) ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא והוא כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפז.) דינא אחרא דתתא שירותא קשה וכל מה דאזיל אתחלש עד דנהיר אנפין וכו' היינו כי כל השורש מהגבורות והדינין הוא זה ההתחלקות שחולק את מעשיו ועל זה ההתחלקות רומזין חמשה פעמים מים דעובדא דבראשית שהם נגד חמשה גבורות מאותיות מנצפ"ך ונגד זה יש ג"כ חמשה פעמים אור בעובדא דבראשית כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסז.) ועל דאינון חמש דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתוב אור חמש זמנין וכלהו הוא מסטרא דימינא ואתכלילו ביה וכד אתכלילו בסטר שמאלא אתכלילו ברזא דמים דנטיל בימינא ובג"כ כתיב מים חמש זמנין וכו' היינו כי אור מסטרא דימינא רומז על התפשטות החסד כי גבי אור לא מצינו שום התחלקות אף שגנזו הקב"ה לצדיקים אכן נכלל כל הבריאה במאמר הראשון של ויהי אור טרם שגנזו משא"כ מים הוא בסטרא דשמאלא שרומז על גבורה כי גבי מים מצינו בתורה התחלקות כדכתיב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וגו' ויבדל בין המים וגו' ובין המים וגו' אמנם זאת התחלקות בעצמו שיש הבדל בין מים למים הוא ג"כ רק מצד האומות שיש מצדם חילוק והבדל בין מים העליונים למים התחתונים אבל מצד ישראל אין באמת שום חילוק והבדל כלל כי מצד עבודת ישראל הוא הכל מים עליונים כמבואר והארה כזאת איך שאין שום התחלקות מצד ישראל נתעורר ביומא שביעאה דחג לזה איתא בזוה"ק (שם צו לא.) בהאי יומא אסתיימו דינא וכו' כי זה היום נקרא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך וענין ערבה מבואר בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא וכו' ואקרון ערבי נחל וכו' היינו שערבי נחל רומזין על תשוקה כזו שנראה בזה העולם שאינו מוציא פירות כדאיתא בגמרא (מנחות כז.) על ערבה שאינו מוציא פירות וכן איתא במדרש רבה (אמור ל) שאין בה לא טעם ולא ריח ותשוקה כזאת הוא מדתו של דוד המלך שהיה מוסר תמיד להש"י אפילו הטובת הנאה מעבודתו והיה נראה בזה העולם שמכניס עצמו תמיד בעבודות כאלו שאין באפשרי לגמור אותם ועל הגוון היה נראה אשר מעולם לא גמר כל מה שהתחיל ועל עבודה כזו רומז ערבה שאינו מוציא פירות:
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד וגו'. הנה זאת ההבטחה שבפסוק זה הבטיח הש"י לדוד המלך בעת עמדו בגודל געגועים להמשיך את אורו יתברך שישכון בקביעות אצל ישראל וכל עוד שלא היה שוכן אורו יתברך בקביעות אצל ישראל היה נחשב בדעתו כמו שהוא מחוסר בעיקר צורת אדם כמ"ש שם אתה גלית את אזן עבדך וגו' וזאת תורת האדם וגו היינו שהיה חסר לו שכינת אורו יתברך בשורש החיים של צורת אדם וכשראה הש"י גודל הגעגועים שלו הבטיח לו ושמתי מקום לעמי לישראל היינו כי באמת נמשך כל מיני סבלנות רק מפאת שלילות המקום כדאיתא (שבת קמה:) מפני מה ת"ח שבבבל מצוינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי וכו' היינו כי מי שאינו על מקומו צריך לציין עצמו בכל מיני גדרים כי תמיד מתיצבים נגדו מתנגדים המעיקין אותו לזה צריך נגדם גודל בירורים וע"ז הבטיח אותו הש"י ושמתי מקום לעמי לישראל ועיקר המקום של ישראל הוא כדאיתא במדרש הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וכשמנהיר לישראל זאת ההכרה שהקב"ה הוא מקומו של עולם אזי מכירין שאין שום מקום בעולם שלא יהיה הש"י מגין עליהם ועל מקום כזה רומז מצות סוכה כמו שמצינו אצל יעקב אבינו (וישלח לג) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו' ויקרא שם המקום סוכות היינו שעיקר מקומו הוא סוכות וכמבואר בתיקוני זוה"ק (תיקון סט קיח) ויבן לו בית דא סוכה וכו' היינו צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי וזה הוא ג"כ הבירור האחרון בין ישראל לאומות כדאיתא (ע"ז ג) שכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא אף שגם ישראל יוצאין אז מ"מ בעוטי לא מבעטי והוא כי האומות אינן יכולין להיות בנייחא ממצות סוכה אבל ישראל מקבלין ממצות סוכה כל הנייחא כמו שרמזו ז"ל באמרם ושב בדירת ארעי ומלת שב מורה על ישיבה בנייחא כלומר שישראל יושבים בסוכה בנייחא כי מזה שמכירין להתמשך אחר רצונו יתברך בכל מיני ההפכים זאת ההכרה הוא עיקר המקום והנייחא של ישראל ועל זה כתיב ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו היינו כמו דאיתא במדרש שיהיה כמו נטיעה שפרה ורבה היינו שיתפשט מהם הכבוד שמים בכל העולם ושכן תחתיו היינו שלא יצטרכו לחפש הכ"ש אנה ואנה אלא שמתחתיו יצמח הכבוד שמים כדכתיב (זכריה ו) ומתחתיו יצמח ולא ירגז עוד זהו כדאיתא בגמרא (נדרים כב) ונתן ה' לך שם לב רגז כתיב וכו' אכן כשיהיה כל אחד על מקומו לא יהיה עוד בישראל לב רגז ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. היינו כי כל זמן שאין ישראל על מקומם אזי צריכין עדיין להויות לבושים הרחוקים לזה מקריבין נגדם שבעים פרים כדי להחזיק קיום הוייתם אף שכל הסייעתא שבא מהם להקדושה הוא בדרך רחוק מאוד כי כל הסייעתא שיתכן להגיע מהם הוא רק כענין מאמרם ז"ל במדרש רבה (פ' לך) שהחביות של יין נסך נתברכו בשביל אאע"ה דחלא מוזיל חמרא בכל זאת צריכין להחזיק גם סייעתא כזו כדי שיהיה הרוחה להקדושה אכן עד כמה צריכין להחזיק אותן לבושים הזרים זה הוא רק כל עוד שיש מהם מעט הרווחה להקדושה אבל אחר שיכלה מהם הסייעתא ולא נשאר בהם רק מה שמעיקין להקדושה אזי צריכין לבטל אותם לגמרי כי אז נחשב כל קיום הוויתם רק למותרות ואין מקריבין עוד בעבורם ועל זה רומז יום הערבה כדאיתא בזוה"ק (צו לא:) ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא והוא כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפז.) דינא אחרא דתתא שירותא קשה וכל מה דאזיל אתחלש עד דנהיר אנפין וכו' היינו כי כל השורש מהגבורות והדינין הוא זה ההתחלקות שחולק את מעשיו ועל זה ההתחלקות רומזין חמשה פעמים מים דעובדא דבראשית שהם נגד חמשה גבורות מאותיות מנצפ"ך ונגד זה יש ג"כ חמשה פעמים אור בעובדא דבראשית כדאיתא בזוה"ק (תרומה קסז.) ועל דאינון חמש דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתוב אור חמש זמנין וכלהו הוא מסטרא דימינא ואתכלילו ביה וכד אתכלילו בסטר שמאלא אתכלילו ברזא דמים דנטיל בימינא ובג"כ כתיב מים חמש זמנין וכו' היינו כי אור מסטרא דימינא רומז על התפשטות החסד כי גבי אור לא מצינו שום התחלקות אף שגנזו הקב"ה לצדיקים אכן נכלל כל הבריאה במאמר הראשון של ויהי אור טרם שגנזו משא"כ מים הוא בסטרא דשמאלא שרומז על גבורה כי גבי מים מצינו בתורה התחלקות כדכתיב (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וגו' ויבדל בין המים וגו' ובין המים וגו' אמנם זאת התחלקות בעצמו שיש הבדל בין מים למים הוא ג"כ רק מצד האומות שיש מצדם חילוק והבדל בין מים העליונים למים התחתונים אבל מצד ישראל אין באמת שום חילוק והבדל כלל כי מצד עבודת ישראל הוא הכל מים עליונים כמבואר והארה כזאת איך שאין שום התחלקות מצד ישראל נתעורר ביומא שביעאה דחג לזה איתא בזוה"ק (שם צו לא.) בהאי יומא אסתיימו דינא וכו' כי זה היום נקרא יום הערבה שהוא חלקו של דוד המלך וענין ערבה מבואר בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא וכו' ואקרון ערבי נחל וכו' היינו שערבי נחל רומזין על תשוקה כזו שנראה בזה העולם שאינו מוציא פירות כדאיתא בגמרא (מנחות כז.) על ערבה שאינו מוציא פירות וכן איתא במדרש רבה (אמור ל) שאין בה לא טעם ולא ריח ותשוקה כזאת הוא מדתו של דוד המלך שהיה מוסר תמיד להש"י אפילו הטובת הנאה מעבודתו והיה נראה בזה העולם שמכניס עצמו תמיד בעבודות כאלו שאין באפשרי לגמור אותם ועל הגוון היה נראה אשר מעולם לא גמר כל מה שהתחיל ועל עבודה כזו רומז ערבה שאינו מוציא פירות:
1
ב׳אמנם ע"ז כתיב (ישעיה לד) ישושום מדבר וציה ותפרח כחבצלת וגו' היינו כי מי שמביט היטב בעומק הפנימי רואה בטוב שבאמת לא היה אצל דוד המלך שום דבר שהתחיל שלא יגמור אותה אפילו בעולם הזה כי באמת איך יתכן שקדושת ערבה לא יהיה מוציא פירות הלא אפילו על אילני סרק שהיה במקדש איתא בגמרא (יומא לט:) שהיו מוציאין פירות אלא באמת זה שערבה אינו מוציא פירות הוא רק על הגוון לעיני בשר וכן היה נראה לעיני בשר על דוד המלך שמכניס עצמו לדברים כאלו שנקראו בזה העולם מדבר וכו' שאינו מוציא פירות ואינו גומר שום דבר אבל באמת ישושום מדבר וכו' ותפרח כחבצלת. אולם מפאת זה בעצמו שהיה בכחו ניצוח כזה להכניס עצמו בדברים כאלו שנראה על הגוון בזה העולם שלא יתכן כלל לגמור אותם יכולין להוכיח מפורש אשר הש"י שוכן בקרבו ומזה יש בו כ"כ תקיפות עצום ועל תקיפות כזאת רומז יום הערבה ולזה איתא בכתבי האריה"ק ז"ל אשר ביום הערבה יתעורר מלחמת גוג ומגוג כי גוג הוא לגמרי ההיפך מדוד המלך כי אותיות דוד רומזין דלית ליה מגרמיה כלום וע"ז רומז אות ד' והוא"ו רומז על חיבור שמנהיר לו הש"י מפורש שיכיר זה החיבור בתפיסתו כי כיון שמכיר היטב דלית ליה מגרמיה כלום לזה מאיר לו הש"י מפורש החיבור שיש לו עמו ומנחיל לו כל הטובות ובכל זאת אמר עוד דוד (תהילים ק״ט:כ״ב) כי עני ואביון אנכי וכדאיתא בירושלמי שאחר כל הגבורות והנפלאות שפעל דוד המלך היה אומר (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וע"ז רומז הד' השני משא"כ גוג הוא ההיפך כי אות ג' מורה שנדמה לו שיש לו כל הכח וכענין שנאמר אצל נבוכדנצר (דניאל ה׳:כ״ג) ועל מרא שמיא התרוממת וגו' אכן מי שמתפאר עצמו שיש לו מצדו כח מראה לו הש"י לפעמים שזה הכח הוא ממנו יתברך ועל זה רומז האות וא"ו שבשמו שמראה לו הש"י רשע מדוע אתה מתפאר עצמך במה שאינו שלך הלוא כל כחך הוא שלי ומצדך אין לך כלום בכל זאת הוא אוחז בשלו ואומר עוד כחי ועוצם ידי וגו' ועל זאת החוצפה רומז אות ג' השני שבשמו שעומד תמיד בחוצפה כלפי שמיא ובגודל עקשות לומר שמצדו יש לו כל הכח וכל התקיפות אכן מהארת יום הערבה חלקו של דוד המלך שמוסר תמיד להש"י אף הטובת הנאה מעוצם עבודתו מגיע לגוג ולכל אותן הנוטלין בחוצפה כח ותקיפות לעצמם כל מיני התבטלות. ועוד זאת שמתעורר ביום הערבה כל השבע קלין שאמר דוד על המים כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקונא סט קיב) ועל אלין שבע אתמר כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' היינו שאלו השבע קלין רומזין על המוצא פי ה' הכמוס וגנוז בכל הדברים שבעולם ומהוה ומחיה אותם. והנה איתא בזוה"ק (שלח קסח:) קלין דאורייתא וצלותא דאלין סלקין לעילא ובקעין רקיעין היינו כי כל מי שמביט בהם היטב יכול להכיר שאין שום תפלה חוזרת ריקם אכן איתא שם בזוה"ק אבל קלין אחרנין דלא סלקין ולא אתאבידו וכו' היינו שאינו נראה בהם שום תיקון ח"ו ואינון תלת קול חיה בשעתא דאיהו על קלביטא וכו' קלא דב"נ בשעתא דנפק נשמתא מיניה וכו' קול נחש בשעתא דפשיט משכיה וכו'. והנה בראש השנה נתעורר ע"י קול שופר קול חיה בשעתא דאיהו על קלביטא וע"י הקול משם המפורש היוצא מפי כה"ג ביוה"כ נתעורר קול דב"נ בשעתא דנפק נשמתא וכו' וביום הערבה נתעורר גם קול נחש בשעתא דפשיט משכיה כי קלא דנחש הוא כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקונא נט פט) והנחש היה ערום מכל וגו' דלכולהו עביד לבושין וליה לא עבד וכו' וזה רומז על התרחקות ההסתר היותר חזק מאד אכן דוד המלך היה מכיר גם בהתרחקות חזק כזה הקלא פנימאה המהווה אותו כדכתיב (תהילים ק״ג:י״ט) ומלכותו בכל משלה וכדכתיב (תהלים קמד) רוח סערה עושה דבר וכמבואר בזוה"ק (פנחס רכז:) והאי איהו רוחא דאסעיר גופיה דב"נ מה דכפף ליה אליהו תחותוי וסליק לעילא ביה הה"ד ויעל אליהו בסערה וכו' היינו יען שאליהו היה מכיר היטב שאף בסופה וסערה מנהיג ג"כ רק הש"י לבדו לפיכך כפיף סערה תחותוי וכן הכיר ד"ה איך שמלכותו בכל משלה וברא הכל לכבודו ואין בעולם לבוש אף הרחוק ביותר שלא יתפשט ממנו כ"ש אכן לעורר אף במקום רחוק כזה איתא ע"ז בזוה"ק (שלח קסט.) קלא דנחש לא אתער לגבי קלא דב"נ האיך יתער במחאה כד מחי ב"נ מחאה אתער קלא דנחש וכו' וזהו דאיתא בזוה"ק (צו לב) בהאי יומא מסתיימי דינא ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא וכו' והוא כדאיתא במדרש (בהעלתך) משה היה משתמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו כי ד"ה היה מעורר גם ממקום הרחוק מאוד את הקול פנימאה ולעורר בזה המקום הרחוק כ"כ הנקרא קלא דנחש את הקול פנימאה זאת א"א כ"א ע"י מחאה בארעא היינו ע"י עבודת ערבה שחובטין בקרקע וזהו שדוד מנגן ביד כי עבודת ערבה הוא חלקו של דוד המלך שהיה יכול להפיל את עצמו כ"כ מרחוק עד שנאמר עליו (ישעיהו נ״ג:ט׳) ויתן את רשעים קברו והוא בין פושעים נמנה וגו' שהיו מוסר אפילו הטובת הנאה מעבודתו בחזרה להש"י ולזה נקרא בר נפלי כדאיתא בגמ' (סנהדרין צז) בר נפלי קרית לי' א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת היינו כי לפי הנראה היה צריך לקרותו בר קימה כדכתיב ביום ההוא אקים וגו' מ"מ נקרא בר נפלי על שם סוכת דוד הנופלת שרומז על גודל כחו של דוד המלך שהיה מפיל עצמו תמיד למקום הרחוק ביותר למען שיוציא גם משם כבוד שמים וכמבואר בזוה"ק (תצא רעט.) ובזמנא דנוקבא פתיחא כל מאן דהוה נפיל תמן לא הוה סליק ומשיח בן דוד נפל תמן וכו' ובגין דא אקרי משיח בר נפלי וכו' ויען שיש בכחו להפיל עצמו כ"כ מרחוק ולמסור הכל להש"י לכך יש ג"כ בכחו להעלות גם הלבושים הנופלים במקום הסתר הרחוק ביותר ולהראות גם בהם תיקון:
2