סוד ישרים, הושענא רבה י״דSod Yesharim, Hoshana Rabba 14
א׳(שמואל ב ז׳:י׳)
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה וגו':
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה וגו':
1
ב׳הענין בזה שהמקום של ישראל הוא כענין שאמרו חז"ל (במדרש בכמה דוכתי) הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו היינו שאורו ית' אינו מתלבש במדה מיוחדת דוקא אלא בהתלבשות מהתכללות כל המדות כי התלבשות האור במדה מיוחדת בקביעות זה נקרא עולמו מקומו ובאמת אין העולם מקומו אלא הקב"ה הוא מקומו של עולם ולכן יש בכל פעם השתנות במדות וככה ממש צריכין ישראל להיות נמשכין תמיד אחר רצונו ית' בכל פעם כפי שמאיר רצונו ית' ולא לאחוז במדה מיוחדת בקביעות והמשכה כזאת הוא עיקר המקום של ישראל וזהו ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו הוא כדאי' בגמ' כנטיעה זו שעושה פירות היינו כשאדם נוטע כך בקביעות בלבו שיהיה נמשך תמיד אחר רצונו ית' אזי יצמח סביביו כל מיני התרבות. ושכן תחתיו היינו שלא יצטרך להיות נע ונד ממקום למקום לחפש הצטרכותו אלא תחתיו במקומו ומצא כל מה שנצרך לו כי אם שיהיה הישראל מחוסר איזה דבר אזי יהיה נחשב זאת לחסרון כביכול במלכות שמים. ולא ירגז עוד היינו כי רוגז הוא העדר הנייחא וזהו בא מסיבת העקשות שמתעקש האדם וחפץ דוקא שיתמלא אצלו זאת הכלי שהוא מעמיד מצדו ובאמת הנפש לא תמלא לעולם לפיכך נעדר הימנו הרוח נדיבה ואינו בנייחא אבל כאשר האדם נמשך תמיד אחר הנהגת רצונו ית' ואינו חפץ להעמיד מצדו שום כלי אזי אין בו שום רוגז ולבו תמיד בנייחא. ולא יוסיפו בני עוולה לענותו כאשר בראשונה וגו' היינו כי בני עולה הם העוברי רצונו ית' המכסים את הפנים כדאי' בגמ' כ"ז שעמלק בעולם כאלו הכנף מכסה את הפנים ועל זה אמר הכתוב ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו' וזה רומז על יום הערבה כי הושענא רבה רומז על זאת הישועה שביום זה נגמרו הפרים שהיו מקריבים בז' ימי החג נגד שבעים אומות להורות שכל קיום הויות העו"ג מוכרח לילך דרך עבודת ישראל כי רק ישראל מכירים בעבודתם את רצון הש"י המהווה אותם וגם את הכ"ש המתפשט מהם שלא מדעתם אף שהם בעצמם לפי תפיסת דעתם עומדים לגמרי בההיפך מכבוד שמים מ"מ מכירין ישראל את הכ"ש המתפשט גם מהם בעל כרחם שלא בטובתם למעלה מתפיסת דעתם ולכן הם בתפיסתם יתבטלו לגמרי והכ"ש המתפשט מהם יהיה נשאר בקרב ישראל כמו שמצינו אצל המן וסנחריב בשעתם שבדעתם היו מחרפין ומגדפין ועכ"ז התפשט מהם כ"ש מאבדתם וזה הכ"ש נשאר בקרב ישראל וע"ז מרמז יום הושענא רבה שיתבטלו כל העכו"ם וזהו דאי' בכתבי האר"י הק' ז"ל הושענא רבה הוא נגד גוג וגוג הוא הקליפה של כל העכו"ם כי קליפת גוג הוא לעומת דוד המלך כי הד' של דוד מורה דלית ליה מגרמיה כלום והוא"ו מורה על החיבור שיש בו עם אורו ית' להמשיך אצלו כל ההשפעות והד' האחרון מורה אף שנותן לו הש"י כל ההשפעות מ"מ מכיר היטב שאין לו בהם מצדו כלום ורק הכל הוא מצד רצונו ית'. וגוג הוא ההיפך לגמרי כי הג' מורה שיש לו כל השפעות כי ג' רומז על השפעה כדאי' בגמ' (שבת) גומל יהיב והוא"ו מורה שלפעמים מראה לו הש"י שלא יתגאה כ"כ כי הוא אינו רק מקבל והג' שבסוף מרמז כאשר הוא רואה שהוא רק מקבל אז אומר שהש"י מוכרח להשפיע לו כי כיון שחפץ הש"י להשפיע לזה הוא מוכרח לבראו כדי שיהיה כלי לקבל השפעתו יתי' וזהו דאי' בגמ' (ע"ז ג) שהאומות יאמרו תנה לנו מראש ונעשנה והקב"ה משיב להם שוטים וכו' מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' והא אמר רבא המצטער פטור וכו' בעוטי מי מבעטי. היינו שהאומות יאמרו מאחר שהש"י ברא גם אותם א"כ יתן ג"כ להם את התורה ויהיו ג"כ נמשכין תמיד אחר רצונו ית' לזה מנסה אותם הש"י במצות סוכה וזה הבירור הוא רק בידו ית' כי בוחן לבות הוא רק הש"י לבדו והוא יודע תעלומות לב שאף שישראל ג"כ יוצאים מן הסוכה אז כי המצטער פטור מסוכה בכל זאת בעוטי לא מבעטי ואדרבה שישראל עושים בזה היציאה ג"כ רצונו ית' כי מאחר שכל חפץ לבבם של ישראל הוא רק לעשות רצונו ית' לכן כאשר מראה להם הש"י לפעמים שרצונו לשבות מהפעולה של מצוה ולצאת מן הסוכה מוכן הישראל לקיים גם בהשביתה את רצונו ית' ויש לו נייחא מהיציאה של הסוכה כמו מהכניסה כי גם בהיציאה מקיים מצות סוכה אבל האומות כאשר מראה להם הש"י לשבות מהפעולה של מצות סוכה ולצאת ממנה אזי בעוטי מבעטי ואינם יכולין להסכים על השביתה כי כאשר ישבתו מפעולה יהיה מוכח מזאת השביתה שהש"י אינו מוכרח לפעולתם ואין לו צורך בכל הוויתם משום זה מבעטים וממילא נתברר שאין בחפצם כלל להתמשך אחר רצונו ית' וכל חפצם בזה שאמרו תנה לנו מראש ונעשנה הוא רק כדכתיב (משלי י״ח:ב׳) לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. וההארה מזה הבירור נתעורר בזה היום של ערבה שהוא חלקו של ד"ה ובו יהיה נגמר הבירור של האומות ואז יהיה מפלתו של גוג ולכן נקרא יום הערבה הושענא רבה להורות על ישועות רבות וחזקות המתעוררים בזה היום מכח עבודתו של דוד המלך הנקראת ערבה כי על ערבה אמרו ז"ל (מד"ר אמור ל) שאין בה לא ריח ולא טעם וזהו מורה שמסלק האדם מאתו אפילו הטובת הנאה מיגיעת עבודתו כמו שאמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על מאי דאי' בגמ' (ב"ק סא) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שהיה מוסר להש"י בחזרה גם הטובת הנאה מעבודתו ולכן נקרא ד"ה בר נפלי כדאי' בזוה"ק (תצא רעט.) ובגין דא אקרי משיח בר נפלי וכו' היינו משום שיכול כ"כ לצמצם ולהשפיל א"ע עד שאומר ולבי חלל בקרבי לזה כנור דדוד מנגן מאליו היינו שיש בכחו לעורר כל הדברים הנופלים בעומק ההסתר ולהופיע בהם כל הישועות וזהו דאי' במדרש (בהעלתך) מ"ר בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו כי בר"ה אז מתחיל אורו ית' לבוא בהתלבשות הבריאה לכן מוכרח האדם לעמוד אז בקול פשוט של שופר ולתקוע להורות על התיצבות כל הבריאה בחזרה נוכח הש"י פב"פ ואח"כ יוה"כ רומז על בטוחות חזק שלא יפסיד שום דבר מהאור ע"י התלבשות עוה"ז וזהו ענין חצוצרות כדאיתא בגמ' שהן עשוין חצירות חצירות לרמז שהקול פשוט אינו הולך בחזרה דרך ישר אלא שמתעכב דרך החצירות וזהו מורה על גודל בטוחות שאף אחר שיתעכב האור בהתלבשות לבושי עוה"ז בכל זאת לא יפסיד האור אפילו כחוט השערה וזהו נקרא בזוה"ק במילולא היינו כמו שנאמר (עקב) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ומוצא פי ה' הוא הקול פנימאה הנמצא בכל הדברים ומחיה אותם וע"ז המוצא פי ד' רומז במילולא וזהו דאי' בזוה"ק (צו לא:) ת"ח הני שבע קלין תליין במלא דפומא בשאר יומי שתא והשתא לא תלינן אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה וכו' היינו כי מזה היום מתחיל בעובדא כי הושענא רבה נקרא יום הערבה חלקו של דוד המלך שעליו נאמר ודוד מנגן ביד היינו שהוא מראה בעבודתו את אורו ית' גם בהלבוש הגשמי ולאו דוקא ששוכן בו פי ה' אלא כלומר שהגוון והלבוש מהלחם הוא בעצמו פי ה' ומשום שנתעורר בזה היום אור גדול כזה לכן נקרא הושענא רבה ולעורר יקרות כזה הוא רק ע"י פעולה גשמית כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.) קלא אתער בתר קלא זינא בתר זיניה ועל דא ביומא דר"ה קול שופר אתער קול שופר אחרא וכו' כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וקרי ליה לזיניה כדין אתער ההוא קלא דנחש לאתבא לזיניה וכו' וזה הוא חביטת הערבה בקרקע וע"ז רומז בזוה"ק (צו לא:) והשתא לא תליין אלא בעובדא ואנן עובדא קא בעינן ולא מלה בגין דבזמנא דא מברך לכל שתא ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא וכו' דהא בהאי יומא מסתיימי דינא ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא וכו':
2