סוד ישרים, הושענא רבה י״זSod Yesharim, Hoshana Rabba 17
א׳והנה יום הערבה הוא חלקו של דוד המלך שמסר אפילו טובת הנאה מעבודתו להש"י ועל עבודה כזו רמזו בגמרא (ב"ק סד) ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא היינו שמסר את עצמו כ"כ לגמרי להש"י עד שלא ביקש אפילו טובת הנאה שיאמרו דבר הלכה משמו ורצון בעבודה כזו נקרא ערבי נחל שאין בה לא טעם ולא ריח כדאיתא במדרש רבה (אמור פ' ל') היינו שמוסר האדם כל הטובת הנאה מעבודתו ועל זה הענין איתא בזוה"ק (קדושים פה:) ומאן דתיאובתי' למלעי באורייתא וכו' לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלה סלקא וקוב"ה חדי בהאי מלא וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלה ואיתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל וכו' ובטח לא מיירי הזוה"ק ממי שאינו יודע איך לייגע עצמו בדברי תורה אלא הזוה"ק מיירי מאיש המייגע עצמו בכל כחו בדברי תורה ואחר כל יגיעתו מבין שאי אפשר להשיג תכליתו לזה יש בלבו גודל געגועים ותשוקה ורצון להשיג אותם והולך תמיד עם אלו הגעגועים ובכל זאת אינו יכול להשיג הדברי תורה כי המה למעלה מתפיסתו ועל זה איתא שם בזוה"ק לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלא סלקא וקוב"ה חדי וכו' היינו כי עיקר היקרות הוא באמת בזאת התשוקה ובאותן הגעגועים כי אלו דברי תורה שיצאו כבר בהתגלות תפיסת אדם אי אפשר שיהיה בהם כ"כ יקרות מאחר שכבר נגבלו ונצמצמו בהתפיסה ובמה נחשב כל תפיסת האדם הלא מצער הוא וגם אחר שבא הדברי תורה בהתגלות השגת התפיסה יכול לעורר נגדם קיטרוג משא"כ התשיקה והרצון שיש לאדם להשיג ד"ת זאת הוא בלא גבול כלל ונמצא בזה עיקר היקרות כי מה שהוא ברצון וכמוס בעומק הלב אי אפשר שיתעורר נגד זה שום קיטרוג וזה הרצון נוגע בשורש העליון שהוא למעלה הרבה מהשגת התפיסה של זה העולם ובוקע כל ההסתרות. ועל זה התפלל דוד המלך (תהלים קיט) הוריני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב היינו שילך תמיד עם זה הרצון כי זה הרצון בוקע כל ההסתרות מן האדם ועל רצון כזה רומזין ערבי נחל וביום הערבה נתעורר זה הרצון וזהו דאיתא בזוה"ק (צו לב.) בהאי יומא אסתיימו דינא ובגין כך בעינא לבטשא לון בארעא ולסיימא לון דלא משתכחו דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' בהאי יומא כתיב (תולדות ח) וישב יצחק ויחפור וכו' מהו וישב אלא יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא ויצחק קיימא וכו' והיא כדאיתא ג"כ בזוה"ק (ויחי רכו:) ומאן הוא ראש השנה דא יצחק דאקרי ראש וכו' היינו כי בר"ה נתעורר החשד הראשון שעליו נאמר (תהלים כ"ה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וכשנתעורר רב חסד כזה אזי מרוב גודל התפשטותו א"א שיהיה בו הכרה להבריאה כי זה החסד הוא כמאמרם ז"ל (תענית ז') מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים וכו' א"כ איזה הכרה יתכן בהתפשטות החסד כזה לכן בר"ה יתיב יצחק ברישא וכו' כדאיתא שם ומאן הוא ר"ה דא יצחק וכו' היינו כי יצחק מגביל ומצמצם במדת גבורתו את התפשטות החסד לבל ילך כ"כ בגודל התפשטות אף לרשעים כי אם שילך בצמצום ובאורח ישר רק לצדיקים אכן כמו בעת התפשטות החסד אז הוא מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים כך הוא ג"כ בעת הצמצום הוא נמי צמצום לכל היינו שאפילו זה האדם שמגיע לו זה החסד בשורת הדין מוכרח ג"כ לסבול מעט ולטעום מזה הצמצום של יצחק אבינו וזהו הענין שנקראו כל ההשפעות ג"כ גבורות כדאיתא בגמרא (שם) למה נקרא שמם גבורות גשמים מפני שיורדין בזעף היינו שהולכים בצמצום חזק וזה הוא הכל עד יום הערבה אבל מיום הערבה ואילך הוא כדאיתא בזוה"ק (צו לב) בהאי יומא אסתיימי דינא וכו' היינו כי בזה היום אומר הש"י שכבר סבלו ישראל די והותר מגבורות הצמצום ואינם צריכין עוד לטעום משום צמצום בעולם כי כבר נקבע בלבות ישראל הכרה טובה בחסדו יתברך אף שילך אצלם בכמה התפשטות וכדאיתא בזוה"ק (שם) וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל וכו' היינו כי ערבי נחל רומזין שישראל מכירין היטב למסור בחזרה להש"י אפילו הטובת הנאה מעבודתם שאינם חפצים כלל לקבל טובת הנאה מזה שיהיה נקרא פעולת עבודתם על שמם וכל עבודתם הוא כענין שאמרו ז"ל בגמרא (ב"ק שם) על דוד המלך ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא ואדם כזה שמוסר א"ע כ"כ להש"י עד שאין בחפצו כלל שיהיה נקרא יגיעת עבודתו על שמו ממילא מאמין לו הש"י ג"כ להפקיד אצלו כל השפעות טובות עם גודל התפשטות בלי צמצום כלל כי מאחר שאינו מתגאה האדם מהם ומכיר היטב שרק הש"י הוא עדיין בעה"ב עליהם א"כ אף אם הם תחת ידי זה האדם יהיו ג"כ נקראין היטב לי הכסף ולי הזהב כי לא יצאו עדיין מרשות הש"י ומחוברים עדיין במקורו יתברך שאף שהם ביד זה האדם מ"מ לא נפרדו מן המקור על ידו והארה כזו הוא חלקו של דוד המלך שחלקו של דוד המלך הוא להופיע אור אף בהדומם וע"ז איתא במדרש תנחומא (בהעלתך י') משה משמש בחצוצרות ויהושע בשופרות ודוד מנגן ביד היינו כי לעורר את האור כ"כ מרחוק אף בהדומם היינו שגם הגוף הגשמי יסכים להכניע א"ע תחת עבודתו יתברך צריכין לעשות עבודה בפעולה ממש וזהו ודוד מנגן ביד וע"י זאת ההארה נתעוררו כל הצעקות הנראין לעיני האדם שנאבדין ת"ו שאיתא עליהם בזוה"ק (שלח קסח.) קלא דהדרא בעינא למנדע וכו' כי אותם הצעקות שנראה שאינם נענים נדמה שהם נאבדים ח"ו ומראה דוד המלך בזה שמנגן ביד שאין שום קול של ישראל נאבד ח"ו עד היכן שהקול היותר רחוק הנקרא קלא דנחש איתא נמי שם בזוה"ק (שלח קסט.) שנתעורר ע"י פעולה כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (צו לב.) בהאי יומא מסתיימי דינא ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא וכו' ובזאת הפעולה מראה האדם שגם הגוף מסכים אף בלא דעתו להכפף ולהכניע א"ע תחת עבודתו ית' ועי"ז מנהיר הש"י להאדם שכל הלבושים המה משורש רצונו יתברך:
1