סוד ישרים, הושענא רבה ט״זSod Yesharim, Hoshana Rabba 16
א׳(שמואל ב ז׳:י׳)
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה וגו'. ענין מקום הוא כמאמרם ז"ל הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו והוא כדאי' בחגיגה מקומו ליכא מאן דידע ליה וכו' היינו שאין האדם מכיר את מקומו כי אם היה מכיר את מקומו היה מכיר מקומו של הקב"ה היינו שהיה יודע את המכוון שיש להקב"ה עמו וזה המכוון שיש להש"י בכל פרט נפש נקרא מקומו וליכא מאן דידע ליה כי עם כל פרט נפש מישראל יש להש"י מכוון מיוחד ואם היו מכיר האדם את זה המכוון שעל זה המכוון הוריד אותו הש"י לזה העולם אזי היה יודע ג"כ מפורש החיבור שיש לו עם הש"י וע"ז אמר הכתוב ושמתי מקום לעמי לישראל היינו שיהיו מכירין החיבור שיש להם עם הש"י. ונטעתיו היינו כמו נטיעה שמצמיח תמיד פירות אף שכח הצמיחה נעלם בקרקע מ"מ מפאת החיבור שיש להנטיעה בהשורש מוציא תמיד פירות. ושכן תחתיו היינו כי מסיבת זה שאין האדם מכיר את מקומו לזה אינו יכול לשכון בנייחא רק מחפש בכל הצדדים אנה ואנה אולי ימצא מרגוע לנפשו. וזהו כענין דאי' במדרש רבה (ויקהל פ"ד) והנפש לא תמלא משל לבת מלך שנשאת לעירני אפילו נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה למה מפני שהיא בת מלך כך הנפש לא תמלא למה מפני שהיא מן העליונים וכו'. ולהבין זאת הלא לפני הש"י אין באמת שום חילוק מהעליונים לתחתונים כי מלא כל הארץ חסדו ומלא כל הארץ כבודו וכמו שיאמר א"ז מו"ר הג' הק' זצללה"ה שבמזמור הללו את ה' מן השמים וגו' לא נאמר המים אשר מתחת לארץ כמו שמחשב שם המים אשר מעל השמים משום בעת שמהללים להש"י נחשבים המים התחתונים ג"כ עניונים והמים אשר מתחת לארץ נקראים ג"כ מים אשר מעל השמים. וא"כ מדוע הנפש לא תמלא אף אם שהיא מן העליונים. אמנם זה שהנפש לא תמלא ואינה שוכנת בנייחא הוא ג"כ רק מפאת ההעלם שאינה יודעת את מקומה כדאיתא (שם) מקומו ליכא מאן דידע ליה שאם היה מכיר האדם וידע את מקומו היינו המכוון שיש להש"י עמו בפרט כלומר שהיה מכיר לידע לאיזה כבוד שמים ברא אותו הש"י והורידו לזה העולם אזי היה ושכן תחתיו ולא היה צריך לחפש מרגוע ונייחא במקומות הרחוקים אלא תחתיו במקומו היה מוצא כל מיני נייחא. ולא ירגז עוד היינו כי עיקר הלב רגז נמשך מזה שאין האדם על מקומו כדאיתא בגמ' (נדרים כב) ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב וכו' אכתי לא עבר ירדנא וכו' הרי אף שבאמת הוא שם רק ההארה מזה המקום שעתיד הש"י להנחיל לישראל מ"מ לא היה נמצא שם לב רגז כלל כי עיקר הלב נמשך להאדם רק כשאינו על מקומו וממילא לא יוסיפו בני עולה לענותו וכו' כי כל הקטרוג המתעורר על האדם הוא רק מחמת שאינו על מקומו אבל כשיהיה כל אחד על מקומו המוכן לו כדכתיב ושמתי מקום לעמי וגו' אזי לא יהיה עוד שום פתחון פה לקטרג כלל וזהו ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו' והנה זה המקום הנאמר עליו ושמתי מקום מתחיל הש"י לבנותו בישראל ע"י מצות זה החג שהוא כדאיתא בגמרא (סוכה א') צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שישראל לא יהיו עוד משוקעים בשום מדה מה שאין אות בכח שום אומה ולשון כדאיתא בגמרא (ע"ז ג) שהבירור האחרון יהיה מצות סוכה והאומות יבעטו בסוכתם ויצאו משא"כ ישראל אף שמשתוקקים תמיד לכנום לסוכה לקיים מצות הש"י מ"מ כשמראה להם הש"י רצונו לצאת מן הסוכה אזי מוכנים המה תו"מ לצאת ממנה בלי עיכוב וזהו דאיתא בגמרא (ע"ז שם) ישראל לא מבעטי היינו כי אינם משוקעים בשום דבר לאחוז אותה בקביעות אלא שעיקר אחיזתם בכל הדברים הוא רק כפי הארת הרצון ית' המתלבש בתוכם כך המה נמשכין אחר אותו הדבר וזהו המצוה של זה החג צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. והנה בכל יום מימי החג היו מקיפין את המזבח פעם אחת כו' וזאת ההקפה רומז על לעתיד שאז יהיה כדכתיב נקבה תסובב גבר כי המזבח רומז על כל העבודות חזקות של ישראל והיום מקיפין שבע פעמים וכו' היינו כי אלו השבע פעמים הם נגד השבעה קולות שאמר ד"ה על המים ואלו הקולות הם המוצא פי ה' המחיה את כל הדברים שבעולם ולזה עד יום הערבה היו מקיפין במצות כי המצוה כולל אור יותר הרבה מכפי בהירות הכוונה היקרה ביותר שיכול האדם להשיג בתפיסתו אכן מצינו בגמרא (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. ולכן ביום הערבה אחר שהיו מקיפין בהמצות שבע פעמים ונתעוררו השבעה קולות שאמר דוד על המים שהם המוצא פי ה' הנמצא בכל הדברים על ידי זה נתעורר ג"כ ממילא האור הגנוז והכמוס בהמצות וזה האור נקרא תורה לזה יכולין אח"כ להקיף בהתורה:
ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה וגו'. ענין מקום הוא כמאמרם ז"ל הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו והוא כדאי' בחגיגה מקומו ליכא מאן דידע ליה וכו' היינו שאין האדם מכיר את מקומו כי אם היה מכיר את מקומו היה מכיר מקומו של הקב"ה היינו שהיה יודע את המכוון שיש להקב"ה עמו וזה המכוון שיש להש"י בכל פרט נפש נקרא מקומו וליכא מאן דידע ליה כי עם כל פרט נפש מישראל יש להש"י מכוון מיוחד ואם היו מכיר האדם את זה המכוון שעל זה המכוון הוריד אותו הש"י לזה העולם אזי היה יודע ג"כ מפורש החיבור שיש לו עם הש"י וע"ז אמר הכתוב ושמתי מקום לעמי לישראל היינו שיהיו מכירין החיבור שיש להם עם הש"י. ונטעתיו היינו כמו נטיעה שמצמיח תמיד פירות אף שכח הצמיחה נעלם בקרקע מ"מ מפאת החיבור שיש להנטיעה בהשורש מוציא תמיד פירות. ושכן תחתיו היינו כי מסיבת זה שאין האדם מכיר את מקומו לזה אינו יכול לשכון בנייחא רק מחפש בכל הצדדים אנה ואנה אולי ימצא מרגוע לנפשו. וזהו כענין דאי' במדרש רבה (ויקהל פ"ד) והנפש לא תמלא משל לבת מלך שנשאת לעירני אפילו נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה למה מפני שהיא בת מלך כך הנפש לא תמלא למה מפני שהיא מן העליונים וכו'. ולהבין זאת הלא לפני הש"י אין באמת שום חילוק מהעליונים לתחתונים כי מלא כל הארץ חסדו ומלא כל הארץ כבודו וכמו שיאמר א"ז מו"ר הג' הק' זצללה"ה שבמזמור הללו את ה' מן השמים וגו' לא נאמר המים אשר מתחת לארץ כמו שמחשב שם המים אשר מעל השמים משום בעת שמהללים להש"י נחשבים המים התחתונים ג"כ עניונים והמים אשר מתחת לארץ נקראים ג"כ מים אשר מעל השמים. וא"כ מדוע הנפש לא תמלא אף אם שהיא מן העליונים. אמנם זה שהנפש לא תמלא ואינה שוכנת בנייחא הוא ג"כ רק מפאת ההעלם שאינה יודעת את מקומה כדאיתא (שם) מקומו ליכא מאן דידע ליה שאם היה מכיר האדם וידע את מקומו היינו המכוון שיש להש"י עמו בפרט כלומר שהיה מכיר לידע לאיזה כבוד שמים ברא אותו הש"י והורידו לזה העולם אזי היה ושכן תחתיו ולא היה צריך לחפש מרגוע ונייחא במקומות הרחוקים אלא תחתיו במקומו היה מוצא כל מיני נייחא. ולא ירגז עוד היינו כי עיקר הלב רגז נמשך מזה שאין האדם על מקומו כדאיתא בגמ' (נדרים כב) ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב וכו' אכתי לא עבר ירדנא וכו' הרי אף שבאמת הוא שם רק ההארה מזה המקום שעתיד הש"י להנחיל לישראל מ"מ לא היה נמצא שם לב רגז כלל כי עיקר הלב נמשך להאדם רק כשאינו על מקומו וממילא לא יוסיפו בני עולה לענותו וכו' כי כל הקטרוג המתעורר על האדם הוא רק מחמת שאינו על מקומו אבל כשיהיה כל אחד על מקומו המוכן לו כדכתיב ושמתי מקום לעמי וגו' אזי לא יהיה עוד שום פתחון פה לקטרג כלל וזהו ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו' והנה זה המקום הנאמר עליו ושמתי מקום מתחיל הש"י לבנותו בישראל ע"י מצות זה החג שהוא כדאיתא בגמרא (סוכה א') צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שישראל לא יהיו עוד משוקעים בשום מדה מה שאין אות בכח שום אומה ולשון כדאיתא בגמרא (ע"ז ג) שהבירור האחרון יהיה מצות סוכה והאומות יבעטו בסוכתם ויצאו משא"כ ישראל אף שמשתוקקים תמיד לכנום לסוכה לקיים מצות הש"י מ"מ כשמראה להם הש"י רצונו לצאת מן הסוכה אזי מוכנים המה תו"מ לצאת ממנה בלי עיכוב וזהו דאיתא בגמרא (ע"ז שם) ישראל לא מבעטי היינו כי אינם משוקעים בשום דבר לאחוז אותה בקביעות אלא שעיקר אחיזתם בכל הדברים הוא רק כפי הארת הרצון ית' המתלבש בתוכם כך המה נמשכין אחר אותו הדבר וזהו המצוה של זה החג צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. והנה בכל יום מימי החג היו מקיפין את המזבח פעם אחת כו' וזאת ההקפה רומז על לעתיד שאז יהיה כדכתיב נקבה תסובב גבר כי המזבח רומז על כל העבודות חזקות של ישראל והיום מקיפין שבע פעמים וכו' היינו כי אלו השבע פעמים הם נגד השבעה קולות שאמר ד"ה על המים ואלו הקולות הם המוצא פי ה' המחיה את כל הדברים שבעולם ולזה עד יום הערבה היו מקיפין במצות כי המצוה כולל אור יותר הרבה מכפי בהירות הכוונה היקרה ביותר שיכול האדם להשיג בתפיסתו אכן מצינו בגמרא (סוטה כא.) מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. ולכן ביום הערבה אחר שהיו מקיפין בהמצות שבע פעמים ונתעוררו השבעה קולות שאמר דוד על המים שהם המוצא פי ה' הנמצא בכל הדברים על ידי זה נתעורר ג"כ ממילא האור הגנוז והכמוס בהמצות וזה האור נקרא תורה לזה יכולין אח"כ להקיף בהתורה:
1