סוד ישרים, שמיני עצרת ז׳Sod Yesharim, Shemini Atzeret 7
א׳ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ביאר בזה אאמו"ר הג' ה"ק זצל"ה שכל היכא דכתיב והיה ביום ההוא רומז על יום שמיני עצרת כי שמיני עצרת מרמז על העתיד. והענין הוא כי איתא בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש של שבע נימין ושל ימות המשיח משמונה נימין ושל עולם הבא על עשר נימין היינו כי עשר מדרגות הציב השי"ת בהשפעת האור עד בואו אל תפיסת אדם וכנור של מקדש משבע נימין מורה על כל העבודות ההיקף שבעה שבעוה"ז ואחר שמברר אדם א"ע בכל עבודות מהיקף ז' שהם בהבנת תפיסתו מגיע לשלש ראשונות שהם למעלה מתפיסת הבריאה ונגד אלו השלש ראשונות אומרים ישראל שלש פעמים קדוש להורות בזה שהשי"ת מראה להאדם אני ולא אתה ע"ד שמצינו גבי ר"י (שבת ק"ס) שאמר לתלמידו א"כ דלא ידענא לפרושי טפי מינך מה בין לי ולך ככה הוא הענין מהשלש פעמים קדוש שאנו אומרים נגד שלש ראשונות שמראה השי"ת להאדם אחר עבודתו בהיקף שבעה מאורו הגדול שהוא למעלה הרבה מתפיסת זה ההיקף. אכן מחמת גודל תשוקת אדם לעלות בעבודתו ולהשיג גם אותן השלש מערב השי"ת את האור עליון מאלו השלש עם האור העבודה שבתפיסת אדם שיתאחדו ביחד בזווג גמור וזה הגבול שנזדווגו ביחד ונקרא שמיני עצרת המרמז על ימות המשיח שאז יהיה כל אדם מכיר את האור עליון בהבנת תפיסתו בכל הלבושים היינו לא שיפתח השי"ת אז התחדשות כזה מה שלא היה בתפיסת אדם מעולם שום קו וצפוי אלא שהישועה שיפתח אז השי"ת יהיה דווקא באותן המקומות בעצמם שישראל היו סובלים מהם מקודם והיה מקוים ומצפים לישועה שם יהיו רואים כל הישועה ע"ד הכתוב באשר אתה עמל היינו באותו הסבלנות בעצמו שהיו מלפנים יגעים ועמלים בו כענין דאיתא בגמ' (סנהדרין ) כשיעמדו בתחית המתים במומן יעמדו שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה כך יהיה מנהיר השי"ת את האור בהדרגה כדי שיכירו ישראל בתפיסתם כל הפסיעות שהיו סובלים בהם וע"י זה יכירו ישראל את עצמם היטב ועל זה רמזו ז"ל טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת ממלא חפנים עמל אלו שבעת ימי החג היינו כי שבעת ימי החג רומזין על כל העבודות מהיקף שבעה ובשמיני עצרת מראה השי"ת טוב מלא כף נחת. ונחת הוא הפירוש העברה כלומר שמעביר את האור מעולם העליון לתפיסת עוה"ז בגודל הדרגה וזה השביל והמעביר מעולם לעולם נקרא נחת כי צריכין לעבור בו בניחותא ובהדרגה כדי שיכירו את תפיסתם הקודמת ולא יתבטלו בינתים וכענין שהיה גבי אדם הראשון קודם החטא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פג.) שהיה אז בכחו לעבור מעולם לעולם בלי שום התבטלות בינתים כך הוא זה הגבול הנקרא כף נחת ששמיני עצרת מרמז עליו. וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה שם) לית שמיני אלא מגו שבעה היינו כי העולה מההיקף שבעה הוא ביום השביעי תשבות כד' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות שיהיו שובתין כל הפעולות בעת שמתברכין יומין עלאין וע"י זאת השביתה נתבררו כל הפעולות שהיה בהם רצון ה' כי בטח אין הצווי לשבות מהבל וריק רק מפעולות יקרים שהיה בהם רצון ה' כי אם לא היה פועל בששת ימי המעשה לא היה מכיר לשבות בעת שמתברכין בו יומין עלאין. ולזה מבואר הזוה"ק (אמור צד:) אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול אמאי חול וכו' היינו א"כ הם ימי חול גדולים מימי השבת כי בימי חול יכולין לברר וללקט אור מתוך החושך משא"כ בשבת שאין בו שום בירור כלל ומבאר האר"י הק' ז"ל שבאמת אותן הפעולות שכבר חתם עליהם השי"ת המה גדולים במעלה הרבה יותר מהשביתה של שבת אמנם אין בזה העולם שום פעולה מבוררת שיחתום עליה השי"ת לכן יש לע"ע מעלה בהשביתה של שבת יותר מהפעולות של ימי החול וזה הוא הכל בההיקף שבעה אבל בההיקף שמיני שמורה על הזווג האמיתי מאורו ית' עם פעולת אדם אז יש עיקר היקרות בהפעולות ועל זה הזווג מרמז ש"ע הבא לאחר שבעת ימי החג ולזה לא מצינו בתורה שום טעם על זה החג כמו בשער החגים שכתוב בתורה טעם מפורש על כל חג על סכות נאמר כי בסכות הושבתי וגו' ועל פסח נאמר בתורה ג"כ טעם ועל חג העצרת לא נאמר שום טעם רק עצרת תהיה לכם להורות שכל מה שישראל מעצרים א"ע בו מעשיית מלאכה זה הוא רק מצדם אבל באמת מצד השורש נזדווגו שפיר אז כל הפעולות שלהם עם אורו ית' ולכך קראו חכמינו ז"ל חג השבועות ג"כ עצרת כי אז מאיר ג"כ מזה האור ולכך זה היום שנגמר בו ההיקף שבעה ונקרא יום חיבוט חריות ומקיפין בו שבעה פעמים במצות להורות שכל כמה שהיה בכח ישראל לברר בתפיסתם את כל הפעולות היו מבררים והנשאר מה שאין עוד יד תפיסתם מגיע לברר נעשה מזה אור המקיף להגין על ישראל למעלה מתפיסתם ואחר שנגמר זה ההיקף שבעה מתחילין בליל ש"ע להקיף בתורה להורות שכבר חקק וקבע השי"ת את האור מפעולת המצות בעומק לבבם של ישראל ונעשו מזה תורה והחילוק הוא כמבואר (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא וכו' ועל אותה אהבה המתעורר בשמיני עצרת נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו וכמבואר בגמ' (שם כא) מאי בוז יבוזו לו אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר"י דבי נשיאה אלא כהלל ושבנא וכו' א"ל תא ונעריב וליפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' היינו כי על אהבה כזה שהוא למעלה מהתפיסה ואין בה להאדם מצד תפיסתו שום חיבור אינו שייך לומר כלל בוז יבוזו לו כי על אהבה כזאת נאמר בעשותך נוראות לא נקוה ואין מזה להאדם שום נייחא כי עיקר הנייחא גבי האדם הוא מאור כזה שהוא מכיר עדיין א"ע בו כי יש לו לזה האור קו מתחלתו כד' באשר אתה עמל היינו בזה בעצמו שהיה סובל מלפנים ואח"כ כשמנהיר לו השי"ת הישועה אזי מגיע ללבו של אדם גודל נייחא כד' מי גר אתך עליך יפול וביארו ז"ל מי גר אתך בעניותך היינו כשיעזור השי"ת להאדם בהדרגה באותו העניות והסבלנות שהיה אצלו מלפנים אזי זוכר עדיין ימי ענותו ומרגיש היטב התענוג מישועתו ית' אבל כשנתעלה האדם בעשירות שלא בהדרגה אז אינו מכיר א"ע כלום כי שוכח בתפיסתו הקודמת כי נתחלף כל תפיסתו ואינו מרגיש כלום בהתענוג שלו ולכך כתיב מי גר אתך עליך יפול היינו מזה שסבל האדם בעד כבוד שמים בעת עניותו בעת החושך ואח"כ כשיהיה השי"ת מנהיר לו אז יהיה האדם מכיר היטב את מקומו שקנה לעצמו בעת עניותו בזמן החושך כי מי שסבל יותר בעד כבוד שמים בזמן ההסתר והחושך יקנה מקום עליון ביותר ועל אהבה כזאת שהאדם מכיר א"ע בה שייך לומר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ועל אהבה כזו מרמז שמיני עצרת שנקרא טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ז' ימי החג ובאמת צריך להבין זאת וכי ח"ו ז' ימי החג עמל ורעות רוח אלא הענין הוא כמבואר בתקוני זוה"ק (תיקון ס"ט) כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר והזר הקרב יומת וכו' שבע הבלים אינון וכו' ומאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומיה ומלביה ידע לכוונא בשכינתא עלאה דכל הבלים מינה תליין ומתלבשין בשכינתא תתאי דכליל שבע שמהן וכו' היינו כי בהשבע הבלים שאמר קהלת מבאר שלמה המלך כל הסדר שהציב השי"ת בזה העולם להאדם לקנות על ידו ויכולין להפסיד ח"ו ג"כ ועל זה הסדר איתא בזוה"ק (בראשית כב:) אני אמית ואחיה וגו' אני אמית ואחיה בספירין אחיה מסטרא דימינא חיי' ומסטרא דשמאלא מותא וכו' אני אמית בשכינתא למאן דאיהו חייב ואני אחיה בה למאן דאיהו זכאי וכו' ואאמו"ר הגה"ק זצלל"ה ביאר בזה מאמרם ז"ל בגמרא (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם שלא נברא וכו' אלא נוח לאדם שלא וכו' כי באמת טוב לו להאדם שנברא כי מאחר שהוא יתברך חפץ להיטיב וכאשר ברא את האדם בטח ידע בבירור שיגמור האדם בכי טוב אך שאינו נוח להאדם מצדו לכנוס למקום ספק והסתר כי מתירא ומפחד אולי יפסיד ח"ו וזהו הענין משבעה הבלים שאמר קהלת כד' (במדרש קהלת) כאדם ששופת שבע קדירות זו למעלה מזו והבל של עליונה אין בה ממש היינו שהבריאה נתרחקה כ"כ מאור עד שדומה להבל של עליונה שאין בה ממש כי אורו יתברך נתעלם בהתלבשות כל פעם ביותר עד שנדמה בתפיסת אדם שנסתר כמעט המקור ח"ו לגמרי כי תפיסת הבריאה נעתק ונתרחקה מהמקור כמאמרם ז"ל בגמרא (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי שר עולם אמרו היינו כשבא האור בתפיסת זה העולם נזקן ונתיישן האור במסכים ואלו המסכים נקראים שבעה הבלים שבהם יש להאדם כל הסבלנות מהברורין והעבודות שאינו נוח להאדם להכניס א"ע באלו היגיעות ובאמת בימי שלמה שאז היה קיימא סיהרא באשלמותא היו מכירין אז גם בהמסך האחרון את שורש המקור יתברך כי זה היה כל עבודתו של שלמה המלך להופיע אור בכל שבעה הבלים להכיר גם בהבל האחרון הנקרא שם במדרש הבל עליונה שאין בה ממש אפילו בו יהיו מכירין את כל בהירות האור משורש המקור יתברך וכדאיתא בגמרא (ר"ה כא:) בקש קהלת להיות כמשה היינו שכל מגמת חפצו של שלמה המלך היה להאיר הבהירות של משה בכל הלבושים והמסכים ועל זה איתא בתקוני זוה"ק (תקונא תליסר ליום ח') דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה וכד מתחברן כלא כאחד שלמה אתהפך למשה וכו' היינו שכל כמה שיברר אדם א"ע בשבעה הבלים שאמר קהלת שהם דרגין דשלמה אזי יהיה מכיר בעצמות הדרגין דשלמה כל עוצם הבהירות של משה רבינו וזהו שאיתא שם כל מאן דלא ידע באלין הבלים וברזא דלהון עליה אתמר וכו' היינו מי שאינו עובד ואינו מברר בהם אזי אינו מכיר כלל בהשורש ונקראים אצלו אלו שבע הבלים עמל ורעות רוח אבל מאן דידע באלין הבלים כד אפיק לון מפומיה ומלביה ידע לכוונא בשכינתא עלאה וכו' היינו שמכיר בכל שבע הבלים את האור משורש המקור דכל ההבלים מינה תליין ומתלבשין בשכינתא תתאה דכליל שבע שמהן אב"ג ית"צ וגו' וזהו השם מ"ב דסליק ולא נחית כמבואר שם ועל אותה הכרה מרמז שמיני עצרת שהוא טוב מלא כף נחת ואחר שמגיע האדם בעבודתו לזה המלא כף נחת אזי מכיר למפרע שבלתי העמל ורעות רוח מז' ימי החג המרמזים על כל העבודות מהיקף שבעה שהיה אצלו מלפנים לא היה יתכן לו כלל להגיע לזה המלא כף נחת כי דוקא ע"י עמל ורעות רוח של ז' ימי החג היינו ע"י עבודה בשבעה הבלים יכולין להגיע למלא כף נחת של שמיני עצרת כד' בזוה"ק (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה ואלו השבעה הבלים מרמזים על שם מ"ב דסליק ולא נחית כי חסר בו אות השביעי כידוע ואות השביעי רומז תמיד על עבודת אדם ובשם מ"ב יש שבע שמות וכל שם בן ששה תיבות וחסר תיבה השביעית לרמז שרק ע"י עבודת ישראל יהיה נגמר כביכול תכלית השלימות ובלתי עבודת ישראל כביכול אין שום שלימות אבל כשישראל משלימים בעבודתם המלכות שמים ומגיעים לטוב מלא כף נחת אזי זה השם בעצמו הוא סליק ונחית:
1