סוד ישרים, יום א' דפסחSod Yesharim, The First Day of Pesach

א׳ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן וגו'. איתא במכילתא (בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' הנה זה הי' להם מצוה ראשונה שחוץ לגוף. ומילה הוא מצוה ראשונה שבגוף. ועל אלו שתי המצות איתא בזוה"ק (בא ל"ה:) מילה רחמי ופסחא דינא. וביאור הענין כדאיתא בגמ' (חגיגה י"ב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם הי' מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו וכו' אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו' היינו כי כמו שהשי"ת הוא אין סוף ובלתי גבול כן צריכים כל המאמרים שלו להיות באין סוף ובלי גבול לזה הי' העולם מרחיב והולך. אכן יען שהרצון ית' הוא שיהי' לכל נברא ונברא גבול עד פה תבא. לכן הי' המאמר השני די כדי שיהי' להבריאה גבולים. ולפי הנראה הוא פלא הלא המאמר השני הוא נמי מאין סוף ובלתי גבול ואך יתכן שיהי' בגבול. אמנם המאמר די הוא באמת ג"כ בלי גבול וכל הגבול הנראה בו הוא רק על הגוון למראה עיני בני אדם. אולם באמת למה הי' צריכין למאמר השני הלא השי"ת הוא כל יכול להציב גבולים תיכף במאמר הראשון ואי משום השגת תפיסתנו שאין יתכן להיות גבול מבלתי גבול הלא כן הי' יכול השי"ת להציב לנו תפיסה שיכול להיות גבול. מבלתי גבול. אכן אם הי' כל זאת תכף בהמאמר הראשון לא הי' עוד שום אופן בהשגת הבריאה שיכירו איך שבאמת הם כל הנבראים בלי גבול. וכל עיקר תכלית המכוון מהרצון ית' שאמר והי' העולם הוא רק שע"י עבודת אדם בהיקף הגבול שלו יהי' יכול לראות איך שבאמת הוא הכל בלי גבול ולכן הי' המאמר הראשון בלי גבול והי' העולם מרחיב והולך ואח"כ הי' הגערה והמאמר השני די. היינו שיהי' תפיסה להבריאה שהכל הוא בגבול ועי"ז יהי' מקום להאדם שלא יתפשט א"ע יותר מדאי וע"י עבודתו וצמצומיו יזריח לו השי"ת מהמאמר הראשון שהוא בלי גבול וכמו כן הוא בכל פרט נפש אדם שנטבע בו מיום הוולדו חשק ורצון להתפשט עצמו יותר מדאי ולכן צוה השי"ת מצות מילה מצוה שבגופו היינו במקום שיכול להתפשט עצמו ביותר שם יצמצם עצמו ביותר ויאמר די להתפשטותו וכפי מה שמצמצם האדם א"ע כך מנהיר לו השי"ת מאורו שהוא בלי גבול. וזה הוא כוונת הזוה"ק מילה רחמי וכל מה שהאדם קובע בלבו זה הצמצום ביותר כך מקנה לו השי"ת כח יותר להרחיב ולהגדיל קדושתו עד שכל הטובות הנמצאים בהעכו"ם נדבקים בו והמה נאבדו ונתבטלו וזה הוא ופסחא דינא מצוה שהוא חוץ לגופו להורות שיכנוס אליו כל הטובות שמבחוץ ועל זה מורה החודש ניסן שמזלו טלה שרומז על רוב השפעה כדאיתא בגמ' (חולין פ"ד:) למה נקרא שמן עשתרות שמעשרות את בעליהן. ואמר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבזה המין יש המשכה גדולה שנמשכין זה אחר זה וכמו שרמזו ז"ל בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון שמשך את המשכוכות קנה את כל העדר וכו' וזה רומז בהקדושה שיש אור ישר מהשי"ת עד תפיסת אדם והשפע יורדת באור ישר לתפיסת אדם ובזה החודש הוא הצירוף משם הוי' אתוון כסדרן "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ומצרים עובדין לטלה היינו שעובדין לזה הכח והעמידו אותו לדחלא דלהון ואומרים שהשי"ת מוכרח להשפיע להם טובות מאחר שחפץ להתלבש בלבוש מלכות ואין מלך בלא עם על כן המה מחויבים המציאות ח"ו ולכן נאמר משכו וגו' וכמבואר במכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה:

ב׳וזהו נמי שהכתוב מזהיר למשפחותיכם היינו במקום שתראה סדר ואור ישר לא תסתכלו רק על גוון הלבוש מזה הסדר אלא לעומק הפנימי מזה הסדר ובפנימית רואים מפורש שאין שום הכרח כלל אצל השי"ת רק הכל ברצון הפשוט אף שהשכל של תפיסת אדם מחייב כן שאין מלך בלא עם אמנם זה השכל הוא ג"כ רק שכל נברא מצד תפיסה הנמוכה של אדם אבל באמת מצד השי"ת הוא מלך אף בלא עם כמאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא ומצדו ית' לא הי' מוכרח לכל הבריאה כדאיתא בתנא דבי אליהו אתה הוא עד שלא בראת עולמך ואתה הוא משבראת עולמך וכו' וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רל"ט.) אצל קרבנות רעותא דקרבנא מטיא עד אין סוף בכל זאת עיקר העבודה הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (זבחים מ"ו:) לשם השם וכו' לשם מי שאמר והי' העולם וכו' היינו לרצון הבורא ית' שרצה בהוית העולם ובאלו הלבושין כי לאין סוף שהוא אתר דלא אתיידע לא שייך עבודה אלא שאנו עובדים לשם הנחת רוח מי שאמר ונעשה רצונו כלומר שאנו עושין זה העבודה לפי שהוא צוה וכך הוא רצונו באלו הלבושים ע"כ אנו עובדין אותו באלו הלבושים. אבל באמת השי"ת מצדו אינו צריך לכל אלו הלבושים. ולכן אנו מתחילין היום לומר טל. אף שלפי הנראה הי' צריכין לומר היום גשם שמורה על פעולת אדם כי זה החודש רומז על השפעות השי"ת באור ישר לתפיסת אדם ואתוון כסדרן וזה מורה שהשי"ת נותן מקום לפעולת אדם. וענין טל מורה כדכתיב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. (מיכה ה׳:ו׳) ולפי הנראה הי' צריכין לומר טל שמורה על שלולת פעולת אדם בתשרי כי בחודש תשרי הם האתוון למפריע וזה נמי מורה על שלולת הפעולות אכן כשמנהיר השי"ת לישראל באור ישר אזי רואים מפורש שישראל נקשרים באתר דלא אתיידע שהוא למעלה הרבה מהעבודה ששם הוא כמו שנאמר אם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב ל״ה:ז׳) ולזה אומרים היום טל שהוא בלי פעולת אדם:

ג׳איתא בגמ' (תענית ד'.) אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן שנאמר ויבא כגשם לנו וכו' והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל וכו' ולהבין מדוע באמת לא שאלו כנסת ישראל על טל. אכן כנסת ישראל לא הי' יכולין לשאול על טל כי טל מורה על שלולת פעולת אדם ומזה אין לב האדם בנייחה כי רצון האדם הוא בשפע כזו שבא לו ביגיע כפו וכמאמרם ז"ל במדרש (קהלת ד') רעותא דבר נש דמתקרי' דלעי ונגס וגם רצונו הוא שיהי' לו הכרה בהשפע שהוא יגיע כפו. וכמו שזורע האדם איזה מין וכשיצמיח לו אותו המין שזרע יש לו נייחא מזה שמכיר שזה בעצמו שזרע מצמיח לו משא"כ כשנצמח לו מין אחר אינו בנייחה כי אינו אותו המין שזרע ולכן כנסת ישראל מצדה בקשה ויבא כגשם לנו היינו שתענה אותנו כפי עבודת פעולתנו שנהי' מכירים בהשפע שהוא מחמת יגיע כפינו אכן כמו שאנו רואים שנדמה להאדם שמן המחשבה בא להרצון שבלב אבל באמת הוא להיפך שבהעלם הוא ואד יעלה מן הארץ שמתחלה עלה אתערותא מן הלב להמוח כדאיתא בזוה"ק (צו כ"ח:) ואח"כ בא בחזרה מן המחשבה שבמוח להרצון שבלב. אף כאן התפלה שלהם הי' לפי דעתם והבנת תפיסתם לזה לא הי' מתפללים רק ויבוא כגשם לנו. שהעני' יהי' לפי יגיעת עבודתם אבל הקב"ה השיבה אהי' כטל לישראל היינו שכל עבודת יגיע כפיך נמשך ג"כ מחמת שישראל עלה במחשבה במקום עליון כזה אשר שם הוא אהי' כטל לישראל אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם ועל דרך הכתוב בעשותך נוראות לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳):

ד׳איתא בגמ' (שבת קי"ח.) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל מדינה של גיהנם וכו' ובזוה"ק (אמור צ"ה.) אמר ר' אבא הכי הוה עביד ר"ש בזמנא דסליק סעודתא דשבתא מסדר פתורא ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי וכו':

ה׳הנה כתיב ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' (שמואל ב ז׳:י׳) מקום הוא כשמכיר האדם שהשי"ת הוא מקומו של עולם. היינו אף שלפי סדר השתלשלות הבריאה מדרגה אחת מחייב אחרת וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה'.) גדול ה' ומהולל מאד וגו' אימתי אקרי קב"ה גדול. בעיר אלהינו וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו' היינו אף שצריך לאמרו ביום ראשון שהוא מדת הגדולה הראשונה שבמדות מ"מ עיקר הכרה במדת הגדולה הוא ביום שני כי אם לא הי' רק מדת החסד לבד הי' נראה כאלו מטבע כך ולא הי' מי שיכיר מדת חסדו ית' ובשני יען שיש בו מדת ההיפך מדת הגבורה עי"ז אנו מכירים מדת החסד לזה אומרים בשני גדול ה' וגו' אמנם כל זה הוא רק לפי תפיסת אדם אבל מצד השי"ת אין באמת שום הכרח כמו שהציב השי"ת תפיסה כזאת כך יכול להציב להבריאה תפיסה אחרת אכן מרצונו הפשוט הציב תפיסה כזו שיהי' סדר השתלשלות וכל אחד יחייב את השני ושיהי' שבת תתאה ושבת עלאה ודוקא ע"י עבודה בשבת תתאה יתכן לעלות לשבת עלאה ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ע"כ הציב השי"ת רצון כזה שכל גדולתו יהי' ניכר דוקא בעיר אלהינו וכמבואר בזוה"ק (שם) אימתי אקרי גדול בעיר אלהינו בשעתא דכנסת ישראל בהדי' וכו' היינו ע"י עבודת ישראל דוקא יהי' ניכר גדולתו ית' ומי שהוא עובד השי"ת ומכיר גדולתו ית' רואה שפיר שהשי"ת הוא מקומו של עולם וכל הסדר שבעולם הוא באמת רק רצון הפשוט בלי שום הכרח ח"ו וממילא יש לזה האדם המכיר זאת מקום אצל השי"ת ועל זה איתא בזוה"ק (פקודי ר"ס:) מאי מעשה מרכבה דא שם מלא ואדם דרכיב עלייהו וכו' וכד אשתלים דא בדא כדין ה' אלהים שם מלא וכו' ואדם הוא יעקב אבינו דלית לי' מגרמי' כלום שכל מדתו הוא כדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות) יעקב ידע לי' מגו דרגא דתפארת דאיהו כליל מחסד ופחד ואקרי אמת ואחיד בה הה"ד תתן אמת ליעקב וכו' ואיך יכול להיות שניהם ביחד שהם שני הפכים כי לפי הנראה הוא חסד ופחד שני הפכים אם לא ע"י גבוה משניהם המאחד את כל המדות ולזה הוא מדתו מדת אמת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב שהוא חותמא דגושפנקא דמלכא כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצ"ז.) שיורד לתוך כל העולמות ומאחד כל המדות ועי"ז מראה החיבור שיש לכל המדות עם הרצון העליון ית' שהוא למעלה מכל המדות לכן הוא תפלתו תפלת ערבית דלית לה נמי מגרמי' כלום רק כנגד אברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב כי האברים ופדרים שלא נתאכלו נראין לעיני האדם שאין להם עוד שום תיקון מאחר שלא הי' יכולין לכלול באש של המזבח לזה מראה יעקב אבינו בלילה לאחר שנתאחדו שתי המדות בוקר וערב ואיך יכול להיות חיבור בין אלו שתי הפכים אם לא שהשי"ת שוכן ביניהם ומחבר ומאחד אותם ומצד השי"ת אין שום דבר משולל תיקון לכן אותן האברים והפדרים מהשני תמידין של בוקר וערב שלא נתאכלו מבערב יש להם תיקון בלילה שקרבין והולכין כל הלילה וזאת מראה יעקב אבינו בתפלת ערבית של ימי החול. אבל בשבת מראה זאת יעקב אבינו עוד מקודם הלילה בעת סעודה שלישית שבאמת הוא טוב מעיקרו כי בשבת תתאה זורח משבת עלאה ובהשורש הכל טוב מעיקרו לכן נקרא סעודה זו על שם יעקב אבינו אף שאז הוא זמן מנחה השייך ליצחק אבינו כדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ד:) אתערותא דאתער קב"ה ליצחק וקם ודאין וכו' וההוא שעתא בעי בר נש לאזדהרא בצלותא דמנחה וכו' אכן יעקב אבינו מראה אז בסעודה שלישית שישראל טובים הם מעיקרם ושורשם וזה הוא בשבתות של כל השנה אבל כשחל שבת במעלי יומא טבא או ביו"ט אז נתאחדו הקדושה שישראל מקדשי' לי' בהקדושה דקבוע וקיימא מצד השי"ת. ממילא גם בלא הסעודה שלישית וזהו כוונת הזוה"ק (שם) בזמנא דסליק סעודתא דשבתא מסדר פתורא ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי:

ו׳משכו וקחו לבם צאן למשפחותכם וגו' ומבואר במכילתא (בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' והוא כענין שאיתא בזוה"ק (פנחס רמ"ט:) מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין וכו' ובזוה"ק (אחרי ע'.) עשר זיינין חכמות אלין נחתו לעלמא וכלהו אסתאבו במצרים בר מחד דאתפשט בעלמא וכו' בשעתא דהוו מקרבין להון על גבי חקלא ובי' הוו מתכנשין כל אינין זיינין בישין וחמא לון כגוונא דשעירים כלהו מליין שערא וכו' היינו שכל עבודתם הי' לזה המקום שנדמה להם אשר משם נמשך להם כל ההשפעה כמו שמצינו (ירמיהו מ״ד:י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת שמים והסך לה נסכים חסרנו כל וגו' היינו שהי' נדמה להם אשר משם נמשך להם כל השפעתם וזהו ענין ע"ז של מצרים שהי' עובדים לצאן שנקרא עשתרות שמעשרות את בעליהן כי בצאן יש בטבע גודל המשכה שימשכו זו אחר זו לזה נקרא משכוכית בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון המשך במשכוכית קנה כל העדר כלא מאי משכוכית עזי דמסגי בריש עדרא ובגמ' (שבת ע"ז.) למה מסגי עיזי ברישא. כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא היינו כי יען שהרצון הקדים ית' מברייתו של עולם הי' בלי שום אתערותא דלתתא לזה נקרא זה הרצון מצד הבריאה חושך וזהו שע"ז של מצרים הי' צאן היינו שנמשכו תמיד אחר החושך שהוא כברייתו של עולם ברישא חשוכא אמנם שאין בחפצם שיהי' הדר נהורא ע"י אתערותא דלתתא מפאת עבודתם כי אם כל חפצם הוא להתפשט במחשוך כל מעשיהם ולילך בלי אור לכן נאמר לישראל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכמבואר שם מאי משכו וכו' משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין וכו' היינו שיקבלו ישראל רק את עיקר המכוון מזה החושך קדמאה ויכירו שכל המכוון מזה שהוא ברישא חשוכא רק למען שיהי' ניכר מסיבתו יותר האור בהבנת תפיסתם כי אור אינו ניכר אלא מתוך החושך כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז.) לית נהורא אלא מתוך חשוכא לזה כתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' וכמבואר בזוה"ק (בא מ':) אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' ובזוה"ק (אמור ק"ב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וכו' היינו שבעשור מתחיל השי"ת להופיע את האור בתפיסת אדם לזה צריכין ישראל בו ביום ליקח שה את תועבת מצרים כדאיתא בזוה"ק (פנחס ר"ג:) אימרא דאיהו פסחא אמאי אלא בגין דכתיב הן נזבח את תועבת מצרים וגו' דחלא דמצראי ואלהא דילהון אקרי תועבת מצרים וכו' והי' זובחים אותו בארבעה עשר כי חמשה עליי' דמלכא הוא (זוה"ק אמור שם) להורות שמזה החושך בעצמו שהוא ברישא חשוכא שהאומות נמשכין אחריו לילך בחושך מקבלים ישראל ממנו כל האור בתוך תפיסת דעתם נמצא שישראל עושין מצאן של ע"ז צאן של מצוה וזהו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הפסוק (משלי ט״ו:י״ט) עצל כמשוכת חדק היינו כי העכו"ם יען שהם נמשכין תמיד אחר חושך לזה המה כמשוכת חדק כי לב האדם אינו שובת אפילו רגע וכאשר יצא לבו מכלל כעס בא בלבו מחשבת תאוה וזהו כמשוכת חדק אבל ישראל שהולכים תמיד באור תפיסתם עליהם נאמר ואורח ישרים סלולה וכמבואר במדרש (שה"ש) מוציא אדם מלבו טפה של לצנות נכנס בלבו טפה של דברי תורה וזהו וקחו לכם צאן של מצוה ולכן נצטוו ישראל על זה הקרבן באסיפת זקנים וגם נאמר בו למשפחותיכם להורות שיקבלו השפעתו ית' בלי שום הסתר פנים רק באור תפיסתם ובהארת פנים כמאמרם ז"ל אנו אין לנו אלא הארת פנים:

ז׳ועל זה הענין נאמר (ישעיהו כ״ו:י״ט) הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך היינו כי כל ההשפעות נקראים בשם גשם כדכתיב (ירמיהו י״ד:כ״ב) היש בהבלי גוים מגשימים אכן הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (תענית ז'.) גשם בין לצדיקים בין לרשעים היינו שגשם יורד באין מעצור הגם שעל טל איתא נמי בגמ' (תענית ג':) דלא מעצר אמנם חילוק יש כדאיתא שם בגמ' טל דברכה מעצר היינו כי טל רומז על רצון הבהיר בלי שום התלבשות הגם שהרצון ית' נפעל תמיד אף ע"י רשעים אכן אין להם שום חלק בו כי נפעל על ידם בלי דעתם רק כמעשה אצטבא בעלמא וטל כזה אינו טל דברכה אבל על ישראל נאמר טל אורות טלך כי גבי ישראל נפעל הרצון ית' באור תפיסת דעתם וזה נקרא שפיר טל דברכה דמעצר שהוא רק לצדיקים ועל טל כזה רומזין ט"ל ימים שהי' ממיתת משה רבינו עד ביאת הארץ להורות שהרצון ית' נכנס בהלבושים של ישראל כדאיתא בזוה"ק (חקת קפ"א:) הנך שוכב עם אבותיך וקם לאנהרא לסיהרא וכו' היינו שהרצון הבהיר של מרע"ה נתלבש בקרב כל ישראל וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה שמות) דלה דלה לנו וישק את הצאן דלה גמטרי' ט"ל היינו שמשה רבינו דלה ומלקט הנקודות הקדושות הנמצאים בכל המקומות הרחוקים ומכניסם בקרב ישראל ואיתא שם נמי י' ה' ו' בגמטרי' ט"ל היינו כי ה' תתאה רומז על מלכות שמים ואותיות י' ה' ו' שגמטרי' ט"ל רומזין שעיקר הרצון ית' הוא שהכבוד מלכות שמים יתפשט דוקא ע"י הלבושים של ישראל ואיתא שם כוז"ו אותיות שאחר הוי' גמטרי' ט"ל וזה הוא הטל שעתיד להחיות בו את המתים כמו שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך היינו כי יען שישראל הולכים תמיד בעבודה כפי אור תפיסתם עד מקום שכח ידם מגעת לכך יתעורר אצלם האור גם בלבושים הרחוקים מאור תפיסתם ועל אור כזה רומז האחורים דשם הוי' הנקרא שם חילוף הוי' גמטרי' ט"ל:

ח׳משכו וקחו לכם צאן וגו' ואיתא במכילתא בא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה כתיב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה (משלי ט״ו:י״ט) וביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה כי הלב לא יוכל להיות פנוי ממחשבות ורצונות אף רגע אחת וכאשר יסור מלבו מחשבות תאוה יבוא ללבו מחשבות כעס וכדומה וכל דרכו הוא כמשוכת חדק ולעולם יצרך לסגף עצמו ועבודה וקודם שיסור מלבו דבר אחד יבוא ללבו דבר אחר שאינו הגון. אבל אורח ישרים סלולה היינו כשיתמלא הלב רצון ישר מהשורש אז יתהפך הלב תמיד לטוב להיות שהישועה הזאת הי' בלא זמנא כדאי' בזוה"ק היינו שלא ע"י עבודת ישראל רק מעתיקא כדכתיב ואת ערום וערי' וגו' שלא הי' לישראל אז אפילו כת התפלה להתפלל להשי"ת ומה תעשה לשמך הגדול עד יהושע אצלו התחיל זה הכח לצעוק מה תעשה לשמך הגדול כמבואר במקומו כי הישועה של יציאת מצרים הי' בלי שום אתערותא דלתתא כענין התחלת בריאת עולם שהי' בלי שום אתערותא דלתתא רק כמו שנאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ"ה) כדאיתא בזוה"ק (במדכר ק"כ:) על המזמור של נפילת אפים שנאמר בו זה הפסוק זכור רחמיך ה' וגו' בגין כך לא אית בי' וא"ו כי וא"ו אילנא דחי' הוא וכו' היינו המשכת חיים הוא ע"י אתערותא דלתתא מפאת עבודת אדם ובהתחלת בריאת עולם איזה עבודת אדם הי' שייך אז אלא שכל המשכות חיים הי' אז רק מצד זכור רחמיך ה' וגו' לזה לא נאמר בזה המזמור אות וא"ו ומבואר עוד בזוה"ק (שמיני ל"ח.) זכור רחמיך דא יעקב וחסדיך דא אברהם כי מעולם המה ומעולם נטיל לון קב"ה וסליק לון לעילא ועביד מנייהו רתיכא קדישא לאגנא על עלמא ובגין דהוו מעולם הוא דכור לון לאגנא על עלמא ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי הה"ד עוררה את גבורתך וכתיב ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו' ודא הוא יצחק דאסתלק מהכא ר' חייא אמר זכור רחמיך ה' וחסדיך אלין אינון יעקב ואברהם דבעינן להון לאגנא עלן. אבל יצחק למעבד קרבין קיימא ובגיני כך לא בעינון לי' לגבייהו וכו' היינו כי יצחק הוא מדת הגבורה וגבורה מורה על צמצום ע"י עבודת אדם ואז לא הי' עדיין גבורות יצחק שמורה על עבודת אדם כי זכור רחמיך ה' הוא מצד עתיקא ובעתיקא לית תמן גבורות כדאיתא בזוה"ק בהאי עתיקא לית שמאלא כלל וכל ענין מדת הגבורה שייך רק אחר שנתלבש האור בהספירות כמבואר בתקוני זוה"ק כי כאשר נתלבש האור ובא בהמדה נתצמצם האור בגבול המדה. אמנם עיקר הכלי לקבל אור הוא הצמצום ממדת הגבורה וע"י הצמצום מגלות מצרים נתהוו אצלם כלי גבורה לזה נצטוו משכו וקחו לכם צאן היינו שימשיכו את האור ולקבלו בסדר הדרגה כפי הכלים שיש להם מצדם כי אורו ית' הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (פסחים ח'.) למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה וכמבואר שם זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ר' פפא אמר האי בעית והאי לא בעית רבינא אמר האי משך נהורא והאי מיקטף איקטופי ולזה צריך האדם לילך מאד בהדרגה כדי שיהי' בכחו להמשיך זה האור אצלו. ולכן הי' הפסח הראשון כדכתיב למשפחותיכם מה שלא מצינו כן בפסח דורות והוא כי למשפחותיכם מורה על סדר הדרגה המבורר מאוד ולזה הפסח הראשון שהי' אז הסדר מבורר מאד בגודל הדרגה בבהירות עצום נתעורר נמי גם אח"כ בכל פסח דורות שלא יהי' צריכין עוד למשפתותכם:

ט׳והנה בפסח נאמר קרא מפורש על גר וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' ובחג הסוכות לא נאמר קרא מפורש רק נתרבה מכל האזרח בישראל כדאיתא בגמ' והוא יען שסוכות נקרא חג האסיף וזה מורה על אחר כל עבודת אדם שאז יכול שפיר לקבל גם מבחוץ ולהכניס להקדושה לזה יכולין לרבות מרבו' דקרא גם את הגר ולהכניסו להקדושה כי באמת יש לו אחוזה בהקדושה כד' בזוה"ק (סבא משפטים צ"ה:) עלובתא איהו נשמתא קדישא כי תהי' לאיש זר דקא אתמשכת על גיורא דאתגייר יכו' אכן כל אחוזתו בהקדושה הוא רק לאחר שישראל מתפשטים הקדושה ע"י עבודתם ועל זה מורה חג הסוכות שנקרא חג האסיף. אבל בחג הפסח אז נתעורר אור עתיקא היינו שנתגלה אז השורש מישראל שעלה במחשבה גם טרם כל עבודתם ובזה האור מהשורש אין להגר שום אחוזה כמו שנאמר וירש זרעך את שער אוביו היינו שהמפתח מזה השער לקבל מבחוץ ולהכניסו בזה השער הוא רק ביד אברהם אבינו ע"ה והוא פתח זה השער כדכתיב כי אב המון גוים נתתיך (לך) וזה הוא רק ע"י עבודה יכול להיות הגר ג"כ נבנה בתוך עמי אבל בלתי עבודה אין להגר מצדו שום מקום בזה האור מהשורש המתגלה בזה החג לזה אם לא הי' נאמר קרא בהדיא לא היינו מרבים מרבוי' דקרא את הגר לזה נאמר מפורש וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' לרמז אשר באמת ע"י עבודה יכול הגר ג"כ לכנוס בזה השער והפתח שפתח אאע"ה עד שיהי' נבנה בתוך עמי (ועיין זה הענין בסוד ישרים סכות אות י"ח בסופו ובאות כ'):

י׳זאת חקת הפסח וגו' במדרש (בא י"ט) נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה ואי אתה יודע איזה מהן גדולה משל לשתי מטרונות וכו' מי גדולה ממי הפרה גדולה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר ולקחו וכו' והענין בזה כמ"ש אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הגמ' (ב"ב י"ב.) אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמי' דגברא רבה אחרינא כוותי'. אמר רבא ומאי קושיא ודלמא תרוויי' בני חד מזלא נינהו. אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרו משמי' דעקיבא בן יוסף כוותי'. ופירש רש"י ז"ל וליכא למימר בני חד מזלא שהרי ר' עקיבא חכם ממנו הרבה עכ"ל משמע מזה שלא הי' עוד חכם כוותי' דר' עקיבא בכל התנאים ואמוראים מכל חכמי הש"ס עד שאין יתכן לומר על שום חכם מחכמי ישראל בר מזלא דר' עקיבא כי ר' עקיבא הי' מדוגל בערך מעלתו הגבוה יותר מכל ישראל:

י״אוזהו שאיתא במדרש הנ"ל מי גדולה ממי. הפרה גדולה וכו' כי חקת הפסח הוא נגד דיבור אנכי ה' אלהיך שהוא כולל כל מצות עשה וזהו אורו של נשמת משה רבינו שכל עסקו הי' בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית'. וחקת הפרה הוא נגד הדיבור לא יהי' לך וגו' שהוא כולל כל מצות לא תעשה והלבוש מזה האור הוא נשמת ר' עקיבא שכל עסקו הי' בזה העולם לברר ולנקות כל רע וסוג ופסולת להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהי' לך וגו' ומה שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות וחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים היינו שהוסיף וחידש שגם זה הוא בכלל לא יהי' לך וצריכין לנקות מזה ג"כ לזה איתא בגמ' (מנחות כ"ט) בשעה שעלה משה למרום וכו' אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות וכו' תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו ר' מניין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו וכו' היינו כשראה מרע"ה ההתפשטות הדברי תורה שחידש ר' עקיבא עד שהי' דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות והושג מדרגה גבוה ועליונה כ"כ חלש דעתו מזה איך יתכן שהבא מגרים ישיג מדרגה גבוה ועליונה כ"כ יותר מכל חכמי ישראל עד שאין בהם כמותו שיהי' נחשב לבר גילו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו ר' מניין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו היינו כי הלכה למשה מסיני זה הוא המאמר אנכי ה' אלהיך וגו' שזה הוא עיקר היסוד והשורש מכל התורה ולא זכה להבהירות מזה האור של המאמר אנכי וגו' עדיין שום ילוד אשה אפילו נביא וחוזה שיהי' יודע ומכיר בהירות האור של אנכי כמרע"ה כדכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים בפנים וגו' וכדאיתא במדרש משה הי' ממליך להשי"ת אפילו בחללא דעלמא והראה שאין עוד מלבדו כדכתיב (ואתחנן ד') כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכדאיתא בגמ' (ב"ב) וכל התילי תילין של הלכות שחידש ר' עקיבא הוא רק להכיר על ידיהם היטב את המאמר אנכי כדי שיהי' בכח האדם להגיע לבהירות אור משמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד היינו למען שיכיר היטב אחדותו ית' אז נתקררה דעתו כי הבין שפיר אשר אין שום שייכת אצלו כל אלו תילי תילין של הלכות כי הוא יודע מאד בבהירות עצום את אור אחדותו ית' בלא כל אלו החדושים של הלכות וכל אלו החדושים הם שלא לצורך נגד עוצם הבהירות של מרע"ה כי מרע"ה הוא כבן אצל השי"ת וטבע הבן מחמת שמורגל תמיד ומגודל בבית אביו המלך ודר שם בתמידות לזה כל הדברים יקרים והחדושים והפלאים שרואה בבית המלך אינם נחשבים אצלו לחדושים כלל משום שמורגל בהם ובמה שמורגל האדם תמיד אינו רואה בזה שום חידוש אבל מי שאינו בן בית אצל המלך ואינו מגודל בבית המלך כשנזדמן לו לפעמים ליכנס לחצר המלך אז כל מה שרואה בעיניו הוא לחידוש אצלו כי אינו מורגל בדברים יקרים כאלו לזה מסתכל על כל דבר ודבר בבית המלך כי לפלאי פלאים יחשבו אצלו והכל הוא נגדו מלא חדושים לכן משה רבינו משום שהי' כבן המגודל בבית אביו המלך ודר בתמידות בחצר המלך והבן הוא כל מגמתו בטבע רק להכיר היטב את שורש רצון האב ואינו מסתכל רק על אותה הדבר שהוא העיקר גבי הרצון של האב אבל כל הדברים המסובבים את הרצון שעל ידיהם יכולין להכיר את הרצון מאביו המלך זה אינו מהצורך להבן ואינו כדאי לו אפילו לשום את עיניו עליהם כי לאגב ולמותרות נחשבים אצלו ולא לעיקר לזה לא הי' יתכן למרע"ה לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אבל ר' עקיבא שהי' עומד מקודם מרחוק ובא מארץ מרחק לחצר בית המלך כי הי' בא מגרים לזה כל דבר ודבר שראה בחצר המלך הי' בעיניו יקר מאוד והי' נחשב אצלו חידוש נפלא וכדי שיהי' בכח השגתו להגיע לדבר אחד כלומר להכיר אור אחדיתו ית' הי' מוכרח להסתכל בחצר המלך על קוץ וקוץ ולדרוש עליהם תילי תילין של הלכות עד שהגיע לדבר אחד שהוא הלכה למשה מסיני. וכמו שהי' בהתחלת בריאת עולם ביום שנברא אדם הראשון אזי כל עשב ועשב שהי' רואה אדם הראשון הי' נחשב בעיניו חידוש נפלא אבל אחר שהורגל בזה העולם שוב לא הי' אצלו שום חידוש כלל ככה ממש הי' החילק בין ר' עקיבא למרע"ה וכל התילי תילין של הלכות שהי' דורש ר' עקיבא על כל קוץ וקוץ זה הכל נכלל בדבר אחד שהוא הלכה למשה מסיני של מרע"ה שעל ידי אלו התילי תילין של הלכות יהי' יכולין להכיר היטב אור אחדותו ית' ולומר שמע ישראל וגו' ה' אחד ולכן כשנתברר זה למשה רבינו נתיישבה דעתו:

י״בכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' הגם שבזה האור הבהיר שנפתח בפסח אין שום מקום כלל להגר כי זה האור הוא מהשורש העליון שמנהיר השי"ת שלא בהדרגה כי אם באורח דילוג מאור עתיקא שישראל עלו במחשבה גם בלתי עבודתם. אכן כאשר פתחו ישראל בעבודתם את הנקב כחודו של מחט למשוך אצלם את האור בסדר הדרגה כפי עבודתם שוב ממילא יכול הגר ג"כ ליכנס בזה הפתח עד שיהי' נבנה בתוך עמי אבל התחלת הפתיחה מזה הנקב הוא רק בכח ישראל כי ע"י שירדו ישראל למצרים שנקרא מצר וגרון וע"י אותו ההסתר נתחלקו כ"כ לפרטים עד ששים רבוא כי מזה הזריעה שנזרעו בהסתר של גלות מצרים נצמח מהם כל הריבוי כמאמרם ז"ל במתי מעט כמה שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך וגו' ורב כמו שנאמר וגו' וכדאיתא בגמ' לא ירדו ישראל לגלות אלא כדי להוסיף עליהם גרים כדכתיב ואזרעם בעמים וגו' וזה הזריעה הי' כדי שיתחלקו לפרטים הרבה כענין מאמרם ז"ל בגמ' (ר"ה ל"א.) שחילק מעשיו ומלך עליהם כי אורו ית' הוא כדכתיב לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה וחילק כ"כ את מעשיו ומלך עליהם עד שנתפשט לששים רבוא נפשות ונראה על הגוון כמחולקים כי שני דברים לא ברא השי"ת כי אם בכל פרט נפש מישראל יש להשי"ת מכוון מיוחד אשר זה המכוון הוא השורש שיונקת ממנו אותו הפרט נפש את אורו ית' וכן יש כוונה מיוחדת בכל פרט נפש מישראל שזאת הכוונה הוא השורש לזה הנפש ומפאת זה ההתחלקות שהתחיל להתפשט לכמה וכמה פרטים נתפשט נמי ממילא מקום לגרים לזה נאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח וגו' היינו שע"י עבודה יהי' נבנה בתוך עמי אבל עיקר הפתח והשער אינו נפתח רק ע"י ישראל (ועיין סוד ישרים סכות שלהי אות י"ט ואות כ' ותמצא נחת):

י״גאיתא בגמ' (ברכות ד':) אמר ר"א כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלשה פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא מ"ט אילימא משום דאתי' בא' ב' נימא אשרי תמימי דרך דאתי' בתמני' אפין אלא משום דאית בי' פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב בי' נותן לחם לכל בשר אלא משום דאית בי' תרתי וכו' הנה מזה משמע דכל המעליותא של תהלה לדוד הוא משום דאית בי' תרתי. ואי לאו משום דאית בי' תרתי בקושטא הי' הלל הגדול משום דאית בי' נותן לחם לכל בשר יותר במעלה מפותח את ידך וזה הוא כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שמה שהצירוף מראשי תיבות של פותח את ידיך בגמטרי' הוי' אדני' זה מורה שהשפע הולכת בסדר הדרגה דרך לבושים מתפיסת אדם ע"י עבודתו אבל נותן לחם לכל בשר זהו עדיין מחסדו של הקב"ה טרם עבודת אדם כי זה נאמר אצל כ"ו כי לעולם חסדו שרומזין על אותן כ"ו דורות שהי' קודם מתן תורה שהי' נזונים רק מחסדו ית' כדאיתא בגמ' (פסחים קי"ח.) ולזה בפותח את ידך נאמר הקפיטיל באלפ"א בית"א להורות על השפעה היורדת בסדר אולם הלל הגדול אינו נסדר באלפ"א בית"א משום דאית בי' נותן לחם לכל בשר שמורה על שפע ההולכת למעלה מן הסדר וזהו שאיתא בגמ' (ברכות שם) כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו' משום דאית בי' תרתי היינו סדר. וגם למעלה מן הסדר. כי ע"י עבודת אדם בהסדר יכול להשיג גם מה שגבוה ולמעלה הרבה מהסדר של תפיסת אדם:

י״דוהנה בגמ' (פסחים שם) ת"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול וכו' ומאי משמע שהישועה של זה החג הוא למעלה מהסדר של תפיסת אדם. ומשמע עוד שאפילו אותן הישועות שאין כלל שום אופן לפי הסדר של תפיסת אדם להשיג אותם מ"מ בזה החג בניקל לישראל להשיגם. ולזה אנו מתפללים בזה החג גם על טל אף שלפי הנראה אין שייך על זה תפלה כי באמת תפלה שייך רק על גשם כמו שמצינו בגמ' (תענית ד'.) אמר ר' ברכיה אף כנסת ישראל שאלו שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו וכו' ולהבין זאת למה באמת שאלו כנסת ישראל ויבוא כגשם לנו ולא שאלו שיהי' כטל לישראל אכן יען שעיקר הנייחה של לב אדם הוא רק כאשר מכיר שהשפע יורדת אליו ע"י פעולת עבודתו כדאיתא (שם כ"ה:) אמר משיב הרוח ונשיב זוקא מוריד הגשם ואתי מטרא היינו שרואה שפעל בתפילתו והושג השפעה בעבודת יגיע כפו ועל השפעה כזאת מורה ענין גשם לזה שאלו כנסת ישראל ונדעה נרדפה לדעת וגו' ויבוא כגשם לנו היינו שישיגו ההשפעה כפי סדר עבודה שבתפיסתם אכן השי"ת חפץ להטיב לישראל גם למעלה מסדר עבודה שבתפיסתם לזה נקרא מצדו ית' תפלת כנסת ישראל ששאלו שלא כהוגן והשי"ת השיב להם כהוגן אהי' כטל לישראל היינו כמו שהוא מצדו ית' למעלה מהסדר של תפיסת אדם כי ענין טל הוא ירידת השפע שאין האדם מרגיש בה כלום וזה מורה על ישועה שהוא רק מצדו ית' בלתי עבודת יגיע כפו של אדם ולזה איתא בגמ' (שם) טל לא מעצר לעולם כיון שהוא רק מצד השי"ת. וזהו אהי' כטל לישראל היינו שכביכול ית' מסר כל אור רצונו לישראל כי לא נאמר בלשון ברכה שאתן לישראל ברכה והשפעה כטל אלא נאמר אהי' כטל לישראל כלומר שהשי"ת מסר כביכול עצמו כטל לישראל וזה מורה כדכתיב כי חלק ה' עמו היינו שכל הויות ישראל מהמקום העליון דאיהו וחיו' וגרמוי' חד בהון רק כמו הרצון הפשוט ית' מתלבש בלבושים לקיום העולם יען שאי אפשר לזה העולם לסבול רצון הפשוט בלי לבוש גשמי ככה הוא ענין ההתלבשות מהויות ישראל שנמשכים אחר זה הרצון הפשוט ית' אבל באמת מקבלים ישראל כל ההשפעות כמו שהם אצל השי"ת משוללי לבושים רק רצון הפשוט וכדאיתא בזוה"ק (נשא קכ"ח:) וחיזו דההוא טלא חוור כהאי גוונא דאבנין דבדולחא דאתחזייא כל גוונין בגווה והיינו שכל הגוונים המה רק כפי המראה שהאדם מעמיד נגדו כן נתראה הגוון מזה האבן אם גוון ירוק נתראה בו מראה ירוק אם גוון אחר נתראה מראה אחרת ככה הם כל השפעות שישראל מקבלין כי עצמית השפעה שהם מקבלין הוא רק רצון הפשוט אכן בזה העולם מוכרח זאת השפע להתלבש בלבוש גשם מקבלין ישראל זה הרצון הפשוט ביחד עם הלבוש גשם ג"כ ובזה החג פותח השי"ת אור עתיקא איך שישראל המה מהשורש עליון למעלה מסדר תפיסת אדם לזה יכולין להתפלל גם על טל ולזה איתא בטא"ח גמירו שבפסח תחיית המתים וכו' כי כל הוה נפסד אבל הלבושים של ישראל שהם נמשכים משורש רצון עליון ית' שהוא בלי גבול ואין סוף כך הם הלבושים של ישראל בלי גבול ואין סוף וכשיהי' מראה זאת השי"ת מפורש בזה העולם יהי' חיים וקיימים כל לבושי ישראל וזה תחיית המתים בפסח כי הארה מזה הישועה של תחיית המתים מראה לנו השי"ת לעת עתה בכל פסח:

ט״ומשכו וקחו לכם צאן וגו' בזוה"ק (פנחס רמ"ט:) מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין. יומין עלאין אינון שס"ו כחושבן משכו יומין תתאין זמנין דאינין שנ"ה ובזמנא דאתנהרא סיהרא באשלמותא סליקו למהוי אינון יומין שס"ה כחושבן משכו חסר חד משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא ומאן משיך לון אינון עשר דלסטר ימינא דכתיב בעשור בעשרה מבעי לי' מאי בעשור אלא ט' אינון לכל סטר ונקודה חדא דאזלא באמצעיתא וההוא נקודה אשלימת לעשר ועל דא בעשור כדכתיב זכור ושמור לשמושא בעשרה וכו' ביאר הענין כי איתא בזוה"ק (תשא קפ"ט.) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות בעא קב"ה למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא ולמהוי שושנה חדא בארעא כגוונא עלאה ושושנה דסלקא ריחא ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא לא הוי אלא ההוא דסלקא בין החוחים ודא אורחא כדקא יאות וע"ד זרע שבעין זוגין דהוא שבעין נפש ואעיל לון בין החוחים ואינין חוחים מיד דהוו אינון זוגין תמן סליקו ענפין וטרפין ושליטו על עלמא וכדין פרחת שושנה בינייהו כיון דבעא קב"ה לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו כלום וכו' מבאר בזה המאמר הק' אשר מצד השי"ת עלו ישראל במחשבה גם בלעדי ברירי עבודתם ואינם צריכין כלל לשום ברירין וכל עניני ברירין של ישראל הם רק מצדם למען שיהי' להם יגיע כפיך ומפאת זה צריכין נמי שיהי' בעולם כל האומות כדי שישראל יבררו עצמם נגדם כי צמיחת שושנה הוא דווקא בין החוחים כמבואר שם ושושנה דסלקא רוחא ואתברר מכל וורדין דעלמא לא הוי אלא ההוא דסלקא בין החוחים וכו' כי מזה שהי' ישראל בגלות מצרים נתברר שישראל הולכים תמיד בעבודה משא"כ מצרים הם כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזהו שמסיק הזוה"ק שם כיון דבעא קב"ה לאפקא שושנה ולקוט לה מבינייהו כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו לכלום וכו' היינו כמו שמצינו שביקש יעקב אבינו אל נא תקברנו במצרים (ויחי מ"ז) וביארו ז"ל במדרש שלא יפדו בי מצרים היינו כי מאחר שנצרך לחוחים לצמיחת השושנה א"כ נחשבו החוחים כמו שומר לפרי ומפאת זה יתכן תמיד לחוחים קיום הוי' לזה אמר אל נא תקברנו במצרים שלא יפדו בי מצרים כלומר כדי שלא ישאר למצרים שום השארה כמו שהי' באמת אחר שעברו ישראל דרך השעבוד של מצרים אזי נשארו מצרים כמצידה שאין בה דגים וכמצילה שאין בה דגן כי הכלי שלהם נתרוקנה לגמרי שכל הפנימית שהי' נמצא בהם נכנס בקרב ישראל היינו שכל הכבוד שמים שהי' מהם מזה שאמר פרעה מי כמוכה באלים ה' זה הכבוד שמים נכנס בקרב ישראל כי מצרים הכירו זאת רק בשעה שנתבטלו ועברו מן העולם וגבי ישראל נשאר זאת הכרה שיכירו בחיים חיותם לומר מי כמוכה באלים וכמו שביארו ז"ל מי כמוכה באלמים וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה הפסוק כרע שכב כארי וכו' (בלק כ"ד) ולפי הנראה איזה גבורה ניכר בשכיבת ארי דילמא הוא כרע ושכב מחמת חילשות כחו אכן מפאת זה שרואים לפעמים עולם גבורתו כאשר קם ממילא ניכר שגם שכיבתו שמקודם לא הי' נמי מסבת חילשותו אלא מפאת גודל גבורתו שאינו נתפעל כל כך לנקום מהרה מאוביו כי בטוח הוא בתוקף גבורתו שכל אימת שיחפוץ יעשה נקמה בזולתו נמצא שהשכיבה בעצמה הן הן גבורותיו וזהו נמי הפירוש ממי כמוך באלים ה' מי כמוך באלמים. אמנם מאחר שהי' ישראל במצרים בגודל ההעלם כ"כ כמאמרם ז"ל שהי' אז קטרוג הללו והללו עובדי ע"ז. ואיך נתעלו כ"כ ברגע אחת להתקרב להשי"ת בל שום הדרגה כלל כמו שהכתוב מעיד עליהם ויאמינו בה' ובמשה עבדו (בשלח) אלא מזה נתברר אשר מעולם אף בעת ההסתרה של גלות מצרים לא נעתקו ח"ו משורש העליון ית' אכן אח"כ צריכין ישראל לברר בעבודתם אותה אמונה שיהי' ניכר נמי על כל הלבושים וזהו כמו שמצינו גבי אאע"ה שנאמר עליו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. (לך ט"ו) וא"כ מאחר שהי' בו כ"כ גודל האמונה מדוע אמר אח"כ במה אדע וגו' אלא זה שאמר אח"כ במה אדע וגו' היינו הגם שהי' לו תמיד בהדעה גודל האמונה מ"מ התפלל בזה המאמר במה אדע וגו' שיקבע אצלו אותה האמונה אף בהגוף וכך צריכין ישראל נמי לברר זאת האמונה שהכתוב מעיד עליהם ויאמן העם וגו' ולקבוע אותה גם בהגוף שיהי' ניכר על גוון הפעולות שלהם ג"כ לזה נאמר כאן משכו וקחו לכם צאן וגו' משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא וכו' וכמבואר שם שיומין תתאין המה לזמנין חסרים לזה צריכין תמיד להמשיך בהם את האור מיומין עלאין ולהשלים אותם וכדמסיק שם ומאן משיך לון אינון עשר דלסטר ימינא דכתיב בעשור בעשרה מבעי לי' מאי בעשור אלא ט' אינון לכל סטר ונקודא חדא דאזלא באמצעיתא וההוא נקודה אשלימת לעשר וע"ד בעשור וכו' היינו כדאיתא בזוהר הק' (בא ל"ט.) אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' היינו בזמן שמנהיר האור עליון בתפיסה הנמוכה של אדם כי כך הציב השי"ת שיהי' ניכר האור מתוך החושך כי באמת מצד השי"ת אין שום חושך כלל וכל מה שנראה לחושך הוא רק מצד תפיסה הנמוכה של האדם אולם כפי מה שמכניס אדם אור בתפיסתו הנמוכה ע"י עבודה כפי כחו כך מנהיר השי"ת לזה האדם גם את זה החושך שאין עוד בכח עבודת אדם להנהיר שם גם שם מאיר לו השי"ת עד שאינו נשאר עוד גבי האדם גם מצדו שום חושך כי נתאחד זה האדם עם אור עליון למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא וכדמסיק שם וע"ד בעשור כדכתיב זכור ושמור לשמושא בעשרה וכו' היינו שמנהיר כל העשרה בהתפיסה כל כך אור יכולין להמשיך ע"י עבודה מיומין עלאין ליומין תתאין:

ט״זמשכו וקחו לכם צאן למשפחותכם וגו' איתא בגמ' (פסחים צ"ו.) מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור וכו' וכמבואר בגמ' (שם) שהי' טעון ביקור ארבעה ימים ביד הלוקח משא"כ בפסח דורות שלא הי' מקחו מבעשור כי הביקור ד' ימים שהי' בו הוא שמבקר הרבה טלאים ד' ימים קודם ושעת שחיטה ישחוט אחד מהם. עוד מצינו בפסח מצרים שהי' למשפחותכם כדא' (במכילתא בא ט"ו) אבל פסח דורות אמר ר' נתן כל ישראל יוצאין בפסח אחד (שם דף ע"ח:)

י״זביאר הענין כי כתיב (איוב כ"ה) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה אח"כ ויאמר לאדם וכמו שלמדו מזה הפסוק (במד' יתרו) שהקב"ה מסדר בינו לבין עצמו ארבעה פעמים אח"כ ויאמר לאדם וזהו ג"כ הענין מפסח מצרים שהי' מקחו מבעשור וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) אמאי בעשור אמר ר"א בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (אמור ק"ב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא וכו' ובעשור דמטרוניתא מורה על השפעות אור שהוא עדיין ברצון דאנא זמין לאולדא ועד שבא זה האור בתפיסת אדם צריך ביקור ממום ביד הלוקח כי כל ההשפעות היורדים בהתלבשות התפיסה איתא בהאר"י הק' ז"ל שנקראים מום כי כל מה שבא בתפיסת אדם נתהווה מזה כסא הוות וזה נקרא מום על דרך מאמרם ז"ל בגמ' (מגילה כ"ט.) מאן דיהיר בעל מום הוא ולכך בפסח מצרים שהי' מקחו מבעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא הי' צריך ביקור ממום ד' ימים ואילו הד' ימים הם כדאיתא בזוה"ק (שם דף ל"ט:) אמאי אתנגד בעשרה ואתנכיס בארבעה עשר אמר ר"א בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' וארבע מאה רומז תמיד על התפיסה האחרונה כי אז הי' כדאיתא שם (דף מ':) אתקשר צאן בצאן וכו' היינו שהי' צריכין לברר החילוק בין צאן ישראל לצאן של מצרים וזהו שאמר ר"א בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' רמז בזה על הבירור הגמור שהי' אז לישראל עד התפיסה אחרונה שלהם כי התפיסה האחרונה נקרא ארבע מאה כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה מאמר הזוה"ק (בתוספתא פ' חיי קכ"ג:) ארבע מאות שקל כסף ארבע מאות עולמות והנאות וכסופין וכו' והלוא בגמ' מצינו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות וכו' אמנם מה שנזכר בש"ס ש"י עולמות רומז על זה שישראל מבטלים א"ע למסור הכל לרצונו ית' ועל זה רומז ש"י שהוא חצי כתר. ומה שנזכר בזוה"ק ארבע מאות רומז על השכר שיחזיר השי"ת לעתיד הכל לתפיסת אדם וזה השכר נקרא ארבע מאות עולמות והנאות וכסיפין ולזה דווקא בפסח מצרים שהי' מקחו מבעשור הי' צריכין ביקור ד' ימים לעיכוב משא"כ בפסח דורות שכבר נגמר הבירור ולא הי' צריך שיהי' מקחו מבעשור דווקא שוב אין בו הביקור ד' ימים לעיכוב כי אם למצוה. וכן הי' פסח מצרים למשפחות כי מאחר שהי' מקחו מבעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא היינו שהראה אז השי"ת ההתנשאות של ישראל נגד כל האומות שכל פרט נפש מישראל הוא עיקר תכלית המכוון מכל הבריאה שכל הבריאה לא נברא אלא בשבילו לכן הי' צריכין למשפחות היינו להאיר כל מיני התנשאות הנמצא בישראל ומזה נסתעפו כל המדרגות כי באותה הנקודה היקרה שזה הנפש הוא מדוגל בה נחשבים כל העולם נגד זה הנפש שלא נבראו אלא לצוות לזה וממילא הקטן שבישראל יש לו התנשאות על הגר והגר יש לו התנשאות על כל האומות עד שנחשבים כולם נגד ישראל כחלא נגד חמרא כענין שמצינו גבי אאע"ה שבחר בו הקב"ה ומבואר במדרש (רבה לך ל"ט) שאפילו הספינות העולות מאספמי' לעכו נתברכו בשבילו ולא של יין נסך הי' אתמהא אלא חלא מוזיל חמרא כך נתבררו אז ישראל שכל העולם לא נברא אלא משום שחלא מוזיל חמרא לכן הי' צריכין בפסח דורות שיהי' למשפחותיכם אבל אח"כ כשנגמר זה הבירור בקביעות אזי אין עוד מהצורך להראות ההתנשאות מכל פרט ושוב יוצאין כל ישראל בפסח אחד:

י״חאיתא בגמ' (תענית ד'.) אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהי' לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהי' כטל לישראל וכו' להיות שענין גשם מורה על פעולת אדם וכל הדברים הבאים ע"י פעולת אדם אי אפשר שיהי' בתכלית השלימות בלי שום חסרון כי רק על השי"ת נאמר טוב ה' לכל וכל מה שבא מצדו הוא טוב בתכלית בלתי שום חסרון אבל כל מה שבא מצד עבודת אדם ופעולתו הוא משולל שלימות. וענין טל מורה על כל מה שבא רק מצדו ית' בלתי עבודת אדם וממילא הוא בתכלית השלימות בלי שום חסרון ומכל מקום אינו יכול האדם מצדו לבקש על טל כי טל הוא רק חסדו ית' כדכתיב חסד אל כל היום וכענין הכ"ו דורות שהי' טרם קבלת התורה שזן אותם השי"ת רק בחסדו וכיון שזה החסד הוא מתנת חנם א"כ איך שייך לבקש על זה נאמר רק וחנותי את אשר אחון וביארו ז"ל אתן לו מתנת חנם אבל לבקש על מתנת חנם על זה אמרו ז"ל (ב"ק) כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו' לכן לא שאלו כנסת ישראל מצדם רק על גשם. והקב"ה השיבה כהוגן וכו' אהי' כטל לישראל היינו שאפתח לכם כל האוצר של מתנת חנם ואהי' מראה לעיני כל שמגיע לכם זאת במשפט ובשורת הדין ע"ד שמצינו בגמ' (מגילה כ"ו:) מתנה פליגו חד אסור וחד שרי מאן דאסר במאי תפקע קדושתה ומאן דשרי אי לאו דהוה לי' הנאה מני' לא הוה יהיב לי' הדר הוה לי' מתנה כמכר וכו' ככה הוא ענין הטל שנותן השי"ת לישראל שיש בה היופי כח של שניהם היופי כח של מכר הוא מה שנותן השי"ת להאדם שכר חלף עבודתו כדכתיב והי' אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם וגו' (עקב) והיופי כח של מתנה הוא זה שנותן השי"ת להאדם גם למעלה מעבודתו שאינו כלל בכח עבודת אדם להשיג זאת אלא כשמכיר אדם אחר כל יגיעת עבודתו שאינו מגיע לו שום שכר כי באמת לא פעל כלום שיהי' מגיע לו בעבירו שכר כדכתיב אם צדקת מה תתן לו וגו' (איוב) אז מחזיר לו השי"ת לזה האדם גם מה שאין בכח פעולת עבודתו להשיג והדר הוה לי' מתנה כמכר דאי לא הוה לי' הנאה מני' לא הוה יהיב לי' נמצא שאין הקב"ה וותרן כלל אלא שהשורת הדין הוא כך ליתן לו זה המתנת חנם מדה במדה כמו שזה האדם יש לו אהבה בלי שום טענה למסור עצמו בכלל להשי"ת כך מנחיל לו השי"ת נמי הכל בכלל לא בעבור שום פרט עבודה וכענין שמצינו גבי מרע"ה שהתפלל שיתן לו השי"ת מתנת חנם ולמה לא התפלל שיתן לו השי"ת עבודה כדי שיהי' מגיע לו ביגיע כפו אכן מרע"ה הבין היטב שאף אחר כל מיני עבודת אין להאדם באמת שום טענה להשי"ת כמו שנאמר עליו שאמר ואנחנו מה וזהו נמי שביארו ז"ל את הפסוק (ברכות ז'.) וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון היינו מי שמכיר היטב ואנחנו מה כלומר שאין בכח כל העבודות לבוא בטענה אצלו ית' לזה האדם נותן השי"ת מאוצר של מתנת חנם היינו שנותן לו השי"ת כל הטובות בכלל בזה האופן אי לא דהוה לי' הנאה מני' לא הוה יהיב לי הדר הוה לי' מתנה כמכר. לכך אחר תפלת הגשם שמורה על כל עבודות אדם אזי יכולין להתפלל על טל כי זה הטל הבא אחר הגשם זה אינו נקרא שוב מתנת חנם אלא כמבואר שם הדר הוה לי' מתנה כזביני:

י״טמשכו וקחו לכם צאן וגו' איתא (במכילתא בא) משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה על דרך הכתיב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה והוא כי השי"ת הציב את הצורת אדם לקנות בכל רגע ועיקר הקנין של האדם הוא זאת שממליך השי"ת על כל מדה ומדה לבלתי יהי' משוקע בשום פרט מדה כי אם שמכליל כל פרטי המדות בשורש רצון אחדותו ית' וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כ"ב.) כד מטי לעלמא דפרודא אמר נעשה אדם כי על זה היסוד נברא הצורת אדם שיתאחד כל הנבראים ולהכליל אותם בשורש אחדותו ית' אבל אם לא יתאחד אותם אל שורשם רק שיהי' משוקע באיזה פרט מדה אזי ימשך תמיד זאת המדה אותו אצלה והוא ישאר משולל קנין לכן יש בכל רגע עבודה לאדם לקנות ואין מחשבתו פנוי שום רגע אולם דרך עצל כמשוכת חדק כי כאשר מושך מחשבתו ממדת התאוה נמשך אחר מדת הכעס וכן להיפך אבל אורח ישרים סלולה כי עיקר מחשבתם הוא להתכלל כל מדה בשורש רצונו ית' וזה הדרך הוא ישר מאוד וזהו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה והוא כי צאן מורה על המשכה כד' במדרש על הפסוק נחית כצאן עמך וגו' מה צאן נמשכים זו אחר זו וכו' ולזה נקרא בגמ' (ב"ק מובא לעיל) משכוכות כי יש בזה המין כח המשכה ואף שזאת הוא מדה טובה מאוד מ"מ אם יהי' האדם משוקע בזאת המדה בלי דעת נקרא צאן של ע"ז כי מה לנו יותר יקרות ממדת החסד בכל זאת אם יתעקש האדם בזאת המדה לרחם גם על אכזרי הרי הוא כענין החסידה שעושה חסידות עם חברותי' מ"מ נחשבת מעופות טמאים יען שהוא משוקע במדתה בלי דעת ואין לה בזה שום בחירה וכן הם כל סימני טומאה מהברואים שרומזים אם יאכל אותם האדם אזי יהי' נאסר ונקשר בהם בלי בחירה. וסומני טהרה רומזים שיסייעו להאדם את כח בחירתו כאשר יאכל אותם וכן כאשר האדם הוא משוקע אף במדת החסד אינו נקרא חסיד אלא כמו דכתיב חסד הוא כי חסיד הוא כמאמרם ז"ל (תיקוני הזהר ב'.) איזה חסיד המתחסד עם קונו דעביד ליה קן דאיהו אכסניא דילי' ודא שכינתא דאיהי קן דילי' וזה נקרא צאן של מצוה שיש לו בחירה חפשית במדתו לילך עמה בדעת וזהו אורח ישרים סלולה:

כ׳ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם וגו' הנה בכל העבודות הנעשים בחוץ כגון טהרת פרה. ומצורע ונגעי בגדים הי' באזוב והענין הוא כי אזוב מורה על ענוה ועל זה אמרו ז"ל (מדרש שיר א') מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה וכו' והוא כי העיקר הוא ענוה שבענוה נכלל כל מיני בטוחות בלי גבול כלל וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נ"ג:) ואזוב דא וא"ו זעירא דיניק לה לכנסת ישראל ובג"כ עץ ארז ואזוב אזלין כחדא וע"ד ו' ו' כחדא אשתכחו חד עילאה וחד זעירא וקריין לי' ו' עילאה ו' תתאה וכו' פירוש כי ו' עלאה רומז על מדת תפארת מדת יעקב אבינו שהי' השלום שבאבות כדאיתא בזוה"ק (יתרו ע"ט.) והנורא דא יעקב וכתיב ויעקב איש תם כתרגימו גבר שלים בכלא וכו' ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא וכו' והגם שכל חוזק בטוחות יש להאדם מפאת מדת היראה כי מפאת זאת המדה שומר אדם את עצמו לבלתי יכניס עצמו לשום ספק והולך בטח בכל דרכיו ועל זאת הבטוחות רומז עץ ארז שהוא ו' עלאה אכן עיקר הבטוחות הוא ו' זעירא דיניק לה לכנסת ישראל והוא כענין שאיתא בזוה"ק (בשלח ס"ה:) נער דלתתא וכו' ויניק מינה תדירא וכו' היינו שמכיר היטב דלית לי' מגרמי' כלום ועל ענוה כזאת רומז אזוב שמכיר שאין לו מצדו שום דבר רק מה שהשי"ת מופיע לו וכמו שמופיע לו השי"ת בכל רגע כך הוא נמשך אחריו כאשר מופיע לו הרצון ית' מדת היראה אזי הוא ביראה וכשמנהיר בו אהבה הוא תכף ומיד בבחינת אהבה כי מכיר היטב שמצדו לית לי' כלום רק מה שמשפיע בו השי"ת כענין התפלה וישם בלבנו אהבתו ויראתו היינו שאנו מכירין היטב שזאת אהבה והיראה הנמצא בלבבנו אינו נמי שלנו אלא שהשי"ת שם אותם בלבנו ועל הכרה כזו רומז אזוב דא ו' זעירא דיניק לה לכנסת ישראל שמורה על הענוה ולכן מי שיש בו הכרה כזאת יכול באמת להכיר השגחה הפרטית מהשי"ת אף בחוץ ובכל המקומות הרחוקים ואין מצדו שום חילוק בין פנים לחוץ כי מי שהבטוחות שלו נמשך מפאת איזה מדה אזי יש מצדו חילוק גדול בין פנים לחוץ כי בפנים מאיר כנגדו ביותר בהירות הארת המדה שלו ובחוץ רחוק ממנו זאת הארה ואינו מכיר שם כ"כ בבהירות כבודו ית' כמו שמכיר בפנים אבל מי שאין לו בטוחות מצדו מפאת איזה מדה כי מכיר שפיר דלית לי' מגרמי' כלום רק ממה שמנהיר אצלו השי"ת בכל פרט ופרט ומזה הוא כל הבטוחות שלו ולגבי אדם כזה אין חילוק באמת בין פנים לחוץ כי השי"ת הוא מלא כל הארץ כבודו ואף בהמקומות הרחוקים ביותר יכול נמי השי"ת להנהיר שם כבודו ולהשגיח בכל הפרטים ואין שום מקום מצד זה האדם שיהי' משולל בטוחות ומזאת הבטוחות נסתעפו כל הטהרות הנעשים בחוץ ועל זה רומז אגודת אזוב שהוא משולש כמאמרם ז"ל (שבת ק"ט:) מצות אזוב שלשה קלחין ובהם שלשה גבעולין וזה מורה על גודל החיבור שאין שום דבר נפרד משורש אחדותו ית':

כ״אוהי' שארית יעקב כטל מאת ה' וגו' בגמ' (תענית הובא לעיל) כנסת ישראל בקשו שלא כהוגן ויבוא כגשם לנו שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש. והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל דבר המתבקש לעולם היינו כי גשם מורה על התלבשות הרצון בגדר תפיסת אדם. וטל רומז על מה שלא בא עדיין בגדר תפיסת אדם רק שהוא עדיין ברצון ובחשק בלי שום לבוש ולזה איתא (בתק' זוה"ק י"ז:) טל בגמטרי' י' ק' ו' בלי ה' תתאה וזהו שאיתא שם בגמ' גמירו דטל לא מעצר כי מה שהוא ברצון ובחשק אינו נפסק לעולם כי תשוקה ורצון הוא בלי גבול וגשם אף שהשורש מגשם הוא ג"כ רצון אכן מאחר שנכנס בלבוש גשם מתפיסת אדם ממילא בא בגבול התפיסה ויכול ליפסק אבל רצון שלא בא עדיין בגבול התפיסה אינו נפסק לעולם אמנם כנסת ישראל לא הי' יכולין לבקש מצדם רק על גשם היינו שהטובה יהי' מפורש בגבול תפיסתם ע"י יגיעת עבודתם אבל השי"ת השיבה אהי' כטל לישראל שרומז על מקור הרצון שממנו נמשכים כל פרטי הישועות וגם הכלל מכל הישיעות נקרא טל שעתיד להחיות בו את המתים:

כ״במשכו וקחו לכם צאן וגו' במכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' זה שאמר הכתוב (משלי) דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה יען שאז התחילו ישראל לכנוס אל סדר חדש ולצאת מההרגל שהי' בו מכבר לכן כל עוד שהי' משוללי תורה נקרא זאת דרך עצל כמשוכת חדק כי כשיוצא ממחשבת כעס יכניס בלבו מחשבת תאוה וכשיברר עצמו מתאוה יכניס בחסרון הכעס כי בלי דברי תורה אי אפשר כלל לנקות את הלב וכמו שמצינו בכמה נביאי האומות שביקשו לברר עצמם בלי דברי תורה ולא הי' בכחם. כי רק ע"י דברי תורה יש אורח סלולה לנקות את הלב כדאיתא במדרש רבה (שיר השירים א׳:ג׳) על הפסוק לריח שמניך טובים וגו' אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של לצנות נכנס ללב דבר של לצנות יצא כנגדו דבר של תורה וכו' לכך נאמר משכו וגו' משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) אמאי אתנגד בעשרה ואתנכיס בארבעה עשר אמר ר' אבא בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' בג"כ מעכבין לי' ארבע יומין וכו' (ושם מ':) ויקחו להם איש שה וכו' ובהאי דאתקשרי צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן אתקשר צאן בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי וכו' וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת וכו':

כ״גהיינו שישראל הי' צריכין לברר שיהי' רואים מפורש החילוק וההבדל מהצאן של ישראל שהוא צאן של מצוה להצאן של מצרים שהוא צאן של ע"ז כי צאן רומז על הערב שהוא קודם לבוקר כענין שמצינו בגמ' (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שעל זה הענין רמזו ז"ל שע"ז של מצרים הי' צאן היינו שכל עבודתם הי' להחושך הקודם לאור והי' עושים אותו החושך קדמאה לדחלא דלהון שיהי' כל מעשיהם במחשוך ולקבל כל ההשפעות בלי שום עבודה רק למעלה מדעתם וזה נקרא חושך שהולכים בלי דעת כן אור נקרא מה שהולך האדם בדעת ובחשבון ועל זה הענין איתא שם אתקשר צאן בצאן היינו כי לפי הנראה נמשכין ישראל ג"כ בלי דעת וחשבון למעלה מתפיסת דעתם עד שנקראו עמא פזוזא דקדמיתו פימייכו לאודנייכו וכו' שאינם מחשבין כלל בדעתם אם יהי' בכוחם לסבול או לאו ועל זה איתא שם בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' היינו עד שיתברר מפורש החילוק וההבדל לאתפרשא מקטרוי היינו שיהי' ניכר מפורש אשר כל המכוון של ישראל בזה שנמשכים למעלה מתפיסת דעתם הוא רק למען שיגיעו ע"י זה להמקור משורש רצונו ית' שהוא אור הבהיר היותר נעלה מזה האור שנקרא מצד אדם אור והמשכה כזו בלי דעת וחשבון נקרא צאן של מצוה משא"כ הצאן של מצרים נקרא ע"ז כי הם אינם רוצים להסתכל באור כי אומרים שהרצון ית' האציל במכוון ערב קודם לבוקר למען להסתיר מעיני אדם את האור כדי שילך תמיד בחושך ולא באור ושיהי' במחשוך מעשיו ועל אותו הבירור איתא שם ולא יכול לאתפרשא מקטרוי וכו' שבאמת הוא הבדל דק מאוד ואינו בניקל כ"כ להראות מפורש לעיני אדם זה החילוק מצאן לצאן:

כ״דולכך הי' חל אז מקחו בעשור ביום שבת כי ע"י שבת נגמר הבירור בתכלית השלימות גם לעיני אדם כי שבת הוא שהטבע מזה היום גורם כל ההתפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה י"ב:) יום השביעי שבת הי' שאומות העולם אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות וישראל אוכלים ושותים ואומרים בו שירות ותשבחות וכו' ולהבין מה שמחתם בשבת לאכול ולשתות ולדבר דברי תפלות יותר מימות החול הלוא במנוחתו לא ישכנו ערלים. אמנם יען שבשבת נתעלה הכל להשורש כמאמר ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומזה שנתעלה וישב על כסא כבודו שהוא למעלה מהתפיסה נמשך להעכו"ם חושך ביותר עד שנדמה להם אז שח"ו עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על רוע התפשטותם ויכולין להתפשט ביותר באין מעצור אבל לישראל נמשך מאותה העלי' שנתעלה וישב על כסא כבודו תוספות קדושה שהוא נשמה יתירה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רמ"ב:) לכל חד מישראל הכי נחית לי' נפש יתירה כפים דרגי' דילי' אי איהו גבור ירא חטא יהבין לי' נפש יתירה ממדת הגבורה וכו' אם נשיא ישראל הוא או חכים או מבין בחכמה או בתורה וכו' הכי יהבין לי' נפש יתירה וכו' היינו שבשבת מפאת העלי' להשורש משיגים ישראל הקדושה בכל המדות שלהם הרבה יותר בהפלגה מבימי החול. הרי נתברר מפורש מהיום שבת שישראל מקבלים מהארת זה השורש שהוא למעלה מהתפיסה הנקרא מצד הבריאה חושך קדמאה. כל מיני תוספות קדושה ואורות יקרים והאומות מקבלים מהארת זה השורש הנעלה כל מיני התפשטות יתירה לדבר דברי תפלות ולעשות כל מעשיהם במחשוך ביום שבת יותר בימי החול ולכך הי' מקחו בעשור ביום שבת דוקא כדי לברר זה החילוק בין צאן לצאן לעיני כל. ועל אותו הבירור איתא בזוה"ק (אמור ק"ב:) בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוי וחמשאה עלייהו דמלכא וכו'. היינו כי בזה העולם העריך הרצון ית' הכל ברזא דחמש חמש כדאיתא בזוה"ק (תצא ר"פ) וחמש נהורין אית לה דאקרי קרני חמה עד הוד וכו' היינו שתפיסת דעתו של אדם אינו יכול לברר רק עד חמש וכמו שכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' כי עד דור הג' עד כאן רחמי האב על הבן היינו עד כאן מגיע תפיסת אדם לברר כי בני בנים הרי הם כבנים וזה נכלל בבניו הרי שלוש. וביתו הוא ד' אחריו הוא חמש. וכאשר מברר האדם כל מה שבכח תפיסתו לברר. אזי היותר מברר שוב השי"ת גם במקום הרחוק מאוד מתפיסת אדם שאין בכח ברורי עבודתו לברר. שם מברר השי"ת ומנחיל לו קנין שיהי' נקרא על שם יגיע כפו של אדם וזהו ענין חמישאה. היינו אחר שבירר האדם כל מה שבכח תפיסתו לברר וזה נקרא חמישאה. עליי' דמלכא היינו מה שצריכין לברר יותר זאת יברר השי"ת בעצמו בשביל האדם והנה בעשור לחודש התחיל הבירור בין צאן לצאן כי מקחו הי' בעשור והחמשה ימים עד הקרבת הפסח הם נגד חמשאה עליי' דמלכא כי בשעת הקרבת הפסח האיר השי"ת לישראל קנין יגיע כפיך בהשורש העליון שהוא למעלה מתפיסת הבריאה ולזה נאמר בזאת הפרשה קדש לי כל בכור כי עיקר הקנין שמשיג האדם הוא רק ע"י שמחזיר הראשית להשי"ת כי ע"י שמכיר למסור הראשית להשי"ת מחזיר לו השי"ת קנין בהנשאר שיהי' נקרא על שם יגיע כפו של האדם ולזה מאחר שישראל הכירו כי לי כל בכור החזיר להם השי"ת קנין בהשורש שיהי' נקרא על שם יגיע כפם:

כ״האיתא בפרקי דר"א (פרק ל"ב) הגיע ליל יום פסח וכו' אמרה רבקה ליעקב בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו וכו' ענין טל דלא מעצר כדאיתא בגמ' (תענית ד':) מורה על רצון הבהיר המשולל לבוש אולם טל דברכה הנזכר בגמ' שם דמעצר לפעמים זהו אחר שבא בהתלבשות התפיסה של אדם ועל זה נמי רומז הפרקי דר"א אמרה רבקה ליעקב הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו היינו כי בזה החודש הם האתוון כסידרן וירחא דלכון כדאיתא בזוה"ק (תצוה) ומחצי חודש ואילך מתחיל להנהיר ו"ה משם הוי' שמורה על התלבשות הרצון בתפיסת הבריאה וזה נקרא אוצרות טללים נפתחים בו:

כ״וכתיב היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם וגו' היינו כי שני דמים יש דם פסח ודם מילה ומבואר בזוה"ק (בא ל"ב:) פסחא דינא ומילה רחמי. פסחא דינא היינו כל הברורין של ישראל דנפקי ממדת הגבורה כמאמרם ז"ל בשני חלק מעשיו אכן מפאת הברירין יכולין עדיין האומות לקטרג ולומר מי יאמר זכיתי לבי ואם יברר השי"ת המותר מה שאין בכח האדם לברר א"כ כמו כן יכול השי"ת לברר אומה אחרת ג"כ וזה הקטרוג נקרא חרפת מצרים. אכן ע"י מילה רחמי שמורה על הצמצום בינו לבין עצמו שיש לכל נפש מישראל אף בדבר הרשות שמקדשין עצמם גם במותר להם ואינם סומכין עצמם על אותם הברירין שנקראו פסחא דינא אלא שמלין את עצמם עוד קודם הפסח כדכתיב וכל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו ואינם מקבלים תקיפות מזה שכבר עלו ישראל במחשבה גם טרם עבודתם אלא שרוצים תמיד להכיר גם בהבנת תפיסת דעתם החילוק וההבדל בין פעולת ישראל לפעולת עכו"ם אף בדבר המותר כדי שיכירו היטב על מה זה בחר בהם השי"ת יותר מבכל האומות ומזה המילה רחמי נשתתקו כל הקטרוג מהאומות על ישראל לזה אחר שנמולו ע"י יהושע נאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם כי ע"י מילה רחמי אין עוד שום מקום לקטרוג ונתבטלו כל הטענות על ישראל:

כ״זמשכו וקחו לכם צאן למשפחותכם ושחטו הפסח וגו' ומבואר במכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה שזה הענין הוא כדכתיב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה היינו כי כפי טבע הבריאה אין הלב יכול להיות פנוי מרצונות וממחשבות אף רגע אחת וכמאמרם ז"ל במדרש (שיר א') יצא מן הלב טפה ליצנות נכנס במקומה טפה של דברי תורה ובזה הענין הוא כל עבודת אדם בעוה"ז שהלב אינו פנוי אף רגע כי נגד התגברות תאוה הוא העצה להגדיר עצמו בכעס ונגד התגברות כעס הוא העצה להיפך על דרך הכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה תחבולות הוא מלשון רב החובל כאשר רואה הרב החובל שהרוח נוטה להפוך ספינתו לצד אחד אזי נוטה הוא את הספינה אל צד השני להיפך אף שזה ההיפך אינו ג"כ עדיין התכלית מכוון מהמצב הישר מ"מ הוא זה ההיפך תחבולה שעל ידי זה יעמוד הספינה על הנקודה אמצעית במצב ישר ככה הוא הענין מכל עבודת אדם בעוה"ז שלפעמים הוא העצה ותחבולה להגדיר עצמו בכעס נגד תאוה או להיפך אף אם ישאר בזאת התחבולה עומד כך אין לך חסרון גדול מזה מ"מ לע"ע נגד זו הרגע שהוא בתאוה הוא עצה ותחבולה להכניס עצמו בההיפך כי ע"י זאת התחבולה יהי' נשאר במצב טוב וישר שהוא הנקודה האמצעית. ומאי משמע שאחר שמייגע אדם א"ע בתחבולותיו עד שעוזר לו השי"ת ומעמיד אותו במקום נקודה האמצעית כדכתיב ושמתי מקום לעמי ישראל אז נתברר גם למפרע שכל אותן העצות והתחבולות של זה האדם הי' הכל כבוד שמים היינו שגם החסרון מכעס והתאוה שהי' אצלו מלפנים הכל הי' רק עצות ותחבולות להכיר על ידם ביותר את הכבוד שמים וכענין שאיתא בזוה"ק על אאע"ה בתחילה טרם שהכיר את בוראו סבר שהשמש ברא את העולם ואח"כ כשראה ששקעה השמש והלבנה זורח סבר לעבוד ללבנה ולמחרת כשראה שגם הלבנה שוקע הבין שכל אלו המה רק נבראים ויש אחד שברא אותם ומנהיגם והתחיל לשאול מי ברא אלה עד שאמר לו הקב"ה אני הוא בעל הבירה וממילא כשנתגלה לו מי הוא בעל הבירה לא נוכל לומר שמתחילה עבד ח"ו לשמש או לירח כי נתברר למפרע שכל עבודתו להם מלפנים לא הי' אלא להכבוד שמים הנמצא בהם שהי' מחפש בתוכם כח הבורא ית' נמצא שגם אז בעת ההסתר וההעלם הי' ג"כ עיקר עבודתו רק להשי"ת כך נתברר אצל כל נפש מישראל אחר גמר עבודתו אף החסרונות שהי' בו בעת ההעלם וזהו רק בישראל משום ששורש נפשם נקשר תמיד בהנקודה אמצעית וכל מה שנוטים לפעמים לאחד מן הקצוות הוא באמת רק עצות ותחבולות נגד ההסתרות של עוה"ז אבל עומק לבם עומד תמיד באורח ישר נוכח השי"ת ועליהם כתיב ואורח ישרים סלולה משא"כ האומות שהם רחוקים ונפרדים מהנקודה אמצעית לזה הוא כל דרכיהם כמשוכת חדק כי קודם שיסור דבר אחד מלבו יבא ללבו דבר אחר שאינו הגון כשיסור מלבו ע"י הכעס מחשבת תאוה אזי יהי' נשאר בכעס ולא יגיע לעולם להנקודה האמצעית ועל זה הענין אמרו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה כי הנה זאת המצוה הוא המצוה ראשונה של ישראל ונעשה בשותפות כדכתיב קחו לכם צאן למשפחותכם ולמשפחותכם רומז על גודל החיבור והאחדות הנמצא בישראל משום שבשורשם נתקשרו כלם בהנקודה האמצעית לזה כל מה שנתוסף גבי ישראל עוד נפשות המבקשים את כבודו ית' נתגדל מזה החיבור ביותר הכבוד שמים משא"כ האומות שהם נפרדים עד היכן שאפילו האברים מכל פרט שלהם נפרדים המה ומחולקים בלי חיבור כדכתיב הנה עפלה לא ישרה נפשו בו לזה אין להם שייכות בזה המצוה כדכתיב וכל בן נכר לא יאכל בו וזהו משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה כי צאן מורה על המשכה כמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון שמשך המשכוכות קנה כל העדר וכו' מאי משכוכות עיזי דאזלי בריש עדרא (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וענין ברישא חשוכא והדר נהורא הוא כדאיתא בזוה"ק (תצוה) חשוכא אלביש לנהורא היינו שמסבת החושך נתגלה האור ביותר בהירות כי חושך רומז על מניעת השגה מהלשון ולא חשך ממני מאומה וגו' (וישב) ואור רומז על השגת תפיסת אדם ואם לא הי' ברישא חשוכא היינו אם לא הי' גבי האדם דבר שנמנע מתפיסתו השגה אזי הי' נדמה לו שיודע הכל כמו הבורא ולא הי' מכיר כלל בהיתרון שיש גם מצד הידועה מהבורא על הנברא ועל דרך שאמר ר' ינאי לתלמידו ר' יוחנן א"כ דלא ידענא לפרושי מתניתין טפי מינך מה בין לי ולך (שבת ק"מ. ורש"י שם) היינו אם אתה יודע כמו אני א"כ מה בין לי ולך אכן מזה שרואה נגדו מה שאינו בהשגת תפיסתו כי נחשך ונמנע ממנו השגה בזה וזאת נקרא גבי האדם חושך מסבת זה החושך יודע להכיר שפיר מה בין לי ולך וכל מה שמגיע האדם ליותר השגה משיג ביותר הכרה מה בין לי ולך נמצא שנעשה להאדם המבקש ה' בכל פעם מחושך אור כי כל פעם שמאיר השי"ת יותר בתפיסתו יכול להכיר ביותר איך שהוא משולל השגה ויודע ביותר לבקש מהשי"ת שינהיר לו כי מכיר היטב שכל מה שהשיג מלפנים בהבנת תפיסתו נחשב באמת כחושך לגבי אור וע"י זה מנהיר לו השי"ת בתפיסתו גם זה החושך לעשות ממנו אור וכך נעשה גבי זה האדם בכל פעם מחושך אור עד אין סוף ואין תכלית בלי גבול וקץ כלל וזהו ענין מאמרם ז"ל חשוכא אלביש לנהורא ברישא חשוכא והדר נהורא כברייתו של עולם כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר היינו כי ע"י עבודת ישראל צייר השי"ת בהלבוש של ערב לעשות ממנו בוקר שהחושך הוא לבוש לאור כלומר שבסבת החושך מאיר אח"כ האור ביותר בהירות ועל זה הענין איתא שם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה כי צאן נקרא בתורה תועבת מצרים כדכתיב הן נזבח את תועבת מצרים וגו' (וארא) אכן ישראל אומרים כי ממנו נקח לעבוד את ד' היינו שמסבת זה החושך אנו משיגים ביותר בהירות האור שבלעדי החושך לא הי' באפשרי להשיג כ"כ את האור שאם לא הי' ברישא חשוכא לא הי' כ"כ והדר נהורא וכמו שאנו אומרים בתפלה יוצר אור ובורא חושך. ולפי הנראה הי' צריכין לומר בורא אור ויוצר חושך כי בחינת בריאה הוא דרגא העליונה הנעלה יותר מבחינת יצירה כי בריאה מורה על בריאת יש מאין ויצירה מורה רק על יציר יש מיש. ועוד זאת דלפי הנראה הי' עיקר הבריאה. אור. דווקא כי חושך הוא רק העדר אור וא"כ מדוע תקנו לומר אצל עיקר הבריאה יוצר שהוא דרגא הנמוכה ואצל חושך שאינו עיקר הבריאה רק העדר אור תקנו לומר בורא שהוא דרגא העליונה אמנם האמת יורה דרכו שאין מצד השי"ת שום חושך כלל כדכתיב גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה (תהילים קל״ט:י״ב) וכל מה שנראה בתפיסת הבריאה חושך זאת הוא רק מצד מניעות קטנות תפיסת הבריאה שנמנע מהשגתה אור בהיר כזה לזה נדמה לה לחושך וזה החושך הוא באמת עיקר הבריאה יש מאין שהוא עיקר האור שהציב אותו השי"ת במכוון למען שיהי' חשוכא אלביש לנהורא ברישא חשוכא והדר נהורא כלומר כדי שינהיר לישראל מזה האור בעצמו הנראה לחושך. בכל פעם יותר אור. וזהו יוצר אור ובורא חושך כי באמת אחר שהאציל השי"ת יש מאין את האור עצום הנראה מצד הבריאה לחושך. מזאת הבריאה בעצמה שהוא האור עצום הנקרא חושך שנאמר על זה בורא חושך. יצר אח"כ השי"ת להאדם יש מיש להנהיר לו מעט אל תפיסתו כפי שיכול לסבול וזה המעט שמנהיר אל התפיסה קטנה של האדם נדמה לו להאדם שנעשה מחושך אור ועל זה אנו אומרים יוצר אור ואחר שמנהיר לו השי"ת יותר אור אז מכיר האדם שאף מה שהי' נדמה לו מלפנים שהוא אור נחשב נמי חושך עד שמנהיר לו השי"ת גם זה החושך וכך עולה אדם המבקש את ה' כל פעם מדרגא לדרגא מעלה מעלה עד אין סוף וזהו כי ממנו נקח לעבוד את ה' היינו שמזה הצאן הנקרא תועבת מצרים אנו מקבלים ממנו אור לעבוד את ה' בתפיסת דעתנו משא"כ המצרים עושים זה הצאן לדחלא דלהון כי אומרים שהם נמשכים ג"כ אחר זה החושך שהוא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא לזה הי' תמיד במחשוך מעשיהם בלי שום דעת וחשבון כי אינם חפיצים באור לכך נאמר לישראל משכו ידיכם מצאן של ע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו שיכירו מזה החושך בכל פעם את האור ביותר בהירות שלא ישארו ח"ו בו אלא שיהי' אצלם כדכתיב כי ממנו נקח לעבוד את ה':

כ״חויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' (בראשית כ״ז:כ״ח). כתיב והי' שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כטל מאת ה' וגו' (מיכה ה׳:ז׳). איתא בפרקי דר"א (פרק ל"ב) הגיע ליל יום הפסח קרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו בני זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך וכו' אמרה רבקה ליעקב בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו העליונים אומרים שירה. הלילה הזה עתידין בניך להגאל וכו' הלך והביא שני גדיי עזים וכו':

כ״טוזה הוא כדאיתא בזוה"ק (תולדות קנ"ז:) אמאי לא רחים לי' יצחק ליעקב כמו לעשו וכו' ולא כל זינא רחים לי' לזיניה ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיניה וכו':

ל׳וביאור הענין כי מדת אברהם אבינו הי' לברר לעיני כל ולהראות מפורש בתפיסת זה העולם איך שחסד אל כל היום היינו שחסדו ית' אינו נפסק כל היום לא שכבר גמר השי"ת הנתינה מחסדו ומסרה לרשות הבריאה אלא שבכל רגע ורגע מוכרח הבריאה לחזור ולקבל מחדש את חסדו ית' ועל זה נאמר חסד אל כל היום. ויצחק אבינו חידש בעולם שיש דין ויש דיין ולזה אחר שראה יצחק אבינו שנולד ממנו שני בנים עלה בדעתו הקדושה ששניהם נסתעפו אצלו מאלו שתי המדות מהחסד של אברהם ומהגבורה של יצחק. ובאמת בעת שעשו הי' משמש ליצחק אבינו ונשא חן בעיניו אז הי' עשו במדת הגבורה וזהו שאיתא שם כל זינא רחים לי' לזיני' וכו' היינו כי עשו הי' סוסיפתא דדהבא כדאיתא בזוה"ק שם שמורה על מדת הדין שהוא הלבוש האחרון ממדת הגבורה וכמו שאנו מתפללים עד היום פלטה נפשי מרשע חרבך וגו' (תהילים י״ז:י״ג) וכדמסיק שם ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיני' וכו' היינו שסבר יצחק אם יתברר הכלי של עשו אזי יצמח ממנו יקרות היותר גדול וזהו שאיתא שם שאמר לו יצחק לעשו זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל ואוצרות טללים נפתחין בו היינו כי טל רומז על חסד אל כל היום שיורד תמיד בלי אתערותא דלתתא כדכתיב כטל מאת ה' וכו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם (מיכה ה׳:ו׳) וזה שאמר לו ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך היינו כי כאשר ירד החסד אל כל היום דרך מדת הדין של עשו יהי' בזה יקרות הגדול ביותר כי עיקר הכרה בחסדו ית' אין יתכן כי אם ע"י הצמצומים וכלי הגבורה מפאת מדת הדין כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה') גדול ה' וגו' אימתי הוא גדול הדר ואמר בעיר אלהינו הר קדשו ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו' היינו אף שמלת גדול רומז על חסד והי' צריכין לומר תושבחתא דא בראשון שמורה נמי על חסד ולא ביום שני שרומז על גבורה אכן יען שכל ההכרה בחסדו ית' הוא רק ע"י הצמצומים ממדת הגבורה שמגביל את החסד לבל יתפשט יותר מדאי אז יש הכרה בהחסד הנקרא גדולה לזה אומרים תושבחתא דא בשני אולם רבקה אמרה ליעקב הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו העליונים אומרים שירה הלילה הזה עתידין בניך להגאל וכו' היינו שחילוק גדול יש בין יעקב לעשו שישראל גם אחר שמקבלים את החסד המה מכירים היטב שכל החסד הוא עדיין בידו ית' משא"כ בני עשו לאחר שמקבלים את החסד אזי אומרים כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה וכדאיתא בזוה"ק (שם קמ"ג:) ביעקב כתיב מטל השמים ומשמני ארץ. בעשו כתיב ומשמני ארץ וטל השמים דהא לאו דא כדא ודרגין אתפרשין כמה וכמה וכו' היינו שאצל עשו נאמר מקודם משמני ארץ להורות שנדמה לו בקבלת השפע כוחי ועוצם ידי וגו' ואח"כ נאמר אצלו מטל השמים היינו שעתיד השי"ת להראות לו טל השמים היינו שיראה לו איך שכל קבלת השפעת החסד שלו הוא רק כחו ית' וממילא יגיע לעשו מפאת זאת ההכרה כל ההתבטלות. אמנם יעקב אבינו הי' באמת כליל בעצמו מאלו שתי המדות חסד וגבורה כמבואר בזוה"ק (שם קמ"ו.) על יעקב אבינו דאחיד לתרין סטרין לאברהם וליצחק וכו' היינו כי בעת שיצא עשו השדה ולא הי' אצל יצחק אז הי' ליעקב אבינו הזווג האמתי משני המדות וזהו שאמרה רבקה ליעקב הלילה הזה עתידין בניך להגאל משעובד הלילה הזה עתידין לומר שירה וכו' היינו שרואין את אור חסדו ית' באור ישר כלומר שמכירין גם אחר קבלתם את השפעת החסד שהוא עדיין ביד השי"ת וזהו שאמרה ליעקב כדאיתא שם עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך וכו' הלך והביא שני גדיי עזים וכו' וכי שני גדיי עזים הי' מאכלו של יצחק והלא די לו באחד שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו אלא אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים לאכול דתנינון הפסח אינו בא אלא על השובע וכו' והוא כמאמרם ז"ל אחד לפסח ואחד לחגיגה וזה הכל מרמז שיעקב אבינו כולל בעצמו שתי המדות חסד וגבורה ביחד לזה בכוחו לקבל גם מתוך החושך את האור וזהו דכתיב ולא הכירו כי הי' ידיו כידי עשו אחיו שעירות ושעירות רומז על מדת הדין של עשו כדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ד.) עשו איש שעיר הוא מההוא דאקרי שעיר דהוא מההוא סטרא אתי וכו' אלא שהחילוק מידיו שעירות הנאמר גבי יעקב אבינו הוא כדאיתא בזוה"ק (שם ס"ג.) דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה וכו' היינו שהאומות זובחים את זבחיהם לשעירים וכמבואר (שם דף ע'.) בשעתא דהוו מקרבין להון על גבי חקלא והוו מזמנא ההוא דמא ומקרבי קרבנייהו הוו מתכנפי כל אינון זיינין בישין וחמאן לון כגוונא דשעירים כלהו מליין שערא וכו' משא"כ ישראל זובחים שעירים לה' היינו שממנו נקח לעבוד את ה' כלומר שמקבלים את האור גם מתוך החושך שמבינים היטב דחשוכא אלביש לנהורא למען להשיג את האור ביותר בהירות היינו כדי שיקבלו את האור גם מה שהוא למעלה מהבנת התפיסה כענין שאיתא בזוה"ק ויאמר אלהים יהי אור דא פסח היינו שישראל ע"י עבודתם מקבלים את האור ממקור המחשבה גם טרם בואו בהתלבשות הפעולה וחג הפסח רומז על הארה עליונה כזה שהוא למעלה הרבה מהתפיסה:

ל״אמשכו וקחו לכם צאן וגו'. וביארו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו'. וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה זה שאמר הכתוב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה היינו כי כן הציב השי"ת בהסדר של צורת אדם לבל ישבות מחשבתו בשום פעם כמאמרם ז"ל כשיוצא מלבו של אדם טפה של לצנות נכנס במקומה טפה ד"ת וכן להיפך כי ענין הצורת אדם הוא כמו שנאמר עליו אחור וקדם צרתני וביארו ז"ל אחור למעשה בראשית כדי שיהי' בכוחו להתיצב כל הבריאה חזרה נוכח השי"ת כי כמו שהשי"ת מלביש תמיד את האור למען שיהי' בכח הבריאה לקבלה בתפיסתה הנמוכה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רל"ח:) אמר לון קב"ה אומנותא חדא חית לי למעבד דיהא שותפא דכלנא אתחברו כלכו כחדא למעבד בי' כל אחד ואחד מחולקא דילי' ואנא אשתתף עמכון למיהב לי' מחולקא דילי וכו' וחולקא דילי היינו האור שבא בהתלבשות תפיסת אדם. ולעומת זה צריך הצורת אדם נמי להלביש הכל ולהתייצב נוכח השי"ת אלא שאורו ית' הבא בהתלבשות תפיסת אדם הוא באמת אור המקיף את כל הבריאה רק אחר שקובע אדם בעבודתו זה האור בלבו אזי שוב מלביש האדם את האור נמצא שהאדם מקיף את האור כך הציב השי"ת את כל הבריאה בסדר התלבשות עד היכן שאף הנחש שנאמר עליו והנחש הי' ערום מכל וביארו ז"ל (תקוני זוה"ק ת קן נ"ט) והנחש הי' ערום וגו' דלכלהו עביד לבושין ולי' לא עביד וכו' מ"מ זה הסילוק בעצמו שמסלק אדם את הנחש מאתו ועוזב את הרע נקרא ג"כ לבוש כי אותו הסילוק הוא באמת כל הויית הנחש משורשו שנברא רק על זאת הכוונה שהאדם יסלק מאתו את הנחש ע"ד שאיתא בזוה"ק (בא ל"ד.) דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמי' לטב וכו' היינו שעל ידי שיודע אדם שיש רע יודע ביותר לדבק עצמו בטוב ולסלק ממנו את הרע וזאת הרע שמסלק האדם יפול באמת לגמרי לחוץ ועל זה הרע רומז והנחש הי' ערום בני לבוש כי אם לא יסלק אדם מאתו זה הרע ח"ו כי אם יחפוץ להכניס א"ע בזה הרע לברר אותו אזי יהי' נמצא שמלביש ח"ו את הרע ובאמת אין בזה הרע שום צד טוב רק רע לגמרי אלא זאת הסילוק בעצמו שעוזב אדם מאתו זה הרע ומסלק אותו ממנו אותו הסילוק נקרא ג"כ לבוש ועל זה הסילוק נאמר משכו וגו' וכמו שביארו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו שלא להלביש רק אותן הלבושים שיכולין להעמיד אותן חזרה נוכח השי"ת פב"פ ועל זה רומז קרבן פסח שנקרא צאן של מצוה וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ה.) פסחא דינא ומילה רחמי היינו כי מילה רחמי מורה על זה שגבי ישראל יהי' תיקון אף להלבוש היותר אחרון ופסחא דינא מורה על הפסקות ברורי לבושים לבל יבררו יותר לבושים כי מסבת אילנא דטוב ורע יש תמיד התערבות הלבושים והאחרון מישראל נעשה לבוש להגר צדק הבא מהאומות אולם כשמנהיר השי"ת אור הפסח אזי נפסק זאת ההתערבות וזהו פסחא דינא כלומר שאין לברר עוד מה שהוא חוץ מלבושי ישראל ולזה הי' המצוה מפסח מצרים למשפחותיכם להורות שאין עוד תערובת מלבושים זרים כי נתעלה אז ישראל לשורשם ובהשורש העליון אין לזרים שום חלק כלל כדכתיב כל בן נכר לא יאכל בו ולזה כאשר נתגלה האור מהשורש נאמר לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' היינו שלא יקבלו תקיפות מזה האור לדורות כי לדורות צריכין שיהי' כדכתיב והחיות רצו ושוב היינו שיהי' האור בבחינת מטי ולא מטי כד' בזוה"ק (בראשית ט"ז:) כי אין בכח הבריאה לקבל זה האור שיהי' תמיד בבחינת מטי ומפאת שתמיד הוא מטי ולא מטי ומה שהוא מטי תדיר הוא רק באורח גנוזא כדאיתא בזוה"ק (שם) אבל בהתגלות הוא מטי ולא מטי ומזה נמשך כל התערבות הלבושים וממילא מוכרח שיהי' הרבה ברורין. ואין שייך למשפחותיכם אבל בפסח מצרים שהאיר אז האור דמטי תדיר ונתגלה מפורש לא באורח גנוזא לזה הי' אז המצוה למשפחותיכם וזהו נמי ופסח ה' על הפתח היינו שנבדלו ישראל לגמרי מהעכו"ם לבלתי יבררו עוד מלבושי העכו"ם:

ל״בכתיב והי' שארית ישראל כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם וגו'. הנה בזה החג מראה השי"ת החיבור מגשם לטל כי בפסח נתחלף הגשם לטל כי גשם מורה על השפעה היורדת ע"י עבודת אדם ועל זאת יש בכח האדם לבקש ולהתפלל כדאיתא בגמ' (תענית ד'.) כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן ויבוא כגשם לנו והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל והוא כי טל מורה על רצון הפשוט בלי פעולת אדם לכן אין שייך להתפלל על זה ולכך שאלו כנסת ישראל ויבוא כגשם לנו אמנם השי"ת מצדו האיר אהי' כטל לישראל ומבואר (בתזוה"ק יז:) טל בגמטרי' יה"ו בלא ה' תתאה כי ה' תתאה מורה על עבודת אדם והשם יה"ו שהוא בגמטרי' טל מורה על עצמית רצון הבהיר ית' בלי שום לבוש. וזה הרצון הבהיר משולל לבוש הוא מתנת חלקו של משה רבינו ולזה הי' דורו של מרע"ה אוכלי מן כי ענין מן הוא כמבואר בזוה"ק (בהעלותך קנ"ה.) ועינו כעין הבדולח כההוא בדולחא דאיהו חוור כגוונא חוורא דעינא דלעילא וכו' היינו דכליל מכל גוונים ובי' לית שום גוון כלל רק רצון הפשוט בלי שום לבוש. ולזה כל הארבעים שנה שהי' ישראל במדבר לא עשה רק פסח אחד בלבד כי זה הפסח הי' מנהיר שישראל עלו במחשבה למעלה מהעבודה ועל אור עליון כזה מורה טל שהוא ג"כ בלתי עבודת אדם ובזה הרצון הבהיר הנקרא טל נסתלק מרע"ה כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ו.) אמנם אחר שבאו ישראל לארץ ונכנסו ללבושי המצות וזה נקרא גשם כמו שנאמר על ארץ ישראל למטר השמים תשתה מים ואז התחיל יהושע לעשות את הפסח כי הפסח של יהושע מורה על הבירור שהוא על ידי עבודת ישראל בבחינת גשם ולכן הי' מהסתלקות מרע"ה עד ביאת הארץ ל"ט ימים כמנין ט"ל כי עד שהביאו את העומר אכלו את המן כדאיתא בגמ' (קדושין ל"ח ר"ה י"ג.) בז' באדר מת משה ופסק מן מלירד והי' מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן כדאיתא בגמ' (שם י"ג) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דאקריבו עומר והדר אכלי וזה מורה על החיבור שיש מגשם לטל היינו שזכה ישראל בעבודתם לזה הרצון העליון הנקרא טל כלומר שמנהיר השי"ת אשר זה שישראל עלה במחשבה למעלה מעבודה הוא ג"כ על ידי פעולת עבודתם:

ל״גויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו'. הנה בזה הפסוק מראה השי"ת איך שהאבות הם סימן לבנים כענין הכתוב צאו לך בעקבי הצאן היינו שישראל צריכין לפסוע באותן הפסיעות ממש שפסעו האבות וכמו שמצינו גבי אאע"ה נאמר והנה אימה חשיכה וגו' וזה הי' הכנה לגלות מצרים וכן וינגע ה' את פרעה וגו' זה הי' הכנה למכות מצרים כי אם לא הי' זאת מתחילה אצל האבות בכח המחשבה לא הי' יצא אח"כ אל הפועל כי כל הברורים של אאע"ה הי' רק בהמחשבה כי על הפעולה הי' אאע"ה מבורר בתכלית השלימות וישראל בצאתם ממצרים הי' מבוררים במחשבה בתכלית השלימות שהם עלה במחשבה רק שהי' צריכין לברר את עצמם בהפעולה כי כל הקטרוג הי' עליהם אז רק על גוון הפעולות. וכן הארבע מאות שנה של הגלות התחיל החשבון משנולד יצחק כי כל עסקו של יצחק אבינו הי' רק לזרוע היטב כדי שיצא הצמיחה ביתר שאת וכמו שנאמר אומר לצפון תני וגו' ולזה איתא בגמ' (פסחים קי"ט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסד לזרעו של יצחק ואח"כ אצל יעקב אבינו התחיל עבודה בהכרה מבוררת עד שנאמר עליו ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות וכמבואר במקומו שעשה לו בית באוירא דעלמא ועל זה כתיב צאו לך בעקבי הצאן היינו שישראל צריכין ג"כ לצאת למדבר כי מדבר הוא נמי כענין ביתא באוירא דעלמא כי תמיד הי' שם רק על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו אמנם להיות תמיד באוירא דעלמא אור בהיר כזה אינו כלל בכח הבריאה לסבול אכן כאשר התחיל השי"ת להאיר להם ביציאת מצרים אור הפסח אזי הבינו ישראל היטב כדאיתא בגמ' (שבת לא:) כיון שעל פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי היינו שזה האוירא דעלמא הוא באמת עיקר הקביעות של ישראל לפיכך הי' בכוחם לילך סכותה היינו לבנות להם בית באוירא דעלמא ולצאת להמדבר כי סוכה מורה על בית באוירא דעלמא וזהו ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגו' כמו שיעקב אבינו נסע סכותה וגו':

ל״דמשכו וקחו לכם צאן וגו'. ואיתא על זה במדרש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה והוא כי ע"ז של מצרים הי' צאן שיש בהם המשכה כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה הגמ' (ב"ק נ"ב.) בענין משכוכות ובעי שם מאי משכוכות עזי דמסגי ברישא ובגמ' (שבת ע"ז.) למה עיזי מסגי ברישא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכו':

ל״הוהענין הוא כי כוונת הרצון הקדום ית' בבריאת עולם נקרא מצד הבריאה חושך כענין שכתיב וחושך על פני תהום ולגבי מי הי' אז חושך אלא לגבי זה הרצון ית' שעלה לבריאת עולם נקרא חושך מפאת מניעות השגה בגודל האור שהאיר אז טרם שצמצם השי"ת את הבהירות מזה האור וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן ע' קל"ה:) אפילו כתרא עלאה אוכם הוא לגבי עילות העילות וזה הרצון הקדום הנקרא מצד הבריאה חושך הי' בלי שום אתערותא דלתתא הבא מצד בחירת אדם אלא רק מחסדו ית' כדכתיב כי לעולם חסדו:

ל״ווזהו הענין ע"ז של מצרים שעובדים לצאן להורות שהם נמשכין אחר זה הרצון הקדום הנקרא חושך וכמו שזה הרצון הי' בלתי בחירת אדם ודעתו כך הוא כל מעשיהם במחשוך בלי בחירה ובלא דעת והגם שישראל אומרים ג"כ בתפילתם זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה היינו שיתעורר עליהם זה הרצון הקדום ית' שעליו נאמר כי לעולם חסדו שהי' בלתי אתערותא מבחירת דעת אדם אמנם כל מגמת נפשם של ישראל הוא בזאת התפילה רק כדי לעורר זה הרצון הקדום ית' אחר כל עבודתם למען שיהי' אצלם כד' לדעת כי אני ה' מקדשכם אבל מצרים הוא כל חפצם להתמשך אחר זה הרצון הקדום למען שיהי' בכוחם יותר להתפשט בלי דעת כלל וזהו באמת הבדל דק מאד כי מצרים אומרים שעובדים נמי לאתר דלא אתידע וכן איתא בזוה"ק (בא ל"ט:) בדא אתקשרו ישראל ארבע מאות שנין וכו' היינו שהי' צריכין לברר זה החילוק וההבדל דק שבניהם ובאלו ארבע מאות שנין נתבררו ישראל שהם מקושרים בשורש רצונו ית' גם בלא דעתם כי ד' מאות רומז על למעלה מהתפיסה כי ג' מאות מורה על רזא דתלת קוין שמהם מתחיל תפיסת הבריאה עד גמר תכליתה כידוע וארבע מאות מורה על למעלה מהתפיסה ואח"כ האיר להם השי"ת מבעשור וכמבואר שם מאי בעשור בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' ממילא נתבררו ישראל כענין שמצינו בגמ' (שבת ל:) כל שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת באמצע נמי דברי תורה היינו כי מתחילה נאמר ויאמן העם וגו' ובגמר תפיסה האחרונה שהוא בשעת פעולת המצוה של הקרבן פסח הי' עושין ישראל באמונה שלימה רק לקיים רצונו ית' אף שלא הי' יודעין האור של המצוה עדיין כלל ועל אמונה איתא בתקוני זוה"ק (תיקן כ"א נז:) איהו אומן ואיהי אמונה דילי' היינו שישראל נקשרים ע"י אמונתם בשורש הרצון ית' הנקרא אומן דכר וזהו משכו ידיכם מעבירה וקחו לכם צאן של מצוה היינו שיקחו זה הכח בעצמו הנמצא בצאן להתמשך עם זה הכח גם בלי בחירת דעתם אחר רצונו ית' ועל זה מרמז צליית הקרבן פסח שהי' ראשו על קרבו ועל כרעיו להורות שישראל נמשכים אחר רצונו ית' גם בלי בחירת דעתם אך זאת ההמשכה הוא אחר כל עבודתם שבתפיסת דעתם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. אזי נמשכים ישראל אחר רצונו ית' גם למעלה מתפיסת דעתם וזהו שאיתא (שם לט:) ובגין כך מעכבין לי' ארבע יומין קטירא ברשותייהו דישראל ולבתר שחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו' ואלו ארבעה ימים רומזין על השתלשלות האור מהמקור עליון ית' עד הגמר תפיסה אחרונה של ישראל שמנהיר משורש הרצון ית' עד התפיסה אחרונה של ישראל באור ישר והגם שנאמר ופסח ה' על הפסח וזה רומז על אור הדילוג שיש בו לפי הנראה הפסקות אמנם ע"י דם מילה ודם פסח נתברר האור ביושר לתפיסתם כי ע"י הצמצומים של ישראל מאיר להם השי"ת שכל הפסקות הנראה באור הוא רק מצד ההסתר אבל מצד השורש ית' מנהיר להם האור ביושר ואינו כלל באורח דילוג:

ל״זאיתא בגמ' (תענית ד'.) כנס"י שאלה שלא כהוגן וכו' ויבוא כגשם לנו וכו' והקב"ה השיבה כהוגן וכו' אהי' כטל לישראל וכו'. להיות שהציב הרצון ית' בכל הדברים שבעולם שצריכין להתעורר ע"י אתערותא דלתתא וא"כ מהיכן נתעורר הטל שהוא לפי הנראה בלי שום אתערותא דלתתא כלל. אמנם הטל נתעורר ג"כ מפאת התפילה בקביעות שנמצא בלבבם של ישראל כדכתיב ויתפלל בעדו תמיד היינו שהלב מישראל מתפלל תמיד גם בלי דעתו על דרך שנאמר ואני תפלה ומפאת זה נתעורר מלמעלה שפע הטל. אכן להתפלל מפורש על טל אין יתכן מחמת שמרמז על הארה שהוא למעלה מתפיסת דעתם לכן שאלו כנסת ישראל על גשם וגשם מורה על תפלה שהוא בדעת אדם שהוא מרגיש בתפלתו. אמנם מצדו ית' נקרא זאת שלא כהוגן כי מה שהוא בהרגשת דעת האדם ע"י אתערותא דלתתא יכול ליפסוק לפעמים וזהו שאיתא שם אתם מבקשים דבר שפעמים מתבקשת ופעמים אינו מתבקשת היינו כי נמצא לפעמים גבי האדם נפילת הדעת עד שאין בכחו אפילו להתפלל ח"ו:

ל״חאני אהי' לכם דבר המתבקש לעולם אהי' כטל לישראל היינו שאראה לכם שמעולם לא הי' שום הפסק אצלכם כי בעומק לבבכם התפללתם תמיד לפני כמו שנאמר ברוך ה' אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאתי ועל אור כזה מרמז טל ולזה אומרים ברכת הטל בפסח כי גמירו בפסח תחיית המתים (טא"ח סי' ת"צ) וזהו כדכתיב גבי מתי יחזקאל יבשו עצמותינו נגזרנו לנו וגו' היינו שהי' מיאשים א"ע והי' נדמה שנפסק מהם ח"ו כל החיים ומרמז ברכת הטל שאין שום הפסק ח"ו להחיים של ישראל וזה האור שמאיר השי"ת שאין שום הפסק להחיים של ישראל נקרא טל דתחי':

ל״טויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם וגו'. איתא במכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' להיות שהחג שבזה החודש הוא כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ו.) ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון וכו' היינו שמתחיל בזה החודש לזרוח אורו ית' בתפיסת הבריאה ולזה נצטוו ישראל משכו ידיכם מן העבירה וקחו לכם צאן של מצוה וצאן מורה על המשכה היינו שיראו תמיד שיהי' להם מצדם המשכת אורו ית' בלי הפסק כי מצדו ית' יש תמיד המשכה מאורו ית' כי הוא מנהג אף במקומות הרחוקין מאד כדכתיב בכל מקום מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה אך מצד האדם נפסק המשכה מזה הנהגה ונעלם ממנו כי עבירה מושך את האדם מן האור ומעלים ומסתיר בעדו וזהו משכו ידיכם מן העבירה וקחו לכם צאן של מצוה כי ע"י מצות יש המשכה ישרה מאורו ית' אל תפיסת אדם והגם שע"י התלבשות המצות יורד האור בגוונים ונתחלק לכמה וכמה פרטים בכל זאת באלו גווני הפרטים נמשך כל אורו ית' ודוקא ע"י התחלקות מיני פרטים פרטים מפרטים שונים יכולין להשיג הכרה בשורש רצונו ית' וכדאיתא בתקזוה"ק (תיקן ל"ט עט.) בראשית תמן אשר אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' אהי' אשר באשרי כי אשרינו בנות ודא אימא עלאה אשר קדשנו במצותיו וציונו על כל פקודא ופקודא דאינון פטר כל רחם דאינון רמ"ח דכלהו קטירין בצדיק דאיהו כל דאיהו אות ברית דאפתח פטר כל רחם דאינון רמ"ח פקידין דעשה ועלי' אתמר אשר קדש ידיד מבטן ודא דאתמר בי' מבטן מי יצא הקרח וכו' אשר דאיהו אימא עילאה קדשנו במצותיו בצדיק דאיהי קדש ידיד מבטן בגין דאיהו מצווה ועושה וכו' מסטרא דאבא מצוה ומסטרא דאימא עושה וכו' ועוד אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא אמר קדשתנו וציותנו וכו' מסטרא דנוקבא אתקרי אשר ומסטרא דדכורא אתקרי ראש רישא דכל רישין קדשנו דא אבא דאתמר בי' ויאמר אלהים יהי אור וצונו דא אימא דאתמר בה ויהי אור ולית הווי' אלא ע"י עשיה וכו':

מ׳וביאור הענין שהתקזוה"ק מבאר בזה המאמר הק' איך שבגוון הלבוש של פעולת המצוה נטמן כל הרצון ית' ודוקא ע"י אלו הפרטים יכולין להגיע ולהשיג שורש הרצון ית' כי מלת אשר מורה על כל חלוקי פרטי גוונים של המצות כדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ה.) אהי' כללא דכלא סתים ולא אתגלי' בתר דנפיק מיני' שרותא וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא כדין אקרי אשר אהי' כלומר אהי' זמין לאמשכא ולאולדא כולא אהי' כלומר השתא אנא הוא כלל כולא כללא דכל פרטא אשר אהי' דאתעברת אימא וזמינא לאפקא פרטין כלהו ולאתגלי' שמא עילאה וכו' הרי שמלת אשר מורה על התגלות מיני פרטים וזהו שמבאר התקוזה"ק כאן אשר קדשנו במצותיו וצונו על כל פקודא ופקודא דאינון פטר כל רחם דאינון רמ"ח היינו הגם שנתלבש הרצון ית' בפרטי גוונים של רמ"ח מצות עשה והם כמו רמ"ח אברים שכפי הנראה יש בהם התחלקות ואין להם כלום שייכות מזה לזה. עכ"ז הם פטר כל רחם וכו' ועלי' אתמר אשר קדש ידיד מבטן ודא דאתמר בי' מבטן מי יצא וכו' היינו שעל ידם דוקא יכולין להסתכל בהתחלת שורש המשכתן ממקור רצונו ית'. ומבאר זה הענין עוד ביותר ביאור איך שדוקא ע"י התלבשות באלו פרטי גוונים יכולין להכיר את שורש הרצון ית' ובלעדי אלו הפרטים אין יתכן כלל להשיגו וזהו שכתב שם דכלהו קטירין בצדיק דאיהו כל היינו שדוקא ע"י שנתלבש הרצון ית' באלו הפעולות וזהו דכלהו קטירין בצדיק דאיהו כל היינו שהצדיק נקרא כל כדאיתא בזוה"ק כי כל בשמים יבארץ דא צדיק דמתרגמונין דאחיד בשמיא ובארעא היינו שע"י אלו הפעולות נעשה חיבור והמשכה מאור רצונו ית' עם השגת תפיסת אדם כי עצמית רצון ית' הבהיר בלתי התלבשות מאלו הפעולות א"א כלל לשום נברא להשיג כי אם ע"י התלבשות בגוון אלו הפעולות יכול האדם שפיר להכיר את הראש והשורש שנקרא אור אבא וזהו שכתב שם מסטרא דאבא ראש מסטרא דאימא אשר מסטרא דאבא מצוה ומסטרא דאימא עושה וכו' מסטרא דנוקבא אתקרי אשר ומסטרא דדכורא אקרי ראש רישא דכל רישין וכו' היינו כי מסטרא דנוקבא מורה על התחלקות מפרטי המצות וזה נקרא אור אימא. ומסטרא דדכורא מורה על שורש רצון הכללי ית' שנקרא אור אבא לזה אמר מסטרא דאבא ראש ומסטרא דאימא אשר וכו' ומבאר עוד כיון שברכת המצות הוא בלשון נוכח ברוך אתה ומדוע אומרים קדשנו בלשון נסתר למה אין אומרים אשר קדשתנו ג"כ בלשון נוכח לזה מתרץ קדשנו דא אבא דאתמר בי' ויאמר אלהים יהי אור. וצונו דא אימא דאתמר בי' ויהי אור ולית הווי' אלא ע"י עשי' היינו כדאיתא בזוה"ק (בראשית כ"ב:) יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאימא וכו' פירוש כי עצמית אור הבהיר נקרא אור אבא ולאחר שבא בהתלבשות הויית עולם נקרא אור אימא וזהו ויהי' אור מסטרא דאימא כי להויית עולם מוכרח האור לבוא בהתלבשות וכדמסיק שם לית הוי' אלא ע"י עשי' וזה נקרא אור אימא שנרמז בהוא"ו של ויהי אור וכך הם כל המצות מצווה מסטרא דאבא עושה מסטרא דאימא ולזה אין אומרים נמי לנוכח קדשתנו אלא קדשנו בלשון נסתר דא אבא היינו כי דוקא ע"י לבוש הגשמי מהמצוה יתכן להאדם שישיג בתפיסתו הראש והשורש רצונו ית' המתלבש בזה המצוה כי זאת ההתחלקות הפרטים בעצמם הנקרא מסטרא דאימא אשר נקרא מסטרא דאבא ראש דאיהו רישא דכל רישין כי אותיות אשר הוא אותיות ראש:

מ״אומבאר עוד התקזוה"ק שם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר ר"א אבא וכו' מאן דאיהו תחות שעבודא וריבוני' אבטח לי' לאפקא לי' לחירות ואפיק לי' אית לי' לשבחא גרמי' דאפיק לי' מגו שעבודא והא קב"ה אמר לאברהם כי גר יהי' זרעך וכו' ואיהו אבטח לי' לאפקא לבנו מגו גלותא כד' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואיהו משבח גרמי' כמה זמנין אשר הוצאתיך מארץ מצרים א"ל ברי שפיר קאמרת אבל לאו דא לשבחא גרמי' אלא כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחברתה ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק מגו שעבודא פתח באנכי ואידכר בי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים חמשין זמנין לקבל חמשין תרעין דבינה וכו' היינו שמבאר בזה המאמר הק' התגברות ההסתר חזק שהי' בגלות מצרים עד שכל הסתעפות הפרטים של ישראל הי' תחת שעבוד מצרים כי כיון שהראש והמקור הי' נעלם ונסתר ממילא הי' כל הפרטים בהסתר וזהו שכתב כל ספירה וספירה אתקריאת ראש לחברתה וממילא מאחר שהראש הי' בהסתר הי' כל הספירה כולא בהסתר וזהו שמסיק שם ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא פתח באנכי לרמז על גודל ההסתר שהי' אז שהראש והמקור הי' בהעלם עצום מאד ופתח באנכי ואדכיר בי' אשר הוצאתיך מארץ מצרים היינו לרמז שכיון שנתגלה המקור והראש ממילא יצאו כל הפרטים המסתעפים מהמקור וכל הספירות. משעבוד מצרים לחירות עולם וכן הוא בכל פרט נפש נמי כאשר הוא משוקע באיזה הרגל טבע עד שאי אפשר לו לזוז ממנה זה נקרא שעבוד מצרים כי ממילא כאשר הוא משוקע באיזה דבר אזי הם כל הפרטים שלו ג"כ משעובדים לאותו דבר כי כל ספירה אתקריאת ראש לחברתה וכשהראש הוא משעובד אזי הוא כל הגוף משעובד וזה נקרא שעבוד מצרים לזה אמרו ז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים היינו שיראה שהראש לא יהי' משוקע בשום דבר וכפי שמוציא אדם א"ע מההרגל טבע כך מוצא בלבו חירות עולם וכן בכל דור ודור נתעורר בלב ישראל בזה החג יציאת מצרים שנקבע בלב ישראל אשר מהיום והלאה לא יהי' עוד משוקע בהרגל טבע כמו מקודם ולזה קורין זאת הפרשה משכו וקחו לכם צאן וכמו שביארו ז"ל צאן של מצוה כי בזה החג נתעורר מיציאת מצרים שאז נתגלה הראש והמקור מההסתר לזה יכולין לעמוד בישוב הדעת ולהסתכל בהסדר של כל פרטי המצות איך שנמשכו משורש הרצון ית' ולכן אנו מזכירין בכל הקדושות זכר ליציאת מצרים כי כאשר הקדושה נתלבש באיזה גוון כגון קידוש של שבת ויו"ט שאין אומרים אותו אלא על היין או על הפת אזי אין רואים כי אם הגוון לזה צריכין לומר זכר ליציאת מצרים היינו שיתגלה לנו הראש והמקור מתוך ההסתר שיהי' יכולין להכיר גם בהתלבשות הגוון כל הסדר משורש רצונו ית' כי אחר יציאת מצרים הבטיח השי"ת שלא יתגבר עוד ההסתר כ"כ וכמו שאיתא בזוה"ק (ויקהל רט"ז:) שמה שאנו אומרים שמונה פעמים אמת אחר ק"ש באמת ויציב וגו' כדי למהוי ד' גאולות אלין בקיומא תקיף בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא ד' גאולות כפילין בקיומא וכלהו בההוא יציאת מצרים וכו' היינו שחתם השי"ת שבכל ד' גליות אף דאכתי עבדי אחשורש אנן עכ"ז המקור לא יהי' עוד בגלות וכל נפש ישראל יכול למצוא בלבו תמיד אף בהגלות איך שהוא באמת בן חורין כמאמר המוציא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם:

מ״באיתא בגמ' (תענית ד'.) כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן ויבא כגשם לנו וכו' והקב"ה השיבה אתם מבקשין דבר שלפעמים מתבקש ולפעמים אינו מתבקש אני אהי' לכם דבר המתבקש לעולם אהי' כטל לישראל וכו':

מ״גהנה כל השפעת השי"ת נקראים בשם גשם כי כמו שהשפע הוא במקומה הרמתה שם הוא רק רצון הבהיר בלי שום לבוש גשמי כלל אלא יען שאין בכח הנבראים לקבל רצון בהיר בלתי לבוש גשמי לזה נתלבש השפע בלבוש גשמי לכן נקראים כל השפעות גשם ולזה איתא בגמ' (שם ז.) גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו וכו' ובמדרש רבה (בראשית י"ג) אפילו דגים מרגישים הכל מתברך משא ומתן מתברך וכו' הרי שנקראו כל השפעות בשם גשם ולכן שאלו ישראל ויבוא כגשם לנו וכו' כי מי שהוא בלבוש גשמי אינו יכול לבקש אלא דבר שהוא בהבנת תפיסתו הגשמי. והקב"ה השיב להם אתם מבקשים דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש היינו כי אחר שבא השפע בלבוש גשמי נתצמצם השפע בגבול הכלי של דבר פרטי אהי' כטל לישראל שאינו נעצר לעולם היינו הגם שכל זמן שאינו מתלבש בהבנת התפיסה אינו נקרא חסדים טובים כמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה על זה שמתפללים ותגמלנו חסדים טובים וכי יש חסדים שאינם טובים אלא הפי' הוא שהחסד יהי' בתפיסתנו שנהי' מכירים מפורש את החסד כי באמת משפיע השי"ת תמיד חסד רק כל עוד שאין אני מכירין אותו בתפיסתנו אינו נקרא חסדים טובים אכן הפירוש מאהי' כטל לישראל היינו שאמר השי"ת אני אשפיע לכם אור מדברי תורה וכאשר יהי' נקבע בלב האדם ד"ת אז יתמשך ממילא אחר אור כזה כל הטובות מלבושי עוה"ז ונגד מה שהשיב להם השי"ת נקרא שאלת כנסת ישראל שלא כהוגן כי למה להם לבקש ולשאול דבר פרטי הלא אני נותן לכם דבר כללי הנקרא טל שכל פרטי הטובות נכללו בו:

מ״דואיתא עוד בגמ' שם עוד שאלו כנסת ישראל שלא כהוגן שימני כחותם על לבך והשיב להם השי"ת אתם מבקשים דבר שלפעמים נראה ופעמים אינו נראה אני אתן לכם דבר שנראה לעולם שנאמר על כפים חקותיך וכו':

מ״ההיינו כי הגמר מאותה אהבה אשר ממנה מתחיל השפעת השי"ת, נקרא חותם. וישראל הי' מבקשים בזאת השאלה ההיפך מהשאלה הקודמת כי בשאלה הקודמת ויבוא כגשם לנו היינו שיתגשם האהבה והרצון של השי"ת בלבוש מהבנת התפיסה. ובהשאלה הזאת שימני כחותם על לבך הוא הבקשה שירגישו המה ג"כ מאותה אהבה עצומה והרצון כמו שהוא בהיר בעצמותו ית' דוקא בעוד שהוא משוללת עדיין מלבושים שהוא למעלה מהבנת התפיסה והשיב להם השי"ת אתם מבקשים דבר שלפעמים נראה וכו' היינו כי על אהבה עצומה כזו בלתי לבוש שאינו שייך בזה יגיע כפיך יכול להתעורר קטרוג. אני אתן לכם דבר שנראה לעולם היינו שאתן לכם אהבה שנקרא יגיע כפיך ועל דרך מאמרם ז"ל בגמ' (מגילה כ"ה:) ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין מפני שנאמר שם ישא ה' פניו אליך ומפרש בגמ' (ברכות כ':) איך לא אשא להם פנים שהם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו שמגיע להם זה הנשיאות פנים במשפט ובשורת הדין שכר יגיע כפם וכן כאן הבטיח השי"ת לישראל הן על כפים חקותיך היינו שאתן לך אהבה שיהי' נקרא על שמך שאתה הרווחת אותה ביגיע כפיך וזה נראה לעולם כי על זה לא יוכל להיות שום קטרוג ממילא וישם לך שלום: