סוד ישרים, יום א' דפסח ט״וSod Yesharim, The First Day of Pesach 15
א׳משכו וקחו לכם צאן וגו' במכילתא משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכו' זה שאמר הכתוב (משלי) דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זללה"ה יען שאז התחילו ישראל לכנוס אל סדר חדש ולצאת מההרגל שהי' בו מכבר לכן כל עוד שהי' משוללי תורה נקרא זאת דרך עצל כמשוכת חדק כי כשיוצא ממחשבת כעס יכניס בלבו מחשבת תאוה וכשיברר עצמו מתאוה יכניס בחסרון הכעס כי בלי דברי תורה אי אפשר כלל לנקות את הלב וכמו שמצינו בכמה נביאי האומות שביקשו לברר עצמם בלי דברי תורה ולא הי' בכחם. כי רק ע"י דברי תורה יש אורח סלולה לנקות את הלב כדאיתא במדרש רבה (שיר השירים א׳:ג׳) על הפסוק לריח שמניך טובים וגו' אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של לצנות נכנס ללב דבר של לצנות יצא כנגדו דבר של תורה וכו' לכך נאמר משכו וגו' משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) אמאי אתנגד בעשרה ואתנכיס בארבעה עשר אמר ר' אבא בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' בג"כ מעכבין לי' ארבע יומין וכו' (ושם מ':) ויקחו להם איש שה וכו' ובהאי דאתקשרי צאן אתקשר כלא וכלא כליל בצאן אתקשר צאן בצאן ולא יכול לאתפרשא מקטרוי וכו' וע"ד כתיב והי' לכם למשמרת וכו':
1
ב׳היינו שישראל הי' צריכין לברר שיהי' רואים מפורש החילוק וההבדל מהצאן של ישראל שהוא צאן של מצוה להצאן של מצרים שהוא צאן של ע"ז כי צאן רומז על הערב שהוא קודם לבוקר כענין שמצינו בגמ' (שבת ע"ז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר וביאר אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שעל זה הענין רמזו ז"ל שע"ז של מצרים הי' צאן היינו שכל עבודתם הי' להחושך הקודם לאור והי' עושים אותו החושך קדמאה לדחלא דלהון שיהי' כל מעשיהם במחשוך ולקבל כל ההשפעות בלי שום עבודה רק למעלה מדעתם וזה נקרא חושך שהולכים בלי דעת כן אור נקרא מה שהולך האדם בדעת ובחשבון ועל זה הענין איתא שם אתקשר צאן בצאן היינו כי לפי הנראה נמשכין ישראל ג"כ בלי דעת וחשבון למעלה מתפיסת דעתם עד שנקראו עמא פזוזא דקדמיתו פימייכו לאודנייכו וכו' שאינם מחשבין כלל בדעתם אם יהי' בכוחם לסבול או לאו ועל זה איתא שם בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין וכו' היינו עד שיתברר מפורש החילוק וההבדל לאתפרשא מקטרוי היינו שיהי' ניכר מפורש אשר כל המכוון של ישראל בזה שנמשכים למעלה מתפיסת דעתם הוא רק למען שיגיעו ע"י זה להמקור משורש רצונו ית' שהוא אור הבהיר היותר נעלה מזה האור שנקרא מצד אדם אור והמשכה כזו בלי דעת וחשבון נקרא צאן של מצוה משא"כ הצאן של מצרים נקרא ע"ז כי הם אינם רוצים להסתכל באור כי אומרים שהרצון ית' האציל במכוון ערב קודם לבוקר למען להסתיר מעיני אדם את האור כדי שילך תמיד בחושך ולא באור ושיהי' במחשוך מעשיו ועל אותו הבירור איתא שם ולא יכול לאתפרשא מקטרוי וכו' שבאמת הוא הבדל דק מאוד ואינו בניקל כ"כ להראות מפורש לעיני אדם זה החילוק מצאן לצאן:
2
ג׳ולכך הי' חל אז מקחו בעשור ביום שבת כי ע"י שבת נגמר הבירור בתכלית השלימות גם לעיני אדם כי שבת הוא שהטבע מזה היום גורם כל ההתפשטות כמו שמצינו בגמ' (מגילה י"ב:) יום השביעי שבת הי' שאומות העולם אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תפלות וישראל אוכלים ושותים ואומרים בו שירות ותשבחות וכו' ולהבין מה שמחתם בשבת לאכול ולשתות ולדבר דברי תפלות יותר מימות החול הלוא במנוחתו לא ישכנו ערלים. אמנם יען שבשבת נתעלה הכל להשורש כמאמר ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו ומזה שנתעלה וישב על כסא כבודו שהוא למעלה מהתפיסה נמשך להעכו"ם חושך ביותר עד שנדמה להם אז שח"ו עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על רוע התפשטותם ויכולין להתפשט ביותר באין מעצור אבל לישראל נמשך מאותה העלי' שנתעלה וישב על כסא כבודו תוספות קדושה שהוא נשמה יתירה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רמ"ב:) לכל חד מישראל הכי נחית לי' נפש יתירה כפים דרגי' דילי' אי איהו גבור ירא חטא יהבין לי' נפש יתירה ממדת הגבורה וכו' אם נשיא ישראל הוא או חכים או מבין בחכמה או בתורה וכו' הכי יהבין לי' נפש יתירה וכו' היינו שבשבת מפאת העלי' להשורש משיגים ישראל הקדושה בכל המדות שלהם הרבה יותר בהפלגה מבימי החול. הרי נתברר מפורש מהיום שבת שישראל מקבלים מהארת זה השורש שהוא למעלה מהתפיסה הנקרא מצד הבריאה חושך קדמאה. כל מיני תוספות קדושה ואורות יקרים והאומות מקבלים מהארת זה השורש הנעלה כל מיני התפשטות יתירה לדבר דברי תפלות ולעשות כל מעשיהם במחשוך ביום שבת יותר בימי החול ולכך הי' מקחו בעשור ביום שבת דוקא כדי לברר זה החילוק בין צאן לצאן לעיני כל. ועל אותו הבירור איתא בזוה"ק (אמור ק"ב:) בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוי וחמשאה עלייהו דמלכא וכו'. היינו כי בזה העולם העריך הרצון ית' הכל ברזא דחמש חמש כדאיתא בזוה"ק (תצא ר"פ) וחמש נהורין אית לה דאקרי קרני חמה עד הוד וכו' היינו שתפיסת דעתו של אדם אינו יכול לברר רק עד חמש וכמו שכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' כי עד דור הג' עד כאן רחמי האב על הבן היינו עד כאן מגיע תפיסת אדם לברר כי בני בנים הרי הם כבנים וזה נכלל בבניו הרי שלוש. וביתו הוא ד' אחריו הוא חמש. וכאשר מברר האדם כל מה שבכח תפיסתו לברר. אזי היותר מברר שוב השי"ת גם במקום הרחוק מאוד מתפיסת אדם שאין בכח ברורי עבודתו לברר. שם מברר השי"ת ומנחיל לו קנין שיהי' נקרא על שם יגיע כפו של אדם וזהו ענין חמישאה. היינו אחר שבירר האדם כל מה שבכח תפיסתו לברר וזה נקרא חמישאה. עליי' דמלכא היינו מה שצריכין לברר יותר זאת יברר השי"ת בעצמו בשביל האדם והנה בעשור לחודש התחיל הבירור בין צאן לצאן כי מקחו הי' בעשור והחמשה ימים עד הקרבת הפסח הם נגד חמשאה עליי' דמלכא כי בשעת הקרבת הפסח האיר השי"ת לישראל קנין יגיע כפיך בהשורש העליון שהוא למעלה מתפיסת הבריאה ולזה נאמר בזאת הפרשה קדש לי כל בכור כי עיקר הקנין שמשיג האדם הוא רק ע"י שמחזיר הראשית להשי"ת כי ע"י שמכיר למסור הראשית להשי"ת מחזיר לו השי"ת קנין בהנשאר שיהי' נקרא על שם יגיע כפו של האדם ולזה מאחר שישראל הכירו כי לי כל בכור החזיר להם השי"ת קנין בהשורש שיהי' נקרא על שם יגיע כפם:
3