סוד ישרים, ליל פסח כ״וSod Yesharim, The First Night of Pesach 26
א׳רבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור משמע מדברי ר"ג שצריך ג"כ להיות באמירה ואף בזמן המקדש שהי' עבודה בפועל אעפ"כ הי' צריכין גם אמירה וזהו כמו שאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) בעובדא ובמלולא תלי' מלתא:
1
ב׳פסח שהי' אבותינו אוכלים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו'. הענין הוא כי הישועה מזה החג הי' באורח דילוג כדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) ואוביד לון מעלמא בלא זמנא וכו' היינו שישראל לא הי' עדיין מבוררים נגדם כמאמרם ז"ל שהי' אז קטרוג מה נשתנו אלו מאלו כי על הלבוש אחרון לא הי' ניכר שום הבדל ביניהם כי באמת הי' כל ההבדל בין ישראל למצרים רק בזה הלבוש קטן הנקרא האמונה אמנם מזה האמונ' נתברר החילוק וההבדל בין ישראל לעכו"ם כי הרי אף שהי' במצרים השעבוד כ"כ בפרך עד שלא עלה על דעת שום עבד שיש פתח לצאת משם וכמאמרם ז"ל אין עבד יכול לברוח משם מ"מ פתאום כשהי' ישראל שומעים מאמר ממשה רבינו האמינו מיד כדכתיב ויאמן העם ומזה האמונה נתבררו בכל הלבושים אשר באמת נשתנו אלו מאלו וזהו כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן כ"א) איהו אומן ואיהי אמונה דילי' וכו' היינו כי אמונה הוא לשון נקבא וזהו מצד ישראל שהם עלו במחשבה אבל לא נתברר עדיין זאת בכל הלבושים כי דכר מורה שבוקע האמונה שלהם בכל הלבושים וזה נקרא אומן בלשון דכר וזהו מצדו ית' כדאיתא במדרש רבה (בראשית א') ואהי' אצלו אמון וכו' אמון פדגוג אמון מוצנע אמון מכוסה אמון רבתא וכו' אמון אומן וכו' היינו שאורו ית' בוקע כל הלבושים והמדות אולם בזאת הישועה האיר הש"י כדאיתא בזוה"ק (צו ל"א:) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא לאחזאה דהא ניקבא אתכלילת בי' בכללא חדא אתקרי נקבא בשמא דדכורא דהא כדין ברכן דמטרוניתא אשתכחו ולא הוי בה פרישותא כלל וכו' ולזה אף שלא הי' אז עדיין ניכר על גוון הלבושים של ישראל שום השתנות מהעכו"ם כי כל הברירים שישראל הי' מבררים עצמם זה הכל הי' רק אח"כ אבל בעת יציאתם ממצרים לא הי' אצלם עדיין שום בירור רק בזה הלבוש קטן שנקרא אמונה בלשון ניקבא אעפ"כ האיר להם הש"י באורח דילוג אף טרם כל הברירין שלהם ודילג את הזמן להאיר להם מקודם כמו שהוא מצדו ית' שנקרא אומן ברזא דדכר להורות שישראל נמשכים אחריו בכל הלבושים ובכל זמן ובכל מקום וזה הוא שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו':
2
ג׳מצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו' היינו כי מצה מורה על הכרה מפורשת שאין להאדם מצדו שום כח ואין שום הכרח כלל לאורו ית' בכל הלבושים של זה העולם עד שאין צורך שיעבור אפילו דרך זמן גם כן:
3
ד׳מרור שאנו אוכלים וכו' זה המצוה מרמז שישראל יהי' מרגישים המרירות כי עיקר כובד השעבוד שהי' במצרים הי' כל זמן שלא הי' מרגישים המרירות שהי' עובדים עמהם בפרך אבל כאשר התחילו להרגיש המרירות ולצעוק לד' כדכתיב ויזעקו וגוי זאת הצעקה הי' התחלת הישיעה אך טרם שהרגישו המרירות על זה אמר אשר עבדו בהם בפרך וביארו ז"ל בפה רך היינו שהי' כ"כ מורגלים בשעבוד כאילו הי' עבדים משורש תולדותם ושכחו כל היחוס שלהם שהם מזרע אבות הקדושים וכאשר האיר להם השי"ת שיזכרו א"ע מי הם שהמה מיוחסים מזרע אבות הקדושים שאין להם שום שייכות לזאת השעבוד אזי התחילו לצעוק אל ד' והוא היתה התחלת הישועה ותכף נגאלו:
4
ה׳וזהו שאמרו ז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים וכו' היינו שבכל דבר שאדם הוא משוקע בה עד שנדמה לו שאי אפשר לו לצאת מן ההרגל זה נקרא שעבוד מצרים ולזה מחויב האדם לראות שלא יהי' נמצא אצלו שום הרגל טבע כלל וכפי מה שהאדם משולל הימנו הרגל טבע כך מוצא בלבו חירות עולם וזה נקרא יציאת מצרים ובמה יכול האדם להוציא א"ע ממצרים זהו רק כאשר קובע בלבו שדברי תורה הם למעלה ומנושא מכל הדברים שבעוה"ז וכמאמרם ז"ל (אבות) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כי ד"ת הוא מנושא מעול מלכות וד"א וכפי מה שאדם קובע בלבו ד"ת כך נעשה האדם מנושא מכל ההרגלות שבעוה"ז וזה הכל צריך להיות בעובדא ובמלולא היינו שיהי' גם אמירה בפה כי פה גומר כד' בגמ' וזה מורה על הלבוש אחרון היינו שיהי' נקבע גבי האדם אף בהלבוש אחרון אף שלא מדעת כדאיתא בירשלמי מחזיקנא טובותא לרישא כד מטי למודים מנפשי' כרע היינו שהגוף נמשך אף שלא מדעת אחר רצונו ית':
5