סוד ישרים, ליל פסח כ״טSod Yesharim, The First Night of Pesach 29
א׳פסח שהי' אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש הי' קיים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו' וכדמתרגומינון דבח חיס היינו שחס השי"ת על ישראל והעלה אותם במקום המחשבה אצלו ית' למעלה מהתפיסה לזה נקרא זאת הישועה אורח דילוג כי מה שהוא בתפיסת אדם נקרא אורח ישר וכאן הי' הישועה למעלה מתפיסת אדם ועל זה הדילוג נאמר אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו והענין הוא כי כתיב ועברתי בארץ מצרים וגו' ולהבין זאת וכי שייך אצלו ית' לומר ועברתי בארץ מצרים הלא מלא כל הארץ כבודו אלא ענין העברה הנאמר בכל מקום בדברי תורה רומז על ענין הפשטה כד' בגמ' (ר"ה.) כל מקום שנאמר העברה תעבירו פשוטה משמע וכו' הרי שהעברה רומז על פשוטה וזהו ועברתי בארץ מצרים היינו שהפשיט השי"ת כל אלו הלבושים כמאמרם ז"ל אני ולא מלאך וכו' ומפאת זה מגיע ממילא התבטלות להלבושים מפעולות אדם ועל זה נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ויען שאצל הבכורים הם הפעולות בגודל תקיפות ביותר לזה נתבטלו הבכורים לגמרי כדכתיב ועברתי בארץ מצדים וגו' והכיתי כל בכור וגו' וזהו שנאמר אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו היינו שהעלה אותם השי"ת בזאת הקודה והשתחוי' אל מקום המחשבה בעומק הפנימי אשר שם מאיר מפורש שכל כח הפעולות הוא רק גבי השי"ת ובזה נצולו ישראל כי לית להו מגרמי' כלום כי באמת כל מה שיכול לדמות להאדם שיש לו כח ליפעל הוא רק בההוה אבל לאחר המעשה יש באמת הכרה מפורשת שכל הפועל הוא רק השי"ת כדכתיב וראית את אחורי ומתרגומינון ותחזי ית דבתרי היינו שאח"כ יכולין שפיר להכיר שאין שום כח הפעולה בלעדי ית' וכיון שנתעלו ישראל למעלה מתפיסת ההוה אשר שם יש הכרה מפורשת שאין שום כח פעולה בלעדו ית' וגם אחר שההוה חלף ועבר יש נמי הכרה מפורשת שכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו ולא נשאר גבי ישראל אלא תפיסת ההוה אשר בה יכול עדיין לדמות שיש להאדם כח הפעולה על זה מצינו בגמ' (שבת ל':) כל שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה באמצע נמי ד"ת. וזהו שאיתא בזוה"ק (בא ל"ה:) מאי טעמא בעא דאתגלי' דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות וכו' דמשמע דסימנא הוא דעביד והא כלא גלי' קמי קב"ה וכו' אלא וכו' ולאחזאה בפתחיי' בהני תלת דוכתי מהימנותא שלימתא חד הכא וחד הכא וחד בגווייהו בג"כ ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וכו' היינו מאחר שטרם תפיסת ההוה נתעלו ישראל בבהירות עומק הפנימי ית' וגם אחר הפעולה מההוה יש להם ג"כ הכרה שכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו ועל זה רומזים שתי המזוזות ולא נשאר אצלם רק היציאה אל ההוה ועל זאת היציאה רומז פתח המשקוף והראו ישראל בהזאת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות שאפילו בשעת יציאתם אל ההוה הוא זאת היציאה ג"כ בהכרה של דם פסח ודם מילה הרי שאפילו בההוה מכירים נמי ישראל שכל הכח ליפעל הוא רק גבי השי"ת ולכך ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא וגו':
1
ב׳ולזה נמי הפליגו חז"ל כ"כ בסיפור השבח של זו הלילה ואמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח מה שלא מצינו כן בשאר שבחים ואדרבה בשאר שבחים מצינו להיפך שאיתא בגמ' (מגילה י"ח.) מי ימלל גבירות ד' וגו' מי יכול למלל גבורות ד' מי שיכול להשמיע כל תהילתו הרי שאין רשאים להרבות בשבחים ומה גם שמצינו בגמ' (מגילה כ"ה.) ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר לו סיימתינהו לשבחי' דמארך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתי אנשי כנסת הגדולה ותקניניהו בתפלה אנן לא אמרינן להו ואתי אמרת וכו' משל לאדם שהי' לו אלף אלפים דנרי זהב והי' מקלסין אותו בדינרי כסף לא גנאי הוא לו וכו' ולהבין זאת למה באמת לא הי' רשאי ההוא דנחית קמי' דר"ח לומר האדיר והחזק והאמיץ מפני מה הי' מחיוב להעלים מה שהאיר לו השי"ת בהבנת תפיסתו הלוא על דניאל וירמי' מדייק נמי הגמ' מדוע לא אמרו הגבור והנורא אלא שמתרץ שם בגמ' מתוך שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו היינו לפי שלא האיר להם השי"ת שיבינו אלו השבחים בתפיסתם לפיכך לא אמרו אותם הרי שהעלימו מלשבח מה שלא האיר בהבנת תפיסתם ומכש"כ שמותר לשבח מה שמנהיר השי"ת בבינת התפיסה כי בטח ההוא דנחית קמי' דר"ח נמי לא הי' מכזב ח"ו כלום ולא אמר אלא מה שהאיר לו השי"ת בהבנת תפיסתו וא"כ מדוע יעצור א"ע ויתאפק מלאמרם וגם להבין מה שהשיב לו ר"ח סיימתינהו לשבחי' דמרך וכו' משל וכו' הלוא זה האיש אינו משבח אלא מה שהשי"ת מנהיר לו בהבנת תפיסתו ועכשיו מנהיר לו השי"ת רק בדנרי כסף הוא משבח בדנרי כסף וכאשר יהי' מנהיר לו השי"ת אח"כ בדנרי זהב אזי יהי' משבחו בדנרי זהב ג"כ וביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זלה"ה כי בתפלה אין אדם רשאי להרבות כלום על שבחי אכה"ג כי אם ירבה לשבח מתוך הכרת תפיסתו שמנהיר לו השי"ת בזו הרגע אזי מה יעשה כשינהיר לו השי"ת ברגע אחרת הכרה ביותר בהירות אזי יהי' נשאר זה האדם מבויש נגד עצמו כי יהיה נחשב בתפיסתו הקודמת לחוטא נגד הבהירות של עכשיו ע"כ אין להרבות בתפילה על השבחים שתיקנו אכה"ג כי באמת נכלל בהשבחים שתיקנו אכה"ג כל מיני שבחים אבל מה שמוסיף האדם מפאת הכרת תפיסתו שמנהיר לו הש"י הוא באמת מגרע לפיכך אין אדם רשאי בתפלה להרבות על שבחי אכה"ג. אמנם השבח מהסיפור של יציאת מצרים שאומרים בזו הלילה. הוא מחמת שבזה השבח נכלל כל מיני הכרת הבהירות שיתכן להיות במציאות כי בזו הלילה נתעלו ישראל ע"י הקידה והשתחוי' שלהם אל רצון עומק הפנימי מהמחשבה העליונה ית' אשר שם נכללו כל מיני אורות היקרים וכל מה שיתכן להיות מנהיר אח"כ לנפש הגדול והמובחר ביותר הכל נכלל בהשבח של זו הלילה ביתר שאת וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שבזו הלילה האיר מוחין דגדלות קודם לקטנות ולכך כל מה שישיג האדם אח"כ הכרה יהי' נמצא זאת ההכרה באותו הסיפור של זו הלילה לכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ואינו נחשב כלל לסיימתינהו לשבחי' דמרך מאחר שבאמת משמיעים בזה הסיפור כל תהילתו ית' כי זה השבח כולל כל מיני שבחים שיתכן להיות בתפיסת הנבראים ולזה צריכין לקבוע אותו בכל הלבושים גם באמירה וכדכתיב ואמרתם זבח פסח כי הקרבן פסח מורה על זאת ההכרה כי פסח בא' מצאן וביאר אאמו"ר הגה"ק זלה"ה שצאן מורה על המשכה כי טבע הצאן הוא להיות נמשכין זה אחר זה וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק נ"ב.) כיון שמסר לו משכוכות קנה כל עדר וכו' מאי משכוכות וכו' עיזא דמסגי בריש עדרא והוא כמו שאיתא (שבת ע"ז:) למה עיזא מסגי ברישא כבריותא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכו' וצאן מרמז נמי על גודל השפעה כדאיתא בגמ' (חולין פ"ד:) ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן ועכו"ם עובדים לצאן כי ע"ז של מצרים הי' טלה כדאיתא בזוה"ק (פנחס ר"נ:) אימרא דאיהו פסחא אמאי אלא דחלי דמצראי ואלהא דלהון הוה אמרא בגין דמצראי פלחין למזל טלה ובג"כ פלחין לאמרא וכו' היינו שעושים מזה דחלא כי אומרים שכל המשכת השפעתם הוא מזה החושך הקודם לנהורא ולכך הם מתפשטים א"ע ועושים כל מעשיהם במחשוך ואין בחפצם לילך בדעת ובאור כי אומרים שהם ממשיכים בהכרח כל מיני שפע מזה החושך שהוא למעלה מדעתם וזאת הדעה הוא ממש ע"ז לכך נאמר משכו וקחו לכם צאן וכמו שביארו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה היינו הגם שישראל מקבלים ג"כ הכל מאתר דלא אתידע שהוא למעלה מהתפיסה מ"מ נקרא קבלתם צאן של מצוה כי ממשיכים אצלם מאתר דלא אתידע הכל בדעת ובאור בחירת עבודתם כדכתיב לדעת כי אני ד' מקדשכם ולזה הי' מקחו מבעשור וכמבואר בזוה"ק (בא ל"ט:) בזמנא דאנהיר מיובלא לסיהרא וכו' היינו כי הסיהרא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת אור מהשמש כך מכירין ישראל היטב דלית להו מגרמי' כלום ואף שהאיר להם השי"ת מאור עתיקא שהם עלו במחשבה בכל זאת אינם מקבלים ישראל מזאת שום תקיפות כי מכירים היטב שכל זה הוא רק מרצונו הפשוט ית' בלי שום הכרח ח"ו וזאת ההכרה נקרא צאן של מצוה לזה נאמר ואמרתם זבח פסח היינו לומר זאת ההכרה בפה כדי לקבוע אותה בכל הלבושים:
2