סוד ישרים, ליל פסח ל׳Sod Yesharim, The First Night of Pesach 30
א׳מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם וכו' היינו כי חמץ מורה על רוב פעולת וכל פעולות אדם נופלים תחת הזמן וכן העיסה כאשר עובר עליו איזה זמן מתחמצת. ומצה מורה על מיעוט פעולת אדם ולמעלה מהזמן כי אם יעבור עליו שהות הזמן אזי יתחמץ העיסה ושוב אינו נקרא מצה. וזהו שאיתא בזוה"ק (בא מ') אמר ר"י אי הכי כל ימי שתא נמי אמאי שבעת ימים ולא יתיר א"ל כל זמנא דאתחייב ב"נ לאתחזאה גרמי' בן חורין הכי אצטריך. כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך וכו' היינו כי לפי הנראה בתפיסת אדם הוא עיקר החירות כל מה שנדמה לו ביותר שיש לו כח ליפעל אבל באמת הוא להיפך כל מה שמכיר האדם ביותר שאין לו שום כח הפעולה זאת ההכרה הוא באמת עיקר החירות כי כאשר נדמה להאדם שיש לו כח ליפעל א"כ הוא מוכרח ליפעל כי סובר שכל חיותו תלוי במה שהוא פועל ואין לך עבדות יותר מזה שהוא משעבוד להפעולה וזה שמשוקע אדם באיזה דבר נקרא שעבוד מצרים שעלי' אמרו ז"ל אין עבד יכול לברוח משם כי אמר מוטב להיות עבד במצרים מלהיות שר במדינה אחרת כי הי' נדמה לו שכל חיותו תלוי בעבדות מצרים ועל זה רמזו ז"ל במאמרם בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים היינו שלא יהי' משוקע בשום דבר וכמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זלה"ה שמי שהוא משוקע באיזה דבר אפילו בדבר קטן שנדמה לו שאי אפשר לו לפרוש ממנה אזי עובר על לאו ולא ישיב את העם מצרימה ולזה אנו אוכלים מצה להורות שאין אנו משוקעים תחת שום דבר כי כבר יצאנו משעבוד מצרים לחירות עולם וזהו הטעם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם וכו' כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וכו' וכמו שביארו ז"ל שאם הי' מתמהמים שם עוד רגע הי' משוקעים עדיין במצרים. ולהבין זאת וכי ברגע אח"כ לא הי' ח"ו בכוחו ית' להוציא אותנו משם. אלא הענין הוא כי הגלות של ישראל בין האומות הוא כדי שילקטו משם הכוחות שלהם תחת הקדושה ויען שבמצרים הי' עיקר כח הפעולות לזה הי' צריכין ישראל להיות שם בגלות עד שיוציאו משם כל כוחות הפעולות ולהכניסם להקדושה היינו שיהי' לישראל כל כוחות הפעולות ובכל זאת יכירו גם בעת פעולתם שכל אותו הכח לפעול הוא רק אצל השי"ת ובזאת ההכרה הוא עיקר היקרות ולזה כל כמה שהי' עדיין בכח ישראל להוציא כח הפעולת ממצרים ולהכיר בהם כוחו ית' כך זמן הי' צריכין להתמהמה במצרים ולהוציא משם וזהו עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם היינו כי יותר כח הפעולות לא היו עוד בחפצו ית' שיוציאו משם וזהו שאמרו ז"ל שאם היו מתמהמים שם עוד רגע הי' משוקעים שם ח"ו לעולם היינו שאם הי' מתמהמה ישראל כדי להוציא עוד כח הפעולות ביותר שוב לא הי' לישראל בהם שום הכרה בכוחו ית' לכך דווקא בזאת הרגע שגמרו בה ישראל לקיטות הכוחות משם כפי גזרת חכמתו ית' אזי נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם הגם שאם הי' שוהים שם עוד זמן הי' מלקטים יותר כח הפעולות אכן לא הי' מאיר בהם רצונו ית' להכניסם להקדושה והי' משוקעים בהם בלתי הכרה ח"ו ואף שעל הגוון הי' עדיין עליהם טענה שהי' נראה שנדעך מהם ח"ו הברית אבות כד' בגמ' שהי' קטרוג הללו עובדי ע"ז והללו וכו' מ"מ בזכות האמונה שהי' בהם כדכתיב ויאמן העם וגו' נתבררו שלא נדעך מעולם זה הברית שאמר השי"ת לאאע"ה ואני הנה בריתי אתך ונתברר שזה הברית הוא גבי ישראל בקביעות גמור כיתד שלא תמוט לעולם ועד ועל זאת הקביעות של ברית אבות נאמר (דניאל ב׳:כ״א) יהיב חכמתא לחכימין היינו כי באמת מהיכן נסתעף החכמה הראשונה אמנם החכמה ראשונה הוא זה הברית אבות הנקבע גבי ישראל וכמו שאיתא במדרש (ש"ט) וכשהוא נכנס בבית המרחץ הוא מביט בעצמו ואומר הריני ערום מן המצות וכשהוא מביט במילה שהוא שקולה כגגד כל המצות דעתו מתקררת וכו' היינו כי על ידה מכירין שהברית אבות לא ימוט לעולם מישראל וזה שאיתא במדרש (קהלת א') למה לא יהיב חכמתא לטופשין משום שהם יעסקו בבתי תיאטריאות וכו' ולהבין זאת הלא בכוחו ית' הוא ג"כ ליתן כ"כ חכמה לטופשין שיתחכמו ולא יחפצו לעסוק בה בבתי תיאטריאות וכו' אכן באמת שאינם נקראים טופשין אלא אותן שאין בהם זה הברית אבות בקביעות לזה כל חכמה שישיגו אזי המה מצדם יתנכרו אותה משא"כ כאשר יהיב חכמתא לחכימין היינו למי שיש בו זאת הכלי של ברית אבות בקביעות אינו יתכן כלל שיתנכרו החכמה מאתו כי אף שיתרחק מאוד לפעמים מאיר בכל זאת זה הכלי של ואני הנה בריתי אתך ולא יעזוב אותו ויתמשך אחריו אף בכל המקומות הרחוקים כמו שהי' לישראל במצרים ששם הי' ההסתר בהתגברות חזק מאוד מ"מ איתא במדרש שלא שינו את לשונם ואת שמם והי' גדורים בעריות וזהו שלא הספיקו בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וכו' וצריכין לאמרה בפה להראות החירות בכל הלבושים:
1
ב׳מרור זה שאנו אוכלים על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי' אבותינו במצרים וגו' אשר עבדו בהם בפרך וגו' היינו שיזכירו ישראל היטב מאיזה התרחקות הוציא אותם השי"ת וכדאיתא בתקזוה"ק (תיקן ל"ט) ובגין לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מגו שעבודא וכו' כי הי' שם כ"כ מרוחקים מאור עד שלא הי' מרגישים כלל בצערם ושעבוד כזה נקרא בפרך שהי' נדמה להם שאינם מחוסרים כלל כדכתיב (בהעלותך י"א) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ולזה איתא בגמ' בלע מרור לא יצא והוא משום שצריכין להרגיש טעם המרירות כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שצריכין ללעסו בשנים ומרור הוא חזרת כמבואר בגמ' מאי חזרת חסא דחם רחמנא עלן ופרקינן. והתחלת הישועה הוא זה שהתחילו להרגיש המרירות כי האיר השי"ת בלבבם לבלתי יהי' בנייחה מהשעבוד כדכתיב ויאנחו וגו' ויזעקו וגו' וזהו שרמזו ז"ל בגמ' (ע"ז מ"ח:) שהצל יפה לחזרת בין בימות החמה ובין בימות הגשמים להורות כדכתיב ובצל ידי כסיתך וגו' היינו שהתחיל להתעורר אצלם בושה כי התחילו להרגיש השעבוד וגם אמרו ז"ל (ע"ז י"א.) על חזרת שמהפכת את המאכל בבני מעים היינו שדוחה את הפסולת לחוץ והטוב שבהמאכל נקבע על ידה בהגוף וזה הכל רומז שנקבע אצלם הכרה לבל יהי' עוד משוקעים בשום פעולה כי הגם שהציב השי"ת בהבריאה כח לפעול אכן אינם רשאים לקבל מזה הכח רק כפי הרצון ית' אבל יותר מהרצון ית' ידחה מאתם לחוץ ויען שכל זאת הישועה הי' מצד עתיקא בלתי עבודת ישראל כלל לזה נקרא זאת הישועה מרור כמו שמצינו גבי חזקי' כשאמר לו הנביא שהישועה אינו למענו רק למעני ולמען דוד עבדי וגו' השיב לו הנה לשלום מר לי מר כי עיקר הנייחה של אדם הוא רק מישועה ההולכת דרך יגיע כפיו:
2