ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, איכה, הקדמה לספר
א׳מגילת הקינות איכה נכתבה, לפי המסורת, בידי ירמיהו הנביא. במגילה אין סיפור רצוף או סדר אירועים; מובאות בה קינות על מפלת ישראל, ההרג, הרעב, הגלות, הצרות והזוועות. אמנם מקובל לראות בה מגילה העוסקת בחורבן הבית, אך אין הדבר חד–משמעי. להפך, תמוה שמקינה על מפלת הממלכה כולה ועל היציאה הגדולה לגלות ייעדר אזכור מפורט ומפורש של חורבן המקדש. משום כך יש מקום לשער שאת הקינות הללו, על כל פנים את רובן הגדול, קוננו עוד קודם חורבן הבית. סימוכין לכך אפשר למצוא בפסוק שבו מתואר מה שאירע בעקבות מות המלך יאשיהו: וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת. מכאן ששנים רבות לפני החורבן נערך קובץ קינות שבו הופיעו קינותיו של ירמיהו על הריגת יאשיהו. נראה שאותו קובץ הוא הוא מגילת איכה. את מפלת יאשיהו הולמת במיוחד הקינה השלישית במגילת איכה - המתייחדת באורכה ובמבנה שלה. עם מותו של המלך יאשיהו נחתמה תקופה. זאת הבינו לפחות מרחיקי הראות בני אותו הדור, אף על פי שביהודה עוד מלכו בפועל שלושה בנים של יאשיהו ואף נכדו. אחרי מות המלך יאשיהו נכבשה ירושלים פעמיים - בידי המצרים, שהגלו ממנה את מלך יהודה - ובידי הבבלים, שלאחר מצור ממושך שוב שעבדו את המלך. הניסיונות החוזרים למרוד בבבלים לא עלו יפה. על כן ייתכן שמפלת ישראל בימי יאשיהו כבר נתפסה כתחילת סופה של הממלכה. הקינות שלפנינו אינן מציירות חורבן מוחלט וסופי של העם, ובצד האבל מופיעה בהן גם תקווה לנחמה רחוקה, ועם זאת עצמת המפלה אינה מוטלת בספק, והמקונן אינו מצפה שבעתיד הקרוב תהיה לממלכה תקומה של ממש. הוא גם אינו משליך את יהבו על סיוע חיצוני ממצרים או מבבל. משום כך ירדו הקינות אל הכתב, ושירתן הפכה לחוק בישראל. רוב הקינות בנויות לפי סדר אלפביתי, בשינוי קל. גם הפרק האחרון - שאינו בסדר זה - שומר על המתכונת של עשרים ושניים פסוקים. תבנית הכתיבה המסודרת מעידה על כך שאין כאן התפרצויות כאב ספונטניות, ושמא חלף זמן מאז המאורע. צורתן אולי מלמדת גם שנכתבו מתוך מודעות לכך שייקראו דרך קבע. אף מי שמצוי בעיצומו של אבל ובכי, ומתקשה למצוא את המלים המתאימות לביטוי כאבו, צרותיו וייסוריו, יוכל למצוא בקובץ ביטוי לרגשותיו.