ביאור שטיינזלץ, הקדמות לתנ"ך, תהילים, הקדמה לספר
א׳כל המקרא עוסק במערכת היחסים שבין אלוקים והאדם, ובעיקר האדם מישראל; ואולם רוב ספרי התנ"ך – בוודאי חמשת חומשי התורה, אך גם ספרי הנביאים – ממוקדים יותר ביחסו של ה' אל האדם, מלמעלה למטה. לעומת זאת, ספר תהלים הוא הספר היחיד שבמרכזו האדם הפונה אל ה'. באופן מסורתי הספר מחולק לחמישה חלקים (‘ספרים'), אולי לשם יצירת הקבלה בין חמשת חומשי תורה ובין חמשת ‘חומשי' תהלים. הקבלה זו מבטאת את שני הקצוות של הקשר וההתייחסות בין האדם לבין אלוקים – לעומת התורה שבמוקדה ההתגלות העליונה, ספר תהלים נאמר מנקודת הראות של האדם, על מוגבלותה ומורכבותה. אמנם הספר נקרא ‘תהלים', לאמור: התהילות שבהן מהלל האדם את ה', אך יש בו כמעט כל מה שאדם היה רוצה לומר לפני אלוקים. הספר כולל דברי שירה לסוגיה, ומובע בו מנעד רגשות רחב ביותר. בצד שירה פרטית ואישית מובאים בו שירה אֶפִּית ומזמורי התבוננות ועיון העוסקים בנושאים כלל-לאומיים ואף כלל-אנושיים. אולם בכולם – בין בבירור ובמפורש ובין בצנעה ובהיעלם – אפשר לפגוש באישיותו המסוימת של המשורר. חלק מגדולתו של הספר נעוצה דווקא בהיותו סובייקטיבי. לא רק נושאיהם של מזמורי תהלים מגוונים ביותר, אף דמותו של המשורר העולה מתוכם רבת-פנים, והיא נתונה בנסיבות שונות: יש שהמזמורים מושרים מתוך כניעה ותבוסה, ויש שהם שירי ניצחון מלאי עצמה. גם נעימתם של המזמורים אינה אחידה. בלשון מוזיקלית אפשר לאפיין מזמורים מסוימים כסטקטו ואחרים כלגטו; יש מזמורים שקצב ההתרחשויות בהם והתחלפות הגופים מזכיר יותר פרסטו, ואחרים – לרגו. המזמורים מבטאים מצבי נפש שונים: מהם מלאים מתח – מתח דתי או מתח של תרעומת, יש מזמורים שנאמרו מתוך סערה ומצוקה ואחרים המביעים התרפקות ורוגע. משום כך אפשר לדמות את משורר תהלים לנֵבל רחב מנעד ורב-מיתרים, שלכל אחד מהם צליל משלו. כמה נושאים כלליים חוזרים ונשנים לכל אורכו של ספר תהלים. חלק גדול מפרקי הספר הם דברי תפילה ותחינה, שבמידה רבה מלווים את מאורעות חייו של המלך דוד. למרות שלא מעט מזמורים נסמכים למאורעות ידועים, ראוי לציין כי בעיקרו של דבר אין הם אוטוביוגרפיים. אף שהספר הוא שירתו של דוד, הרי אישיותו הפרטית ההיסטורית של דוד איננה בולטת בו, ומרוב הפרקים לא עולה דמותו של אדם מסוים; בוקע מהם קולו של האדם באשר הוא. כך, למרות שמבחינה היסטורית דוד המלך היה מוקף רוב ימיו בידידים ובמעריצים, הצד הבולט ביותר בפרקי התחינה שבתהלים הוא דווקא הרגשת הבדידות; רק לעתים רחוקות תופס ה'אנחנו' את מקומו של ה'אני' בספר. הדבר משקף ומבטא את אישיותו של משורר, אשר גם בהיותו בין רבים הוא עדיין מרגיש בודד. ואולי דווקא משום כך עד היום מזמורי תהלים אינם מושרים רק בקול רם ובמקהלות, אלא גם נותנים ביטוי לחוויותיהם – הן הטובות והן הקשות – של אנשים פרטיים רבים. קשה לעמוד על העיקרון המבני שעל פיו מסודרים מזמורי תהלים. קשה גם לאפיין את ההבדלים בין אפיוני הספרים השונים שבתהלים. אמנם פה ושם מופיעות קבוצות של מזמורים שיש ביניהם קרבה חיצונית או פנימית; אבל בסך הכול נראה שהקובץ אינו מסודר, ושמא הדבר נעוץ באופיו. בתור קובץ של מזמורים המביעים רגשות אנושיים, אין הוא אמור להיות סדור, כשם שרגשותיו של אדם מתעוררים באופן בלתי צפוי. הרי גם בחיים עצמם אין זמנים קבועים מראש לצער או לשמחת הלב, להתבוננות או לתהילה. ספר תהלים הוא ספרו של אדם. מתוך כך נגזרת הרבגוניות המאפיינת אותו, ומשום כך גם נעדרים ממנו סדר ויומרה לעקביות. מזמורי תהלים שונים מאוד זה מזה לא רק ברגשות המובעים בהם ובתוכניהם, אלא גם מבחינת גודלם וסגנונם. בספר תהלים נמצא הפרק הקצר ביותר בתנ"ך, שאורכו שני פסוקים, ומיד אחריו מופיע הפרק הארוך ביותר בתנ"ך – מאה שבעים ושישה פסוקים. יש בו שירה אפית היסטורית, בצד שירי תחנונים של נפש סובלת והשתפכות נפש לירית. יש בו שירי הגות מובהקים ולא מעט שירי הוראה פשוטים. אף שהמזמורים שונים זה מזה, דבר אחד בולט בכולם: כולם מבטאים אמת. משום כך הם אינם מתפשרים ואינם מזייפים או מדלגים על מעקשים לשם יצירת הרמוניה. לא פעם מתעורר הדיסוננס משום שהמשורר איננו מוותר על איזו נקודת אמת, גם כאשר היא אינה תואמת את הניגון הכללי. גם מסיבה זו המזמורים הללו דיברו, ומדברים, אל אנשים רבים כל כך ושונים זה מזה בכל קצות העולם. למרות שהספר נוצר בזמן מסוים ובארץ המסוימת הזאת, הוא בוקע ועובר את גבולות הזמן והמקום. ספר תהלים איננו ספר של שירה המבטא את המשורר בלבד. בהיותו ספר של תפילות, לא פחות מנוכחותו של ה'אני', נוכח בו ה'אתה' האלוקי. בין ששם שמים מוזכר בכל פסוק ופסוק של המזמור, ובין כשכמעט אינו מוזכר במזמור כלל, ברור שהמשורר משוחח ושופך נפשו לִפְנֵי ה' (תהלים קב,א). העולם הדתי שבספר איננו מסובך או מסתורי במיוחד. גם אם יש בו גם שירי תלונה ואף תרעומת, הרי שלא כמו באיוב או בקֹהלת התרעומת הזו היא תמיד מוגדרת ומבוקרת. גם כשעולות מן המזמורים שאלות שאין עליהן תשובה, נשארים המזמורים הללו בגדר מזמורי תפילה. פעמים רבות לא ברור מן הכתוב אם המסופר בו הוא מה שכבר אירע או מה שהמתפלל מקווה שיארע או חושש שאירע. יש שמצבו של המתפלל אינו עולה בבירור מן הדברים, ולא אחת הביאור מכריע לכאן או לכאן. ראוי שהן המתפלל הן המעיין הקשוב יפתחו את לבם ודעתם גם לאפשרויות אחרות המזומנות במזמור. בספר תהלים (ובעוד שני ספרים בתנ"ך: משלי ואיוב) יש מערכת מיוחדת של טעמי המקרא, שאינה זהה למערכת הטעמים של שאר הספרים. מערכת טעמים זו מובנת לנו מבחינה פונקציונאלית – היינו, כיצד הם משמשים כסימני פיסוק מורכבים – ואולם המסורת המוזיקלית של טעמים אלה אבדה. זאת ועוד: ידוע שבימי הבית השני (ואולי גם קודם לכן) חלק מן המזמורים הללו הושרו בבית המקדש, אך בידינו לא נשארה כל מסורת מוזיקלית שאפשר לסמוך עליה. על פי החלוקה המקובלת של הספר, יש בו מאה וחמישים פרקים, אבל עד תקופת חז"ל היה מחולק למאה ארבעים ושבעה או מאה ארבעים ותשעה מזמורים בלבד. רוב פרקיו הם מזמורים מוגדרים היטב שבראשם כותרות; רק בעקבות חלוקת הפרקים המאוחרת יותר, פרקים אחדים אינם נראים מזמורים שלמים העומדים לעצמם, וככל הנראה הם חלק מן המזמורים הסמוכים להם. הספר עצמו מעיד על עצמו שהוא ספר תְּפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי (תהלים עב,כ); ואכן, רוב מזמוריו מיוחסים לדוד המלך. עם זאת, נזכרים בספר גם שמותיהם של כמה משוררים אחרים. לפי מסורת חכמים (בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א), לעשרה אנשים מיוחסים מזמור אחד או אחדים (ובכללם אדם הראשון ומשה רבנו). לספר תהלים נודע מקום יוצא דופן לא רק בספרות העולם, אלא גם במקומו בתודעה האנושית בכל הזמנים והמקומות. נראה שאין עוד ספר במקרא שנתלוו אליו כל כך הרבה דמעות, כמו גם דברי תודה ושמחה. דרך ספר זה ואתו יכול כל אדם – הן המשורר והן מי שאינו יודע למצוא את המלים והביטויים המתאימים – להתחנן ולהודות, לשפוך את מר לבו או פשוט לשוחח עם אלוקים, בין שמדובר באשה בודדת המבכה את צרותיה, בגבר הנתון במבוך מדיני או צבאי או במי שבא לשיר שיר תודה. לכל אלה משמש ספר תהלים פה. דוד המלך מכונה בשם נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב' כג,א), מאחר שהוא שר את שירתו של עם שלם. זאת ועוד: פה ושם יש בספר גם ניצוצות של התרוממות נפש מיסטית המוצנעת בשירה הדתית הכוללת ואיננה מגיעה לידי ביטוי חריף. כאן טמון צד נוסף של כוחו המיוחד של הספר: הנעימה הכללית שבו, על אף כל העליות והירידות, לעולם איננה מוקצנת. שאלות חריפות, ספקות חמורים, כאבים בלתי נסבלים ואולי גם עליצות בלי גבול רק מרומזים כאן, אך אין הם מגיעים לביטוי שלם ומלא. בצד הדברים הנאמרים בכל אחד מהמזמורים, המשורר משאיר גם גיליון ריק, שעליו יוסיף הקורא-המתפלל את השורות האישיות שלו.