תקנת השבין י״בTakanat HaShavin 12
א׳הג'.על ידי יסורים שלא שבו עד שנתייסרו (כן הוא ברש"י ולאפוקי כשעדיין לא באו יסורין רק ירא שלא יבואו ועל ידי כן שב זה נקרא מיראה אלא שהיא מדרגה קטנה מיראת עונש ומכל מקום גם זה בכלל מיראה), ויעיין שם ברש"י החילוק ביניהם דמאהבה ויראה נקראים בנים ועל ידי יסורין נקראים עבדים, וצל"ע כיון דהקב"ה מקבל תשובתו והגם שלא שם עד אחר שבא עליו יסורין מכל מקום מששב נקרא בעל תשובה גמור דתשב אנוש עד דכא כתיב ודרשו בירושלמי (פ"ב דחגיגה הל' א) עד דכדוכה של נפש דאפי' בשעת מיתה מקבלין וכל שכן על ידי שאר יסורין, ומקרא מלא (בפ' ואתחנן) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ד' וגו' ובטענה זו בא מנשה כששב על ידי יסורין דמלך. אשור כמו שאמרו (בירושלמי פ"ידסנהדרין ה"ב) ונתקבלה תשובתו לר"י במתני' דשם, ות"ק דפליג משום דס"ל דלא עבד תשובה כמבואר (בסהדרין ק"נ רע"א) והיינו דאעפ"י שהתפלל להשם יתברך והליצו מכל מקום לא שב מחטאיו, אבל אם שב באמת אפי' מתוך היסורין הרי אמרו (בסנהדרין ל"ז סע"ב) דגם גאולה השלימה העתידה יוכלו לזכות על ידי תשובה שעל ידי יסורין ממלך קשה מהמן, הרי דנקרא בעל תשובה גמור הגדול מצדיק גמור כל ששב באמת מחמת היסורין ואם כן ודאי דהרי הוא מעתה בכלל עושין רצונו של מקום דנקראים בנים ולא עבדים כמו שאמרו (ב"ב י' א) וכל שכן לר' מאיר (בקדושין ל"ו א) דלעולם נקראים בנים, ומה שכתב עוד גירסא אחרת ופירוש אחר דבעלתי משמע קודם שתשובו וצריך לומר כונתו דעל ידי התשובה מתקנים למפרע לעקור החטא מעיקרו כמו חכם הועקר הנדר מעיקרו דנמלא אגלאי מילתא השתא דגם למפרע היו מרוצים, ואם זה ל"ע דתינת תשובה מאהבה דהוא כזכיות אבל מיראה דכשגגות והשוגג עדיין צריך סליחה ולא שייך אכתי בעלתי בכם גם מקודם כיון דלא נעקר עדיין לגמרי, ובסנהדרין (ל"ז סע"ב) מייתי מקרא דבעלתי דבלא תשובה כלל וזה ענין אחר ושם פירש"י דבעלתי משמע בעל כן וכו' ושפיר יפורש גם על ידי יסורין דהוא בעל כן ולא מאהבה ויראה דהוא מרצונו שב, ועל כן פשט בעלתי משמע ודאי דמפרש ליה אעל ידי יסורין וקרוב יותר דהוא לשון בעל לאשה ולא אדון לעבד דכשהקב"ה מעוררו (על ידי היסורין שמביא עליו) הוא מסטרא דנוקבא חכאשה המקבלת מבעלה מה שאין כן בנים הוא דכורא זהו כששבו מהתעוררות עצמם מאהבה ויראה וגם כפי הנוסחא אחרא דרש"י קרא דשובי אלי היינו באתערותא דלתתא דידהו:
1
ב׳ושוב ראיתי במהרש"א בחא"ג שם הרגיש במה שהקשתי מההוא דסנהדרין ופירש כן צ"ל הגירסא דהרומיא דשובו משמע בתשובה דוקא ובעלתי משמע בלא תשובה כנ"ל מסנהדרין ומשני דהוא על ידי יסורין יעוין שם, ופירוש זה גם כן אינו מחוור דאי לס"ד בעלתי משמע בלא תשובה לא הי' ליה לומר כאן וכו' וכאן וכו' לא הי' ליה לומר הכי נמי על ידי תשובה דמעמיד וכו' ועל ידי יסורין אבל הלשון כאן וכו' משמע דידע גם בס"ד דבעלתי רצה לומר על ידי תשובה רק דהוקשה ליה דבאיזה דבר לא דמי דעל זה יפול לשון השינוי דכאן במין זה דהתשובה וכאן בזה, ואי הקושיא דלא דמי הוא דשובו משמע אתם ובעלתי משמע אני ואל ידי אם הקושיא למה פעמים כך ופעמים כך על זה לא תירץ כלום בלשון כאן רק הי' לו לומר השם יתברך ממתין לאדם אם שב מעצמו מוטב ואן לאו בעלתים כל כך, ואם הקושיא איך במציאות להשיבם בעל כן זה ודאי אינו בגדר קושיא כלל כלפי שמיא, וגם הלשון כאן וכו' אין נכון בזה ורישא דשובו וגו' ידע גם המקשה דהוא מאהבה ויראה, ותו יש לדקדק בגירסא שלפנינו מקרא דשובו וגו' ארפא משובותיכם לפירש"י ומהרש"א למה מייתי האי קרא דאח"כ ולא רישי' דקרא דבעלתי עצמו גפתח גם כן שובו בנים וגו' דקרי להו בנים ואמר שובו, ואי דבעי לאתויי ארפא דלרש"י היינו מיראה לומר דאף מיראה נקראים בנים קשה הא גופי' מנא ליה דהלא יש מקום לומר דמיראה לא אימא אין הכי נמי דבסיפי' דארפא לא כתיב בנים, ומלשין משובותיכם אין לדייק דאבנים דרישי' קאי דבהא קרא דבעלתי נמי כתיב בנים בריש' ולא אמר דאתכם אבנים דרישי' קאי והתם נמשך טפי לרישי' ממה שאמר כי אנכי וגו' דמלת כי משמע שקאי אשובו דלעיל, ובאמת מהאי טעמא גם כן דתיק לפי דבריהם שנצטרך להיות סכינא חריפא מפסקי קראי ולשון כי וגו' משמע דפרושי מפרש והכל ענין אחד, ותו יש לדקדק כפי הנוסחא בגמ' שלפנינו מסיק ליפי' דקרא דבעלתי וגו' א' מעיר וגו' דמה דמייתי לשון הכתוב כולו דולקחתי וגו' הוא ללא צורך, ובעין יעקב הגירסא וגו' וגם מלת וגו' הוא למותר אם הכרומיא ממלת בעלתי לבד:
2
ג׳ועל כן נראה לפרש דעיקר הקושיא הוא רק מסיום לשון הנזכר דהתם כתיב שובו וגו' לכל ישראל וארפא לכולם והכא כתיב נמי שובו ומסיים דיקח רק אחד מעיר וגו', וגם לפי מה שאי' (בסנהדרין קי"א רע"א) אחד מעיר מזכה כל העיר וכו' מבואר מכל מקום דרק אחד הוא הזוכה ומזכה ואמאי לא כולם שא"ל שישובו כולם וירפא כולם ויזכו כל אחד מהם, ועל זה אמר כאן מאהבה ויראה דבהכי מתוקם קרא דשובו וגו' ארפא וגו' דלעיל וכיון ששבו בעצמם מאתערותא דידהו כולם זוכים לרפואה כל אחד כפי תשובתו, וקרא דבעלתי דמשמע באתערותא דלעילא הוא שישובו היינו על ידי יסורין בזה רק אחד מעיר שם באמת להשם יתברך ולא משום להנצל מהיסורין על ידי זה לבד רק שעל ידי היסורין הוא מתעורר ומשנתעורר לשוב הוא שם באמת ומזכה כל העיר, ואפי' תימא דלא ניחא למרייהו לומר על כל השבים מיסורים שאינם, באמת אלא אחד בעיר, י"ל דהכא מיירי בתשובה גמורה ולא מבטיא לפירש"י דשובבים היינו מאהבה (ויש לדקדק לפי דבריו אגירסא ב' דמייתי דמוקי קרא דבעלתי מאהבה ויראה והא כתיב בי' שובבים דלפי דבריו היינו מאהבה ולמה מזכיר גם מיראה זמנא ליה דקאי גם אמיראה) אלא גם לפי מה שכתבתי (בסימן הקודם) דשובבים משמע מיראה וכשגגות מכל מקום קרא דלקחתי דבתרי' היינו כשיזכו אח"כ שיהי' לזכיות, וכך המידה דתחלת התשובה מיראה וכל שכן כששב על ידי יסורין דודאי אין תחלתו בא אלא בהתעררות יראה ואח"כ זוכה לשוב באמת מאהבה, וכדמסיים התם אח"כ ארפא דהיינו כפי מה שכתבתי רפואה גמורה שיהיו כזכיות הכי נמי הכא דמסיים ולקחתי היינו שיזכה אח"כ לתשובה מאהבה זהו רק אחד מעיר כשההתחלה באתערותא דלעילא על ידי יסורין, ואף על פי שמכל מקום שב ומתחרט באמת די שיהי' כשגגות כתשובה מיראה שהרי תשובתו מיראת היסורין שבאו עליו, או גם אם יזכה למחילת השוגג מכל מקום להתהפך עוד לזכיות שזהו שלימות התיקון הגמור בתשובה מאהבה עד שיהיו ראוים לגאולה שלימה במהרה בימינו, לאו כל אדם זוכה אלא על ידי אחד מעיר הזוכה לכך ומזכה כל אחיו עמו שיזכו גם כן לתיקן הגמור על ידו דוקא, מה שאין כן כששב בעצמו מהתעוררותי אף דתחלתו מיראה כל אדם יוכל לזכות אם לא יתרשל בתשובתו אח"כ למאהבה וכל שכן כשתחלו מאהבה:
3
ד׳ומכל מקום הכתוב צווח שובו וגו' אף דכבר בעלתי וגו' ועררתי ההתחלה על ידי יסורין ולקחתי רק אחד מעיר המזכה כולם שהוא מתוך היסורין עצמן התעורר לשוב באמת מאהבה, עדיין גם השאר הנביא מעוררם בדם ד' לשוב עוד מאהבה דשובו בנים לכל ישראל קאמר, ושובבים לרש"י היינו תשובה מאהבה וגם לדידי רצה לומר דכבר הם שובבים על ידי התשובה דעל ידי יסורין ומעוררם עוד לחזור ולשוב עדיין, רק לבוא מהתחלת התעוררות שעל ידי יסורין לבד לתשובה מאהבה לא כל אדם זוכה אבל יוכל להתעורר אח"כ בהתעוררות חדשה לשוב באמת שלא מהיסורין לבד ואחר דלקחתי על ידי אחד מעיר המזכה כולם דליכא עוד יסורין או אפי' לא נסתלקו עדיין מכל מקום הוא מתעורר עוד לשוב שלא מתמתן, ודבר זה ביד כל אחד לזכות גם אחר האתחלתא שעל ידי יסורין ואדרבא נקל עוד יותר מאחר שכבר התחיל לשוב על כל פנים אף שהוא על ידי יסורין, ובת קול יוצא בכל יום כן מובא בספרים ואולי הוא באיזה מדרש דבגמרא חגיגה ט"ו א' ובירושלמי פ"ב דחגיגה ורות רבה על פסוק ליני הלילה וקהלת רבה על פסוק טוב אחרית אין הלשון בכל יום רק דאז שמע אחר הבת קול שוב וכו' וידוע דהם ההרהורי תשובה שנופלים בלב כל אדם מי שזוכה להיות לבבו פנוי לשמוע אותו קול המעוררו, וזה ההתעוררות לא פסיק לעולם גם על ידי יסורין מכל מקום הב"ק יותא גם כן לעוררו לשוב באמת גם כן, ורק כשהוא אין שומע לקול הבת קול המעוררו ושב רק מחמת היסורין בזה הוא רק אחד מעיר שצריך לזכות על ידו אבל ביד כל אדם הוא גם אחר היסורין דלא נגרע כמו במה שהי' מקודם להתעורר גם כן על ידי שמיעת הבת קול דשובו וגו' שהוא דבר הנביא בדם ד' הקיים לעולם, דמאחר שנכתבה נבואתו בספר דמצטרכת לדורות הרי הדבור קבוע וקיים ופועל לדורות בכל דבר ד' כענין לעולם ד' דברך נצב בשמים ונאמר כן יהי' דברי וגו' לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את וגו' שלחתיו, וכל דבוריו יתברך מפי נביאיו שנכתבו בתנ"ך הם פועלים לדורות עולם בכל הנפשות מישראל בכל דור ודור להוליד בלבבם הרהורי תשובה והתעוררות לשוב, והשם יתברך מבטיח דלא ישוב ריקם דסוף כל ישראל לשוב באמת, ואף שמתקיים גם הדבור כי אנכי בעלתיוגו' שמעורר על ידי יסורין גם כן מכל מקום גם הדבור שובו וגו' שישובו מאהבה כל ישראל כולם שהם כולם בניו ית"ש דכתיב בנים אתם לד' אלקיכם גם זה לא ישוב ריקם:
4
ה׳וכפי הירושלמי דחגיגה וכן הוא במדרש רות וקהלת שם והובא גם כן בתוס' חגידה שם דאחר שמע בת קול זה מאחורי בית קדשי קדשים ביוהכ"פ שחל בשבת, נראה דעיקר תוקף התעוררות זה הוא ביוהכ"פ דאז הוא ההתעוררות הכל הלבבות דבני ישראל דכמעט אין אחד מישראל שלא יעלה בלבבו אז איזה הרהור תשובה בלבבו, והוא מאותו הקול שובו וגו' המפוצץ ויוצא מסוף עולם ועד סופו ונשמע לכל הלבבות מבני ישראל אשר לא נטמעו עדיין בין העמים לגמרי, דאפי' אחר שנגזר עליו חוץ וגו' מכל מקום שמע הבת קול ולא לחנם שמעו והיינו שגם הוא התעורר אלא שלבו התעהו לחשוב כי חטא כ"כ עד שאין התשובה מועלת לו עד ומן השמים פותחין לבא לטמא על ידי השמיעה דחוץ מאחר דזה הפתיחה שמראין לו שאין מעוררים אותו לגמרי כמו לכל ישראל, אבל אדרבא מראין לו פתח כאלו הוא חוץ מהם והיינו מצד הבת קול דשובו וגו', וכידוע דגם הוא אלו נתחזק עם כל זה ושב הי' מועיל לו דאין לך דבר העומד בפני התשובה ואף בת קול זה ששמע אף שהי' לטורדו מצד הבא לטמא, מכל מקום אלו הי' בא לטהר הי' גם זה לסיוע לו דהי' לו להתבונן אלו לא חפץ בו ד' למה השמיעהו באמת ואין השם יתברך חפץ במות המת ולמה זה יגלה לו שנדחה אם לא כדי שיתעורר על ידי זה לשוב עוד בחזקה יותר להתמרמר לפניו יותר ולעורר רחמיו רבים על עצמו ולהרבות בתפלה ותחנונים, וענין מה שאמר ד' למשה בחטא העגל להודיע מנשם וחרונו עליהם כדי שיתפלל בעדם, וכן הוא אצל אחר לענין זה הודיעוהו כדי לעוררו שירחם על עצמו איך בן חביב כמוהו שזכה כבר ליכנס בפרדם ולחפש בגנזיא דמלכא נטרד בפתע פתאום ולהרים קול בכי ותחנונים לפני אביו שבשמים, ובודאי רחמי שמים מרובים כרחם אב על בנים שאף שזורקו לחוץ ואומר שלא יניחו עוד ליכנס לביתו מכל מקום עיניו צופיות כל שעה שישוב וירחמהו כי יטיב מעשיו, ואפי' אם נסגרה הדלת לפניו בכל העולמות מפני מדת הדין ידו של הקב"ה פרוסה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה כמו שאמרו (בפסחים קי"ט א), והוא המחתרת ברקיע שעשה הקב"ה למנשה לקבלו בתשובה מפני מדת הדין כמו שאמרו (בסנהדרין ק"ג א) כי הוא היה גם כן דוגמת אחר דידע כחו ומרד כמו שאמרו בירושלמי ומדרשות שם בטעם חוץ מאחר כי גם מנשה הי' ת"ח גדול:
5
ו׳ומלבד מה שאיתא [בסנהדרין שם ריש ע"ב] על כל מלכים הפנים שהיו שונים בתורת כהנים רצה לומר בדרכי העבודה להשם יתברך, ובמשנה אמרו נגד שלי מלכותו עיין שם ברש"י דכל שנה היה דורשו הרי גם בשנות רשעו לא זז מלדרוש רזי תורה בעבודת השם יתברך [וירבעם ק"ג נראה לי בגמטריא עגל כי היה דורש דרשות של דופי לפתור דרכי עבודה השם יתברך במעשה העגל, ואחאב פ"ה אולי לפי שחידש עבודת הבעל בישראל שעיקר עבודתו כפי הנראה קצת היה בפה כמו שנאמר והשארתי וגו' כל וגו' הפה אשר לא נשק לו, וכריעת הברכים זהו השתחוואה הנהוגה בכל עבודה זרה ואיתיה גם בעבודת השם יתברך בכריעות והשתחויות במקדש ובשעת תפלה דכרע במודים וכיוצא בר' עקיבא בברכות ל"א א, אבל נשיקת פה נראה דנתחדש אז על ידי אחאב בעבודת הבעל ואין כאן מקום להאריך יותר בזה], עוד מצינו [שם ק"ב ריש ע"ב] אמנשה ביחוד אתחזי ליה בחלמא חברך קרית וכו' והוא אמר אכולהו שלשה מלכים, ומכולהו לא בא אליו לשאלו על זה אלא מנשה משמע דהוא הגדול שבהם ושלו לבד היה ראוי שיחרה לו על מה שקראו חברין, וכן זכה שנקבע הלכה בשמו בגמרא מהיכן למשרא המוציא מה שגילה מחלום ונדרש משמו ואף על פי שאין לו חלק לעולם הבא [דשם ק"ו ב' גבי דואג גם אחר שאמר יתצך לנצח דלא יהיה לו חלק לעולם הבא הוצרך לבקש ויסחך מאוהל דלא לימרו שמעתתא בשמיה בבית המדרש דאף שאין לו חלק לעולם הבא אפשר מכל מקום ששמעתיו יהיו נאמרים משמי' אלו זכו לכך ודואג היה זוכה לולי קללת דוד המלך ע"ה], וכאלישע אחר דשנה רבי שמועה משמו באבות אף דהוא עצמו אמר עליו [בחגיגה שם ב'] לא נין לו ולא נכד בעמיו וגו' ועדיין בימיו היה נידון בגיהנם עד שבא רבי יוחנן והוציאו משם כדאיתא התם, ומשמע דהשמועה היה שגורה בפי החכמים בבית המדרש עוד מקודם בחיי ר' מאיר שנגמר דינו למעלה שלא יהיה לו חלק לעולם הבא, וכן רבי מאיר עצמו דגמר שמעתא מפומיה לימדה לתלמידיו ויש אומרים דבכל מקום שנקרא רבי מאיר אחרים הוא השמועות דגמר מפומיה דאחר, וגם בעודו נחשב למורד מכל מקום ידע כחו שזהו ידיעת דברי תורה אמיתים ושמועות הנקבעות לעלמי עד, דדבר זה אינו מצד חכמה אנושיות ודרך חידוד שכל לבד דדבר חכמה הקיימת לעד אינו אלא הנמשכת מחכמתו יתברך שהוא ודעתו וחכמתו הכל אחד:
6
ז׳וזהו הדברי תורה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שנגלו למשה רבינו ע"ה מצד דביקותו בחכמה העליונה שעל ידו זכה לקבלת התורה לעולם הזה ואי אפשר להגיע לה אלא מצד הידיעה ובדעת שהוא ההתחברות והדביקות בהשם יתברך, ומי שהגיע למדריגה זו ועם כל זה מורד ענשו מצד מדת הדין לסתום בפניו דלתי התשובה כענין בפרעה שאחר שבמכות הראשונות הראו לו ידיעת כח השם יתברך כפי כח השגת האומות ועם כל זה מרד היה במשפט להכביד את לבו אחר כך ולא כשאר בא לטמא דרק פותחין, ומדת הדין טוענת גם ברשעי ישראל שידעו ומרדו להיות המשפט כן דמה נשתנו אלו מאלו ואף כשרוצה לשוב לא די שאין מסייעין אלא שמצד מדת הדין טורדין את לבבו להסיח דעתו - מהתשובה, וזהו ענין קיבול התשובה כי כאשר השם יתברך מקבל לרצון אז מצוה גוררת מצוה ובכל עת מוסף והולך דכל שבא להוסיף לטהר הסיוע מן השמים הולך ומתגבר גם כן, ואם הגיע לכך שמדת הדין מעכבת אז השם יתברך חותר חתירה היינו כענין הכרוז חוץ מאחר. דלפני מדת הדין מראה שמדחין אותו ומכבידין את לבו בזה ובאמת הוא אדרבא התעוררות אם השכיל לדעת שזהו התעוררות דרך התורה שלא יניח מלדפוק על דלתי התשובה להתקבל בידי אדם העליון שתחת כנפי החיות, היינו שאין ההתעוררת בהתגלות לבו על ידי הבת קול דשובו וגו' רק מצד ההתבוננות במעמקי הלב שמהמעמקים של כל זרע יעקב הם דבוקים בשורשם ומקורם צורת אדם העליון שהוא צורתו של יעקב אבינו ע"ה החקוקה בכסא הכבוד, דגדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה וכו' היינו דכל השגת הנביאים אינו מצד עצמותו יתברך דלית מחשבה תפיסא ביה כלל רק מצד אצילות והתפשטות השגה שרצה השם יתברך שיהיה מושג לנבראים והיא כפי השגת הנבראים, והוא האדם ראש ותכלית הנבראים ואין שם השגה אחרת באמיתותו יתברך אלא מה שהוא השגת האדם השלם למטה שזה כל כוונת בריאת העולמות כולם שיהיה שם אדם בעל בחירה שיכיר וישיג בבחירתו שיש שם אלקי בורא ומנהיג, ועל כן השגת האלקות המשיג הוא בדמיון הנביאים כדמות אדם שזהו ההשגה המושגת כפי כח ודעת האדם, והוא יעקב אבינו ע"ה שהוא האדם השלם שהיה בעולם הזה דמטתו שלימה ולא מת דמה זרעו בחיים וכו' כמו שאמרו [בתענית ה:], היינו דקומת הכנסת ישראל זרע יעקב אבינו ע"ה שבכל דור ודור הן הם עצמו קומת יעקב אבינו ע"ה רק שמתפרטת ומתחלקת לפרטי נפשות הרבה, וכל מי שהוא מזרע יעקב אפילו הגדיל עוונות עד אין קץ ידי אדם העליון הינו יד ימין מדת החסד דידו כתיב כדאיתא התם [בפסחים י"ד.] והוא הימין שהוא יד סתם לר"י החרום [במנחות ל"ז רע"א] ולדידיה הני קראי דתנא קמא התם [ל"ו סע"ב] יש לומר משום דמפרש בהו אחר כך ימין על כן קרי לשמאל סתם יד אבל יד סתמא בדלא מפרש אחר כך מידי הוא ימין, והיא פרוסה במחתרת תחת כנפי החיות שבעולם הכסא דמתמן אתגזרו נשמתין שהגיע הפגם גם לנשמה שבמוח דטהורה היא ואין אדם זוכה לה אלא אם כן כבר הגיע למדריגת קדושה וטהרה:
7
ח׳אבל יש פעמים אנשים גדולים כאחר ומנשה שכבר זכו במדריגתם לנשמה ואחר כך חוטאים וזה נקרא יודע רבונו ומורד שיוכל לפגום גם הנשמה שבמוח ששם החכמה והידיעה לרבונו, ועל ידי זה יוכל להגיע דאין לו חלק לעולם הבא דנפש רוח נשמה שהם נגד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה הם נגד ג' אותיות אחרונות דשם, דהנשמה היא נגד ה' ראשונה שהוא סוד עלמא דאתי כנודע והיא מהבריאה דרובו טוב ומיעוטו רע והם מעטים ממדריגה זו דרע, וכנפי החיות הם החוצצים בעד ההשגה שלמעלה מהם שהוא השגת הנשמה לנשמה דמאצילות דשם אין מקום לרע כלל, וזהו החלק אלקי ממש שיש בכל אחד מישראל ומי שזכה לה מובטח שלא יחטא עוד כי כבר השלים כל אותיות השם הכלולות בו שממנו חיותו כטעם ואתה מחיה את כולם ובהיות השם שלם אין חסרון עוד כלל, וגם כאשר פגם והמשפט להיות שמאל דוחה ומדת הדין מקטרג מכל מקום הימין דאדם דאצילות מקרבתו רק לא דרך השתלשלות העולמות דבריאה יצירה ועשיה בהתגלות היינו להאיר לו בפעל במותו ולבו ומהם לכלי המעשה לסייעם בפעל לעבודתו יתברך, רק השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו מעוררו ומסייעו דרך העלם שגם בהתגלות לבו ומוחו עצמם הוא בהעלם וכענין שאמרנו מהא דחוץ מאחר:
8
ט׳ונראה דלחנא קמא [דמנחות שם] דסתם יד הוא שמאל, יש לומר דזה דההתקרבות הוא על ידי הדחייה דהרי כשאמר חוץ מאחר הרי בא לדחותו והוא מצד השמאל דוחה וזה עצמו הוא כדי לקבלו כמו שנתבאר, וזהו ידו כתיב דאין שם התגלות יד ימין שהוא החסדים הגלויים דאז היה מקים למדת הדין לקטרג רק אדרבא הקבלה הוא על ידי יד השמאל הדוחה דכשרואין שנדחה נסתם פיות כל המקטריגים, ובזה הוא הקירוב שבמחתרת, או אפשר דהקירוב הוא על ידי יסורין כענין שהיה במנשה וזהו ביד שמאל שנראה כפוגע בו מדת הדין להענישו ובאמת הוא להטיב אחריתו ולעוררו על ידי זה לתשובה, ודבר זה נקרא קבלה במחתרת כשאי אפשר לעוררו על ידי הבת קול דשובו וגו' כי הוכבד לבו על ידי מדת הדין הסותמת לפניו דלתי התשובה דודי שלח ידו מן החור ששם השרצים מצוים כדרך שאמרו [בשהש"ר] על פסוק זה על בנין בית שני על ידי כורש ושם נקרא דודי דמכל מקום היה באהבה וחבה ולא על ידי יסורין, וכשהוא על ידי יסורין דאומות העולם כדרך שאמרו במלך קשה כהמן זהו ההתעוררות ובמחתרת על ידי יד שמאל שנראית כדוחה ונראית כמתלבשת בידים ידי עשו, וכמו שהיו נראים ידי יעקב אבינו ע"ה בשעה שבא לקבל הברכות מיצחק אביו שידיו הן הם ידי אדם העליון כי צורתו בכסא הכבוד וכשבא לפני יצחק אבינו ע"ה שהוא מדת הדין הוצרך לבוא במחתרת, כי עשו היה לו בגדים החמודות דאדם הראשון שהיה לובשן כששימש אביו היינו שהיה פושט טלפיו ומראה הלבוש שלו טהור וטוב לפני אביו והפנימיות שכולו טמא אינו נגלה בחוץ, וזה כל ענין עשו להערים להתעטף בלבוש של תלמיד חכם וצדיק וכמו שאמרו ז"ל על פסוק אם בין כוכבים וגו' דעתיד להתעטף בטליתו ולישב אצל יעקב והקב"ה מורידו, כי הוא בידו להעלים פנימיותו ולהתלבש בלבוש הנראה טוב לא למראית העין הגשמי בלבד רק גם בכל העולמות, ויצחק אבינו ע"ה היה נביא ה' וטעה בו ורק השם יתברך בעצמו הוא שיורידו כמו שנאמר משם אורידך נאום ה' שהוא לבדו אשר יראה ללבב ויודע פנימיותו:
9
י׳אבל האדם אפילו נביא גדול כשמואל יראה לעינים וכן מלאכי השרת ואף על פי שיודעים מחשבות שבלב לפי דעת התוספות [שבת י"ב:] דיבור המתחיל שאין, גם במחשבה יש פנימיות שהוא האמת שבעצמיותו וחיצוניות מה שמראה את עצמו גם כן לחשוב הכל לפנים ופנימיות הלב אין מכיר אלא השם יתברך [ועיין בספר משנת חכמים להמני"א סימן ל"ב], ובעולם העשיה הכל לפי רוב המעשה ולפי ההתגלות שבפעל דעל כן יש לעשו כח בעולם הזה על ידי מקצת מצות קלות שעושה לפנים ולהתייהר וכמו שאמרו [בבא בתרא י:], וההיפך בישראל דחיצוניותם לא כן דעל כן אין מוציא לקבל רוב טובה בעולם הזה ורק הפנימיות כולו אמת בלתי לה' לבדו וכמו שאיתא רצונינו לעשות רצוניך וכו' לולי המעכבים בעולם הזה להתגלות הפנימיות דרצון לפעול המעשה, ומדת הדין הוא המנהיג עולם הזה כידוע דאלקים בגמטריא הטבע, וכן תחלת הבריאה במדת הדין רק אחר כך שתף מדת הרחמים לקיום העולם והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא המקיים העולם דאלמלא ישראל לא היה כל הבריאה, אבל מצד יצחק הוא הכל במדת הדין וכשדינא יתיב אז כל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו מיימינם ומשמאילים שהם הב"ד שלמעלה והם אין יודעים הפנימיות, ועל כן כשבא יעקב לקבל ברכת עולם הזה מיצחק הוצרך ללבוש בגדי עשו כי הוא היה אוהב עשו מצד הלבוש הנגלה ממנו לפניו בעולם הזה וכשלבש יעקב אותו לבוש והוא כולו אמת ואין יכול לרמות ולהראות הלבוש נגד הפנימיות ממילא אותו הלבוש דעשו נהפך אצלו להראות האמת דעשו שבאותו הלבוש והוא הלבוש שלו מאותם שבירורו שלא כן בפעל, ומכל מקום אף על פי שחטא ישראל הוא בפנימיות ועל כן הריח בו יצחק ריח בוגדיו כמו שאמרו [בסנהדרין ל"ז.], אבל על ידי הארת הפנימיות דיעקב בביאתו אליו שנכנס עמו ריח גן עדן ממעלה הריח הטוב שבפנימיות בוגדיו ועל כן אמר הידים וכחות הפעולה ידי עשו והקול שהוא הפנימיות קול יעקב:
10
י״אוזהו העצה נגד מדת הדין שמדת הרחמים מעלמת רחמים מתחת כנפי החיות שאין נרגש לכל המלאכים וב"ד שלמעלה בכל העולמות, וזהו ידו כתיב שאין כאן אלא יד אחד כי יד ימין מתלבשת תוך היד שמאל (וכביכול אדם העליון מתלבש תוך היד שמאל) וכביכול אדם העליון מתלבש בבגדי עשו, על דרך שאמרו ז"ל על פסוק חמוץ בגדים שהקב"ה לובש אדום כמוהו כשיבוא לנקום ממנו ולכלותו לגמרי, וכן בכל דור ודור כשאי אפשר להושיע לישראל באופן אחר כבימי המן דהוחזרו למוטב על ידי זה מה שלא הועיל להם מ"ח נביאים כמו שאמרו [במגילה י"ד רע"א] גדולה הסרת טבעת וכו', ובכל מקום המלך סתם במגילה במלכו של עולם הכתוב מדבר כמו שאמרו [במדרש אסתר] כי מלכו של עולם כביכול הסיר טבעת ממשלתו לשעה קלה ומסרה להמן כאלו הוא המושל ועושה כרצונו בכל העולם כולו ובאומה ישראלית שהם כוללים כל העולמות כולם גם כן, וזהו התלבשות הקדושה בלבוש שק דהמן להיותם ישנים מן המצות ולא היה אפשר לעוררם אלא על דרך זה שישלח ידו מן החור בהתלבשו ההיפך שהגזירה להשמיד ולהרוג וגו', ובאמת היה הכוונה להיפך לרומם ולגדל קרן ישראל ולהרוג ולאבד את המן וזרע עמלק וכל אויבי ישראל, וכן לעתיד אם יצטרכו חס ושלום למלך קשה כהמן יהיה השם יתברך מתלבש בקרבו דלב מלכים ביד ה' ועל ידי אותו התלבשות בלבוש עשו יאבידו מן העולם, וכן בכל נפש פרטי דהשם יתברך שומר אמת לעולם הם זרע יעקב שכולו זרע אמת שלא ידח מהם נדח ומעוררם תמיד לתשובה על ידי המ"ח נביאים שנקבעה נבואתם לדורות בדברי נבואתם בהזהרת התשובה מרעמת ומרעשת בתמידות בלבבות דבני ישראל, וכן כל מקום שחידשו סופרים אחר כך כל דברי חז"ל המקודשים ואף שאחריהם אותם שהיו חכמים באמת שכל דבריהם דברי אלקים חיים דבריהם פועלים בכל הדורות ובכל הלבבות לעוררם משינתם ואשרי המתעורר על ידי זה לבד שאין צריך יותר:
11
י״בוזמן תשובה לכל הוא בעשרת ימי תשובה שאז נקרא בהמצאו כמו שאמרו [בר"ה י"א.] שהוא מצוי אצל כל יחיד כי אז הוא ביחוד הזמן שהשם יתברך מעורר כל יחיד מישראל בחדרי לבבו לשוב אליו יתברך, וההתחלה על ידי קול השופר בר"ה דפשוטו כמו שכתב הרמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם והיתקע בשופר ועם לא יחרדו היא תשובה מיראה שהוא ככל התחלת התשובה שמצד האדם, וזהו פעולתו בלבבות דבני ישראל וכן פועל למעלה בקיום מצוה זו דהשמעות קול שופר שהוא הקול קול יעקב קול פשוט המעורר על הפנימיות הנעלם שכל רצונינו רק לעשות רצונו יתברך ועל ידי זה יעלה זכרונינו לפניו יתברך לטובה כי יסתלק כורסיא דדינא וישב על כסא רחמים להתנהג בחסידות ומוחל עוונות עמו כי מביט על הפנימיות ולא על חיצוניות המעשים הנגלים, וז' ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים הם ימי תשובה לתקן כל מה שפגם בכל השנה [או השנים שעברו] כל יום יומו כידוע מהאריז"ל בספר הכונות, והיינו דז' ימים אלו שהם כוללים כל ימי השבוע הם נגד ז' ימי הבנין הכוללים ז' מדות הידועים שהוא כלל קומת אדם בכל מדותיו ופעולותיו הנגלות, דהנסתרות הם ג' ראשונות שנגדם ב' ימים דר"ה שהוא קומת הראש חכמה שבמוח וכתר שעל גבי הראש הוא העומק ראשית דמחשבה הנעלם מהאדם עצמו מקום לידת המחשבה דעל כן נקרא יש מאין והחכמה מאין תמצא כנודע והם קדושה אחת ויומא אחריתא כי האין אין תפיסה בו אלא מצד היש הנמשך ממנו, ויום הכיפורים הוא נגד הבינה שבלב דלבבו יבין ושב ורפא לו כנודע והם תיקון הנעלמות ההתחלה בר"ה בתשובה מיראה והגמר ביום הכיפורים בתשובה מאהבה תשובה עילאה תשובה דאתחזיא לחפאה על כל עובדוי, וז' ימים שבינתים הוא בתיקון הנגלות במדות ומעשים:
12
י״גושבת שבינתים נקרא שבת תשובה שבו מפטירין שובה ישראל שהוא התעוררות התשובה בלבבות דבני ישראל על ידי קריאת דברי הנביאים המזהירים עליה, כי לעולם בשבת הוא זמן תשובה שהוא זמן החזרת העולמות למקומן כאדם המשיב נפשו וממשיך רוחו אליו כנודע ובשבת זה ביותר, ויום הכיפורים הנקרא שבת שבתון כי הוא ה' ראשונה דשם מה שאין כן כל שבת הוא ה' תחתונה, וה' היא הפתח לבעלי תשובה כמו שאיתא [במנחות ק"ט:] וזהו תשובה תתאה היינו תשובה מיראה שמצד האדם, וה' ראשונה היא הפתח לבעלי תשובה בתשובה עילאה דמצד השם יתברך דאשובה אליכם שעל ידי זה נתעורר רוח טהרה בלבבות דבני ישראל דלפני ה' יטהרו מכל חטאתיהם, ויום הכיפורים שחל בשבת אז האתערותא ביתר שאת תוקף ועוז על כן אז הגיע הבת קול גם לאחר ומבית קדשי קדשים ששם הוא מקום הכפרה והסליחה לכל ישראל בכניסת כהן גדול לפני ולפנים, והסליחה היינו רק על ידי התעוררות התשובה באותה שעה באמת בכל הלבבות מעומקא דלבא ומאהבה גמורה, ואף על פי שבת קול המעורר לתשובה יוצא בכל יום וכל שכן בי' ימי תשובה וכל שכן בשבת וכל שכן ביום הכיפורים, לא הגיע עדיין שעת אתערותא ללב אחר שנדחה כל כך עד יום הכיפורים שחל בשבת וגם זה כשרכב אחורי בית קדשי קדשים שהמקום גורם גם כן להכניס קצת קדושה בלב ואיזה הרהור תשובה, וגם זו האתערותא לו דרך שמאל דוחה כנזכר לעיל ולא פעל בו כלום בשעתו ואדרבא נדחה יותר על ידי שמיעת השמאל דוחה ולא הרגיש מהימין מקרבת הגנוזה ונעלמת בזה, ולא זכה ליסורין שיביאוהו לשוב בחייו דגם לזה צריך זכי' וזכות אבות כמו שהיה למנשה, ורק בשעת דכדוכה של נפש עוררו ר' מאיר לשוב מפחד יסורי המיתה, ולפי שלא היתה תשובה גמורה בכל לבבו רק מפחד המיתה לבד על כן הוצרך אחר כך לשנים ממשפחה לזכותו ולהביאו לעולם הבא בכחם וזכותם והם ר' מאיר ור' יוחנן:
13
י״דואף על גב דאין מידי מציל כתיב ולא אברהם מציל ישמעאל בנו כדאיתא [בסנהדרין ק"ד.] ואף על פי שהוא אוהבו ורוצה להטיב לו אין יכול בעולם הבא דלא כהעולם הזה העולם הבא שכל אחד נוטל חלקו הראוי לו ואלו לא שב כלל עד שבמשפט היה אובד כל חלק לעולם הבא שלו ודאי הם לא יכלו לעשות לו כלום, רק ששב מתוך יסורי מיתה בזה אמרו אחד מעיר ושנים ממשפחה מצילין כולם, כי השם יתברך מקבל שבים לעולם כל ששב ומתחרט דאף דנעשה רק כשגגות דצריך עדיין כפרה די לו בדבר מועט לכפרה כקרבן, וכן תענית דיום הכיפורים שבא על זה לכפר אחר התשובה שנעשה כשגגה דמיעוט חלבו ודמו נחשב כקרבן וכל שכן המיתה ששפך דמו לגמרי דמכפרת על זה, ורק שמדת הדין מקטרגת נגד היודע רבונו ומורד דהא דנחשב כשגגה אחר התשובה הוא לפי שהחטא היה רק על ידי רוח שטות שהתעהו והעלים ממנו ידיעת רבונו באותה שעה ועידן דיצה הרע, אבל זה שיודע ומורד יש מקום לטעון נגדו שלא יחשב לשוגג על ידי התשובה כל שלא הגיע לתשובה מאהבה שיחשבו לזכויות, ועל זה הועילו ר' מאיר ור' יוחנן שעוררו מדת הדין בשעת פטירתן, דידוע דביומי דהילולא דצדיקים גמורים כאלו יש שמחה גדולה בעולמות עליונים ומרוב השמחה בטלים כל המקטרגים ואין שטן ואין פגע רע והרחמים גוברים ואז יכולים להעלות כמה נשמות הדחויות מפני קטרוג ומדת הדין שגברה עליהם ועל כן יכולו לזכותו, ולא שבכחם הצילוהו רק שפעלו דנתקבלו תשובתו בכח הרחמים רבים שנתרבו בעולמות עליונים על ידיהם:
14
ט״ווגם יש לומר שהיה על דרך שנאמר ותגזור אומר ויקם צדיק גוזר והקב"ה מקיים כי נעשה הוא מכריע בב"ד של מעלה והלכה כמותו בגזירותיו נגד גזירת דינא עילאה, כי כל המשפטים בכל עולמות עליונים הכל הוא על פי התורה והתורה כבר נמסרה לתחתונים וכמו שאמרו לענין קביעת ראש השנה אני ואתם נלך לבית דין של מטה ואם עיברו בית דין החודש הדינין של מעלה מתבטלין מאותו יום, וכן בכל ספיקות שבענייני התורה כפי מה שמכריעים חכמים בעולם הזה כן הוא ההכרעה בכל עולמות עליונים וכמו שאמרו [בפרק הפועלים] בפלוגתא דקוב"ה ומתיבתא דרקיע לקחו רבה בר נחמני למכריע, וגזירת הצדיק המתקיימת היינו שהוא אומר שכך ראוי להיות המשפט דזה נקרא גזירה שגוזר בדין שכך ראוי להיות ועל כן נתקיים, וכן הם גזרו אחר כן במשפט והכל על ידי ההרהור תשובה שהיה לו לפני מותו אף שלא היה תשובה גמורה רק דמיון של תשובה כלשונו של רבי מאיר [במדרש וירושלמי שם] דומה שמתוך תשובה נסתלק דמשמע שאינה תשובה ברורה רק דומה וכו', ומכל מקום הם גזרו ופסקו שגם תשובה זו מועילה לתלמיד חכם גדול כמותו שאין עבירה מכבה תורתו, ואפילו תשובה קלה כזו וליודע ומורד כמותו הועילה על ידי גזירת ר' מאיר ור' יוחנן, וכפי מה שכתבתי שהוא דרך גזירה ופסק שלהם לא לו לבד הועילה רק למי שכל כיוצא בו גם כן אחר שכבר נפסקה הלכה על פעם שתתקבל תשובה כזו לתלמיד חכם שכיוצא בו, וכל זה הוצרכו לגבי דידיה ובדמיון של תשובה לבד אבל השב ומתתרט באמת על ידי יסורין אף על פי שהוא מפחד היסורין או אפילו מפחד המיתה דכל זה בכלל תשובה מיראה דמועילה להיות כשגגות על כל פנים ושוב יסורין זו מיתה שאחר כך מכפרין לגמרי, אלא דלזכות על ידי זה להיות כזכויות ולהתקרב לגמרי למקום שבעלי תשובה עומדין הגדול ממקום הצדיקים גמורים בזה צריך סיוע האחד מעיר ושנים ממשפחה מבחיים להכניס שנית התשובה בעומקא דלבא מאהבה או שמן השמים יעוררוהו שנית על ידי הבת קול דשובו וכו' המשמיע בחדרי הלב לשוב מאהבה וכמו שכתבתי:
15