שו"ת הר"ן ל׳Teshuvot HaRan 30
א׳נשאלתי בענין קול קדושין שהוציא אנשלמ"ה אברם צרפתי כי יצא הקול מאתו שקדש ביל"ה בת רבי משה דשדי"ץ הדר באלבלי"ט דסינקא"ה ערב שבת נחמו של שנת מאה ותשע לפרט היצירה, ועל זה עמדו ב"ד בעיר לאירד"ה ובעיר אלבלי"ט דסינקא"ה ובעיר אלקוליע"ה דסינקא"ה לחקור ולדרוש על ענין הקול הנזכר אם יש בו ממש. וראיתי מתוך השטרות שנעשו על ידי בתי דינים הנזכרים על דבר החקירה הנזכרת שהוחזק הכל בבתי דינין שבמקומות הנזכרים היה בחדש ניסן זה שעבר שהוא של שנת מאה ועשר אחר שנתקדשה ביל"ה הנזכרת באדר שעבר שהוא של שנת מאה ועשר לניצ"ק קלונ"י. ומה שנמצא מתוך השטרות הנזכרים שנעשו בבתי דינין הנזכרים שראוי לשאת ולתת עליו אע"פ שהדבר פשוט הוא מה שראיתי בשטר מעשה ב"ד שנעשה בעיר לאירד"ה שנמצא כתוב במעשה ב"ד הנזכר שהם חקרו ודרשו לאנשלמ"ה הנזכר בענין הקדושין אם קדש הוא את ביל"ה הנזכרת, והשיב להם שקדשה ביום ערב שבת נחמו הנזכר בפני עדים שלא היה מכיר אותם ושהלכו להם. ועוד אמר להם באותה העיר היא עיר לאירד"ה העידו אותם עדי קדושין שהם היו בנתינת הקדושין הנזכרים ושהעידו אלו הדברים בפני. אנקרויד"ה אב"ה ובפני אניום טוב ברבי חיים אלשי"ך. והב"ד הנזכרים שלחו בעד אניו"ם טוב הנזכר ושאלו לו אם שמע שאנשלמ"ה הנזכר קדש את הבחורה ביל"ה בת רבי משה הנזכרת. וענה ואמר כי פעם אחת היה ברחבה אחת מהעיר הנזכר עם אנשלמ"ה הנזכר והיה שם יהודי אחד או שנים לפי דעתו, ואנשלמ"ה הנזכר אמר להם אתם יודעים שאני קדשתי הבחורה ביל"ה בת רבי משה הנזכר באלבלי"ט. והעד אניו"ם טוב הנזכר שאינו זוכר מה ענו אותם האנשים ושלא היה מכיר אותם עוד שלחו הבית דין הנזכרים בעד אנקרויד"ה הנזכר ושאלו לו אם שמע מעולם שקדש אנשלמ"ה הנזכר את הבחורה בילה בת ר' משה הנזכ' באלבליט, וענה ואמר כי פעם אחת היה עם אנשלמ"ה הנזכר והיה שם יהודי אחד או שנים לפי דעתו ואנשלמ"ה הנזכר קרא לאנקרויד"ה הנזכר שישמע דברי אותם האנשים כדי שיהיה לו לראיה ולזכות, והיהודי או היהודים אמרו שהם היו באלבלי"ט כשקדש אנשלמ"ה הנזכר לבחורה ביל"ה הנזכרת באלבלי"ט. עוד שאלו לו באיזה זמן היה הענין הנזכר וענה ואמר שהיה שמונה ימים או ט"ו יום אחר שבת נחמו הנזכר. עוד שא לו אם היה מכיר האנשים הנזכרים וענה ואמר שאינו מכיר אותם. עוד ראיתי בשטר מעשה ב"ד שנעשה באלבלי"ט דסינקא"ה שהעידו שם שני עדים שלא זזה ידם מתוך ידה של הבחורה ביל"ה הנזכרת כל אותו יום של ערב שבת נחמו של שנת מאה ותשע מאור הבקר ועד הלילה וראו שלא נתקדשה לא לאנשלמ"ה אברם הנזכר ולא לאיש אחר. עוד ראיתי בשטר מעשה ב"ד שנעשה באלקוליע"ה דסינקא"ה ששאלו את ביל"ה הנזכרת אם נתקדשה מעולם לאנשלמ"ה אברם הנזכר על ידו או על יד שלוחו. ואמרה לאו ושאינה מכרת אותו ושלא ראתה אותו מימיה. ונתבקשתי לכתוב דעתי אם הבחורה. ביל"ה הנזכרת מותרת לניצק הנזכר או אם ראוי לחוש לקול קדושין זה שהוציא אנשלמ"ה הנזכר:
1
ב׳תשובה (א) הדבר פשוט וברור שהיא מותרת לו ולאו כל כמיניה של מוציא קול זה לאסרה שאע"פ שהוא אומר שקדשה בפני עדים והלכו להם פשיטא שאע"פ שהוא אסור בקרובותיה היא מותרת לכל אדם ובקרוביו. זו היא ששנינו בפרק האומר דקדושין (דף סח) האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. ואוקימנא בגמרא כנון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. וכן אין לחוש על מה שהעידו אניו"ם טוב ואנקרויד"ה הנזכרים בפני ב"ד שבעיר לאירד"ה במה ששמעו מפי אותם האנשים שהיה טוען אנשלמ"ה אברם הנזכר שהיו עדי הקדושין כי עדות אניו"ם טוב אין ספק שאין לחוש לו כלל שכבר ענה ואמר שאינו יודע מה ענו האנשים ההם. וכן מה שהעיד אנקרויד"ה ששמע מאחד או משנים שאמרו בפניהם נתקדשה אין לחוש לו דלא הוי ליה אלא עדות עד אחד מפי עד אחד וגרסינן בסוף פרק המגרש (פט) אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב (ב) לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו אומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא מפרש אותה דוקא כגון שראו מחמת אירוסין ושמעו קול הברה ושמעו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולפי זה אין ספק שאין עדות אנקרויד"ה המכר מספק את ביל"ה הנזכרת באיסור כלל שהרי און כאן שנים שמעידים בכגון נרות דולקות ומטות מוצעות. ואין כאן אלא עדות של אנקרויד"ה הנזכר מפי אותו עד. (ג) ואפילו למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהך מימרא בברייתא דרבי אבא אמר רב הונא לא קיימא כלל אדרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא בנרות דולקות ומטות מוצעות סגי וכדרבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, אי נמי בשיהו אומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני, וכדרבי אבא אמר רב הונא, אפילו הכי אין לחוש לנידון זה כלל שכבר פירשו הם דדוקא כגון דאיכא קמן תרי סהדי דכל חד מינייהו מסהיד מפומא דסהדא אחרינא והיינו לשניה דרב הונא דקאמר אלא שיהו אומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים כלומר כגון דאיכא קמן ראובן ושמעון, ראובן מעיד ששמע מיהודה ושמעון מעיד ששמע מלוי והלכו להם יהודה ולוי למדינת הים דהשתא איכא תרי סהדי. דמסהדי קמן אלא שכל אחד מהם עד מפי עד. וכן כתב הרשב"א ז"ל והיינו דגרסינן בירושלמי רב אמר לא התירו בה אלא עד מפי עד בלבד. (ד) ולפי זה ג"כ אין ספק כלל בנידון זה דליכא הכא תרי סהדי דמסהדי קטן אלא חד עד מפי עד בלבד דהיינו עדותו של אנקרוידא"ה שהעיד מפי אותו עד, ולא עוד אלא אפילו נחמיר ונאמר דכי אמרינן בגמרא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני דאע"ג דליכא אלא חד סהדא דמסהיד קמן סגי אפילו הכי אין בנידון זה צד מיחוש, שאפילו באנו לחוש לחומרא זו הני מילי דדוקא בעד אחד שמעיד לפנינו ששמע מפי שנים (ה). אבל אחד שמעיד מפי עד אחד שפלונית נתקדשה בפניו מידי חששא אית ביה, וכי יפה כחו של עד שני זה מכחו של ראשון וקאמרינן אפילו בא ראשון לפנינו והעיד שנתקדשה אשה זאת בפניו אין בדבריו כלום דהוי ליה מקדש בעד אחד ואין חוששין לקדושיו כדאיתא בפרק האומר בקדושין (דף סח), וכיון שאין הראשון יכול לאסור אותה היאך תהא נאסרת מכחו של שני הרי זאת אומרת לו מעידיך לא אסרוני ואתה אסרתני, וכ"ש שכבר הסכימו הראשונים ז"ל דדוקא בדאיכא תרי סהדי דמסהדי קמן וליכא למיחש לדברי אוסר כלל. ולפיכך בנידון שלפנינו אין ספק שאין אשה זאת עומדת בספק קול של קדושין כלל מחמת עדותו של אנקרויד"א כלל:
2
ג׳ולא (ו) עוד אלא אפילו היו בכל זה תרי סהדי דמסהדי קמן וכדרבי אבא אמר רבי יוחנן פלוני מהיכן שמע מפלוני וכפי פירושן של ראשונים ז"ל לא היה ראוי לחוש לקול זה משום דלא איתחזק בבי דינא עד לבתר אירוסין של ניצ"ק קלונ"י הנזכר וגרסי בסוף פרק המגרש (גיטין פט) וא"ר אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה כו' רב הונא אמר אפילו בתר אירוסין נמי לא חיישינן ליה והלכתא לא חיישינן ליה. הילכך כיון דהך קלא לא איתחזק בבי דינא עד לבתר אירוסין אפילו היו עמו כל אותן דברים שהם צריכים בקול שראוי לחוש לו לא חיישינן ליה, ובנידון זה לא הוחזק קול זה עד לאחר אירוסין שכבר עשה מעשה ב"ד באלבלי"ט דסינקא במעמד הקהל המצויים שם אנשים ונשים והעידו כולם שמעולם לא שמעו קול מוחזק לא שאי נו מוחזק ולא בשום ענין אחר בעולם שביל"ה הנזכרת תהיה מקודשת לאנשלמ"ה הנזכר עד יום רביעי בשבת שעבר עתה מקרוב שבא שם יהודי אחד ששמו אנדו"ד צרפתי שהגיד ששמע קול בשם אנשלמ"ה הנזכר שביל"ה הנזכרת היתה מקודשת מאנשלמ"ה הנזכר וכששמעו קול זה כבר היתה ביל"ה הנזכרת מקודשת מניצק קלונ"י הנזכר במעמד כל קהל העיר ההוא וכבר עבר חדש ימים. וכן עמדתי ועל כל אותן שטרי מעשה ב"ד שנעשו במקומות הנזכרים וראיתי שכל מה שהועד בענין הקול הנזכר הכל היה אחר שנתקדשה ביל"ה הנזכרת לניצק קלונ"י הנזכר. הלכך הוי ליה קלא דלבתר אירוסין ואסיר בגמרא דלא חיישינן ליה. וכי תימא כד אסיקנא דלא חיישינן ליה היכא שלא התחיל הקול כלל עד לבתר אירוסין (ז) אבל הכא דאתחיל מקמי אירוסין אע"ג דלא איתחזק לבי דינא עד לבתר אירוסין חיישינן ליה ובנידון זה כבר התחיל קול זה מקמי אירוסין שהרי העיד אנקרוידא"ה הנזכר ששמע כשמנה ימים או חמשה עשר אחר שבת נחמו הנזכר מפי אותו איש או אנשים שנתקדשה ביל"ה הנזכרת לאנשלמ"ה הנזכר נמצא שהתחיל קול זה לצאת קודם שנתקדשה בילה הנזכרת לניצק קלונ"י והוי ליה קלא דמקמי אירוסין ליתא דהא אמרינן בפרק המגרש (גיטין פט) אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לא חיישינן ליה ובודאי דרב אשי לא אתא לאשמועינן דאי לא אתחזק לעולם בכגון פלוני מהיכן שמע מפלוני דלא חיישינן ליה דהא מלתא כבר פשטוה להיתרא ר' יוחנן ורב דקאמרי לא שישמעו קול הברה וכו' אלא ודאי רב אשי הכי קאמר דכל היכא דלא אתחזק בבי דינא מקמי שיצא שוברו עמו דהיינו המבטלו, כגון נישואין או דבר אחר אע"פ שיצא תחלה כיון דלא אתחזק הרי הוא כאילו לא יצא וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו נמצא שכל קול אע"פ שהתחיל לצאת קמי אירוסין כיון דלא אתחזק בבי דינא הרי הוא כאלו לא יצא ולא חיישינן ליה:
3
ד׳ולפיכך אין ספק בנדון זה שלפנינו שקול זה לא הוחזק כלל כמו שפירשתי למעלה מקמי אירוסין והוי קלא דבתר אירוסין. ואין ספק בדבר ולא בית מיחוש שבילה הנזכרת מותרת לניצק קלוני הנזכר (ח) וראוי לגדולי אותה העיר ולכל העיירות הסמוכות והמוקפות לה להתעורר בדבר זה ולהכות בשבט מוסר האיש אשר אנה להוציא הקול הזה בעקבה ובמרמה כי הדבר גלוי וידוע מכמה אמתלאות מתוך השטרות כי במרמה עשה, ולא הארכתי בהן לפי שאין פוסקין את הדין אלא מתוך הלכה ברורה, אבל לגדולי כל עיר ועיר ראוי לשית עצות לגדור פרצותיהם לבל יעלה שועל לפרוץ פרץ רב:
4
ה׳בענין סבלונות המוזכר בשטרות לא השבתי לפי שהוא דבר איננו צריך להשיב עליו מפני שהוא דבר שלא נתברר כלל בעדות ולא בראייה, וגם כי היה מתברר אין אוסרין את האשה על פיהן (ט) אלא באתרא דמיעוטא, מיהת מקדשי והדר מסבלי בקפידא גמורה כלומר שמקפידים לשלוח סבלונות אלא א"כ קדשו ולא שמענו באחד ממקומות אלו שהוחזק אפילו מיעוטן בכך:
5