שו"ת הר"ן ל״אTeshuvot HaRan 31
א׳כתבת הגביר י"א אנ"שלמה דבדרי"ש נשא אשה וילדה לו בן אחר כך גרשה ופרעה אנ"יוסף דבדרי"ש אחי אנשלמה הנזכר והקנתה לו כתובתה ולא נשבעה ונדרה כלל ואח"כ מתה והיו לו לאנשלמה הנזכר נכסים שיש להם אחריות וברח והלך לו למדינת הים ושמעו לו שמת אך לא נתאמת, ועתה באתי אני אשטרו"ק לוני"ל בהרשאת יורשי אניוסף הנזכר לגבות כתובת הנזכר מיורשי אנשלמה הנזכר מכח ההקנאה הנזכרת, ובקשתי מלפני ב"ד שיגבו לי הכתובה הנז' מנכסי אנשלמה הנזכר. וענו שהן חוששין בזה מכמה צדדים, חדא מפני שהאשה הנזכרת לא נשבעה וכיון שעכשיו שמעו בו שמת הוה ליה מורשה זה בא ליפרע מנכסי יתומים וצריך שבועה ואינו יכול לישבע, ועוד דהא ק"ל דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו רבית ולכתובת אשה משום חינא וזו כיון שמתה בטל חינה:
1
ב׳עוד בא בכתבך שנמצא שטר מתנה שפשה אנשלמה הנזכר לבנו הנזכר מבתים שהיו לו וכתבת שהקרובים מבקשים שתעשה הגוביינא כי היא תועלת רב לקטן לסבה מה. וגם כי אתה רוצה לעשות איזו הנחה מהכתובה כדי להוציא מידי כל ספק שיהו ב"ד נזקקין לנכסי קטן זה גם שאלת אם ממינן לקטן זה אפטרופא:
2
ג׳תשובה מאשר כתבת שהב"ד חוששין לעשות הגוביינא מפני שלא נשבעה וכיון שעכשיו באין לעשות גוביינא מנכסי קטן צריך מורשה לישבע ואינו יכול לישבע מפני שאינו יודע אמיתת הדברים איני רואה בזה חשש כלל. חדא שבשעה שנתנה אשה זו הרשאה מן כתובתה עדין לא שמעו מבעלה שמת ונמצא שלא נתחייבה עדין שבועה כשנתנה הרשאה מכתובתה כי היכי דנימא אין אדם מוריש שבועה לבניו כההיא דפרק כל הנשבעין (שבועות מז) ודכוותה שאינה יכולה למסור שבועה ללוקח דהתם דווקא במת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה או מכר חובו אבל מת מלוה או מכר חובו ואח"כ מת לוה כנדון שלפנינו שאשה זו נתנה הרשאה מכתובתה ואח"כ שמעו שמת בעלה אין ספק שלוקח זה גובה חובו וכן הבא מכחו ובלבד שישבע שאינו יודע ששטר זה פרוע כעין שבועת היורשין שזו ששנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מב) כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואוקימנא לה התם בגמרא במת לוה בחיי מלוה ונדון זה הרי הוא כמת מלוה בחיי לוה לפי שבשעה שנתנה ההרשאה מכתובתה נסתלקה לגמרי והוה ליה כאלו מתה, ולפיכך איני רואה שום חשש ולא פקפוק כלל מפני שמתה בלא שכ שבועה ובלא הדרה ובלבד שישבע הרוצה לגבות שאינו יודע שהיתה כתובה זו פרועה כדין שבועת היורשין, שאע"פ ששבועה זו מן הגמרא לא למדנוה מדברי רש"י ז"ל למדנוה בפרק הכותב (כתוכות פז):
3
ד׳ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנה שעשה אנשלמה הנזכר לבנו הנזכר מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זו קודם שנתנה האשה הרשאה מכתובתה. ואולי יבא בזה ב"ד ויחוש דבכי ה"ג נתחייבה האשה שבועה לפי שכל שבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה וזו שלא נשבעה הפסידה מפני שאין אדם. מוריש שבועה שנתחייב. בה ולא למכרה לאחר. אני רוצה לבאר דליתא כלל דלא קרינן נתחייב שבועה בבא ליפרע מלקוחות, דדווקא ביתומים הוא דאמרינן הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה (ב) אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסיו לאחרים לא קרינן ביה נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין, וכ"כ הרמב"ן בפרק כל הנשבעין (ג) ולא. עוד אלא שבכתובות שלנו שכתב בהן נאמנת בין ממני בין מהבאים מכחי דעתי מסכמת שאפילו מת הבעל בחיי האשה ואח"כ מתה האשה בלא הדרה ולא שבועה דהוה ליה כמת לוה בחיי מלוה אפ"ה לא הפסידה משום דלא מקלינן תרי קולי קולא דאבא שאול דאמר דאין נאמנת מועיל לגבי יתומים וקולא דרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו. הלכך לכתחלה עבדינן כר' אלעזר דאמר התם בפרק כל הנשבעין (שבועות מב) יורשין נשבעין ונוטלין וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל בשם חכמי נרבונא"ה הגדולים ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בפרק הכותב. ודברים הללו תלויים בדקדוקי הלכות וידעתי שאינן מבוארין כל הצורך מתוך דברי אבל יתבארו למבין עם מה שכתבתי:
4
ה׳נמצא לפ"ז שאין שום חשש בגוביינא זו מצד שמתה בלא שבועה ובלא הדרה ואין צריך לפנים:
5
ו׳(ד) אבל לענין מה שחששו עוד מפני ששמעו בו שמת והוו להו נזקקין לנכסי יתומים, מצד שמועה זו כיון שלא נתברר הדבר איני חושש כלל, לפי שאין היורשין נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה וכדתנן בפרק האשה שלום (יבמות קיז) אמרו להם ב"ה מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה. הלכך אע"פ שיצא קול שמת אינן נזקקין לנכסי יתומים אלא לנכסי אביו, ואע"ג דבפרק המפקיד (בבא מציעא לח) משמע דחוששין לשמועה של קול בעלמא וכדאמרינן התם בששמעו שמת כ"ע לא פליגי ואמרינן נמי דבשמעו בו שמת אם קדם קרוב היורד לנכסים ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר וכשלא שמעו בו שמת לא אמרינן הכי, אינה לענין זה כלל דהתם הוא שחוששין בדבר מפני תועלת בעל הנכסים עצמו ויתבאר זה למי שידקדק באותה סוגיא, אבל לא שמפני חשש שמועה בעלמא יהו ב"ד נמנעין שלא להגבות לבעל חוב את חובו. (ה) וכשאמרו אין נזקקין לנכסי יתומים לאו מעיקר דינא הוא אלא מתקנה והבו דלא לוסיף עלה בנכסי יתומים ודאי אמרו אבל מפני חששא בעלמא של יתומים הרי לא שמענו ואל יתקשה אדם בזה. מדאמרינן בפרק המפקיד (שם) דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שאינה ענין לנדון זה כלל:
6
ז׳אבל בא בכתבך ענין שצריך לחוש לו יותר, שכתבת שנמצא שטר מתנה שעשה אנשלמה הנזכר לבנו הנזכר מבתים שהיו לו (ו) ולפי זה אם זכה אותו קטן באותן בתים הוה ליה נזקקין בנכסי יתומים בודאי וכוון שמתה אשה זו בטל חינה והויא לה כשאר חוב דעלמא דאין ב"ד נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו. אף בזה אכתוב דעתי, על כל הצדדים לא נתברר לי מתוך כתבך אם קטן זה זכה במתנה זו כלומר שזכו אחרים בשבילו או הוא כשטרי מתנות שלפעמים האב כותב לבניו ומעכבן בידו (ז) וא"כ נראה לי שאע"פ שיש בה קנין לא זכה בה קטן זה, שאע"פ שאין דעתי מכרעת יש לי ראיות ברורות לדברי הראשונים ז"ל שאמרו שאפילו לשטרי הקנאה בעינא דלימטי שטרא לידיה ולפיכך כל שאין השטר בא לידי המקבל או שאין העדים תופשים אותו לגמרי בעדו לא זכה בו מקבל, וכן דעת רבינו חננאל ורב אלפסי והרמב"ם ז"ל ואע"פ שיש חולקין בזה לא נתחוורו דבריהם, ולפיכך אם לא זכה קטן במתנה זו לא הוו נכסי יתומים אלא נכסי אביו כמו שביארנו ואין נמנעין מליזקק להם מפני חשש שמועה שמת לבד כאשר אמרנו, אבל אם זכה קטן במתנה זו הרי אלו נכסי יתומים בודאי ואין ספק שכיון שמתה אשה זו בטל חינה (ח) והוה ליה נדון זה כשאר חוב דעלמא שאין נזקקין בו לנכסי יתומים (ט) ואעפ"כ כבר הורה זקן הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה שכל היכא שהבעל חוב רוצה לעשות הנחה מחובו ואפי' מעט נזקקין ומוכח ליה מההיא דערכין (דף כב) דשטר שיש בו רבית. ואע"פ שיש לדון אחר דבריו ז"ל אם הדבר כן וא כאשר בא בכתבך שהקרובים מבקשים את זה מצד תועלת הקטן אף הב"ד נראה בעיניהם שכך הוא ואתה רוצה לעשות אי זו הנחה מהכתובה דעתי מסכמת שבכיוצא בזה נזקקין ומגבין. ומכל מקום צריכין הם להעמיד אפוטרופא לקטן לפי שעה כדאמרינן בערכין בפ' שום היתומים (דף כג) ואי מזדקקין מוקמינן אפוטרופא ורשאין הם בכך ואין בדבר זה ספיקא כלל
7