שו"ת הר"ן ל״בTeshuvot HaRan 32
א׳שאלת נערה שנתפתתה ע"י איש מריקי המוח אשר נשתחד מצד אחד מקרובי הנערה שהיה מתפחד שמא תשיאנה אמה בלא רשותו והוא נתן עיניו להוציא ממון מיד אם הנערה או תשב עגונה כל ימי חייה והפחידו הנערה שהיא בת י"ד שנים ואמרו לה שתאסור על עצמה כל קדושין זולת אותן שיהיו ברצון אמה ובזה הנערה באה לפני העדים ובהיותה לפניהם על דרך התחבולה כללו בענין האיסור הקרוב ההוא. ולפי דברי הנערה אשר דברה תוך רגע אחר מעשה שלא שמעה מפי העדים שנשתעבדה רק לרצון אמה וגם על זה נאנסה אלא מפני שנתביישה מפני העדים שבאו לה פתאום שלא מדעתה אמרה הן לדברי העדים. וזה תורף השטר שנעשה על זה: (א) בפנינו עדים ח"מ באה הבחורה לאה בת הנכבד ראובן נ"ע הדרה כאן במקום פלוני ואמרה לנו בלב שלם ובנפש חפצה פיה ולבה שוים שלא בשום אונס כלל ובבטול כל מודעי, הריני אוסרת עלי בהנאה כהקדש כקרבן כעולה כל איש שבעולם מלבד האיש אשר יבחרו לי אדונתי אמי פלונית והנכבד פלוני הדרים כאן במקום פלוני שניהם יחד כל זמן שהם בחיים אבל כל איש אחר שבעולם יהיה מי שיהיה אני אוסר עלי כהקדש כקרבן כעולה הוא וכל מיני הנאות הבאות ממנו בידי וברשותי בתורת קדושין בין על ידו בין על יד שלוחו הן כסף הן שוה כסף הן כל שאר דרכי קניות שהאשה נקנית בהם שמפורשות וידועות אצל חכמי ישראל אפי' שאקבל אני בעצמי הקדושין ההם מדעתי ומרצוני. ומעכשו אני מוסרת מודעה בפניכם מפני שאני מתיראת שמא יקומו אנשים ויתנו לי אי זה דבר שיהיה ויוציאו עלי קול שאני מקודשת או ספק מקודשת עד שמכח אותה נתינה או אותה דבה אשב עגונה לפיכך אני נודרת בפניכם בלא שום פתח היתר וחרטה בעולם שאני אוסרת עלי כהקדש כקרבן כעולה הנאת ממונו והנאת תשמישו והנאת גופו של כל איש שבעולם בלא שום שיור בעולם על דעת המקום ועל דעת רבים בכל הדברים שינתנו לי ושיאמרו עליהם או יכתבו בלשון קדושין ובתורת קדושין ויהיו מעתה כדברים בטלים שאין בהם ממש אלא אותם קדושין שיהיו נתונים לי מדעת אדונתי אמי ופלוני הנזכר כפי שנזכרו: ואנו עדים קבלנו דבריה בתורת עדות ביום לחדש פלוני והכל שריר וקים פלוני ופלוני. זה תורף השטר:
1
ב׳ועתה כשרוצים אמה וקרוביה להשיא את היתומה לאחד מכמה נכבדי הארץ אשר תבעוה והם שואלים רשות מהקרוב הנזכר דוחה אותם מיום אל יום ומחדש לחדש זה לה ארבעה חדשים והנערה ואמה בוכות ומתמרמרות על הדבר ההוא אשר עשו להן. לכן אדוננו תודיענו אם יש לנערה שום היתר בעולם הן ע"פ חכם בפתח וחרטה מעיקרא ואי אמרינן שזאת הנערה היתה מוטעת מכמה צדדין, האחד שהיא לא הבינה בכל מה שכתוב בלשון השטר וזה ודאי מאחר שהנערה ואמה כפרו מיד אחר מעשה שלא שמעו שנזכר הקרוב ההוא בשטר, ועוד אחרת דמילתא דמוכחא ואומד הדעת הוא שאלו הנשים לא נתכוונו רק לשמרה ממי שאינו הגון לה וראיה דמוכחא מלשון השטר דאמר שמא יקומו אנשים ויתנו לי וכו' ולהגון לה נמי לא נתכוונה לשבת עגונה כדאמרינן (כתובות סד) אשה יצרה מבפנים כו' ורוצה אשה בקב ותפלות וכו'. אם נחוש לנדר ולאיסר שלא להתירו מאחר שהוא על דעת המקום ואין לו הפרה מדאיתא שהשביע משה לישראל. כבר כתבו לנו רוב הגדולים והרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו שלא נאמר התם אלא בקיום התורה שדעת המקום לאסור ולא להתיר אבל בשאר שבועות כשם שמצוה לאסור כך מצוה להתיר. תדע לך דהא נודרת ליתומים על דעת המקום הוא ככל שבועה שב"ד משביעים ואפי' הכי לא חששו להתירה אם לא דאדרוה על דעת הרבים וכו' והואיל וזאת על דעת רבים הואי וקי"ל דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה לעולם לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דלא אישתכח דדייק כוותיה. בנדון שלפנינו מסתפקא מילתא אם הוא לדבר מצוה אי לאו דק"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה:
2
ג׳אמנם מצאתי בתשובת שאלה לרב דן ז"ל דאמר דאע"ג דקי"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה אומר אני דאפי' הכי אית לה מצוה אע"ג דאינה מצווה ועושה וכיון דאית לה נמי מצוה קלה נראה להתירה אפי' על דעת רבים ולא אמרינן אפילו על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה אפילו היתרא לא בעי. וראיה לדבר מפ' השולח (גיטין לו) דאהדריה רבינא לההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי משום דלא אישתכח דדייק כוותיה הכא נמי מצוה קלה היא וכי משום דלא דייק כוותיה ליכא מקרי דרדקי דאיכא למימר שבשתא ממילא נפקא דאפי' למאן דאמר שבשתא כיון דעל על הוו ספק ספקא דמלמדי תינוקות כלהו אי מקרי בשבשתא ואי מקרי בשבשתא ספק אי שבשתא כיון דעל על או לא ואפ"ה אהדריה בדבר מועט כזה: עכ"ל התשובה. ובאותה תשובה עצמה חולק עליו הרב ר' יום טוב אשבילי ז"ל וזה לשונו. עוד אני צריך להתלמד בדברי רבינו נ"ע במה שכתב אבל לדבר מצוה היתרא לא בעי דודאי דבר נעלם ממני ולא אוכל הבין דאם כן לתנייה גבי ארבעה נדרים שהתירו ז"ל אדרבה תנינן כי נדרים חלין על דבר של מצוה, בפרט וקי"ל דשבועה חלה עליהן בכולל וצריך היתר וכי תימא דכל נשבע סתם אנן סהדי דאדעתא דבטול מצוה לא נדר וזה בכלל נדרי שגגות הא ליתא דהא אם נשבע שלא לישב בצל סוכה ולהניח תפילין של ראש אנן קי"ל שהוא אסור כדאיתא בשבועות בגמרא דילן ובירושלמי ועוד מה שאמר התלמוד אבל לדבר מצוה יש לו הפרה הוה ליה למימר אבל לדבר מצוה אין צריך התרה ואי משום דמייתי ראיה תלמודא מההוא מקרי דרדקי אמרינן דאהדריה רבינא היינו דאהדריה ע"י הפרה אלא שקיצר התלמוד. וכן פירשו כל המפרשים ז"ל. ואפילו לדברי ר"ת ז"ל שפירש דכי אמרינן לדבר מצוה יש לו הפרה הכי משמע כשהיה טעות בנדר קצת כההיא דמקרי דרדקי דהוה סביר דאיכא דדייק כוותיה מודה הוא מיהא דהיתרא בעי דלא נדר טעות ממש הוי דהא סתמא אדחייה פי' אעבריה לההוא מקרי דרדקי סתם בלי תנאי. וידוע הוא כי זו אין עליה מצוה להנשא עד שנאמר שאין שבועתה חלה לבטל את המצוה. ובזה ודאי ילמדנו רבינו נ"י אשר נמוקו עמו ע"כ דברי הרב רבי יום טוב ז"ל החולק לדברי הר"ר דן ז"ל. ועתה אחר כל זה צריכים אנו לדבריך שתכריע ביניהם. ע"כ דבריך:
3
ד׳תשובה אני איני כדי להכריע בין הרבנים האלה ז"ל אשר קטנם עבה ממתני מאן יהיב לי מעפרהון ומלינן עיינין. אמנם בהיות דבריך עלי חובה ולא אוכל להשיבך ריקם אכריע דעתי. (ב) באמת תשובת הר"ר דן ז"ל אשר הזכרת היא נפלאת בעיני ותמה אני פה קדוש שמוחזקני בו שהיה בקי בחדרי תורה איך אמר דברים הללו שאין ספק שהדבר ברור דכי אמרינן לדבר מצוה יש לו הפרה לא באו לומר שיהא הנדר מותר מאליו אלא דסגי ליה בהפרה והפרה מיהא בעי ולא אאריך בזה מפני שהדבר ברור ופשוט מאד וכל מה שתפש בזה הר' יום טוב אשבילי ז"ל דבר ברור הוא אמת ויציב. (ג) אמנם דעתי מסכמת במה שכתב הר"ר דן ז"ל דאע"ג דקי"ל דאתתא לא מיפקדא אפריה ורביה מ"מ מצוה קא עבדא כשהיא מתקדשת ונשאת:
4
ה׳וראיה לדבר מדאמרינן בריש פרק האיש מקדש (קידושין מא) אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלותה מתקדשת בה מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא וזו ראיה ברורה שהאשה כשהיא מתקדשת מצוה קא עבדא וגם הר"ר יום טוב ז"ל אינו חולק על זה שאע"פ שכתב בסוף תשובתו זה לשונו, וידוע הוא כי זו אין עליה מצוה לינשא עד שיאמר שאין שבועתה חלה לבטל את המצוה ע"כ דבריו, (ד) לא בא לומר אלא שאין מצוה זו מפורשת כל כך שלא תהיה שבועה חלה עליה שהדין כך הוא שכל שהיא מצוה מפורשת מן התורה אין שבועה חלה לבטלה אבל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליו. וזה ימים שזה הדבר חידשתי ומצאתי לי סעד בדברי הרמב"ן ז"ל והארכתי בזה במקומו בפרק שבועות שתים בתרא ולא אאריך כאן שאינו מעיקרה של שאלה אבל מ"מ הרב יום טוב ז"ל כך רצה לומר שאין מצות נשואין זו של אשה כדאי שלא תהא שבועה חלה לבטלה. והוא אמת וכמו שכתבתי. אבל לא בא הרב ז"ל לומר שלא תהא האשה עושה מצוה כשהיא מתקדשת ונשאת:
5
ו׳(ה) מעתה לנדון שלפנינו אם זה הקרוב שנדרה אשה זו שלא תנשא בלא רשותו הולך בדרך לא טוב ומעגן אותה עד שתרצנו ברצי כסף, אם יש לאל ידה ושתוכל עדיין להנשא לאותו שהיא בוחרת וקרוביה מסכימים עם היות שהוא עושה שלא כהוגן ראוי שתעשה האשה בדבר אשר תוכל אחרי אשר נכנסה בקשרו כי אם הדבר סובב בזה שיש לאל ידה לא יהיה ההיתר לדבר מצוה ואם אולי הקרוב גדולות מבקש אשר אם ינתן לו את אשר ישאל לא תוכל היתומה להשיג הזווג ההוא אשר בוחר בו היא וקרוביה היתר נדרה לדבר מצוה הוא. שמא יאמר אדם לא כי אע"פ שלא יעשה אותו זווג אפשר שתזדווג לאחר בדמים מועטים ונמצא שאין הפרה זו לדבר מצוה. (ו) אין הדבר כן שעיקר מצות נשואי אשה הוא באותו שהיא חפצה בו וכדאמרינן בר"פ האיש מקדש ופ' עשרה יוחסין (קידושין פא) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ועוד שאין מניחין את הודאי מחמת מה שהוא ספק אתי ספק לא אתי וכיון שכן הדבר ברור שהפרה זו לדבר מצוה. דאע"ג דאמרינן בסוף פ' שבועות שתים בתרא (שבועות כט) ע"ד המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתם דאלמא על דעת המקום אין לו הפרה (ז) כבר כתבו הראשונים ז"ל דכי אמרינן הכי דוקא בתורה ובמצותיה וכמו שבא בדבריך:
6
ז׳(ח) ועוד דכי היכי דאמרינן דעל דעת המקום אין לו הפרה הכי נמי אמרינן בעל דעת רבים ואפי' הכי אסקינן בפ' השולח (גיטין לו) דלדבר מצוה יש לו הפרה ואין ספק שאין ראוי להחמיר יותר בזה בנדר שהודר על דעת המקום מבנדר שהודר על דעת רבים (ט) דטעמא מאי אמרינן דעל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה משום דאנן סהדי שלא הסכימה דעת הרבים מעולם שלא תהא הפרה לנדרו לדבר מצוה אלא מסכימים הם דלדבר מצוה יהא הפרה לנדרו כ"ש דאנן סהדי בזה ובכיוצא בו בדעתו של מקום ומעתה הדבר ברור שכל נדר אע"פ שהודר על דעת המקום ועל דעת הרבים לדבר מצוה יש לו הפרה (י):
7
ח׳שמא יאמר אדם כבר חידש ר"ת ז"ל ואמר דלאו בכל לדבר מצוה יש הפרה אלא דדוקא כי ההוא מקרי דרדקי שהיה נראה כעין טעות בגופו של נדר ופתחו מגופו ומאותה מצוה בעצמה אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה דכיון שעל דעת רבים נשבע מנא לן שכך היה דעתן משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. אומר אני שאפי' לדברי ר"ת ז"ל שחידש חומרא זו הרי נדון שלפנינו כי ההוא מקרי דרדקי ועדיף מיניה שכבר גלתה זו בדעתה בשעת נדרה שהיא נודרת כן מפני שהיא חוששת פן יוציאו עליה קול שהיא מקודשת עד שמכח אותה דבה תשב עגונה והרי עכשו מתברר דאדרבא מחמת נדרה היא יושבת עגונה:
8
ט׳ועוד שקרוב הדבר לומר שכיון שגלתה זו בעצמה ואמרה שמחמת עיגונא היא עושה, כן כל שמתברר שהיא מתעגנת בכך (יא) הוה ליה כתולה נדרו בדבר כי ההיא דאמרינן בפרק פותחין (נדרים סה) קונם שאני נושא אשה פלונית שאביה וכו' ואמרו לו מת דנעשה כתולה נדרו בדבר דקי"ל כרב הונא דאמר התם הכי ומוכח בקדושין דבענין זה אינו צריך שאלה לחכם, דאלמא כל מי שנודר ומגלה דעתו בשעת נדרו מחמת מה הוא נודר הוי כאילו התנהו שלא ימשך נדרו אלא עד שיסתלק אותו דבר שהוא חושש בו אבל כל שנסתלק מותר מאליו הכא נמי הרי נוסף עליה מחמת נדרה חשש מרובה מאותו דבר בעצמו שהיתה חוששת בו והיינו עיגונא. ושמא תאמר מ"מ אותו חשש ראשון במקומו עומד ואפשר נמי דעדיף מהאי בתרא שאם לא נדרה כן אפשר שהיה יוצא עליה קול של קדושין ותהא מעוגנת על ידי מי שלא ירחם עליה ועכשיו יצאה מאותו חשש ואף על פי שקרובה מעגן אותה עכשיו לסוף יתירנה. יש להשיב לך ולומר שלהוציאה מידי חששה הראשון היה די לה שתדור שתתלה עצמה בדעת אמה. הילכך זו שנדרה אף על דעת קרובה תלתה נדרה בדבר ובטל דבר וקרוב הנדר ליבטל מאליו. ולא שאני אומר שיהא ראוי לעשות מעשה בזה שמפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה ועוד שעדיין אפשר לחלק ביניהם אלא שכתבתי זה כדי להראות שהדבר ברור דלא חמיר האי עובדא מעובדא דההוא מקרי דרדקי ואפי' לדברי ר"ת ז"ל שכתבנו למעלה (יב) וכיון דאסקינא בההוא עובדא לדבר מצוה יש לו הפרה נדון זה נמי יש לו הפרה. ואין ספק שאם קרוב זה מעגן ומענה זאת האשה ומעכב אותה שלא תנשא להגון לה עד שתפדה עצמה במה שהוא רוצה ושאם תעשה כן לא תשיג הזווג ההוא דהפרת נדר זה לדבר מצוה הוא ויש לו הפרה:
9
י׳ועוד שר"ת ז"ל עצמו שחידש אותה חומרא שכתבנו מיקל דדוקא כשאומר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני אבל ע"ד רבים סתם יש לו הפרה אפי' שלא לדבר מצוה אלא א"כ נעשה הנדר בפני רבים דמסתמא כשאמר על דעת רבים על דעתם נדר וסברא זו מוחזקת היא אצל חכמי הצרפתים ז"ל וכתבוה בתוספותיהם ובחבוריהם בפשיטות. וכן רבינו האי גאון ז"ל מיקל ואומר (יג) דכי אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה דוקא שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינן שם אין על דעת רבים כלום וכן דעת רש"י ז"ל ואין רבים פחות משלשה כדמוכח בפרק השולח (גיטין מו):
10
י״א(יד) אמנם מפני שענייני הנדרים והאיסרים חמורים מאד זאת עצתי שתתיישבו בדבר (טו) ושישלחו חשובי העיר וחכמיה בעד אותו קרוב וידברו על לבו שיסכים באותו זווג אשר בוחרת בו היתומה ואמה אם יראה הגון גם בעיניהם ולא יהיה הדבר לו לפוקה ואם לא יתרצה הקרוב ההוא לדבריהם ויחטא בנפשו ויראו שאם תתן האשה אליו זאת אשר ישאל לא יבא אל הפועל הזווג ההוא ושאין לה אחר במזומן הגון תבחר בו היתומה כמוהו תשאל על נדרה בפני הקרוב ההוא גם כי ימחה בדבר. ואם לא ירצה לבא יודיעוהו מדאמרינן המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. אכן טרם כל זה השתדלו בכל מאמצי כחכם להביא הקרוב ההוא למה שהוא ראוי:
11