שו"ת הר"ן מ״חTeshuvot HaRan 48
א׳כתבת ראובן נשא אשה בצרפת שהוא מקום שנהגו שלא לישא שתי נשים מפני חרם ז"ל והנה הוא דר עתה בארץ קאשטיל"יה מקום שנהגו לישא שתי נשים ואמרת שמסתמא קבל עליו החרם של ר"ג כשנשא בצרפת או אפשר שקבל אותו בפירוש ואפ"ה אמרת דנהי שאע"פ שלא קבל עליו כל זמן שדר במדינה נותנים עליו חומרי המקום שדעתו לדור שם כדתנן בפרק מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם אפ"ה עתה שהולך למדינה אחרת שאינם נוהגים זה האיסור שם נראה שאע"פ שקבל עליו חרם ר"ג ז"ל בפירוש שמותר לישא אשה על אשתו אם הוא יכול לזון שתיהן כדין הגמ' כדאיתא בס"פ הבא על יבמתו (יבמות סה). כי לא יהא חרם ר"ג ז"ל יותר מאיסור דאורייתא ממגרומתא דרב ושמואל דאמרינן בפ"ק דחולין (יח) כי סליק ר' זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל ומקשינן ור' זירא לית ליה חומרי מקום שיצא משם ומשני רב אשי אפילו מבבל לארץ ישראל ה"מ היכא דדעתו לחזור ר' זירא אין דעתו לחזור הוה. ובאת לדון מכאן שאף ראובן זה כיון שדעתו להשתקע במקום שנוהגין היתר לישא שתי נשים שיכול לישא אחרת כמנהג המקום שדר בו. אלו דבריך. והם אצלי דברי תימה דמתניתין דפרק מקום שנהגו אינה ענין לנדון שלפנינו כלל, דהתם מיירי במנהג שנהגו אנשי העיר מעצמן ואותן מנהגות הן נקבעין על דרך זה (א) שאדם חשוב שבעיר מנהיג איסור בדבר אחד לעשות סייג לתורה ובני עירו נשמעין אליו ונוהגין איסור בדבר ובניהם אחריהם מפני שראו אבותיהם שהיו נוהגין איסור בדבר אף הן נוהגין כמותם דור אחר דור וכל מי שבא לאותה העיר ג"כ חייב לנהוג המנהג שלהם מתקנת חכמים וכפי האי גוונא ודאי כל מי שיצא משם ואין דעתו לחזור אין נותנים עליו חומרי אותו מקום שיצא משם (ב) אבל ב"ד הגדול, שהחרים דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם, איני רואה מתוך אותה משנה דכל היכא שאחד מבני בניהם מאותם שהחרס היה חל עליו בעודו במקומו שנאמר שמפני שיצא ממקומו יהא מסולק החרם מעליו לפי שחרם זה אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברא רמי. ודקא אמרת שלא יהא חרם רבינו גרשון ז"ל חמיר מאיסורא דאורייתא והבאת ראיה ממגרומתא דרב ושמואל גם זו אינה ענין לנדון שלפנינו כלל משום דרבי זירא הוה סבירא ליה דמגרומתא דרב ושמואל שריא ואעפ"כ כשהיה בבבל היה נוהג איסור בדבר (ג) לפי שבני מקום אחד חייבין לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכא דרבים חלוקין עליו כדאמרינן במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל וכ"ש כשגדוליהם מחמירים בדבר אחד שאין לאחד מאנשי מקומם להקל בדבר ומשום הכי אע"ג דהוה סבירא ליה לר' זירא דמגרומתא דרב ושמואל שריא אפילו הכי כשהיה בבבל היה נוהג בה איסור אבל כשעלה לארץ ישראל ולא היה דעתו לחזור כיון דאיהו הוה סבירא ליה דההיא מגרומתא שריא הרי לו היא כארץ ישראל בהיתר גמור ומה ענין זה לחרם שהחרים ב"ד הגדול על אנשי גלילותיו וקבלוהו עליהם ועל זרעם כדי שנאמר ששינוי מקום יקרע גזר דינו זה אינה תורה:
1
ב׳וכתבת עוד דמעשים בכל יום שקהל אחד מסכימים בדבר אחד שלא לעשותו או לפרוע דבר ידוע ואמרו בסתם כל אדם יפרע כך וכך לצדקה לשנה עד עשר שנים ובתוך אותו זמן אחד מהם הולך לדור למקום אחר ובכה"ג המנהג פשוט שאותו שיצא משם פטור מאותה תקנה ובאת לדמות נדון שלפנינו לענין זה ואף בזה חוץ מכבודך לא צדקת דודאי כל כה"ג פטור וטעמא דמלתא לפי (ד) שהדבר מוכיח מתוכו שלא נתחייבו אנשי אותה העיר באותה צדקה וכיוצא בה אלא כל זמן שהם דרים באותה העיר לפי שכל קהל חייב לפרנס עניים שבמקומו וחל עליו פרנסת אותן עניים שבאותו מקום וכשאחד מאנשי העיר משנה מקומו נפטר מלפרנס עניים שבמקומו וחל עליו פרנסת אותן עניים שבאותו מקום שהולך במאי דמטי ליה ולפיכך כשהצבור מחרימין או מתקנין שיתן כל אחד דבר קצוב לשנה לפרנסת ענייהן הדבר ברור שהמקום גורם וכל כהאי גוונא הויא ליה אומדנא דמוכח וקיימא לן דכל כהאי גוונא אזלינן בתר אומדנא כדמוכחא בדוכתי טובא בנדרים (ה) אבל חרם זה של רבינו גרשון איני רואה בו שום הוכחה כל שיהא תלוי במקום:
2
ג׳וכתבת עוד שאע"פ שקבל עליו חרם ר"ג בפירוש שנראין הדברים שאינו צריך היתר שהרי לא נשבע ממש אלא אני מקבל עלי חרם פלוני שלא אשא אשה אחרת ואם נתן לחרם דין נדר כמו קונם אז לא חל הנדר דאין נדרים חלין אם לא שאסר החפץ עליו כדאמרינן בנדרים (דף ב) תנא נדרים דמיתסר חפצא עליה א"כ בנדון זה דלא אסר חפצא עליה אלא דאמר שלא אשא אשה פלונית שאין זה שום דבר והא אמרינן פרק ג' דשבועות (דף כ) הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבא או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כבר פירשו בתוספות דלאו דוקא זה הלשון אלא כגון שאמר קונם אכילת בשר עלי כיום שמת בו אביו וכיון שכן בנדון זה שאסר עצמו על האשה בחרם שהוא כמו קונם לא אמר כלום. אלו דבריך:
3
ד׳ואני אומר' דאע"ג דלמר פשיטא ליה לדידי מספקא לי לפי שגדולי המורים ז"ל חלקו על סברא זו ואמרו דכיון דחזינן סוגיי טובא דמשמע מינייהו (ו) דיש נדר בלשון שבועה ויש שבועה בלשון נדר כדאמרינן איזהו איסור האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון שבועה דהא שלא אוכל קאמר ובפרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב) נמי משמע דיש שבועה במקום נדר דאמרינן התם באומר אכילה משתיהן עלי שבועה והא האי לישנא, לישנא דנדר הוא וקאמר ליה גבי שבועה אלמא מהני. ולפיכך אמרו מגדולי המפרשין ז"ל דליכא לשבושי הנך סוגיי ולמימר דלא בדקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שאמרה בלשון נדר מהני. מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה הוא דהא אמרינן בנדרים דנדר ושבועה לא שוו בלישנהון אלא מדין ידות הוא דמהני נדר דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון דלבו ופיו שוים לאסור אכילה על עצמו אע"פי שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה מהני מדין יד ולפי דעת זו אפילו נאמר דחרם כקונם דמי אע"פ שלא אמרו בלשון נדר מהני. אבל מ"מ תמה אני על עצמך, אם כדבריך אפילו צבור שהחרימו שלא יעשה אחד מהם דבר פלוני לא מהני ולא מידי וכן חרם ר"ג ז"ל עצמו אילו אמרו בלשון זה לא חל כלל ובודאי ליתא שאפילו כדבריך מ"מ העובר עליו הרי הוא מוחרם וכן אם אחד מהם קבל עליו חרם ועבר עליו ודאי משמע דהוי הוא מוחרם ויש באדם כח להחרים עצמו כדאמרינן תלמיד חכם מנדה לעצמו. ובר מן דין דחרם משמע דמדין שבועה מהני מדתניא בילמדנו בשם ר' עקיבא עליה דהאי קרא דכתיב כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת ותניא התם (ז) וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה:
4
ה׳וכתבת עוד שאפילו נאמר שהחרם יש לו דין שבועה דאסר עצמו על חפצא אפ"ה בנדון זה לא אמר כלום כי אין זה נשבע אלא כמו מתפיס בשבועה שאומר אני מקבל עלי חרם שעשה פלוני והרי זה כמו שנשבע על דבר אחד ושמע חבירו. ואמר ואנו כמו זה דלא אמר כלום דהא קי"ל כרבא שחולק על אביי פרק ג' דשבועות (דף כ) ואומר דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואע"פ שיש מי שפירש דדוקא לענין קרבן אבל איסורא מיהא איכא מ"מ דעת האלפסי ז"ל דאפילו איסור ליכא, אלו דבריך והוספת בהם תמה על תמה דמה ענין מתפיס בכאן שאילו ר"ג ז"ל אסר לאדם אחד ידוע ואחר כך בא ראובן זה ואמר הריני כאותו אדם בזה היית יכול לומר דהוי מתפיס אבל ר"ג לא על אדם אחד בלבד גזר אלא על כל הכפופים אליו וראובן זה אע"פ שהיה מכלל כדי לחזק עוד הדבר או מפני שנהגו אנשי מקומו בכך קבל עליו אותו חרם בפרט ומה ענין מתפיס בכאן וכי תלה עצמו ראובן זה באדם אחד שנאסרה אשה אחרת עליו הא ודאי לא היה ולפיכך איני רואה בכאן היתר לחרם זה שלא מדעת האשה. (ה) אבל מדעת האשה בזה יש לדון דאפשר מדעת האשה יש לו היתר ולא עוד אלא שיש לדון שאפילו היתר אין צריך שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה והיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה ואינו צריך היתר והוה ליה כאותה ששנינו בריש פרק ארבעה נדרים (דף כד) קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי, אלא שאני מפקפק בזה (ט) כי שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו עריבה בתוך ביתם וכל כה"ג חרם ב"ד הגדול כר"ג ז"ל אי אפשר להתירו. ולא עוד אלא אפילו שלתקנת האשה בלבד נעשה אפשר שהרב ז"ל חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן אם יספיק נתינת רשות שלה או להתיר החרם מדעתה שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה, ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה אלא אני מציא הדבר לחכמים הצרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו במקומותם והיאך היו נוהגין בה שעל פי אותו הדרך ראו לנהוג ולהורות:
5