שו"ת הר"ן נ״גTeshuvot HaRan 53
א׳כתבת (א) מעשה בא לידי בראובן שהיה אפוטרופוס מיתומה אחת ומתעסק בנכסיה ועודה ברשותו השביעה ואסרה איסור על נפשה על דעת רבים מכל קדושין שתקבל בלעדי רצונו כנהוג ובגמילת חסד שלו בכל תוקף ואחר זמן רב נזדמן לה בן זוג הראוי לה במאד מאד ונתקיימו התנאים ואחר הדברים האלה הודיעני האפוטרופוס בכתבו תוקף האיסור וצויתי לשלוח אליו ציר נשכר וחליתי פניו גם במכתב להתירה יען ראיתי היתומה עגונה ועגומה גם הודעתיו שאם לא ירצה להתירה שאתירנה אני כאותה ששנינו לא נתכוונה זו אלא לשאינו הגון לה, ע"כ דבריך. ובקשת שאעמידך על דעתי:
1
ב׳תשובה (ב) זו שכתבת לא נתכוונה זו אלא לשאינו הגון לה נראה שכוונת לאותה שאמרו בסוף מרובה (בבא קמא פ) מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. ונראה שבאת לדמות, דכי היכי דהתם אמרינן שלא נתכוונה אלא להגון לה הכא נמי אמרינן שלא נתכוונה אלא לשאינו הגון לה ואין הנדון דומה לראייה דהתם להנאתה נשבעה ועל דעת עצמה נשבעה ולפיכך אנו אומדין דעתה בכך אבל הכא שלהנאתו של אפוטרופוס שלה נשבעה שהרי כתוב בשטר איסורה ושבועתה שעשתה הדבר בגמילת חסד שלו איני רואה שיהא כח בית דין יפה להתירה שלא מדעתו שהרי תלתה עצמה בו שלא תתקדש לשום אדם שלא מדעתו:
2