שו"ת הר"ן ע׳Teshuvot HaRan 70
א׳שאלת הרי שהנכרים נותנים לתוך עבוד של עורות חומץ בשעה שצובעים אותו צבע שחור וחומץ שלהם אסור בהנאה, המנעלים הנעשים מאותם עורות אם מותר להשתמש בהם אם לאו, אם נאמר שאע"פ שהחומץ כבר נתיבש והלך לאבוד בשעה שמשתמש מן המנעלים הרי הצבע הנעשה בסיוע החומץ במקומו עומד ולא בטל כההיא דתנן (ערלה ג:א) בגד שצבעו בקליפות ערלה הרי זה ידלק ולפיכך אסור להשתמש במנעלים. או אם נאמר שמה שאנו אומרים כן דוקא כשהדבר הצובע עיקר הדבר הוא הענין האסור בהנאה שאז הצבע הנמשך ממנה כבר הוא בעינו ואינו מתבטל וכבר הוא נהנה ממראהו אבל הכא לא מן השם הוא זה לפי שהחומץ אינו עיקר הדבר הצובע אלא שהוא מכין העור לקבל צבע העפצים ושאר הדברים המשחירים שמהם נמשך הצבע הנזכר ואפילו אם נאמר שהוא מסייע העפצים ושאר הדברים הנכנסים המשחירים בצבע אפילו הכי מאחר שעיקר השחרות אינו נמשך ממנו לפי שהוא לבדו בלעדיהם לא היה משחיר והן בלעדיו היו משחירין ואפי' אם נאמר שהוא מסייע קצת ומתקן צבעם הרי כחו מתבטל בכח שאר דברים הצובעים ומותר. ואם מטעם זה או מאי זה טעם אחר נתפשט המנהג להתיר:
1
ב׳תשובה (א) ראוי לברר ראשונה אי חזותא בכה"ג מילתא הוא או לאו מילתא הוא כלל, ואם תמצא לומר דמילתא הוא צריך לברר אם הוא כאילו נתערב שם גופו של איסור שאין להתיר הצבע שנעשה בדבר המותר ובדבר האסור מטעם זה וזה גורם וכמו שיתבאר לפנינו, או שנאמר שאינו כאילו גוף האיסור מעורב בו אלא גרמא בעלמא היא ולפיכך בגד שקלט צבעו בסמנין של איסור ושל היתר יש לדון ולהתירו מטעם זה וזה גורם. ותחלה יש לדון ולומר בחזותא דצבעא בנדון שלפנינו דלאו מילתא היא מדגרסינן בפרק הגוזל קמא בב"ק (דף קא) איבעיא להו יש שבח סמנים על גבי הצמר או אין וכו' ומוקמינן בעיין (ב) כגון דגזל צמר וסמנים דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנים וקא מהדר ליה ההוא צמר יש שבח סמנים על גבי צמר וקא מהדר סמנים או דילמא אין שבח סמנים על גבי צמר וצמר מהדר ליה סימנים לא מהדר ליה ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא לענין סתם יינן שאינו אלא מדרבנן נקטינן לקולא דאין שבח סמנים על גבי דבר הצבוע דחזותא לאו מילתא היא ולא מיתסר. ולא מצית אמרת דהאי דינא לא שייך אלא בגוזל ונגזל דממונא הוא אבל באיסורי הנאה הנאה אסר רחמנא והא קא מתהני דליתא דהא אמרינן התם ת"ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ש"מ חזותא מילתא היא ודחינן (ג) אמר רבא הא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה בו (ד) ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לרבות את כלן. אלמא טעמא דגלי קרא דהא צביעה והדלקת הנר מקראי אתי ולאו בכלל הנאה נינהו כדמוכח בפרק האיש מקדש (קידושין נו) או מעיקר גמרא או מפירושן של ראשונים דאמרי התם וצריכא דאי אשמעינן לא יהנה משום דאית ליה הנאה אבל לא יצבע דלית ליה הנאה אימא לא צריכא וכו', וברייתא נמי הכי מוכחא דקתני וערלתם ערלתו את פריו ערלים לרבות את כולן אלמא אי אמרינן חזותא לאו מילתא היא לענין גוזל ונגזל לענין ערלה נמי אמרינן הכי אם לא דלי קרא:
2
ג׳ולפיכך יש לדון ולומר דלגבי ע"ז דלא גלי נקטינן באיסורי שהם מדרבנן דחזותא לאו מילתא היא וכי תימא אדרבה כיון דגלי קרא בחד מאיסורי הנאה דהיינו ערלה דחזותא מילתא היא הוא הדין לכל איסורי הנאה. ליתא דהא מייתינן בההיא סוגיא בתר הכי למפשט דחזותא מילתא היא ת"ש, בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ואצטריכא לדחויי שאני התם דאמר קרא תהיה בהוייתה תהא ואי איתא דכיון דגלי קרא בחד מאיסורי הנאה דחזותא מילתא היא הוא הדין לכולהו מאי קא מייתי ת"ש מבגד שצבעו בקליפי שביעית ואמאי איצטריכא לדחויי שאני התם דאמר קרא תהיה לימא ליה דכיון דגלי רחמנא גבי ערלה דחזותא מילתא היא הוא הדין לכל איסורי הנאה אבל לגבי גוזל ונגזל חזותא לאו מילתא היא. אלא על כרחיה סבירא ליה לתלמודא דאי בגוזל ונגזל חזותא לאו מילתא היא באיסורי הנאה נמי לאו מילתא היא אלא היכא דגלי ביה קרא דחידוש הוא והיכא דלא גלי לא גלי. הילכך מאחר שבימי הראשונים ז"ל בעייא דבעו לגבי גוזל ונגזל לא איפשיטא נקטינן מינה לקולא באיסורי ע"ז של דבריהם כיון דלא גלי קרא באיסורי דחזותא מילתא היא:
3
ד׳אלא שאני מסתפק על דברי האחרונים ז"ל שאמרו דבעיין איפשיטא מדגרסינן בתר הכי רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ורמינהי רביעית דם שנבלעה בבית הבית טמא ואמרי לה הבית טהור ולא פליגי הא בכלים דמעיקרא והא בכלים דאתו לבסוף נבלעה בכסות אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם טמא ואם לאו טהור ומשנינן אמר רב כהנא מקולי רביעיות שנו כאן בדם תבוסה דרבנן ובודאי רבא דפריך הכי סבירא ליה דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק לאו מדרשא דערלים אתי דאי הכי מאי פירכא אלא ודאי סבירא ליה דחזותא מדינא מילתא היא ואיפשיטא בעיין וכיון שכן יש לאסור בנדון שלפנינו שמא תאמר בנדון דידן יש לו צד היתר לפי שאין החומץ בלבד גורם לצבע שיהא אלא העפצים ושאר הדברים המשחירים גורמים ג"כ דהוה ליה זה וזה גורם ושרי. ליתא דודאי כי שרינן (ה) זה וזה גורם היינו כשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב שם גופו אי אפשר להתירו מטעם זה וזה גורם, שהרי שנינו אלו אסורים ואוסרים בכל שהן ואין תערובותם מותר מטעם זה וזה גורם ולא התירו זה וזה גורם אלא כגון תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה שאין גוף האיסור בפת וזורעים תחתיה ירקות שאין גוף האיסור בירקות, ושאור של חולין ושל תרומה נמי אע"פ שגוף השאור בעיסה גופו של איסור' כבר נתבטל במאתים שאין כאן אלא החמוץ הבא בגרמתו של איסור. אבל להתיר תערובות גוף כל שלא נתבטל מטעם זה וזה גורם ח"ו והכא אי אמרינן חזותא מילתא היא הרי הוא כאילו גוף האיסור שם:
4
ה׳שמא תאמר לא כי אלא נהי שחזותא מילתא היא אין גוף האיסור שם אלא חזותא היא שבאה בגרמתו של אישור וכל שבא ע"י שני גורמים שריא ליתא דאי הכי מאי פריך הכא מדם הנבלע בכסות אמאי לא מטמא באהל הא אע"ג דחזותא מילתא היא אין שם רביעית דם ממש שתטמא (ו) אלא ודאי אי אמרינן מילתא היא כגוף האיסור חשבינן לה ואין להתירה בשני גורמים וכיון דרבא סבירא ליה הכי דהתם רבא גרסינן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אית לן למנקט הכי ואיני רואה דרך לדחות זה אלא שנאמר דרבא דרמי הביא הברייתא לאו משום דסבירא ליה דחזותא מילתא היא אלא אדרבא בעי לאוכוחי דתנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק לאו משום חזותא מילתא היא אלא משום דגלי רחמנא ערלים. ובהכי אתי שפיר טפי אי גרסינן הכי ולעיל מינה בסמוך בתרווייהו רבה או רבא שלא כדברי הרשב"א ז"ל דוק ותשכח וכל זה דוחק. אלא שמצאתי סעד לדברי הראשונים ז"ל לקיימן שאמרו. דבעיין לא איפשיטא ממקום אחר דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סב) תנן התם חרסין שבלעו משקין טמאין וכו' אמר ריש לקיש לא שנו אלא משקין קלין וכו' ור' יוחנן אמר אחד משקין חמורין ואחד משקין קלין והתם אותביה ר' יוחנן לריש לקיש מהא דרביעית דם שנבלע בכסות אם מתכבסת ויוצאה ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה ודחינן לה אליבא דריש לקיש בדם תבוסה דרבנן אלמא ר' יוחנן ברביעית דם מן המת ממש מוקי לה ועל כרחין סבירא ליה לר' יוחנן דחזותא לאו מילתא היא וכיון דקי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש משמע דנקטינן לה הכי וכן כתבה הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת דרביעית דם מן המת ממש וזה יותר מכריע למנקט מבעיין דחזותא לאו מילתא היא דההיא דרבא אפשר לדחותה כמו שכתבתי:
5
ו׳כללו של דבר הראשונים ז"ל לא רצו להכריע כלל ואמרו דבעיין לא איפשיטא. אלא שעדיין לא נתבררו יפה דברי הרמב"ם ז"ל שכתבה לההיא דרביעית דם בדם המת ממש ובפרק ד' מהלכות גזילה כתב בעיין דשבח סמנים כאילו לא איפשיטא ואף שם כתבה בענין זה תמוה מאד. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל ובעיקר פסקו תמוה בעיני אלא שדעתו רחבה מדעתנו. בין שתאמר דבעיין איפשיטא מסוגיא דפ' האשה שהיא עושה צרכיה דמאי דדחינן לה בדם תבוסה דחייה בעלמא היא לאוקומה כר"ל או שתאמר דבעיין לא איפשיטא כדברי הראשונים ז"ל לענין איסורי הנאה של דבריהם איכא למנקט לקולא דחזותא לאו מילתא היא אלא באותן איסורי הנאה בלבד דגלי בהו קרא דהיינו ערלה ושביעית אבל בע"ז דלא גלי לא גלי. (ח) אלא שיש להחמיר עוד ולומר דכיון דאמרינן התם בפרק הגוזל (בבא קמא קא) גבי שביעית שאני התם דאמר קרא תהיה בהוייתה תהא דאע"ג דהאי תהיה מצטריך לן נמי לומר שאינה יוצאה לחולין כדאיתא בפ' האיש מקדש ובשאר דוכתי ואפילו הכי דרשי ביה נמי הא, בע"ז נמי כיון דכתיב בה והיית חרם כמוהו אע"ג דמצטריך לן לכל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו דרשינן ביה נמי הא, ואע"פ שאין הדברים מראים כן אפשר שנדחוק עצמנו בזה כדי שלא להקל יותר באיסור הנאה של ע"ז מערלה ושביעית. (ט) ואעפ"כ כיון דנקטינן מבעיין לענין איסורי הנאה של דבריהם דחזותא לאו מילתא היא אפילו תאמר (י) שהחמיר הכתוב בע"ז מבערלה ושביעית אפילו הכי אין גוף האיסור שם כיון דחזותא לאו מילתא היא אלא גרמת הנאה הוא שאסר הכתוב וכל שההנאה באה על ידי שני גורמים כנדון שלפנינו יש להתירו מטעם זה וזה גורם:
6
ז׳שמא תאמר לא כי משום דבפ' כל שעה (פסחים כו) אמרינן דיש שבח עצים בפת והיינו לומר שכיון ששבח העצים ניכר בו אין להתירו מטעם זה וזה גורם אלמא כל כה"ג כאילו גוף האיסור נתערב בו חשבינן ליה ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן דיש שבח עצים בפת הכי נמי יש שבח סימנים בבגד שהדעת נותנת כן ועוד למדתי זה מדגרסינן בירושלמי דמסכת ערלה אמר ר' אבא בר ממל הניית ערלה בטלה ברוב מתניתין פליג ועל אבא בר ממל תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק פתר לה קדירה בקדירות. נ"ל דמסיפא הוא דפרכינן עליה דר' אבא בר ממל דקתני סיפא דההיא בפרק ג' דערלה נתערב באחרים יעלו באחד ומאתים ופתר לה קדירה בקדירות, כלומר דנתערב באחרים אקדירה קאי וטעמא משום דיש שבח עצים בקדירה כדמסקינן בפ' כל שעה (פסחים כו) כוסות וצלוחיות אסירי משום דיש שבח עצים בפת ומדפרכיה מההיא ולא פרכיה מדתנא לעיל מינה דהוה שייך שפיר טפי דר' אבא גבי צבע אמרה למילתיה כדאיתא התם דוק ותשכח משמע ודאי דלא מצי למפרכה מההיא דההיא משום דיש שבח סמנים בבגד ולא מיקרי דד הניית ערלה בלחוד וכדמשני ליה תפתר קדירה בקדירות:
7
ח׳וכיון שהדברים נראין דאפילו תמצא לומר דחזותא לאו מילתא היא אפילו הכי באיסורי הנאה שהוייתה שלהן אוסרת אמרינן דיש שבח סמנין בבגד יש להחמיר ולומר דכל כה"ג כאילו נתערב שם גוף האיסור הוא שאין להתירו מטעם זה וזה גורם ליתא (יא) דכי אמרינן יש שבח עצים בפת היינו לומר דכיון ששבח עצים ניכר בפת שבא על ידי גורם איסור לבדו אין להתיר הפת מטעם זה וזה גורם דגורם של איסור ניכר וגורם של היתר אינו ניכר אבל כאן שאיסור והיתר נצטרפו לאותו שבח סמנים שניכר בעור מסתברא דשרי דהא תלמוד ערוך שכשם ששבח עצים בפת כך שבח שאור בעיסה דטפי חשיב טעמא מחזותא דבחזותא שקלינן וטרינן אי מילתא היא אי לאו מילתא היא (יב) וטעמא ודאי מילתא היא ואפילו הכי אמרינן בשאור של חולין ותרומה שנפלו לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו דלמאן דאמר זה וזה גורם מותר שרי אלמא כל שאין ממש של איסור שם בשאור שנתבטל אלא שנשאר טעמו אע"פ ששבחו ניכר בעיסה כיון שאותו שבח בא עליה משני גורמים שרי והכי נמי דכוותה. ועוד מצאתי שם בירושלמי בפרק ג' דערלה בלשון הזה גבי צבע של איסור שנתערב בשל היתר מאי כדין אם יש בו כדי לצבוע את רואה ההיתר כמי שאינו והאיסור יש בו כדי לאסור אם אין בו כדי לצבוע את רואה ההיתר כמי שאינו והאיסור אין בו כדי לאסור ע"כ. אלא שלא נתברר אסמנין בסמנין או אמי צבעים במי צבעים בלחוד:
8
ט׳מכל אלו הטעמים יש להתיר נדון שלפנינו ולא שהייתי מתיר אותו בתחלה שמתוך שאנו מדמין בדברים עמוקים כאלה לא נעשה מעשה אלא שכדאין הם הדברים לסמוך עליהם במה שפשט מנהגו להתיר שכבר אמרו בירושלמי הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן. ובגמרא דילן נמי אמרינן נמי בפרק הקומץ רבה (מנחות לב) א"ל אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דכי אמר רב אריוח והא רב אית תליה מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות וכו':
9