שו"ת הר"ן ע״גTeshuvot HaRan 73
א׳ואגידך (א) ראשונה שמה שכתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל שאם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר לו על מנת שלא תלוה אלא על משכונות כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם תשנה יהיו ברשותך להתחייב עליהם בכל דבר אם פחתו פחתו לך, שאין זה רבית דכיון דאם לא שנה לא יהיו כלם ברשותו להתחייב עליהם אין כאן רבית דהא הכא אם שינה מדעתו אמרינן אם פחתו פחתו לו ואפילו הכי אם הותירו הותירו לאמצע וליכא רבית כיון דאם לא היה משנה מדעתו לא היה כל הפחת ברשותו אלא השכר וההפסד לאמצע כדין עסקא דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון. אלו דבריו ז"ל:
1
ב׳(ב) וזו הראיה איני רואה אותה מכרעת לפי פירוש המפרשים ז"ל דפחתו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דלאוקמתא דר' יוחנן מתוקמא כר' מאיר וקני להו בשנוי א"כ אפילו פחתו באונס פחתו לו דברשותיה אתניסו ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקימנא כר' יהודה דלא קני להו בהאי שנוי הוי ליה האי שנוי כשנוי דצבע דאם פחתו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא דידו על התחתונה וכן הדין לאוקימתא דר' אלעזר דמוקי להו תרווייהו כר' מאיר' דאילו לאכילה הוי שנוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שנוי' גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה ומעתה לפי זה אין כאן ראיה למי שמקבל עליו אחריות כל הקרן שיהא מותר לתת מן הריוח למפקיד כלום אלא שהוא ז"ל נקט ברייתא כפשטא דאם פחתו פחתו לו לגמרי דמשום טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי חייב לגמרי באחריות הקרן ולפי זה יפה דן:
2
ג׳(ג) ועם כל זה מה שאמרת יש לנו לומר דמסתמא שינה דכיון דהאי יזיף ברבית וקבל עליו האחריות יש לנו לומר שדעתו לשנות מתנאי ההלואה ולא שביק היתרא ואכל איסורא כדאמרינן בחולין (דף ד) גבי ישראל מומר וכו'. בזה אני משיב לך (ד) דאדרבה, אילו היה דעתו לשנות או ששינה עביד איסורא דמדאורייתא אסור לו לשנות ולעבור מדעת הבעל הבית ומפקיד כבר התנה עם הנפקד דאין לשנות ור"י ז"ל לא אמר שיהא רשאי לשטת שלא מדעת בעל הבית שהרי הדין שלו ז"ל אפילו באומר מפקיד לנפקד דאם תשנה יהו ברשותך להתחייב עליהם בכל דבר הוא שאין בו משום רבית אף על פי שהשנוי ההוא נעשה מדעתו של בעל הבית כיון דאם לא היה משנה מדעתו לא היה הפחת ברשותו ומעתה אין לך לומר וללמוד מדבריו שיהא רשאי לשנות ולפיכך אין לנו לומר ששינה כדי שיהא הרבית מותר אדרבה השנוי הוא אסור מדאורייתא ורבית כזה אינו אלא מדבריהם ואדרבה יש לנו לומר שלא שינה ולא עבר על דעתו של בעה"ב ונמצא משתכר שהרבית שלו ואין כאן איסור, שמא תאמר מ"מ בספק ההלואה עבר אלאו דשימה הרי הדבר ברור (ה) שאין הלוה עובר משום לא תשימון עליו נשך כדאמרינן בסוף איזהו נשך (בבא מציעא עא) מלוה עובר בכלן לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול. הרי כאן מפורש שאין הלוי עובר משום לא תשימון עליו נשך וכן כתבו התוס' בפירוש בריש איזהו נשך (בבא מציעא סב) גבי ההיא דתניא התם ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום ועשה. ורשב"ם ז"ל בדקדוק גמור כתב בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צד) עלה דההיא דאמרינן דמשעת כתיבה עבר ליה בשימה דאמלוה קאי ולא אלוה שאין הלוה עובר בלא תשימון עליו נשך. אבל מ"מ יש לך לומר דלוה ג"כ עבד איסורא בשעת הלואה דקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול כמו שהמלוה עובר משום לא תשימון עליו נשך כמו דאמרינן בסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא עב) דלוה שה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול:
3
ד׳ועם כל זה איני רואה שום מנוס לומר שלא עברו מלוה ולוה בשעת ההלואה כיון שהתנו להשביחם ולהלוותם על משכונות כסף וזהב, שאפילו תאמר שדעתו של לוה היה לשנות מ"מ כיון שאין זה מפורש בשטר כבר עשו שימה מדרבנן. ואין לומר שדעת מלוה ולוה היה לשנות דא"כ היו מפרשין כך בשטר שעם כל זה היה הריוח מותר לדברי ר"י וכמו שכתבתי. ועוד שכיון שלא פירשו כבר עשו שימה מדבריהם. מעתה הדבר ברור שהם התנו על רבית דרבנן ונמצא לפי זה שהנפקד מתחייב בקרן ולא בריוח, אבל עדיין אכתוב אליך צד היתר בריוח על צד מיוחד אחר שאגמור לישא וליתן על כל דבריך:
4
ה׳עוד כתבת והאמת שקבלו הסך מיד נכרי אחד בגלל ראובן עד ולא ראיתי בזה צד היתר, כל שכתבת בזה יפה אמרת. עוד כתבת והנה הורו לו שהוא נשבע לבטל את המצוה ולא יפרע לא את הקרן ולא את הרבית ואתה חלקת עליהם לומר שגובה את הקרן (ז) משום דקי"ל כרבנן דאמרי גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ע"כ. אין ספק שיפה דנת. אבל לענין מה שבא בתוך דבריך בלשון הזה וא"כ בנדון שלפנינו שהכל ביחד דין הוא שלא יגבה כלום דהוי כמו שטר מוקדם, ע"כ. בזה איני מבין דבריך שהיאך הוא כאן הכל ביחד והלא המאה וחמש פרחים מקרן הפקדון מבוררים הם וליכא למגזר הכא שמא יגבה מזמן ראשון. (ח) ולא עוד אלא אפילו כלל הקרן והרבית בסך אחד ואינו נזכר וניכר שיהא שם רבית כלל איכא מאן דאמר דגובה את הקרן ולא גזרינן שמא יגבה הרבית כדאמרינן שמא יגבה מזמן ראשון גבי שטרי חוב המוקדמין דלא דמי דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן (ט) אפילו יגבה את הרבית כקרן שבשטר לא עבד איסורא בקרן ולא קנסינן היתרא משום איסורא:
5
ו׳וכן מה שכתבת שחייב לקיים שבועתו ולפרוע הקרן, יפה אמרת. אבל מה שראיתיך נושא ונותן לומר שחלה שבועה בכולל לעבור על המצוה ומטעם זה באת לומר דכיון שכלל הקרן והרבית יחד חלה שבועתו אפילו על הרבית. אם לענין חיוב קרבן שבועה נתכוונת אינו ענין לנדון שלפנינו, ואם לענין שיהא חייב לעבור על האיסור כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע לכולל, זו לא אמרה אדם מעולם ח"ו (י) שהנשבע לאכול נבילות האסורות לו ואף אם כללם בהיתר שיהא חייב כדי לקיים שבועתו לאכלם ואף כאן אע"פ שהרבית מדבריהם אין מחייבים אותו לפרעו שהחכמים (יא) העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה:
6
ז׳וכן מה שאמרת דליכא למימר דכיון דהותר מקצתו הותר כלו כדאמרינן בפ' ד' נדרים (דף כח) גבי ראה אוכלים תאנים וכו' וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים משום דלא שייך למימר הכי אלא היכא שאינו יודע בשעת הנדר שאביו ביניהם שהוא ההיתר וכו' יפה אמרת ואני מוסיף על דבריך דלא אמרינן אלא במשנה דבריו הראשונים אבל במעמיד לא, וכבר כתבתי בפרישתי לנדרים שם בפ' ארבעה נדרים ולא אאריך עמך בזה יען הגדת לי זה ימים כי אתך היא:
7
ח׳כתבתי אליך כל מה שכתבתי כמניח שיש כאן רבית מדרבנן אבל אני מסופק בזה ממה שבא הלשון בשאלה סתם. שכך היתה השאלה ראובן הלוה לשמעון ולצלעתו על פי שטר הודאה עד סך מאה וחמש פרחים להשביחם ולהלוותם על משכונות כסף וזהב ולא פירשת אם הנפקד משתכר למחצה לשליש ולרביע או אינו משתכר בהם כלל. ואם משתכר בהם הנפקד הדבר ברור שהוא רבית דרבנן. ועל זה כתבתי כל מה שכתבתי כמניח שיהיה כן. (יב) אבל אם כל הריוח לבעל הפקדון אע"פ שכל אחריות הקרן על הנפקד הורו חכמים שהוא מותר דכה"ג לא מיקריא הלואה אלא שליחותיה קעביד דכיון שכל ההנאה על המפקיד לא דמיא להלואה כלל אלא הוי כשלוחו וכשומר (יג) דתנן בזה מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר וכשואל כלומר לקבל עליו כל אחריות הקרן ולהתחייב באונסים וכיון דמשום האי טעמא אתו עלה נראה (יד) שאפילו פורע המפקיד לנפקד שכר טרחו ועמלו כיון שאינו משתכר בגוף הפקדון שרי דאין כאן הלואה כלל אלא הרי הוא כשומר שכר שמתנה להיות כשואל. ואף על פי שהרשב"א ז"ל החמיר בזה וכתב דמתניתין דקתני אין מקבלים צאן ברזל נראה דאסור דודאי ההיא מתניתין בכה"ג דשקול מינה מחצה נפקד לנפשיה מרישא שמעת מינה דקתני אין שמין עגלין וסייחין למחצה והשתא למחצית הפסד אסר למאן דמקבל עלויה כל ההפסד מיבעיא אלא הא אשמעינן דאע"ג דלא שקיל מיניה בהדיה אסור. ע"כ דבריו (טו) ולא ישרו בעיניהם מפני שאמרו היכן מצינו הלואה דלית בה הנאה כלל דלוה וכל הנאה דמלוה ובעל הממון הא ודאי לאו הלואה היא אלא דמתניתין משום סיפא איצטריך לאשמועינן אבל מקבלים צאן ברזל מנכרי ודברי חכמי לוניל מחוורין וקרוב אני לעשות מעשה כדבריהם כיון שאין זה אלא רבית דרבנן. וכ"ש שנראה שהרשב"א ז"ל חזר בו שהרי כתב בפירושיו אין מקבלים וכו' כגון שמקבל מאה צאן במאה סלע והפירות למחצה אפילו יתן לו שכרו ועמלו ומזונו אסור מפני שנתחייב בכל הדמים שנתן וכשנוטל בעל הבהמות ריוח מהן נראה כרבית ואין זה דומה לשומות עגלין וסייחין שאמרו כי שם שניהם קבלו על עצמן אחריות הקרן ואין שם איסור אלא בעמלו ומזונו וזו ואין צריך לומר זו קתני. נראה מדבריו דמתני' מיירי בשהמקבל קבלה שיטול ממנה מחצית הריוח ואז נאסר אחריותו מפני שבעל הבהמה הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד שזה נעשה לוה עליה מפני שנהנה מן המחצה ולפיכך אסור אבל אם כל הריוח לבעליה זה מותר:
8
ט׳עוד כתבת שנשאלת אם מותר לגבותו באיזה ב"ד שירצה ראובן וכתבת שנראה לך שהוא מותר, דליכא הכא משום מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דמי יאמר דהאי עיקר ודמיא ליה לההיא (טז) דאמרינן בפרק המגרש בגיטין (דף פד) לא תיכול ולא תתגרש אינן עוברין על דברי תורה כלל. אבל כאן אם לא יפרע חובו והמפקיד מביאו בערכאות שלהם נמצא עובר על לפניהם ולא לפני כותים ובודאי שלמה שנראה מפשט הסוגיא שבסוף המגרש בגיטין (דף פח) יראה כדבריך (יז) שאם קבלו עליהן בעלי הדין לדון לפני כותים שרי שהרי השוו לפני ההדיוטות אלפני כותים ולכאורה נראה דכי היכי דהתם בשקבלו עליהן שרי בערכאות שלהם נמי נימא הכי דליהוי כנאמן עלי אבא, אבל אין הדבר כן מפני מה שמוזכר במדרשות ובלשון הזה כתב הרשב"ם ז"ל בפירוש התורה בספר ואלה המשפטים ואע"פ שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת יש הפרש ביניהם שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא ובדקבלו עלוייהו דינו דין אבל לפני הכותים אסורים וליכא ענין שידון להם בדיניהם לעולם ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין ע"כ לשונו. ומה שכתבת שעל כרחנו אנו צריכים לחלק כן דאי לא תימא הכי הא דאמרינן בהגוזל (בבא קמא קיג) מכריז רבא וכו' האי בר ישראל דידע סהדותא וכו' לא הבנתי דבריך דהתם לכותי הוא דמסהיד ישראל חבריה והכותי תובע את ישראל בערכאות שלו ואע"ג דישראל קא מסהיד אינו עובר משום בל תשים דאשימה אזהר רחמנא והא אינו משים לפניהם, וזה פשוט:
9