שו"ת הר"ן ע״הTeshuvot HaRan 75
א׳גביר נעלה י"א שאלת ראובן היה שכיב מרע בארץ צרפת וצוה לביתו בכתב המדינה ובתוך דבריו שאל לאחד מן העומדים לפניו כמה חבורות יש בפירפינייא"ן ויען אליו ארבעה המה. אמנם לא פירש יותר ולא הזכיר שמותם ואז אמר ראובן המצוה הנני עוזב לד' חבורות שבפירפינייא"ן סך פלוני יתחלק בדרך שוה והנה בעיר חמש חבורות רשומות ואלו הן תלמוד תורה וחולים ומאור וצדקה וקברים וכל אלו החבורות יש עליהם להוציא מעות זולת מנוי הקברים, אמנם זה המצוה עמד בפירפינייא"ן כמו שנה זה עברו עשר שנים ואז לא היה בפירפינייא"ן קופה של צדקה וזה המצוה היה ממנוי הקברים ויהי כי ארכו לו הימים בארץ צרפת נסע וילך לגור בפירפינייא"ן ויהי היום בתוך חליו שאל ואמר מי הם הברורים ממנוי הקברים והשיבוהו פלוני ופלוני אז אמר ראובן המצוה בטוב מוסרם יכבדונני אחר ההעדר כי עזב להם דבר מה בצוואתו, ואחרי מותו העיד בדברים עד אחד לבדו רק שהוא קרוב אח לאשת המת אח היה ונתרחק והמנהג היה בפירפינייא"ן פשוט על כל העולה לקרוא בתורה וידור נדר לכבוד ה' סתם לארבע חבורות יפרע לאלו הארבעה, ר"ל תלמוד תורה וחולים ומאור וצדקה וחבורת הקברים לחלק יצתה ובתוך הארבע לא נהגו למנותה, אמנם יש כמו ג' שנים בקרוב שאחד מיחידי הקהל בפירפינייא"ן והיה ממנוי הקברים וכשצוה לביתו עשה הנחה לאותה חבורה, ע"כ דבריך:
1
ב׳תשובה (א) המצוה האומר אני מניח כך לד' חבורות והיו בעיר חמש כל שאין אנו רואין הכרעה בין אותן החבורות הוה ליה כההיא דאמרינן בפ' הכותב (כתובות פה) ההוא דאמר נכסי לטוביה וכו (ב) שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני. ואף כאן אילו אמר הריני מניח כך לחבורת מצוה והיו שם הרבה חבורות ואין הכרעה מבוארת ביניהם דנין אותה בשודא דדייני ע"פ הפירושים שנתפרשו בענין שודא, אבל כאן רואה אני הכרעה לחברת מנוי הקברים לפי שהוא היה מאותה החבורה ותניא בתוספתא (ג) האומר תנו מאתים זוז לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל בו ואם היו שנים ורגיל בשניהם ינתנו לשניהם. (ד) ואף כאן כיון שהיה רגיל בחבורת הקברים נראה שאי אפשר להוציא חבורת אותן הקברים מכלל אותן חבורות ונמצאת אותה חבורה זוכה ברביע ההנחה:
2
ג׳ואע"פ שכתבת בשאלה לשון זה וכל אלו החבורות יש להם להוציא מעות זולת מנוי הקברים, ע"כ נראה שהכוונה היא שאין עליהם להוציא מעות תמיד אבל לפעמים הם מוציאים מעות שאם לא כן אותו המצוה מקהל פירפינייא"ן שעשה הנחה להם לאיזה דבר ישמשו מעות הנחתו, אלא ודאי נראה שלפעמים הם מוציאים מעות אע"פ שאין הענין תדיר כל כך כהוצאת יתר החבורות, וכ"ש שאפילו לא היתה הכרעה לחבורת הקברים ויהיה דינה עם שאר החבורות בשודא דדייני נראה שראוי להכניסה לזו בתוך השודא שהרי העיד עד אחד שהמצוה אמר כי עזב להם דבר מה בצוואתו וזה העד (ה) אע"פ שהיה קרוב למצוה כשר הוא לדבר זה שאין כאן נגיעת עדות אם תנתן ההנחה לחבורה אחת או לאחרת והוי ליה כההיא דאמרינן בריש חזקת הבתים (בבא בתרא כט) מי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא וקיימי ואמרי למאן ניתביה. ואע"פ שאין עד אחד קם לממון אעפ"כ הדברים מראין שהדבר אמת. ולפיכך יש לזכות חבורת הקברים כדין השודא אפילו לא היה רגיל בה וכ"ש שכיון שהיה רגיל בה זכתה, מאותה תוספתא שכתבתי, (ו) ואף על פי שעכשיו פשט המנהג בפירפינייא"ן שהנודר סתם לד' חבורות יפרע לאלו הד' ר"ל ת"ת וחולים ומאור וצדקה, הרי ראובן בעת שצוה לא היה בפירפינייא"ן ולא היה יודע במנהג זה שכבר בא בתוך השאלה שכשהיה דר בפירפינייא"ן לא היה בפירפינייא"ן קופה של צדקה ולפיכך אין לומר שעל דעתם צוה, ולפי זה נראה שחבורת הקברים זוכה ברבע ההנחה ונשארו בספק ת"ת וחולים וצדקה, שאע"פ שאפשר לדון ולהוציא הצדקה מכללן (ז) מפני שלא היתה אותה חבורה בפירפינייא"ן בעת שהיה דר שם וקרוב הדבר לומר דמיקרי רגיל באחרות ולא בה, ועוד (ח) דתנן סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה ובודאי מכירים היו בה אלא מתוך שהיו רחוקים מירושלים כשהיו אומרים תרומה סתם לא היה דעתם לתרומת הלשכה:
3
ד׳וזה היה אפשר לדמותם אילו לא היה זמן רב שיצא ראובן מפירפינייא"ן ושבאותו זמן לא היה חבורת צדקה בפירפינייא"ן אבל בנדון זה שעברו עשר שנים שלא היה בפירפינייא"ן אין ראוי לקרותו רגיל באותן חבורות שהיו בעיר כשדר שם כי כבר היה לו לחשוב כי אפשר שנתחדשה שם חבורה או חבורות. ועוד כי מי יודע אם היה זכור מאותן ד' חבורות שהיו שם בזמנו. ולפיכך איני רואה הכרעה מבוארת בין אותן ד' חבורות אלא חזר דינן לשודא דדייני והוא שיראו התלמידי חכמים שבעיר איזו אחת מארבע חבורות ההן יש לדון בה שלא היה דעת המצוה קרוב אליה או שאינה צריכה כ"כ מעות וכיוצא בדברים הללו ואותה חבורה יוצאה מכלל הארבע חבורות. ואין לומר שיש תקנה בדבר שבני העיר יחלקו המעות לאותן חבורות כמו שירצו כדי לצאת מכל ספק מדאמרינן (ט) ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי שזה לא נאמר אלא בדבר הנמסר לבני העיר (י) אבל בפוסק צדקה וממנה בה גזברים פרטיים לא. ולפיכך לא מצאתי בזה דרך אחרת, ואין לחלק ולומר דהכא לא שייך למימר שודא דכי אמרינן הכי ה"מ היכא שהמצוה לא היה דעתו אלא על אחד כי ההיא דנכסי לטוביה (יא) אבל כאן הרי נראה מאותו העד האחד שעמד לפניו בעת צוואתו שדעתו היה לעשות הנחה לכל חבורות פירפינייא"ן שהרי שאל כמה הם ולפיכך לא שייכא בכאן שודא משום (יב) דודאי אילו היו שני עדים מעידים בזה היה נופל זה הספק אבל כאן אין אלא עד אחד (יג) שאינו קם לממון ויש לנו לילך אחר לשון הצוואה שהוא עשה ההנחה לארבע חבורות ושייכא בכאן שודא וכמו שכתבתי. ומ"מ אם המנהג בעיר שהקהל משנים החבורות אם כולם אם מקצתם והם רגילין בזה חזר הדין למה ששנינו רשאין בני העיר וכו' ויהיה הדרך היותר טוב זה מוציא מכל ספק שקהל פירפינייא"ן יחלקו ההנחה בכל החבורות חלק כחלק:
4
ה׳יושבי על מדין השוכני באהלים נטע השם לתורה ולתעודה להורות את בני ישראל בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. ראשונה אני מתנצל לפני כבודכם כאשר השבתי על מה שנשאלתי מאת הנעלה מאישטרי משה מאיר כי לא ידעתי (יד) שאתם פסקתם הדין כאשר הודעתוני עתה שאילו ידעתי הייתי משיב אליו שכבר הורו זקנים מומחים ומובהקים והטוען אחר מעשה ב"ד שלהם לא אמר ולא כלום, אבל הנכבד הנזכר בא אלי בשמכם והגיד לי כי אתם רוצים לעמוד על דעתי בזה, ועל כן השבתי על (טו) ההנחה שנשאלתי בזה, והוא שהונח בשאלה שזה המצוה היה ממנוי הקברים ולפיכך דמיתיו לנודר לב"ה כמו שבא בתשובתי. ולחלוק ולומר דהתם שאני לפי שמצותיהם שוות אבל הכא יתרון מצוה טפי מרגילות וכמו שבא בכתבם אינו נראה כלל דמצות צדקה לא עדיפא ממצות קבורה (טז) אדרבה מצות קבורה עדיפא טפי מינה שהרי גדולה מצות גמילות חסדים מן הצדקה כמו שאמרו ז"ל שזה בגופו וזה בממונו וקבורה שהיא מכלל גמילות חסדים יש לה יתרון על גמילות חסדים הכולל דהא אמרינן בפרק ואלו מציאות (דף ל:) בה זו קבורה ופרכינן היינו גמילות חסדים ומפרקינן לא נצרכה אלא לזקן ואינה לפי כבודו הרי שנתנו יתרון לקבורה על שאר גמילות חסדים אע"פ שהוא גדול מצדקה דזקן ואינה לפי כבודו אע"פ שאינו חייב בגמילות חסדים חייב בקבורה. ועוד דסתמא שנו בתוספתא ינתן לאותה בית הכנסת שהוא רגיל בה דכיון דפסקו הדין כך בסתם משמע שאין לנו לעיין אם מצוה אחת מבתי, כנסת גדולה מחברתה אם בענין זרוז התפלה או שהיתה צריכה ממון יותר שלעולם דעתו של אדם קרובה אצל כנסת שרגיל בה וכן לכל מה שרגיל בו. ועוד שאע"פ שחבורת הצדקה צריכה ממון יותר כמו כן נודריה מרובין וחבורת הקברים נודריה מועטים ולפיכך אם המצוה היה קבר איני רואה שאוכל להוציא חבורת הקברים מכלל החבורות:
5
ו׳ומה שבא בכתבכם דודאי המצוה היה יודע מנהג פירפינייא"ן דהא חזינן גבי מחאה דאמרינן חברך חברא אית ליה, חוץ מכבודכם איני רואה לו ענין כלל דמחאה דמהניא אינו מטעם שנדון ונאמר בודאי שמע המחזיק והוה ליה לאזדהורי בשטריה שאפילו העידו בפנינו עדי המחאה שהם לא הגידו לשום אדם מחאתו ואין חזקתו של מחזיק כלום והיינו טעמא משום דטעמא של חזקה הוא שכל שלא מיחה בעל הקרקע הדבר מוכיח שמכרו או נתנו וכיון שאין ריעות בטענת המחזיק משום דטפי לא מזדהר בשטריה אנו מעמידין הקרקע בחזקתו ולפיכך כל שמיחה בעל הקרקע אע"פ שאנו יודעין ושלא בא (יז) באזני המחזיק מחאתו מחאה ואין זה ענין לנדון שלנו כלל. וכן מה שאמרתם שאין לסמוך על עדות הנעלה גיסו מאישטרי משה מפני מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק זה בורר דמי שצוה בעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותו פסולה איני רואה זה חוץ מכבודכם לפי שאפילו לדעת הרב ז"ל עדות זה אינו נוגע לקרובו שהרי כבר נתברר על פי עדים אחרים שהוא חייב לתת סך ממון ידוע לד' חבורות ואם ינתן לחבורה אחת או לאחרת אין כאן נגיעת עדות כלל והוה ליה כההיא דפרק חזקת הבתים מי לא עסקינן דנקיטי אגר ביתא וקיימי ואמרינן למאן ניתביה וזה נראה ברור מלבד מה שיש לדון על דברי הרב ז"ל:
6
ז׳ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לענין הדין הגמור לפי שאין עד אחד קם לממון אלא שהוא מראה פנים שהאמת הוא כך שדעתו היה לחבורת הקברים (יח) וזה עוזר לענין השודא כאילו היתה חבורת הקברים נופלת בשודא ולפיכך דעתי על הצד שהונחה השאלה לפני שאין להוציא חבורת הקברים מכלל החבורות אבל עתה בכתבכם ראיתי שנשתנה ענין הנחת הנדון לפי שבמה שנשאלתי בו בתחלה היה מונח שהמצוה היה קברן ואתם כתבתם שיש הוכחה גמורה שלא היה קברן שבשעת יציאתו לקבורה לא התנהגו עמו כמנהג קברן, כי מנהג העיר לכל קברן שמת קרוב או רחוק שנושאים אותו הקברנים לבד לאט לאט והם חפויי ראש פניהם בטמון כמתאבלים על חברם ואומרים עליו צדוק הדין במקומות ידועים בדרך הקבר, לכן שואלים על מי שמת ואינו ניכר אליהם אם הוא קברן ודרך הקרובים החפצים בכבודו להודיע כדי שיעשו לו הכבוד כנהוג ולזה לא ראינו ולא שמענו שהיה איש פוצה פה ומצפצף לומר קברן הוא אע"פ שהתנהגו עמו כשאר בני אדם שאינם קברים ע"כ לשונכם. וא"כ הוא יש כאן הוכחה גמורה שאינו קברן כי ההיא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף יז:) אלמנה מאי דלית לה כיסני כלומר שכל שלא נהגו עמה כמנהג הבתולות הדבר מוכיח שלא היתה בתולה:
7
ח׳ועוד עשיתם חזוק לדבריכם שהוגד לכם מאנשי אמנה ששמעו מפי איש אחד מקהל פירפינייא"ן שהיה שמה נדרש בעת צוואת המצוה ושאל ממנו כמה חבורות יש בפירפינייא"ן והשיב לו ארבע חבורות צדקה ומאור ותלמוד תורה וחולים ושזה הנשאל כשהביאוהו לפניהם גמגם. וגם שהוגד לכם כי אחר העדר המצוה בא מאישטרי משה לפני ברורי הצדקה להתפשר עמהם. ועל זאת ההנחה יפה דנתם וחזקה עליכם שאין יוצא מתחת ידיכם אלא דבר מתוקן, אבל מ"מ צריך להתיישב במה שכתב אלי עתה שנית הנעלה מאישטרי משה שהמצוה מסר נכסיו ביד הקרוב לאשת המת וכל נכסיו היו מעות ובעין. ובאמונת השליש הזה הדבר תלוי. לומר לכל מקבלי העזבונות אשר היה הסך יותר מחמש מאות חפשים לכו וקוששו לכם תבן כי לא יספיקו הנכסים לפרוע נדוניית אשתו ע"כ לשונו. וא"כ הוא כיון שבידו נאמן לומר קברן היה ועלה בדעתו שלחבורת הקברים נדר, ראיתי בכתבכם כלשון הזה ואין להאמינו מההיא דזה הכלל אב כל שבידו שזה אין בידו ע"כ. ואתם היודעים מאיזה צד אין בידו:
8
ט׳גביר נעלה הגיעוני קונטריסי החכמים הנשאים אשר שם קונטרסך בענין השאלה ששאלת ממני בהיותי פה בדבר החבורות ואני במקומי אני עומד על הצד ששאלתני בו והוא שעשית הנחה שהמצוה היה קברן ועל זה הצד כדעתי אז דעתי עתה אבל הם הודיעוני שלא היה קברן ונתנו לזה הוכחה גמורה כמו שתראה בכתבי שכתבתי להם, ועל זה הצד אין ספק שיפה דנו וחזקה עליהם שדבר ה' בפיהם אמת. אמנם עם כל זה (יט) אם הדבר ביד השליש הוא נאמן אבל הם כתבו לי שאינו בידו ומה יש לי עוד בדבר זה והרי המשיב אינו יכול להשיב אלא על צד הנחת השאלה, ואני ידעתי החכמים הנשאים ההם גדולים בחכמה וביראת חטא, (כ) והשם יודע כי לו ידעתי שיצא פסק דין מלפניהם על הנדון לא השבתי כי מי אנכי שאבא אחר פסק דינם אבל גביר נעלה ידעת שבאת אלי בשמם לכתוב דעתי ולכבודם ולכבודך כתבתי כמונח על מה שכתבתי:
9