תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער א נ״וTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part I 56
א׳(ב"מ ע"א ע"ב) ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת של נכרי ולא מדעת ישראל כיצד ישראל שלקח מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר א"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי אסור ואם העמידו אצל גוי מותר ואוקימנא דוקא כשא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר א"נ אם נשא ונתן הגוי בידו מותר אבל בדבורו לא דאין שליחות לגוי דגמרי' כל התורה מתרומה וליש אינהו לדידן ול"ש אנן לדידהו. וכן גוי שלוה מישראל ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ומדפרכי' בשלמא סיפא לחומרא וכו' ש"מ דאפי' בדבור אסור אפי' לא נשא ונתן ביד ואע"פ שיש לדחות דלבסוף ארישא ואסיפא משני כגון שנשא ונתן ביד מיהו נראה דאולי' לחומרא גם בפסקי זקני כדברי. ואע"פ שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון היה שלוחי ולוה לי מגוי מעות ברבית ועשה שמעון כן מותר שמעון לקח הרבית מראובן ולתת לגוי שהרי יש שליחות לישראל ונעשה שמעון שליח של ראובן ולא של גוי והוא אינו לוה ולא מלוה ולא ערב. וגוי שאמר לראובן תלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה אותו משמעון לצורך הגוי על משכנו של גוי או אומר אני נותן ומזכה לך משכוני תחתיו דגוי ונתרצה שמעון מותר שמעון לקח הרבית מראובן דהוי שליח של שמעון להלות לגוי וכן כשזיכה לו משכונו ואם כופר ראובן ישבע שהוא כדבריו ויפטר. ואפי' אם הגוי אלם ולא יפרע לראובן יטול שמעון הרבית אבל אם הזכיר לו שם הגוי האלם הרי ידע שאין דרכו לתת רבית כולי האי לא יתן ראובן משלו דידע ומחל. ואם פודה ראובן במעות של עצמו המשכון הוי רמאות ומ"מ הרבית מותר לקבל דהוי כמוכר לו המשכון ומזכה לו כל הריוח הראוי לתן לו כדאמ' בריש המפקיד (בבא מציעא ל"ד ע"א) נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וזכה בכפל וכ"ש דהכא מזכה לו הריוח שעתיד לבא מהיום ואפי' מריוח במה שפדה המשכון זכה בו וקנאו. וגוי שמשכן משכון לישראל ברבית ואח"כ מכרו הגוי לשמעון ושהה שמעון לפדותו מותר לראובן לקח הרבית שהרי לא לוה הישראל לשמעון כלום וזקני מדמהו להא דאמר (ב"מ ע"ג ע"ב) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא והדר זבני' לרבא כו' עד אי הוי ידענא דהי' מושכן למר לא הוי זבנינא לי' השתא בדינייהו עבדי' לך דכל כמה דלא מסלקי בדמי לא שקלי אגר בית אנא נמי לא שקלי' מינך אגר ביתא ומסלקי' לך בדמי ולא הוי' כהלוהו ודר בחצירו דאסור שהרי לא הלוה לו. אביאסף.
1