תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב י״חTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II 18
א׳טל אורות טליך, נתיב יאיר מליך, ברזל ונחשת מנעליך, חזקו משמיר פרטיך וכלליך, מה טובו אהליך, יפוצו מעינותיך ואשד נחליך הורי הר' אליעזר בר' אפרים הזקקתני לחוות דעי ולא לכך הוצרכת כי כבר פשטת בהר ובשפלה ובנגב קצרת בית הסלעים שבעמקים. ובקצרה אשיב את הנראה בעיני שהיורשי' יכולי' לסלק את האלמנה מתי שירצו ואותם מ' זקוקים שהעדיפו לה כדי שתסתלק מיד זה הי' שלא לצורך שהיר לא עשאה בעלה אפטרופא שהרי לא כתב דלאחר מיתתו יהי' כל הנכסי' שלה ואחריה ירשו בניו הזכרים ואחת מבנותיו עמהם אלא כתב מהיום ולאחר מיתתינו תטול בתי כא' מן הבנים הרי לא נתן לאשתו מאומה אך תלה המתנה באשתו והיא כאינש דעלמא כאלו אמר מהיום ולאחר מיתת פלוני שלא להשליטה לבתו למתנה עד זמן שימות פלוני וא"כ לא היתה אפטרופא ועוד אפי' עשאה אפטרופא היו יכולי' לסלקה כי הרגשתי מתוך כתבך שהיתה מפסדת ומבזבזת ופושעת בנכסי' ואמר בפרק חנזקין (נ"ב ע"ב) גבי עמרם צבעא האי אפטרופא דמפסיד מסלקי' לי' אי איכא סהדי סמפסיד ואין חילוק בין מינהו אבי יתומי' למינהו ב"ד. ומ"ש שאלמנה ובנה שהי' בן י"ח וחתנה התנו ביניהם שמה שכתב בשטר המתנה לאחר מיתתינו שזה יהי' בטל ושיזכה מיד במתנה כבר כתבתי שאינה תלוי' כלל באלמנה דלא הוי' אפטרופו' ובאמירת בנה שהוא בן י"ח לא יפסידו שאר האחים כי הם לא נתרצו בדבר ויכולי' לומר אין אנו חפצים אלא כמ"ש בשטר מתנה לאחר מיתתינו כי אין יכול להפסיד לאחי' ואפילו אמר זה אחי אינו נאמן אלא על עצמו כדאמ' פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"א) ואינו נאמן לענין שיטול עם שאר אחיו כ"ש הכא שאינו יכול להפסיד לאחיו בדבורו ובמחילתו מיהו לגבי דידי' מהני' מחילתו אם בשעת המחילה הי' ביד החתן הממון דא"כ מיד כשאמרה תזכה מיד בחלקך המגיעך זכה הלה במה שבידו לפי חלקו ולא בחלק אחיו כיצד אם יש שם נכסי' ד' מאות זקוקי' שזה מגיע לחלקו מאה דהיינו חלק רביעי לא יטול מן המאה אלא השליש והשאר לא יטול אלא לאחר מיתת חמות והיורשי' ישאו ויתנו בנכסי' ויהי' הריוח שלהם עד מות אמם שהרי כיון שכתוב בשטר מתנה מהיום ולאחר מיתה הוי פי' גופא מהיום והריוח לאחר מיתה ועד אותה שעה כל הריוח ליורשי' ואין לחלק בלשון מהיום ולאחר מיתה בין מקרקעי למטלטלי כמו שמוכח מדברי ר"י בשמעתא דשדה זו משאני לוקח קנויה לך מעכשיו (יבמות צ"ג ע"א) ואין להאריך. ומיהו אע"פ שכתבתי שיש רשות ליורשי' לשא ולתן בהם עד מות אמם מיהו אחרי מות אמם צריכים לתן לחתן חלקו כפי מה שהי' הנכסי' בשעת מיתת אביהם ואם מכרו או נתנו מכירתן ומתנתן בטילה ויוכל אז להשביעו שהרי הנכסי' כל היכא דאתנהו זכה בחלקו בכל מה שנותר אחרי מות חמיו ודוקא מרובין ונתמעטו אבל מועטי' בשעת נתינת המתנה ונתרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כפי מה שהי' בשעת כתיבה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח ע"ב) האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסי' של עכשיו ופי' רבי' שמואל דאפילו במתנת בריא ובקנין איירי וכל קנין היינו מעכשיו וא"כ כאלו אמר מעכשיו ולאחר מיתה ודמי' לגמרי לנדון זה ומשם יש לי להוכיח כמו כן כשהאלמנה נוטלת כתו' שלא יטול המקבל מתנה חלקו אלא בנכסי' הנתורי' ולא מצי למימר כיון דמתנתו מתנת בריא ולא מתנת שכ"מ מדלא כתב בה מהיום אם לא אחזור בו עד לאחר מיתה א"כ כתו' אינה גובה ממתנת בריא כמו שפסק ר"י ולא יתמעט לק מתנתו בשביל הכתו' אלא היורשי' יגבוה כתו' מחלק ירושתם דהא ליתא דהא משמע התם לעולם לא יטול מקבל מתנה יותר מן היורשי' אלא כל שעה ידו על התחתונה שהרי מסיק ובבנים הבאי' לאחר מכן ואם היו מועטי' ונתרבו לא אזלי' בתר השתא ויטול חלק גדול אלא בתר שעת חלוקה ופי' רבי שמואל דמסתמא לא נתכוון למעט הבנים אלא עשאו כאחד מהם ולא יותר ואע"פ שהיורשי' יש להם כח לשא ולתן בנכסי' והריוח שלהם עד מות אמם מ"מ אין להם כח למכור בנכסיו ולתן ואם מכרו ונתנו מכרן ומתנתן בטילה כמו שהאב אינו יכול למכור אלא עד שימות וכשיגיע זמן המתנה מכרו בטל ואם פשעו בנכסי' ונאבדו חייבי' באחריותן דלא גרעי מש"ח מיהו בגנבה ואבדה ואונסי' פטירי דאע"ג דהריוח שלהם לא הוי כמו לוה דחייב באונסי' דלכאורה איהו גופי' כל זמן שהוא חי הריוח שלא ואינו חייב באונסי' שהרי אינו לוה אלא נותתן מתנה ושייר לעצמו פירות שלענין פירות לא יצאו מעולם מרשותו ה"נ שייר הפירות לבניו ולא הוי לווין ודמי' לההוא דהמוכר את הבית (ס"ג ע"א) בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מע"ר שלו ואם אמר לי ולבני מת מחזיר לבניו והכי אמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) מכר דקל חוץ מפירותיו דשייר מקום פירות. ומ"ש דהיורשי' אין להם כח לא למכור ולא לתן ולא לפשוע בהם אין להקשות כיון שכתוב בשטר ב' לשונות המכחישי' זא"ז הלך אחר הפחות שבלשונות דמהיום ולאחר מיתה משמע גופא מהיום ובתר הכי כתוב שיותרו אחר מיתתינו משמע דלא נתן לו אלא הנותרי' לאחר מיתת שניהם וא"כ אם קדמו הבנים ומכרו מה שמכרו מכרו כשמואל דאמר בפ' בית כור (בבא בתרא ק"ה ע"א) הלכה כחכמים דאמרי הלך אחר פחות שבלשונות וכדתנן בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ה ע"ב) כתב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא כ' זוזין מאה דאינון סלעים שלשים אין לו אלא מנה הא ל"ק כמ"ש אדוני דכיון דיכול לקיים ב' הלשונות יש לי לקיים והריני יכול לפרש שיותרו על מזונותיהם א"כ הלך אחר התחתון כמ"ש א"נ י"ל שיותרו שלא יופסדו בגנבה ואבדה או באונסי' א"נ נ"ל דע"כ שיותרו דקאמר לא בשביל להשליט את בניו למכור ולתן עד מיתת שניהם דמדקאמר שיותרו לנו לנו ולא ליורשי' קאמר כדאמר פ' האומר (ס' ע"ב) ובפ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"א) ה"ז נגיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' מר סבר לי ולא ליורשי ורשב"ג סבר לי וליורשי ומסתמא הלכה כת"ק ולא כרשב"ג דברייתא ועוד דתנן בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשי' משביעי' אותה דלי משמע לי ולא ליורשי. ואע"פ שכתבתי דהיורשי' יש להם רשות לשאת ולתת בנכסי' עד מות אמם וכל הריוח שלהם מיהואחרי מות אמם יכול להשביעם שלא עכבו מן הנכסי' כלום אע"ג דטענת שמא היא נשבעי' כדתנן בפ' כל הנשבעי' (מ"ה ע"ב) אלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפטרופסי' וכו' משום דמורו בה התירא ה"נ מורו הן התירא דטרחי להוציא חובות אביהם מן הגוים ולשמור הנכסים. ומה שטען האפטרופוס מה שנתנה לבעלה נחת רוח עשתה לבעלה גם בזה טעה דבהדי' אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ' ע"א) למעוטי נכסי מלוג דלא שייך למימר נחת רוח עשיתי וזאת המתנה נ"מ הם כיון שלא שמאתם בכתובתה. וגם מה שטען שכבר נתנה המתנה לאמה גם בזה טעה שאינה יכולה למכור ולתן נ"מ לאחרים דאפי' מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ודבריך נכוחי' וישרי' אך בזה אני חולק עליך שאינו יכול לזכות במתנה מיד עד מות חמותו כדפי' כל צדדי' וצדי צדדי' ושלום מורי ושלום כל תורתו ושלום כל כנוותו יגדל כנפש משרתו סר אל משמעתו מאיר בר' ברוך שיחי'.
1