תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב י״טTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II 19
א׳שאלה. לכבוד השם ולכבוד תורתו חשתי ושלא ירבו מחלוקת בישראל חשתי ולא התמהמהתי ולולי זה לא נזקקתי לאורך דבריכם אלופי ומיודעי קרובי ה"ר אליהו והר' דוד על דברי ריבות בשעריכם בין הק' הא' ה"ר יצחק ליתומים ובין היתומים ליתומי' והשם ממרומו ינחני במעגלי צדק למען שמו. תשובה. בעניותינו נראה לנו שהנער גרשם פטור מלתת חלקו מן המס שנתנה האלמנה אחרי שברח משם קודם ששאל מהם השר ממון ואע"פ שהאלמנה הצילתו והבריחתו בהא לא אחייב דמצה בעלמא קא עבדה והנכסי' של הקדוש שהיו בעיר תחת יד ממשלת השר שאם לא היתה היא מצילתו ע"י שפישרה היו אבודי' שהשר הי' לוקח אותם. אם תובע שיתנו לו חלקו מאותן נכסי' שצריך לפדותו מידי דהוי אשוכר את הפועל לעשות בשלו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שהנהו וכמו שפסק ר"ג מאור הגולה על שר שאנס קרקע של ישראל ובא ישראל אחר וקנאו שישראל ראשון יתן לשני דמי פדיונו ויחזיר לו קרקעו וכן פסקו התוס'. ושאר הילדים שהיו בעיר בשעה שהשר שאל המעןת אע"פ שלא היו תפוסי' צריכי' שיתנו חלקם לפי ממון שהרי הם היו באותה גזירה ובאותו הנס דאנן סהדי אם לא היתה האלמנה מתפשרת בהם כרצונם היו הורגי' אותם וחוזרי' את הבני' ואת הבנות דאורחי' דגוי אם לא משכח האם תופס לולד אלא כל זמן שהיה האם הי' לו טורח לתפוס קטני ביתה ובלא"ה הי' לו בעיר שומרי' לשמור את הקטני' עם הגדולים תדע שהרי לקהל ששאלהו מי יפרע זה המס השיב הקטנים והגדולים הרי אע"פ שלא תפס הקטנים בתפיסה הי' דעתו גם עליהם שגם הם יתנו אלא שהיה לו טורח לתפוס כולם שלא לצורך אחרי שתפס האבות ומנה שומרי' בעיר לשמור את כולם הי' נראה לו דדי בזה ואומדן דעתא דמוכח שפישר עם האלמנה כל הממון הקדוש שהרי כששאל ממנה גייסעל לא שאל ממנה את שני בניה אלא אחד מבניה ואחד מבנות הקדוש מאשתו הראשונה כי חשב כל ממון הקדוש יתחלק לאלמנה ולילדיה ולילדים הראשונים ע"כ שאל א' מבניה וא' משל הראשוני' שעתה יהי' לו משכון מן הכל ובל"ז יש אומדן דעתא אחרי' דכיון דהקהל לא רצו לתת עם האלמנה ונתרצה עמהם שיתפשרו לבד חוץ מן האלמנה אז נכר שהי' דעת השר שיתנו כמשפט הראשון שהיו הקהל נותני' והקדוש לבד הוא וכל ביתו ועוד יש אומדן דעתא אחרינא שהפשרה של האלמנה היתה מכל ממונה וממון בעלה שהרי לא שאל מן הקהל יותר ממה שהי' שזה מכל ממונם ואלו לא נתפשר עם האלמנה אלא מן ממונה בלבד לא הי' מגיע לו' מאות וכ' לטרי' ועוד שהרי ידע שאין לאלמנה אלא כתובתה שקורי' מארגענגאבא וא"כ לא יהיה דעתו שתתן מכתו' אותו ממון ושפוטר את הבנים מכל ירושתם שידע השר שהבנים יורשים ממון גדול והיאך הי' פוטרם מלתן והלא כבר גילה בדעתו שרצה שיתנו עניים אין נקי ואפי' אם לא הי' מגלה בדעתו ידענו שהוא כך שעל עסקי ממון הוא בא ולא פטר שום יהודי שבעיר לתת ממונו הן קטן הן גדול הן עני הן עשיר כי כולם הי' באותה גזירה כמנהג היהודי' כשאחד לוקה כולם מרגישי' בשעה שניתן רשות למחבל וכו' וחזי' דאזלי' בתר אומדן דלא מוכח כולי האי בפ' הגוזל (בבא קמא קי"ז ע"ב) ההוא נברא דאפקידו לי' כסא דכספא אתו גנבי עלי' שקלי' ויהבי' ניהלינו וכו' עד ואי אינש אמיד הוא אדעתא דידי' קא אתו ואי לא אדעתא דכסא דכספא קא אתי ופטור אע"ג דאיכא למימר דגנבי הי' סבורי' שהי' אמיד אפ"ה אמרי' מסברא דלמא גנבי ידעי דלא אמיד ופטרי' לי' ואמרי' אדעתא דכסא דכספא קא אתו ופטור כ"ש וכ"ש הכא אדעתא דממון הקדוש קאתי בודאי שהרי כל הפרצה נעשית בעבור שהשר הי' מחזיקו עשיר כל כך ואיך יתכן לומר שהיא תתן מכתו' ושאר ממון הילדים שבעיר יהא פטור. ואין לפטור הילדים משום מבריח ארי מנכסי חבירו שהאלמנה הצילתם משלה כמו פורע חובו של חבירו דהא ליתא דכל היכא שהפסד קרוב לודאי והיא מצילן מזה לא מקרי מבריח ארי וחייב לשלם כמו ש"ש שקדם ברועים ובמקלות בשכר או אפי' ₪ שקדם ברועים ובמקלות בשכר אע"פ שאין מוטל עליו לקדם בשכר אלא בחנם או כל אדם שקדם בשכר שנוטל מבעה"ב מה שההנהו שפי' בתוס' יפה ואין לי להאריך בזה ולא שייך לומר מבריח ארי אלא היכי דלא ברי הזיקא ואין מצילו אלא מן הפחד אבל הכא ברי הזיקא דאנן סהדי אלו לא היו עושי' רצון השר הי' הורג קטנים וגדולים או משמיד הקטנים וכל היכא דברי הזיקא לא שייך מבריח ארי וכ"ש הכא דסכנת נפשות נמי הוי ואפי' הי' הילדים צועקים אל תפדונו אין שומעי' להם ופודי' אותם מממונם בע"כ כיון דאית להם סכנת נפשות דלא כל הימנו שיעשירו את עצמם ויטילו עצמם על הצבור וכבר בא מעשה לידי פעמים בשני בני אדם שהי' תפוסי' ושאל מהם השר ממון גדול שלא הי' רצונם לתת כל כך וצוו ששום אדם לפ יתפשר ולא יתערב ואם יתערב לא יפדוהו והעומדי' שם שאלוני שהי' נראה להם אם יכעיסו השר הי' בא להם ברע וכתבתי להם שיתפשרו עבורם ויצטרכו בע"כ לפרוע דלא כל הימנו שיעשירו א"ע ויטילו עצמן על הצבור ועוד דאמר בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ז ע"ב) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותני' לו לשם מתנה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ופריך ותו לא שקיל ומשני לאחר מיתה אלמא דאי לאו דלא שקיל הי' נפרעי' ממנו מחיים בע"כ וכיון דאפי' במזונות דאי אמר א"א לזון זנין אות' ונפרעי' ממנו בע"כ אף מחיים כ"ש הכא דכולהו אתנהו דפודי' אותו בע"כ ונפרעי' מחיים ממנו בע"כ דהכא לא שייך חששא דתו לא שקיל כמו גבי מזונות ועוד דפ"ק דקידושי' (י"ח ע"א) אמר' גבי ע"ע הו"ל להכפינהו לבני משפחה למפרקי' משום פגם משפחה אי לאו משום דא"כ הדר אזיל ומזבן נפשי' כ"ש דאי אית ליה נכסי לדידי' דלדידי' כפי' למפרק נפשי' הלכך כיון דאדעתא דכל מי שהי' לו ממון והי' שם בעיר קאתי השר בין קטנים בין גדולים כדפי' לעיל לא גריעא טפי מאלו מיחו בה ואמד השר את האלמנה ולא רצה לקח פחות מו' מאות וכ' ליטרי' אלו לא היתה האלמנה רצתה להתפשר עמו רק עבור ממונה דהיינו כתו' אנן סדי דהי' תופס היורשי' בין יהודי' בין גוים הי' מחזיקי' את הקדוש עשיר הרבה יותר כפלים. ועוד מכדי אכולה ממונא של הקדוש קאתי היתה האלמנה יכולה לומר בהיתר גמור אדוני אין לי אלא כתובתי מאותו ממון אתפשר עמך ואי הוי' אמרה הכי הי' תופסי' את הילדים אלא שמתחלה לא רצו לתופסם כי ידע שממילא כרוכים אחריה ועוד שגם להם העמיד שומרי' בעיר מה לי שהעמיד בעיר מה לי שהעמיד בבית אלו ואלו תפוסי' על עסקי ממון ואלו לא היתה מתפשרת אלא מממונה דראוי לנתן לה דהיינו מכתו' ותו לא היו תופסי' את הילדי' והי' באו' לידי סכנת נפשות או הי' משמידים אותם ואפי' אם הי' הדבר ספק בעלמא שהי' יכולי' לבא לידי סכנת נפשות ובא אחר וקדם והצילם חייבי' לפרוע לו מה שהוציא כדאמ' בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ג ע"א) הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת"ל והשבות לו ומשני אי מהתם הו"א ה"מ לנפשי' אבל למטרח ואגירי אימא לא וא"כ חזי' דכל ישראל חייב למטרח ולמיגר אגורי ולהציל חבירו במקום שיש סכנת נפשות וחוזר ונוטל דמים ממנו כש"ש שחייב לקדם ברועים ובמקלות בשכר או כל אדם נהי דלא חייב לקדם בשכר להציל ממון חבירו מספק הפסד וקדם בשכרו דחוזר ונוטל מבעה"ב מה שנהנהו ולא מצי בעלים למימר היכא דשמע קול אריה והלך וקדם זה ברועים ובמקלות בשכר אפי' אם לא היית מציל הוי מקיים בי' ניסא כר"ח בן דוסא דהוי אתיין עיזי דובא בקרניהו (תענית כ"ה ע"א) או שמא יחזור הארי ולא יכנוס לעדרו שהרי ברחוק שמע אותו ושמא יחזור בו או שמא טורף מצד אחר אלא כיון שהדבר ספק והדעת נותן שאם לא יקדם ברועי' ובמקלות שיבא לידי הפסד וקדם ברועי' ובמקלות נוטל מבעל הבית מה שהנההו בנידון זה דאיכא חשש אבידת גופם בודאי שחייבי' למטרח ולהצילם בשכר ונוטל מה שהנההו כ"ש זאת האלמנה שגלתה בדעתה בשעת הפשרה שבשבילה ובשביל כל היתומים שבעיר פשרה שחייבים לתן חלקם לפי ממונם כי בודאי אם לא הי' מתפשרי' הי' כולם בסכנה דכבר על אריא ואכתי לא נס דוביא בקל הי' יכולי' להכעיסו שלא יחמול ביום אפו וגדולה מזו אמרי' בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד ע"א) רודף שהי' רודף להציל ושבר אל הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך שמציל את חבירו מיד הרודף והשתא אפי' ממון אחרי' הפקיעו מה"ט כ"ש ממונא דידהו גופיהו. ועוד דקדקתי בעדיותו כתוב בהם שהילדי' אמרו להאלמנה אם לא תתפשרו עם השר שיעשו לה ולבניה כאשר עשו לבעלה הקדוש הרי דבר ברור שגם הם הי' באותה סכנה עמה ולא היו בסיעת הקהל אלא כמוה כמוהם ובפשרתה הצלם עמה הלכך צריכי' לתן עמה לפי ממון. מיהו לא אמרי' כיון דאם לא היתה מתפשרת הי' באי' לידי סכנת נפשות יתנו אף לפי נפשות פי' חצי ממון יתנו לפי ממון וחצי ממון השני לפי נפשות כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) גבי שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס לטרפה כו' ואם שכרו תיר ההולך לפניהם מחשבי' אף לפי נפשות דשאני התם דספק נפשות איכא דשמא יפסידו את ממונם וגם יהרגום אבל הכא דלא אתא אלא על עסקי ממונם לא יתנו אלא לפי ממון.
1