תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב כ׳Teshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II 20
א׳שאלה. ועל האלמנה שתפסה המטלטלי' ואומרת למזונות תפסתי. גרסי' בכתו' בפ' אלמנה (צ"ו ע"א) אלמנה שתפסה למזונות מה שתפסה תפסה מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דיסקיא מלאה מעות למזונות ולא הי' כח ביד חכמים להוציא מידה וכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלי' כדי שתזון מהם בין מחיים בין לאחר מיתה אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאי' מידה אלא כותבי' עליה ב"ד שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין לה והיא ניזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהי' לה מזונות עכ"ל ובירושלמי (כתו' פ' אלמנה) גרסי' עלה דאפי' חוי מה בידך לא אמרי' לה וכ' רבינו שמשון ז"ל בתשו' אחת דאפי' תפסה הרבה יותר מכדי כתו' לא מפקיד מינה ולא אמרי' לה אפי' חוי מה בידך ורבי' יצחק אחיו הבחור שלח בתשו' וז"ל מ"ש אחי דכיון דתפסה מזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפי' כמה וכמה מההוא דאלמנה ודירושלמי לפ"ז לא שבקית חיי לכל בריה דנשים שהן גבירות ויש להם בנים קטנים יקחו הכל ולא יתבעו לעולם כתו' ויתפסו הכל בעבור מזונות וכן שאינן גבירות ויש מטלטלי' גדולי' בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש ללמוד פי' דהא מלתא מדקאמר התם א"ר יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לשבע בסוף אפי' חוי מה בידך לא אמרי' פי' כגון תפסה פחות מכתו' אבל אינה עתידה לשבע בסוף אמרי' לה חוי מה בידך כו' עד מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפילו ביותר מי"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתו' שסופה לשבע לבסוף עדיין על כתו' אבל אם תפסה יותר על כתו' שיאן סופה לשבע לא והא דקאמר אפי'הוי מה בידך לא אמרי' לה היינו היכא דידעי' בה דלא תפסה כדי כתו' ועדיין סופה לשבע אבל אי לא ידעי' כמה וכמה תפסה לא ולכאורה אם היתה חוזרת ותובעת מזונות לאחר ימים ואומרת שכבר כלו מזונותיה לא היו מוכרי' קרקעות היתומים למזונותיה עד שתשבע כמה נטלה עכ"ל רבי' יצחק הבחור זצ"ל הרי דבהא כל אפי שוין היכא שתפסה פחות מכדי כתו' למזונותיה דאין מוציאי' מידה ואפי' חוי מה בידך לא אמרי' לה ואי לא ידיע אי תפסה פחות מכתו' אמרי' חוי ולא מפקי' מינה. ועל שהי' ביד מורי קרובי הר' שיחי' ואמר הרי שציוהו בחייו לכשימות שימסרהו ליד אחיו והוא יודע מה לעשות בו וכן עשה מורי לאחר מיתת הקדוש עם הממון אשר מסרן ליד אחיו אם ר' מושלין רוצה לחלק הממון בשוה לכל הזכרי' היורשי' אין היורשי' יכולי' להשביע מספק השבע לנו שלא עכבת מממון אבינו שבידך כלום דהו"ל אפטרופוס שמינהו אבי יתומי' ופסיק בפ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) דלא ישבע בטענת שמא אא"כ טענו עליו טענת ודאי לומר ידענו בודאי שעכבת משלנו השבע שלא עכבת משלנו כלום אבל אם אותו ר' מושלין בא לתן לאחד ולא לאחרי' אע"פ שאומר שכן ציוה לי הקדוש אותם שהוא אינו חפץ לתת להם יכולי' להשביעו שלא עיכב ולא בזבז ולא פשע בשלהם כלום דמ"ט אמור רבנן מינוהו ב"ד ישבע מינוהו אבי יתומי' לא ישבע כדמפ' טעמא בפ' הנזקין (שם ע"ב) מינוהו ב"ד ישבע בההוא הנאה דנפק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא דקא סמכי עלי' ב"ד משום שבועה לא אתי לאימנועי' מינוהו אבי יתומים לא ישבע מלתא בעלמא עבד בהם ואי שבועה רמית עליה אתי לאימנועי' אבל אותם שהוא אינו חפץ לתת להם ולא נעשה אפטרופוס שלהם לפי דבריו מצי לאשבועי אם הם גדולים ואם הם קטנים כי הכא מוקמי להו אפטרופוס ומשביעי' לי' דמאי אמרת דלמא אתי לאימנועי' כל אפטרופוס כי האי לגבי דידי' מצי לאימנועי' ולימנע וכה"ג אי' בפ' שמת (קנ"ד ע"ב) אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקו לימרו לי' אנן זוזי יהבינן לי' לינוול ולינוויל ה"נ נימא אנן ממונא דאבהתיה קא ירתין ולא מהימני' לי' למאי דקאמר שכן צוה לו הקדוש אלא קנוניא עביד בהדי אחד מן היורשי' הלכך ישבע כדיך כן האפטרופי' שנשבעי' אפי' בלא טענה כ"ש בנדון זה דאין זה שלא בטענה דטענה מעלייתא היא וידים מוכיחות יש שאין האפטרופ' אומר אמת שהרי ראיתי כתב שכתוב בו שהקדוש קבל עליו בחייו שלא להבריח מאשתו ואם כדברי האפטרופוס שאמר שזיכה על ידו כל אותו ממון לבניו הראשונים הרי הבריח מש"ה ישבע שכן ציוה לו הקדוש לתת למקצת היורשי' ולא לאחרי' ואע"פ שקרובי ר' ליבר שמש העיד שהקדוש אמר לפניו וז"ל כל מה שיש לי הנה ובבית הר' קוזלן וביישוב מעות מזומני' נתן מהם חצים לגרשם בני וחצים לשתי אחיותיו הראשונות ונתתי כח לאחי למושלין לעשות בפקדון שבבית בין אחיה בין אחיות עכ"ל העדות נ"ל דאין באותו העדות כלום דאמרי' פ' השולח (גיטין מ' ע"ב) נתתי שדה פלוני לפלוני נתונה היא לפלוני הרי היא שלו וא"ר יוחנן עלה וכלן בשטר ופרש"י האי אומר דקתני כותב הוא שכתב אחד מן הלשונות הללו ונתן לו אבל באמירה בעלמא לא ואיכא למימר טעמא דאמירה לחודה לא מהני' משום דשלא להשביע א"ע אמר כן נמצא שאין כאן עדות אלא עדות מורי הר' שהעיד שהקדוש אמר שאם ימות ישמסור פקדונו ליד אחיו ר' מושלין והוא יודע מה לעשות בו נמצא שלא השליטו על הנכסי' אלא במצוה מחמת מיתה ולא פי' למורי הר' שיתן למקצת היורשי' או לכולם ע"כ אותם היורשי' שהוא אינו רוצה לתת להם יכולי' להשביעו שכן ציוה הקדוש כדפי' לעיל. ועוד אומר דמתנה זו דנתן לבניו הראשונים שלא נתן להם אלא אם ימות הרי כמתנת שכ"מ ולא קניא אלא לאחר מיתה דגדולה מזו אמרו פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ כל שכ' מהיום ולאחר מיתה ופר"ת מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה כ"ש הכא דלא השליטו לתת אלא אם ימות דדינא כמתנת שכ"מ ואם אין למת נכסי' אחרי' בני חורי' בלא הם מוציאי' מהן מזונות לבנות או לאלמנה אם תצטרך דגרסי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"א) השתא ירושה דאו' אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכ"מ דרבנן לא כ"ש וה"ה לבתו דאידי ואידי בתנאי ב"ד אית להו מזונות ובין כתו' ובין תנאי כתו' גבי ממתנת שכ"מ כיון דלא קניא אלא מדרבנן כללא דמלתא גרשם הנער פטור מלתת חלקו במס אחר שברח קודם שנשאל המס וכו' כדפיר' לעיל. ועל המטלטלי' שתפסה האלמנה ואומרת למזונות תפסתי לא מיבעי' אותן המטלטלי' שתפסם השר או שהי' בחדר וסגרם השר ואם לא היתה מתפשרת היו אבודי' כי השר לקחם וכשנתפשרה נתנם לה השר דמצי' למימר מהפקרא קא זכיא דמעיקרא כמאן דמיקלי דמו ול"ד לנטלו לסטים כסותו והי' לו כסות אחר דאמרי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א) ואם נתייאשו הבעלי' הרי הם שלו הא דתמא לא מיאשי ומוקי לה בלסטים גוים דלא מייאש מרי' סתמא מיני' משום דדייני בגזתא דה"מ לסטים אבל שר העיר דמי יאמר לו מה תעשה ועוד שבא בעלילות דברים סתמא מייאש מריהו מיני' כדממשמע בהגוזל בתרא (קי"ז ע"א) גבי ההוא גברא דאנסהו גוים ואחוי אחמרא דרב מרי ברי' דר' פנחס וכו' עד אבל הכא דאוקמינהו עליהו מעיקרא מקליא קליי' והשתא ל"מ הנך מטלטלי' דמאי דתפסה תפסה דמהפקרא קא זכי'. ומיהו אותן שנתן להשר לסייעה בפדיון יעלו בחשבון פדיון של הילדים כמו כן כי לכלם נתן לסייעם בפדיונם. אלא אפי' מטלטלי' שתפסה שלא הי' ביד השר מה שתפסה למזונותיה תפסה וכשתבא לגבות כתו' יעשו לה חשבון ותשבע כמה תפסה אבל כל כמה דלא תבעה כתו' בב"ד לא בעי' אשתבועה בחנם כדאי' בפ' שני דייני גזירות (כתובות ק"ד ע"ב) דאמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה והכל כמו שפי' לעיל. והבנות ניזונות מנכסי אביהן בין באכילה בין בשתיה בין בלבושי בין בכסויא כדמשמע בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ח ע"א) עד שתבגרין או עד שתתנסבין לגוברין כדאי' בפ' נערה (כתובות נ"ג ע"ב). ודין מכירה למזונות מפורש בפ' אלמנה (צ"ז ע"א) מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס א' לל' יום מלבד פרנסתם עישור דמקרקעי אי לא אמידנא לאב ופרנסה דעישור נכסי' יהבי' להו בשעת נישואיהן וכולהו מפו' פ' מציאת האשה (כתובות ס"ח ע"א) ועל הפקדון שביד ר' מושלין והוא אומר שאחיו הקדוש ציוה לתתו רק לבנים הראשונים וכן הוא אומר שעשה ישבע והכל מפו' לעיל וכתו' וומזונות נגבי' מאותה מתנה דאם אין שם נכסי' ב"ח דמתנת שכ"מ דמצוה מחמת מיתה היא והכל מפורש לעיל יפה יפה ואתם ובניכם ובנותיכם שלום כנפש נאמן בריתכם מאיר בר' ברוך זלה"ה.
1