תשובות מהר"ם, דפוס ברלין, שער ב רכ״חTeshuvot Maharam, Berlin Edition, Part II 228
א׳שאלה. ראובן תקף את שמעון לדין בפני ובפני חברי וטענו מה שטענו והשיבו מה שהשיבו ונתחייב שמעון שבועה וכשבא שמעון לשבע פייסהו עם ב"ד למחול לו השבועה עד שנתרצה ראובן ומחל לו כדרך כל מוחי שבועה שמפייסי' ממנו ואומר יהי כדבריכם כמו כן אמר גם הוא ואח"כ בא ראובן על שמעון בעקיפין עד שתופס מעילו וטוען מחילה אינה מחילה כי לא אמרתי מחול לך נראה הואיל דאמר יהי כדבריכם היינו מחול לך דתניא (קידושין ו' ע"א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש וארי אמר רב הלכה כר' יוסי והוא שעסוקים באותו ענין וכ"ש דאמר יהי כדבריהם דהוא כמפרש מחול לך ולגבי נזיר אמרי' (נזיר כ' ע"ב) האומר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים אע"ג דלא פירשו האחרונים כמאן דמפרשי דמי כיון דקיימי ראשון דאמר הריני נזיר ה"נ כיון דאמרי ב"ד מחול לו והוא אמר יהי כדבריכם כמאן דמפרש דמי. ועוד שהרי אדם מסכים דעתו לדעת ב"ד וב"ד א"ל מחול מסתמא הסכים דעתו לדעתם דאיבעי' להו (סוטה כ"ה ע"א) בעל שמחל על קינויו קינויו מול או אינו מחול ת"ש אלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש או מי שחבוש בבית האסורין וא"א קינויו מחול עבדי רבנן מלתא דאתא בעל ומחל ליה מסתמא אדם מסכים דעתו לדעת ב"ד ה"נ היה דעת ב"ד שתגמור כל הדין במחילה זו ולא תקום צרה פעמים והסכים לדעתם. ועל אומרו שלא הקנה בקנין איברא בין מחילת ממון בין מחילת שבועה א"צ קנין דתנן (סנהדרין כ"ד ע"א) היה מחויב שבועה בב"ד וא"ל דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו ומסיקנא בגמרא באתן לך מחלוקת אבל במחול לך ד"ה אינו יכול לחזור בו ומחילה זו בלא קנין מדשלחו מדבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח להו אין אחר קנין כלום מכלל דלאחר גמר דין בלא קנין הוא ואפ"ה אין יכול לחזור בו וכי היכי דבדור לי ומחול לך בלא קנין מחול ואין יכול לחזור ולהשביעו שכבר מחל לו התביעה ה"נ במכול לך לחוד אין יכול לחזור בו שהרי מחל לו השבועה והתביעה ונגמר הדין והא נמי לא מצי אמר שבועה זו מחלתי תביעה לא מחלתי שהרי אין כאן שבועה אלא ע"י התביעה ואזלה לה התביעה דאר"א אר"ח אר"י (ב"מ י"ז ע"א) היה מחוייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעיד' מעידים אותו שלא נשבע כעו' אלמא מי שנתחייב לחבירו שבועה אין לו עליו אלא שבועה אא"כ מצא עדים ואם מחלה הכל מחול. ואם נפש אדם להשיבני ממעשה השנוי' בה"ג אדם שתפס בדין את בעל אחותו ואמר ממון היה בבית אבא לא מצאתיו ופסקו עליהם שבועה ועשו פשרה ביניהם ונתנו לו ומחל להם השבועה וקנו מידו אם קנו בלשון זה שאמר נטלתי ממון ומחלתי כל אשר יש לך משלי אע"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי נמחל אבל אם בלשון זה קנו מידו שנטלתי ממון ומחלתי שבועתך ולאחר זמן נתגלה ממון אביו שבועה נמחל ממון לא נמחל ומחזיר מה שנטל וזה מחזיר מה שנתגלה עליו וחזרה שבועה למקומה אע"פ שנמחלה שבועה תביעה לא נמחלה אמת הן הן הדברים ולא דמיא לההוא דהכא התם שנתגלה ממון אביו בעדים שמצא שנטלו ממון אביו ולהכי תביעה לא נמחלה במחילת שבועה דהא אפי' נשבע בעל אחותו ומצא עדים חייב דליתא לדרב דאמר (ב"ק ק"ו ע"א) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין להם תשלום ממון ויתיב ר"נ וקאמר להא שמעתא וכו' מכדי דרב לא שמיעא לך כלומר לא ס"ל משכוני נפשך אדרב ל"ל א"ל לפרושי אדרב אמרי ומיתבי' והא רב קרא קאמר קרא לכל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמים הוא דאתא אלמא ליתא לדרב אלא אפי' נשבע ומצא עדים משלם וכ"ש היכא דלא נשבע ומחל לו השבועה והדר מצא עדים ודאי גובה אבל לא מצא עדים בין נשבע בין מחל לו השבועה לא מצי הדר דמחילת השבועה מחילת התביעה היא. והא דקאמר ה"ג קנו מידו ה"ה לא קנו מידו אלא מעשה שהיה כך היה ולרווחא דמלתא הוא דעבד דודאי לא בעי' קנין בב"ד כדאמרי' בדור לי בחיי ראשך ובמחול לך וגם אלימא ב"ד לאפקועי ממונא ולמיתב להאי כדתנן (ב"מ ל' ע"ב) היה בטל מסלע כו' אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם ושקל סלע אלמא אלימי ב"ד לאפקועי ממונא ולמיתב להאי שלא בפניו וכ"ש היכא שבפניו שעומד ומוחל וב"ד מוציאים לזה זכה דהוי כאלו פטרוהו לגמרי וכאלו הפקיעו תביעתו של זה. והא דאמרי' מחילה בב"ד הוי מחילה היינו דוקא היכא דלא טעה כגון ממון שיודע ודאי שאין עליו עדים או ממון שיודע שיש עליו עדים או שטר התם ודאי הויא מחילה אבל היכא דסבר דאין עליו עדים ומחל ולאחר זמן מצא עדים התם ודאי לא הוי' מחילה דאלו היה יודע שהיה לו עדים לא היה מוחל ולא משום שלא היה שם קנין אלא אפי' היה שם קנין קנין טעות לאו כלום הוא. אבל מחילה בלא ב"ד זימנין בעי' קנין וזימני' לא בעי' קנין והוא נחלק לב' דרכים אם מחל חוב לחבירו שיש עליו הן בשטר הן בע"פ מדעתו בלא פשרני קנה מדשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל והא מחילה בלא קנין היא דאי בעי' קנין לא מצי מחיל שכבר הקנהו ללוחק ומסר לו את השטר וגם כתב לו שטר עליו כדתניא (ב"ב ע"ו ע"א) וחכ"א בין שכתב ולא מס בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור אלא ודאי מחילה בלא קנין וטעמא משום דאמרי' דק בחושבני' ולא פש ליה גביה ולא מידי והרי הוא כמי שהודה לו שאינו חייב לו כלום אלמא בלא קנין הוי' מחילה וכ"ש דאם לא מכרו לאחר דמצי מחיל אבל המוחל ע"י פשרנים צריך לקנין שלא יתבענו עוד דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בכם מפני שהייתם מפצירים בי למחול ולא הייתי יכול להשמט מעשות בקשתכם ואמרתי דברי הואי לדחותכם מעלי א"נ מצי אמר אמרתי בלבי לקבל מה שיתן והמותר אתבענו דהא אנן לאו בב"ד קיימי' השתא ואוכל לתבוע המותר עוד ע"י ב"ד הלכך צריך קנין שלא יתבענו עוד וע"ז פסקו חכמים (סנהדרי' י' ע"א עיי"ש תוס' ד"ה פשרה) פשרה צריכה קנין אבל בב"ד לא מצי למימר משטה הייתי בכם דאין אדם משטה בב"ד לומר לדחותם נתכונתי דעפ"י דבריו הוא נדון בין לזכות בין לחובה וגם אינו יכול לומר אחזור ואגבה המותר בב"ד אחר דכיון שיצא זכאי מב"ד זה שוב אין נזקקי' לו ב"ד אחר הלכך מחילה גמורה היא ולא בעי' קנין ומנ"ל הא דפסקו חכמים דמחילה צריכה קנין דבשלא בב"ד עסקי' דהא כולה שמעתא בפשרה שע"י פשרנים מיירי ולא הוזקקו מתחלה ביניהם אלא לפשרה כדתניא (סנהדרי' ה' ע"ב) רשב"ג אומר הדין בשלשה פשרה בשנים אלמא בשלא הוזקקו לדין מתחלה קא מיירי וקסבר רשב"ג דלא בעי' קנין דקאמר שנים שעשו פשרה אין בע"ד יכולי' לחזור בהם ואי בקנין פשיטא דאין אחר קנין כלום אלא ודאי בלא קנין וכיון דמחל מחל ואמרי' (שם ו' ע"א) לימה תלתא תנאי פליגי בפשרה דר"מ אמר תלתא ורשב"ג אמר תרי וחכ"א חד א"ר אחא מאן דאמר ב' אפי' חד נמי והא דקאמר תרי כי היכא דליהוי עלי' סהדי ולא יהא אחד מהם חוזר בו זה מלתן וזה מלמחול כדקתני ב' שעשו פשרה אין אחד מהם יכול לחזור בו ואמר רב אשי ש"מ פשרה א"צ קנין דר"מ נמי ס"ל דרשב"ג דלא בעי' קנין ומש"ה בעי' ג' דהוי ב"ד ואלימי לאפקועי ממונא בלא קנין דאי ס"ד דסבר ר"מ דבעי' קנין תלתא ל"ל תסגי בתרי וליקניה מיניה כלומר לימא כרשב"ג ולפליג עלי' בקנין ולימא פשרה בב' ובעי' קנין אלא מדאמר ר"מ פשרה בג' ש"מ דבקנין מודה ליה דבודאי לא בעי' קנין ופסק תלמודא הלכתא פשרה צריכה קנין ומפרש בה"ג היכי דמי כגון ממונא והוי אינשי ביניהו למיעבד פשרה ובעי ממון דאית ליה גבי חבריה ושביק דין ממונא בידי' א"נ מחיל לי' כו' וקנו מיניה דכן וכן ממונא אית לך וקא שבקת ואי לא הוי קנו מיניה מצי הדר ביה דקיי"ל דפשרה צריכה קנין אלמא דשלא בב"ד קיימא ואיכא למימר טעה כיון שלא הוזקקו לדין לא אלימי לאפקויע ממונא מיניה בלא קנין אבל בשהוזקקו מתחלה לדין ליכא מאן דבעי קנין דודאי אלימי. ולדברי מר יהודאי גאון מדלא הפליג בפי' דפשרה בין היכא דאתעבידא בתלתא בין היכא דאתעבידא בתרי משמע דס"ל הא דפסק תלמודא דפשרה צריכה קנין אכולהו קאי בין אתעבדא בתרי בין אתעבדא בתלתא אבל רבי' יוסף טוב עלם חילוק בתשובותיו אפי' בפשרה ע"י פשרנים וקאמר דבג' לא בעי' קנין וזו היא השאלה שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה לזה יכול אחד מהם לחזור בו ולבטל אותו קנין או לא והשיב הרב ני' כך נראה בעיני דאין אחר קנין כלום ואין יכול לבטלו וקיי"ל כרב יוסף דאמר כל זמן שעסוקי' באותו ענין ואפי' כי לא קנו מיניה כיון דבג' הוי' מחילה לית בה חזרה כיון דכי אמור רבנן פשרה צריכה קנין ה"מ בפני שנים דלא אלימי לאפקועי ממונא בלא קנין אבל ג' אלימי דב"ד נינהו וכ"ש הכא דבמעמד טובי העיר הוי ונ"ל דברי רב יוסף דאפשרה בשנים קא פסק דצריכה קנין ולא אפשרה בג' דאי ס"ד דאפשרה בג' נמי קאי א"כ כמאן פסק לא כר"מ ולא כרשב"ג דהא לתרווייהו בג' לא בעי קנין אלא אפשרה בשנים קאי ואי פשרה בג' לא בעי קנין ופסק כרשב"ג אבל בהא אין נראי' דברי רשב"ג דקאמר בב' בלא קנין אלא כ"מ נראה דאמר דלא אלימי ב' לאפקועי ממונא בלא קנין ולהכי בעי ג' ופסק הלכתא כדברי שניהם אבל פשרה בג' ליכא למ"ד דבעי' קנין. וי"ל למר יהודאי גאון נמי ס"ל הכי והא דלא מפליג בין ב' לג' משום דלא הוי צריך דהפסק עצמו מוכח כדמפר' דלא קאי אלא אב' אהיינו דקאמר והוי אינשי בהדיהו שנים הם ולא הי' צריך לפרש ותו לא מידי. אב"ן.
1