תשובות מהר"ם, דפוס פראג תע״זTeshuvot Maharam, Prague Edition 477
א׳תעז. אשר אמרת יש בני אדם חלוקים להחזיק מלמד תינוקות כקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו א"כ לא ידעו פשט ההלכה במה מחלקין פועל מקבלן דבר פשוט לכל כי פועל שאינו רשאי להתבטל כמו שכיר [יום] או שכיר חדש או שכיר שנה באותו אמר [רב] (ב"מ י' ע"א וע"ז ע"א) שיכול לחזור בחצי היום מטעם עבדי הם ולא עבדי' לעבדי' אבל קבלן שבל עליו קמה לקצור או בגד לארוג והוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה [אינו יכול לחזור בו] ודכותי' גבי מלמד תינוקות אם שכרהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ללמוד בו ויכול להתבטל כשהוא רוצה אז הוא חשוב כקבלן. אבל מה שבא לחלק בדבר האבוד בין פועל לקבלן אין נ"ל כי אין סברא לחלק ביניהם בדבר האבוד ואשכחן נמי דשני ר"נ (ב"מ ע"ז ע"ב) בדבר האבוד וד"ה בין על שכיר בין על קבלן ואע"ג דבמסקנא מסיק דלא שני לר' דוסא בין שכירות לקבלנות ועוד דלשנויא [דואיבעית אימא] קאי שפיר שינויא דר"נ מ"מ אין לדמות כלל לדבר האבוד דודאי גבי פועל וקבלן ששוכרי' אותו לדבר בשעה שהפועלי' מצויי' כמו בשחרית שרגילי' לשכור בזה שייך דין דבר האבוד כשחוזרי' בהן בחצי היום שבזמן שאין בני אדם מצויי' [וגם במלמד אם היה] דומי' דשכירת פועלי' בשחרית וחוזר בו בשעה שאין בני אדם מצויי' ויצטרך התינוק ליבטל לזמן מרובה כל כך [חשוב] דבר האבוד אע"ג דלא דמי לגמרי [לדבר] האבוד דמתני' [דאין] כאן איבוד לגמרי כמו פשתן אם לא יעלהו מן המשרה כי גם בכאן יש הפסד מרובה בקלקול התינוק כדאומר אם תעזבני יום יומים אעזבך. וגם בלא קלקולו איכא פסידא דלא הדר מה שמתבטל בימים שראוי ללמוד וק"ו שעשית [שאין דבר אבד] כאן לפי שאף מה שלמד כבר אין לו לרבו לשמרו בבטנו וכ"ש דמה שלהבא אין אחריות התינוק על המלמד להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו ואותו איבוד ק"ו פריכא היא דמה שלמד לא שכרהו לשמור [שהרי אין] בידו אבל על העתיד הוא שכיר לשמור התינוק מפסידא דלא הדר שהוא בידו וגם על בגד לארוג בשעה שבני אדם רגילי' לקנותו ביוקר ישכרהו פועלים על כך ויהא הפסד לבעלים מרובה אם לא יגמרהו עכשיו כי לאחר זמן יהא בזול הרבה יותר מעכשיו ואני חושבו דבר האבוד והיטב יש לעשות ביטול התינוק פסידא דלא הדר כשאר דבר האבוד [ואם] בשעה ששכרהו לזה המלמד לא היו מלמדי' מצויי' [אבל עכשיו מחמת דמצויי'] העוברי' ושבים החפצים לשכור עצמן ולא יצטרך התינוק לבטל בכך רק דבר מועט אין להביא כאן [דין] דבר האבוד כי אם כפי אותו זמן מועט שידוע שימצא מלמד בקרוב. וגם אותו זמן מועט אפשר שאין דבר האבוד כגון שהתינוק יודע לקרות מעכשיו בתורה ובנביאים ובכתובים בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק כשיש לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופי' אותו אלא לרצונו ואין האב רגיל לדחוק עצמו על השכירות של מלמד על דבר מועט עד שיזדמנו לו אבל אם היה בענין שרגיל האב לדחוק עצמו בכך הפסידא דבר האבוד חשבי' ליה ושלום יצחק ברבי שמואל.
1