תשובות מהר"ם, דפוס פראג תש״הTeshuvot Maharam, Prague Edition 705
א׳תשה. אדם שהלוה לחבירו על המשכון הוי ש"ש כדמוכח סתם משנה בפ' האומנין (בבא מציעא פ' ע"ב) אם חוזר והפקידו ללוה ונגנב או אבד שחייב המלוה אע"פ [שביד] הלוה אבד שהרי אם הפקידו ביד אחר שהוא [כמוהו] ברשות המלוה לענין גניבה ואבידה ומה לי [הפקידו לאחר ומה לי] הפקידו ללוה עצמו והא דאמר בפ' המקבל [בבא מציעא קי"ד ע"ב) החזירו ומת שומטו מעל גבי בניו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואה לא דהוי כמטלטלי אלמא כשהחזירו לאו ברשות מלוהק אי היינו דוקא כשנתן לו בתורת חזרה אבל בתורת פקדון לא א"נ אם [השאילו ללוה] עדיין הוא ברשות מלוה ושמוטו מעל בניו אפי' בשעת הלואה כיון דבתורת שלאלה נתן לו. ומזה הטעם דן ר"ץ על ראובן שהלוה לשמעון על מלבושי אשתו וחזר והשאילם עד שיעבור המועד ומת בחולו של מועד ומחמת יראת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם מלבושיה שהי' ממושכני' בידו והחזיר לה שמעון הכל חוץ המלבושים ופסק ר"ץ דהדין עמו דאע"ג דאין רשאי למשכן מלבושי אשתו מ"מ אחזוקי אינשי [בגנבי] לא מחזקי' ומסתמא ברשותא משכנם בעלה וכיון שהשאילם שמעון עד לאחר המועד עדיין הן ברשות שמעון כיון דבתורת שאלה באו לידו לא בתורת חזרה כדפרי' לעיל ואין האשה יכולה לטעון אני תופס עבור כתובתי דכיון שהחזרת לי לא היו יותר ברשותך ואני הייתי מוחזקת בהם [כשמסרת] מלבושי ויש חולקי' על דין זה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שמסרתי לו מלבושי למשנכם.
1