תשובות מהר"ם, דפוס פראג תתקס״טTeshuvot Maharam, Prague Edition 969
א׳תתקסט. יפה דנתם ודבר פשוט הוא דמעות של יתומים אסור להלותם ברבית קצוצה דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו (ב"מ ע' ע"א) ואפי' אם [נטלו] מחזירי' דרבית קצוצה יוצאת בדיינים מיהו נראה נהי דרבית קצוצה לא יהבו להו ולא טוב עשה האפטרופא שהלוה ברבית קצוצה מ"מ [אי מטו] לי' רווחא יהיב [להו] כמו שהתנה רביע על כל זקוק כיון דהריוח כל כך או יותר איבעי' לי' לקיים התנאי' דאע"ג דתנאה דאתני בהדי אפטרופ' לאו כלום הוא ותנאו [בטל] אנן יד יתמי אנן והו"ל כאלו ב"ד אתני בהדי' קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמר פ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) יתומי' א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהן של יתומי' ה"נ כיון דאמרי רבנן (ב"מ ע' ע"א) הני זוזי דיתמי היכא עבדי' להו בדקי' גברא דמשפו כו' עד ויהבי' להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד אפי' היכא דלא אתנו כמאן דאתנו דמי הלכך מיבעי לי' לפיוסינהו ליתמי במה [דאפייסו] לתן רביע לכל זקוק כיון [דמטי ליה ריוח] יותר דכיון דאינו אלא רבית דרבנן ליתמי ביתמי לא [העמידו] דבריהם דיתוי' הרי הן כהקדש כדאמרי' בפ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) לענין משיכה שהיא תקינת חכמי' ה"נ לכל אבק רבית דרבנן לא גזרו ביתמי. ואם לוה טען משל עצמך הלויתני ולא משל יתומי' ואיני מאמינך במה שאתה טוען של יתומי' הן השבע לי שהוא כדבריך טענת שמא היא זו ואין נשבעי' על טענת שמא אלא הנך דר"פ כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) ומפרש טעמא התם וכן אני רגיל לומר אהא דאמר דבע"ח היכא דאית ליה זוזי דצריך לשלם זוזי ולא שוה כסף כמו שפסק ר"ת מההוא דהכותב (פ"ו ע"א) ההוא תולה מעותו בגוי הוי והיכא דאמר אין לי מעות ושכנגדו אמר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות לא משבעי' ליה דאין נשבעי' בטענת שמא ואפי' היכא דחזי' שיש מעות בידו והוא אומר אינם שלי אלא של פלוני לא משבעי' לי' מדאמר בפ' הכותב ההוא [תולה] מעותיו בגוי הוי ולא חזי' שהשביעוהו אלא הוא עשה שלא כהוגן [שהערים] להפקיע תקנת חכמי' בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימני' ליה בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך למטרה ומזבן ולפרוע מעות כדאמר פ' הכותב. ואם ראובן מודה שמעות יתומי' הלוהו והוא טוען כך וכך פרעתי ושמעון משיב לא [פרעת] כל כך מהימן שמעון בלא שבועה דהו"ל שליש בינו ובין היתומי' ושלשי נאמן בלא שבועה] כמו שפסק ר"ת ואין להאריך בזה. אבל אם הוא [טוען] איני מאמינך שהם של יתומי' וגם פרעתי יותר נהי דא"צ לשבע דמעות של יתומי' כמו שפי' מ"מ יש לו [לשמעון לשבע] שלא פרע אלא כמו שהוא אומר ואין לפוסלו לשבועה כיון דליכא סהדי שהלוהו ברבית אלא ע"פ עצמו כמו שכתבת' דאדם קרוב אצל עצמו כו' אבל משום דכתי' את כספך לא תתן דמשמשע אבל של יצתומי' לא אין להכשירו דהא מסקי' מעות של יתומי' אסור להלותם ברבית קצוצה אלמא לא דרשי' לי' לקרא הכי ועוד נהי דלא עבר בלאו דלא תשימון ואפי' לפי מה [דפי' ר"י] בשמעתי' בשטר שיש בו רבית (ב"מ ע"ב ע"א) דהעדי' כשרי' דלא תשימון לאינשי בלוה ומלוה משמע להו האפטרופ' אן לנו כח הכשירו דהא איהו אוזפי' ועיקר שימה [איהו] ניהו דקא עביד ולא הו"ל להכשירו עד שיחזור בו חזרה גמורה כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ה ע"ב) אבל השתא דליכא סהדי דאוזפי' ברבית אלא ע"פ עצמו כשר הוא. ומהא דקאמר בפ"ק דב"מ (ה' ע"ב) דמכשרי' רועי בהמות אחרי'] לשבועה דאן אדם חוטא ולא לו משמע [הא ידיע לנו] שמרעה בשדות [אחרי'] אע"ג [דלדידיה] לא מטי הנה פסול ולא [אמרי'] לא תגזול לאינשי בגוזל לעצמו משמע להו א"כ ה"נ אי איכא סהדי דאוזפי' ברבית היה פסול לעדות ולשבועה עד שיחזור בו חזרה גמורה דאפי 'לגוי לא מוזיף כדאמר בפ' זה בורר. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
1