תשובות מהר"ם, דפוס פראג תתקצ״חTeshuvot Maharam, Prague Edition 998
א׳תתקצח. אלופינו הר' יעקב ושאר קהל לינפ"ורק ששאלת על מרת מימונא שהיתה [מוטלת] על ערש דוי וצותה מחמת מיתה להוסיף על צלוחית שמן הדולק בבית הכנסת שנתנה כבר לזכר נשמת בתה להיות דולק בשעת התפלה ואמרה שלאחר מותה יש לעשות כל כך שתהא דולקת בוקר וערב שלא תכבה וגם צותה להדליק נר של שעוה מחצי ליטר' בכל ערב שבת אחרי מותה גם צותה לקח משלי חצי זקוק כסף להוציא על כוס אשר מקדשי' בביהכ"נ בו אחרי מותה ושאל אותה אשר מן הקהל מהיכן נקח כל זה ואמרה באותו חדר תקח הכל ושוב ביום שני קראה לאחיה ר' צמח ואמרה לו בפני עדים כל אשר באותו חדר קח לך ולאחיותיך ולא היה אלא חדר אחד וזה היה ביום ו' וביום א' אח"כ באו הקהל ושאלו לה שאמרה שיתנו אחר מותה [שתהיה] מראה להם מהיכן לקח הנרות וחצי זקוק לכוס שמקדשי' בו ולא רצה לגלות להם כלום והלכו הקהל ולקחו בחזקה כל מה שבחדר והחרימו אח"כ כל מי שהי' יודע [מממונה] שיודה והעיד ר' יצחק הכהן שהפקידה בידו ה' זקוקי' קלוניא ואמרה לו אם [אמות] תעשה בהן המוטב ולא אמרה לו יותר. נראה אע"ג דאמרה לקהל הכלת קחו [מאותו] חדר בסתם ואיכא למימר דלמא למנה קבור שבאותו חדר [איכונא] לצדקה ולא היה לו לאפוקי מיורשי' לה לא חיישי' דהא מסקי' בגיטין בספ"ק (י"ג ע"א) דלמנה קבור לא חיישי' מיהו נראה כיון דלא נתנה אלא לאחר מותה [שאמרה בפירוש] אחרי [מותי] תנו כך וכך לנרות כך כוך לכוס של [קידוש] לא ]הי' דעתה] אלא לאחר מיתה ונהי דאי לא הדרה ויהבה לאחריני הי' להם לקיים דבריה דאפי' מתנת שכ"מ במקצת היכא דמצוה מהמת מיתה קניא בלא קנין אפי' כי יהיב להדיוט כ"ש לגבוה מיהו הכא לא חיילא דהא הדרה ביה ויהבה לאחיה ולאחיותיה מקמי [דתמות] ואשתכח דלא חיילא מתנת הנרות והכוס שהרי חזרה בו קודם שהגיע זמנם לחול ומה שנתנה לאחיותיה ולאחיה במתנה [מתנת] שכ"מ במקצת היתה וקני' בלא קנין היכא [דמתה] ואפי' לא הזכירה מיתה בההיא שעתא כיון דמעיקרא הזכירה ממיתה מצוה מחמת מיתה קרי בי' כדמשמע בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"א ע"א) [גבי אחתיה דרב ביבי בר יוסף דאמרה ווי דקא מתה] הך אתתא וא"ת הא מיבעי' לן בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"ב) שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו חילק לעניים ועמד מהו ומסיק בתיקו וקיי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וא"כ ה"נ [בדין] זה מספיקא לא ניתב ליורשי' אלא להקדש [מדמספקא לן] גבי הקדש אי בר מיהדר הוא לק"מ דהתם מיירי בהקדיש כל נכסיו בלא שיור בסתם ולא פירוש בהרי' לאחר מיתה והכי מבעי' לי' מי אמרי' אע"ג דאלו יהיב להדיוט כל נכסיו בסתם ועמד חוזר ה"מ בהדיוט דאזלי' בתר [אומדן] דעתו דמוכח דמסתמא מחמת מיתה נתן לו ואלו היה יודע שיחיה לא הי' נותן אבל לגבוה גמר בלבו מיד לתת בין יחיה בין ימות וכן פי' רבי' שמואל וז"ל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואח"כ עמד מחליו מי מצי הדר בי' מי חמור ממתנת הדיוט דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות עכ"ל ואדרבה מדבריו יש ראי' ברורה לדברי דטעמא משום דמספקא לן דלמא גמר ויהב מהשתא להקדש בין יחיה בין ימות אבל היכא [דאמר] בהדי' אם ימות פשיטא דבר מיהדר הוא ואם עמד [חוזר ובטל ההקדש ממילא [כמו] כשעמד [דחוזר] ובטלה המתנה ממילא וקיי"ל כל שאלו אם עמד חוזר במתנתו אפי' בעודו בחליו היכא דהדר בי' בהדי' אפי' במתנת שכ"מ בכל נכסיו כ"ש בדין זה [דמתנת שכ"מ במקצת] היא בלא קנין שהרי המותר לא חלקה באותה שעה לנרות ולכוס ולחולים ולעמילי תורה אלא מה שהי' באותו חדר והיא [שיירה] כל מה שהיה לה ביד פלוני דע שהרי כאשר שאלו לה הקהל באותה שעה יש לך יותר תודיענו [השיבה] עדיין איני רוצה לגלות כלום כי עוד אני רוצה [לאחוז] הבית יד [בידי] וא"כ הויא תנת שכ"מ במקצת בלא קנין שצותה מחמת מיתה ואי לא הוי הדרה ביה הוי קני' אפי' להדיוט והשתא [דהדרה] בה לא קני' אפי' להקדש מק"ו דמתנת שכ"מ בכל נכסיו דעדיפא לאחר מיתה [ובמצוה] לאחר מיתה להקדש [ומצי] למיהדר כדפי' וכמו שהוכחתי מפ' מי שמת כ"ש מתנת שכ"מ במקצת בלא קנין דגריע' דלא קניא בסתם דיכול אני לומר דצותה בהדי' מחמת מיתה והדרה בי' בהדי' דבת [מיהדר] היא. וא"ת הא אמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל"ו ע"ב) ההוא גברא דתקע ליה כו' עד א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא לא בעי' דאיתבי' ניהלי' [איזול ואברי] ביה נפשאי אמר ר' יוסף כבר זכו בו עניים אע"ג דליכא עניי הכא אנן יד עניי אלמא דלא מצי מיהדר הא נמי ל"ק כלל לדברי [דהא] מהכא תקשי לך אהא [דשכ"מ] שהקדיש כל נכסיו דהתם מספקא לי' אי מצי למיהדר ובפ' שור שנגח משמע דפשיטא לי' דלא מצי למיהדר ביה ובפ' מי שמת מסיק בתיקו חלק כל נכסיו לעניים אלא ודאי לא דמי' כלל דהתם בפ' שור שנגח דעתו היה לתן אותו לעניים אלא לפי שעדיין לא זכה ביה ולא בא לידו מעולם ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולהכי אצטריך רב יוסף למימר אנן יד עניים אנן והו"ל כאלו גבאו ר"י לצורך המזכה וזכה בו מכחו לעניים או זכה בו מכח מעמד שלשתן כמו שפי' ר"ח ול"ד כלל למבין לההוא דפ' מי שמת ולדין [שלפנינו] וז"ל ר"י שפי' אההוא דפ' שור שנגח אנן יד עניים אנן וא"ת בלא יד עניי' מתחייב לצדקה באמירתו כדאמר פ"ק דר"ה בפיך זו צדקה וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דשלב"ל כך אין אדם נותן לצדקה דשלב"ל וכשאמר ניתבי' לעניים דשלב"ל הוא שהחוב אם הי' אומר ניתבי' להקדש לא היה [ההקדש] קונה ונהי שאם היה אומר סלע זו כשתבא לידי אתננו לצדקה דומה הוא שמתחייב מטעם נדר וכן בהקדש אם הי' אומר אתננו להקדש אבל זה לא אמר כן אלא אמר תתנהו לעניים ולא נדר כלום עכ"ל. ומה"ט לא תקשי בדין זה היכי מצי למיהדר הרי נעשה נדר [דשפיר מצי'] למיהדר בי' ול"ד להיכא דאמר סלע זו כשיבא לידי אתננו לצדקה דפר"י דנעשה נדר ויש לו לקיים דהתם כששבאת לידו בר קיומי לנדריה הוא הלכך בההיא שעה אמרי' לי' קיים נדרך אבל גבי [שכ"מ] בעידנא דהו"ל לנדרי' למוחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות.
1
ב׳ומה שצותה לר' יצחק הכהן על מה שהי' לה בידו שאם היא תמות שיעשה בהן המוטב נ"ל דהמוטב שיש לו לעשות היינו שיש לו לתן כל הממון שבידו ליורשי' שלה הראוי' ליורשה ואין לו לתן אותם לצדקה ולא לשום דבר מצוה בלא דעת יורשיה הראויי' ליורשה. תדע דתנן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"ב) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו ואפי' רשב"ג לא פליג עליה דת"ק אלא היכא דאין בניו נוהגין כשורה אבל בענין אחר מודה לת"ק ולא מיבעי' היכא דהניח את בניו וכתב לאחרים הדיוטות אלא אפי' הקדיש נכסיו לשמים והניח את בניו [נמי] אין רוח חכמי' נוחה הימנו כדמוכח התם בגמרא גבי יוסי בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה ועמד והקדיש נכסיו לשמים ומוכח התם דלאו שפיר עבד ומסקי' דהכי הלכתא אפי' אין בניו נוהגין כשורה ועמד והקדיש לית הלכתא כרשב"ג אלא כת"ק ואין לחלק בין בניו לשאר יורשים כי זה הוא חילוק של [הבל] דמה לי האי יורש ומה לי האי יורש כל היכא דאתא למיעקר נחלה דאו' אין רוח חכמים נוח הימנו ואפי' במקצת נכסי' שייך לומר לא תהוי באיעבורי אחסנת' כו' כדמשמע בכתובות פ' נערה (כתובות נ"ב ע"ב) גבי רב פפא איעסיק ליה לבריה [בי אבא] סוראה ונהי ודאי אי אמרה בהדי' תן אותה [למצוה פלונית] דלא היינו אומרי' בה אין רוח חכמי' נוחה הימנו כיון דלדבר מצוה נתנה [והניחה] ליורשיה קצת ממון והא דתניא אין רוח חכמי' נוחה הימנו אפי' היכא דהקדיש לשמים ה"מ שלא נתן לבניו כלום כדתני הכותב כל נכסיו לאחרי' והניח את בניו מ"מ הכא בדין זה דלא פירשה כלום אלא אמרה עשה המוטב לא נעשה פירוש לפירושה ויתננו ליורשי' הראוי' ליורשה ועוד דקרוביה הראיות ליורשה עניים הן ואיכא תרתי [ענייך] קודמי' ועוד ירושה דאו' ומצות עשה דרשי' מאת העני עמך ענייך קודמי' ואפי' אי הוי מספקא לן מוטב מאי הוי נכסים בחזקת יורשי' קיימי והבא להוציא מהן עליו להביא ראי' ברורה וכ"ש השתא דיורשיה עניים הן דהיינו המיטב לתת להן דאיכא תרתי כדפי'. וליכא למימר יתננו לפדיון שבויים דהויא מצוה רבה כדאמר [פ"ב] דב"מ (ל"ג ע"א) דשאני הכא דאיכא יורשי' שהן ראוי' ליורשה מן התורה [וגם עניים] הן וענייך קודמי' וכל זה לא ישייך התם גבי איפרא [הורמיז] דשדרה ארנקי דדינרי ואמרה תהוי למצוה (ב"ב י' ע"ב) וק"ל. ולענין מה שהי' בחדר שאמרה לאחיה כל מה שבאותו חדר יהיה לך ולאחיותיך שקל האח פלגא לבדו ואידך פלגא האחיות כי ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך [ולבניך] ואמר רב יוסף (ב"ב קמ"ג ע"א) קנאו אתתא פלגא כדתניא והיתה לאהרן ולבניו ותניא מחצה לאהרן ומחצה לבניו והלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה ועוד דאפי' אביי הוי מודה בדין זה כי היכא דמודה דשקל אהרן משום דאהרן בר חלוקה [בלא אמירה הוא] ועוד את"ל דל"ד לאהרן דה"נ [אחיה] נמי לא הוי שקיל מידי במה שבחדר אי לא אמרה הכי בהדי' לפי שכבר [יחול] צדקה ממ [בההוא] דאמר לדביתהו נכסי לך [ולבניך] דאמר רב יוסף קנאה אתתא פלגא [הלכתא] כותי' כדפי' ואין להאריך. ולר' יצחק הכהן עוד יש לי לדקדק במאי דקאמרה אם תמות היא תעשה המוטב דל"ד כלל [לההוא] דאיפרא הורמז דשדרה ארנקי דדינרי' לקמי' דרב יוסף ואמרה תהוי למצוה רבה דכיון דשדרתה ליד גבאי דר"י גבאי הוי כדאי' פ' החובל והוציאה מידה לשם כך ודאי יש לתן אותו לצדקה ולמצוה רבה אבל בדין זה ליכא הוכחה כלל שדעתה הי' להוציא הממון מיד יורשיה ולתנו צדקה לאחרי' וההיא דקאמרה הכי עשה בו המוטב לא נתכונה אלא להשיב לו על מה ששאל ממנה מה לעשות במה שבידו ואמרה אם תמות עשה בו המוטב המוטל עליך ואיכא למימר שלא נתכונה זאת אלא שלא יעכבנו לעצמו אלא יצתנהו ליורשי' ותדע [מספיקא] לא תלי' דלמא לצדקה [קאמרה] לאפוקי מחזקתי' דאמר פ' האשה שלום (יבמות קט"ו ע"ב) מצא כלי וכתב עליו ק' קרבן ת' תרומה ורבי יוסי פליג ומסיק דלכ"ע חיישי' שמא פנו לקולא ולא לי' בספיקא דלמא קרבן הוא או תרומה לאפוקי מחזקתי' והאי דקאמר ת"ק היינו משום דממוכחא מלתא דאסירא דאם איתא דפינו [מכפר הוי כפר] ליה וה"נ משמע פ' זה בורר (סנהדרין ל' ע"א) הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר [שני] הם אם כמוסר דבריו קיימי' ואם כמערים לא אמר כלום אלמא היכא דאיכא למתלי בהתירא תלינן ולא אמרי' מספק נפק ממונא מחזקתי' אע"ג דלהדיא אמר של מעשר [שני הם] תלי' דלהערים נתכוין כ"ש בדין זה שאין במשמעות לשונה כלל שהי' דעת לתתנו לצדקה וק"ל. והא דחיישי' בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ח ע"א) שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ההוא לאו משום חומרא הוא דחיישי' אלא היינו טעמא דכל חששא דאיכא למלי תלינן כדי לאוקמי הפקדון על חזקתו כדי שלא יגע בו הנפקד למכרו אלא [יניחנו] כמו שהוא עד שיבואו הבעלים וכן פי' ר"י שם. ושלום מאיר ב"ר ברוך זלה"ה.
2