שו"ת מהרי"ק קפ״גTeshuvot Maharik 183
א׳על אשר טען שמעון שמה שנתן לגיסתו אשת אחיו יותר על כתובתה שבאונס נתן מפני שראובן אחיה גזם אותו להביאו בערכאות כותים כמבואר בתוך השאלה דלעיל לע"ד נראה שאין בטענות שמעון ממש מכמה טעמים חדא דעביד איניש דגזים ולא עביד כדגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מו) א"ר יודא האי מאן דנקיע מגלא ותובלא בידיה ואמר איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא כו' עד מאי טעמא דעביד איניש דגזים ולא עביד הרי לך דאפילו בממון הקל שנתן להשבון אמרינן גזים איניש ולא עביד כ"ש להפיל חבירו לתוך המכמורת כמו שדרשו רבותינו ז"ל ומייתי לה בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיז) מה תא זה כיון שנפל לתוך המכמר שוב אין מרחמין עליו וכו' כדאיתא התם ואין לחלק דאף כי א"ר יודא דלא מחייבינן ליה באמרו איזיל ואקטליה כו' משום דדילמא גזים ולא עביד דמ"מ חשיב אונס היכא דגזים דמסתפי אידך דילמא עביד שהרי כתב המרדכי פרק הנזקין וז"ל מעשה ביהודי שדחקו חבריהם בתפיסה לקבל בחרם לתת להם כך וכך ופסק הר"ם דאין באותו חרם ממש וכו'. עד דאי משום דמגזמי להו עביד איניש דגזם ולא עביד אפילו במילי דממונא כגון איזיל ואקטליה לדיקלא דפלוני כ"ש למקטל איהו דלא עביד דיראים הישראלים מפני עונש שפיכות דמים עכ"ל. הרי לך שאין לחלק בכך דאל"כ מאי מייתי ראיה מינה נימא דלעולם חשיב אונס מה שהיו מגזמים אותם משום דחייש לדילמא עביד ונדמה אותה לגזירה מציעתא דאמרינן בה אגב אונסיה גמר ומקני לפי שהיו יריאים פן יהרגום ובאונס כי הא חשיב כזביני דתלויה וזבין דאי לא יהיב ליה קרקע מסתפי דלמא קטיל ליה כמו שכתוב לעיל מינה בשם ר"ת אלא ודאי מדמייתי ראיה מההיא דאזיל ואקטול כו'. דלא אמרינן מסתפי דילמא קטיל ליה משום גזום בעלמא ש"מ שאין לחלק מה שחלקתי לעיל. ועוד דמגופא דעובדא שפסק מהר"ם וז"ל ולא דמי לגזירה קמייתא ומציעתא כו' ואפי' במציעתא דאמרי כל דקטיל ליתיב ארבע זוזי ולא היו צריכין להורגו מ"מ היהודים היו יראים כיון דכבר הורגלו להורגם מכח גזירה ראשונה ואגב אונסיה גמר ואקני אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי לא עביד איניש כו'. משמע מתוך לשונו דבהיות היהודי ירא פן יהרג ואפילו בחששא בעלמא כדקאמר שהיו היהודים יריאים כו' דאומר דאגב אונסין גמר ומקני ואפ"ה משום דהוו מגזמי להו לא חשיב להו יריאים פן יהרגו משום דעביד איניש דגזים ולא עביד ה"ה הכא לפי הנראה לע"ד. דפשיטא דאין לחלק ולומר דדוקא בגיזום דהריגה אמרינן דגזים ולא עביד מפני שענשו חמור אבל לא בעונש דמסירה דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא סוף סוף עובר על דברי תורה הוא ועוד דדין מסור והורג דא ודא אחת היא שהרי כתב המרדכי בשם מהר"ם בפרק הגוזל בתרא וז"ל ונ"ל דטעמא דמוסר הוי משום דרודף הוא כו' עד והיכא דאחוי אחוי בעלמא ממונא דחבריה כל דהוא קטלינן ליה אלא היינו טעמא דמוסר רודף הוא להרוג את חבירו דכתיב כתא מכמר עכ"ל הרי לך בהדיא דמוסר חשיב כרודף אחר חבירו להורגו וא"כ כי היכי דאמרינן דגזים ולא עביד בגזום דהריגה משום דירא מפני עונש שפיכות דמים ה"ה בגזום דמסירה דירא הוא מפני עונש שפיכות דמים. ואם יאמר האומר דאף כי הוא כרודף אחר חבירו להורגו מ"מ אינו כהורגו ממש בידים ויותר ירא מעונש גרם שפיכות דמים וירצה להוציא ממון מחזקתו מפני סברות כאלה אמינא אנא דלאו דיינא הוא ודייני דשפילי הכי דייני. ועוד שהרי דבר פשיט הוא כי היום הזה אדם קורא לחבירו מלשון יורד עמו לחייו יותר מאם יקראהו עובר על מה שכתוב בתורה. ומינה נלמד דאיסור חמור הוא היום הזה בעיני העולם למסור חבירו בידי א"ה בפרהסיא ובשאט נפש. וכה"ג אשכחן פרק הניזקין (דף רד) דפריך מ"ט לא קניס רבי יודא באיסור שביעית שוגג אטו מזיד כי היכי דקניס באיסור שבת ומשני באתריה דר"י חמירא להו שביעית דההוא גברא דקרי ליה לחבריה דיירא בר דיירת ואומר ליה אידך לא אכלת פירי שביעית כוותא כלומר ומשום כך אין לקנוס שוגג אטו מזיד דהא מזהר זהירי בה אינשי מדחזינן דאהדר ליה לא אכלת פירות שביעית כו' ה"נ ל"ש. ואפילו כי בעונות הרבים רביה מפריצי עמינו פורצים גרד בצנעה היכא דמצו לאישתמומי ולומר לא פעלתי און מ"מ היכא דליכא דלאשתמוטי כגון לשאול תביעה בין א"ה דמלתא שאוושא טובא הוא לא ימצא אחד מני אלף שיחציף כל כך לעשות כדבר הרע הזה ופשיטא דכיוצא בזה אית לן למימר דגזים איניש ולא עביד וכדכתבתי לעיל כמ"ש ר' אבי"ה וז"ל כי בעינן אנו ידעינן באונסיה דפלניא כעובדא דפרדיסא דוקא כשראינו שעשה האונס שהכהו או שכובש שטר המשכנתא דהוא כמאן דעבד כיון דברשותיה הוא למעבד ויכול הוא לעשות אבל בדברים שהפחידו ולא עשה הדבר אע"פ שראו עדים אותו אונס לא כתבינן מודעה ואף על גב שכתב ר"ח שמכיון שהפחידו בדברים שבידו לעשות אע"ג דלא עביד כתבינן ליה מודעא פשיטא שמאחר שמהר"ם והר' אבי"ה חולקין והוי פלוגתא דררבוותא דאומר המוציא מחבירו עליו הראיה ומאן מרמי ליה לממונא מידא דמוחזק למימר כהאי פוסק ס"ל בהיות מחלוקתו בצדו ועוד נראה לע"ד דאפילו לדברי האי ור"ח פשיטא דלא חשיב אונס בגזום בעלמא אלא היכא דגזים ליה במידי דאי עביד ליה ברי הזיקה או בגופו כגון דגזים ליה למקטליה או למחויי או בממונא כי ההיא דכבישנא שטר משכנתא דפרדיסא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לה) היכא שביד המגזים לעשות בלי ספק אבל היכא שמגזמו לעשות דבר דאף כי יעשהו שמא לא יוזק חבירו בכך כגון כיוצא בנדון שאנו עומדים עליו שטוען שגזמו להביאו בערכאות של א"ה דלא חשיב אונס כלל שהרי לא כל המביאים חביריהם בערכות של א"ה נוצחים והרבה עשו כן ולא הצליחו והדבר נראה לעינים שלא מחמת אונס ערכאות נתן החמשה מאות פרחים דדבר ידוע שאם היה רוצה לפזר מאה או מאתים ליעד נגד השטר שלא היה כח ביד ראובן להוציא ממנו דבר מימיו וא"כ לא חשיב אונס כדמוכח בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מח) דאמר רבא הלכתא תליוה וזבין כו' עד ולא אמרו אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ולא אמרו אלא דלא ה"ל לאשתמוטי אבל אי ה"ל לאישתמוטי לא ש"מ דלא חשיב אונס היכא דה"ל לאשתמועי א"כ הכא דה"ל לאשתמוטי מיניה כדכתבתי לעיל פשיטא דלא הוה אונס דיותר יש לתלות שמה שהוסיף לה דהיינו כדי שהיתה עושה לו אשי"און ורמי"שיאון מכל החובות אשר היו בשמה שמזה לא היה יכול להכריח מתוך הצואה כלל אלא היה מחויב לפורעה בלי איחור רק שתתן פטור מכתובתה כמבואר מתוך הצואה והיא עשתה לו פטור כולל מכל דבר גם אשי"און ורמישי"און מכל החובות וגם נשבעה שלא להזיק לו כלל גם אחיה כמו כן ובההיא הנאה נתן מה שנתן מצורף הפצר הנכבדים רודפים שלום ואמת הפצירוהו על כך כמבואר בתוך מאמר הח"ר חיים חלפן יצ"ו אשר נתאמץ הרבה בהשלמתו. ובר מן דין ובר מן דין מי יוציא ממון מיד המוחזק בו בטענת אונס דלא מוכח כיון דלא מוסר מודעה ואע"ג שכתבו רבותינו בעל התוספות דמתנה היכא דידעינן באונסיה לא צריך לממסר מודעא ואפילו חשיב זה כידעינן באונסיה. וגם תדמה הנדון הזה למתנה מ"מ כתב רבינו יודא בר' ברזילי וז"ל והג' מן הד' פנים בזמן שמוסר מודעא לאחר שנתקיים המעשה לא הויא מודעיה מודעא הן במכר הן במתנה ואפילו דידעי סהדי באונסין והד' מן הפנים אם האונס ידוע וברור אצל העדים הן בתלייה הן בהכאה אבל הוא לא מוסר מודעא בכך ומכר או נתן נתקיים המעשה ואפילו שיעידו העדים בכך עכ"ל הרי לך בהדיא דאפילו במתנה אפילו היכא דידעינן העדים באונסין אפילו בתלייה או בהכאות תתקיים המעשה כ"ש וכ"ש הכא שאין האונס ידוע דהוי גזום דבריהם בעלמא שנתקיים המעשה וכן מוכיח בהדיא גם בס' אבן העזר וז"ל שמביא שם תשובת רבינו אשר וז"ל וששאלתה אשה שמחלה כתובתה ונדונייתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לגרשה או לישא אחרת מפני שאין יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אחרת כדי לקיים פריה ורביה והיא שחדתו בממונה מלישא אחרת ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא מעיקרא עכ"ל משמע בהדיא מתוך טעם שני שכתב ואין האונס ידוע וכו'. דאפילו במחילה דשוה לדין מתנה כמ"ש רבינו משה פרק י' דהלכות מכירה דלא חשיב אונס ידוע במה שהיה מגזם לגרשה כ"ש וכ"ש דבגזים דערכאות דגרע טפי מכל הני טעמי שכתבתי לעיל דלא חשיב אונס כיון שלא מוסר מודעא. ועוד נראה לע"ד דבר פשוט דמאחר דמטי ליה הנאה ממה שהוסיף לרחל גיסתו שמתוך כך עשתה לו אשי"און ורמי"שאון החובות אשר מזה לא היתה חייבת מתוך הצואה כלל. גם נשבעו היא ואחיה שלא להזיקו ולא לגרום שום היזק ואפילו כי מושבעים היה מהר סיני מ"מ מתוך השבועה מזרזו יותר גם עשו לו פטור כולל מכל תביעות וערעורים אשר היו לו עליו הן מצד הירושלמי הן מצד אחר דאפילו נאמר שבאונס הוסיף מה שהוסיף לה דלא נדון אותו כתלויה ויהיב דלא הוי מתנה אלא כתלויה וזבין דהוי זביניה זבין דנעשה הוא כקונה הני הנאת לעיל תמורות מה שהוסיף לה דאין הולכין בזה אחר צמצום ההנאה דמטי ליה מיניה הישנה שווה מה שנתן לו חבירו תמורתו אם לאו לפי הנראה לע"ד וכן יש להוכיח ממה שכתבו התוס' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מח) וז"ל קדיש בביאה מאי איכא למימר תימא לרשב"א קדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תלויה ויהיב דכנגד גופה שקנויה לו אינו נותן לה כלום ודוחק הוא לומר לפי שיש לה הנאת ביאה ועוד דאם כן הא דאמר אמימר תלוה וקדיש קדושי' לא קדושיה הוי אלא כקדיש בכסף או בביאה אבל בשטר לא עכ"ל התוס' משמע דבקדושי כסף הוי כתלוה וזבין גם בלא טעמא דחייב לה שאר כסות ועונה ואע"ג דאינו נותן לה כי אם פרוט' שכן דרך סתם קדושי כסף ואפ"ה חשיב בזביניה וכן יש לדקדק גם מתוך מה שהשיב רשב"א וז"ל השאלה והתשובה מי שנשבע לחבירו לפרוע לו מעות לזמן וכשהגיע הזמן הכריח האדון למלוה להאריך הזמן ללוה והמלוה מוסר מודעא שהוא מאריך באונס מי נפטר בכך או לא. תשובה כל שבאונס לאו כלום הוא דמ"ש מתלוה ויהיב דאף זה אין מקבל מידי בהארכות הזמן ולא עוד אלא אפילו נתנו לו קצת מעות דבמכר דכוותיה אמרינן אגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אם מסר מודעא המודעא מבטלת המכר עכ"ל מדקאמר ולא עוד אלא אפילו נתנו לו קצת מעות וכו' משמע דבקצת מעות ואפילו שאין המעות מגיעות להנאת ההארכה דאפ"ה הוי חשיב כתולה וזבין והיה נפטר אי לאו המודעא. ועוד יש לדקדק מדקאמר דבמכר דכוותיה אומר אגב אונסיה דזוזי כו' דאלת"ה הוי ליה למימר ולא עוד אלא אפילו נתנו לו קצת מעות דהוי כעין מכר אפ"ה אם מוסר מודעא כו' אלא מדקאמר הכי משמע דהכי פי' דבמכר דכוותיה כלו' שלא הי' נותן כל דמי המכר אלא מקצתו אפ"ה הוי זביני' משום דאגב אונסין דזוזי גמר ומקני וזה פשוט לכל מבין להנלע"ד:
1