שו"ת מהרי"ק צ״אTeshuvot Maharik 91
א׳אנכי הצעיר נשאלתי ע"ד ראובן (א) ששדך בתו לשמעון ופסק ליתן לבתו מאה וחמשים דוקטי בנדן החמשים פרע ביום החופה במלבושים ותכשיטין ומן המאה עשה שטר חוב העולה בערכאות שלהן לאבי שמעון והנה מת שמעון תוך שנת החופה ונשארה אלמנתו זקוקה ליבם ושהתה בבית אבי בעלה כמה ימים והיו האחים רוצים לחלוץ לה ולא הספיקה לחלוץ עד שמתה ולא נשבעה על כתובתה ויורשי הבעל תובעים המאה דוק"ט אשר נשתעבד בהן ראובן גם רוצים לעכב החמשים דוק"ט אשר פרע ראובן במלבושי הכלה ותכשיטי' כנזכר לעיל באמרם שדין נכסי צאן ברזל יש להם והרי שנינו שומרת יבם שמתה מה יעשה בכתובתה עד ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל וכו'. ופירש רבינו יעקב זכרונו לברכה מכח ראיות דנכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל גם טוענין יורשי הבעל שמאחר שלא נשבעה על כתובתה אין יורשיה יכולין לגבות כתובת' ונשארו נכסים בחזקת יורשי הבעל והנה יורשי האב תובעים הכתובה ורוצים שיחזירו להם שער המאה דוקטי בפרעון הכתובה וגם תובעים המותר מיורשי הבעל וגם הקדושין. לע"ד נראה דבר פשוט שאין כח ביד יורשי הבעל להוציא מיד יורשי האב המאה דוק"ט אשר נשתעבד בהן ראובן אבי הכלה מאחר שלא באו לעולם לידי גיבוי ולא זכה בהן שמעון החתן דתנו רבנן ומייתי לה בפרק נערה (כתובות דף מ"ז) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופירשה רבי יעקב ז"ל במתה מן הנשואין מכח ראיות ופסק כרבנן דרבי נתן וכן רבי חננאל ומתוך כך פסק הלכה למעשה בחתן שמתה אשתו ואבי הכלה מוחזק בנדוניא שלא זכה הבעל כלל כמו שכתבו התוס' וכן הסכימו רוב פוסקי הלכות סמ"ג ואבן העזר בסימן כ"ז וכן רבינו אשר ז"ל כולם הסכימו לדעת ר"ת וכן כתבו תוס' שטה וז"ל הלכה למעשה על נדוניית חתנים דאם מתה אשתו לאחר שנשאה קודם שיפרענו האב דאין יכול להוציא מחמיו והפסיד הכל כרבנן דברייתא וכן הלכה מדמוקי לה כרבי אליעזר בן עזריה וכו'. עכ"ל התוספות הרי לך בהדיא שפסקו הלכה למעשה כרבינו יעקב דלא זכה אפילו לאחר נישואין מאחר שלא גבה וכן פסק רבינו פרץ ז"ל כדבעינן למימר לקמן בע"ה. וכן ראיתי בספר המאור אשר יסד רבי זרחיה הלוי מלוני"ל ז"ל דהוה מתקיפי דארעא שפסק כרבינו יעקב ואין הספר עתה בידי שאוכל להעתיק הלשון גם ראיתי בתשובת מהר"ם שהוכיח הדיינים שהיו רוצים להוציא הנדונייא מיד האב לבעל שלא כדברי ר"ת וכתב הוא ז"ל דמאחר דהוה פלוגתא דרברבתא אוקי ממונא בחזקת מריה דהמע"ה וגם תשובה זו אינה בידי וכן כתב המרדכי במסקנא וז"ל אבל אם עדיין ביד האב לית דין ולית דיין דהיכא דקיימי זוזי תיקום עכ"ל גם מדברי הר"ר שמואל מבונבער"ק שאומר שאם יתפוס החתן דהמע"ה שאומר קים לי כרש"י וכולי. יש ללמוד דלכל הפחות אין מוציאין מן האב דגם כן יאמר הוא קים לי כר"ת ואין לומר דר"ת וכל הני רברבתא מיירי דוקא בפוסק לבתו אבל הכא שנשתעבד ראובן לאבי שמעון חתנו הרי שמעון זכה בנדן ויכול להוציא מיד ראובן חמיו אפי' לאחר מיתת אשתו שהרי כתבו התוספות פרק נערה וז"ל והא דאמרינן בפרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ופריך בירושלמי ולאו דברים הנקנין באמירה הן ומשני כשפוסק ע"מ לכנוס דמשמע הא אם כנס היו של אחיו הא לא קשיא לפר"ת דהתם הרי בתו קיימת והיבם רוצה לבימה עכ"ל. ואם איתא שיש לחלק בין פוסק לבתו לפוסק לחתנו מה הוצרכו תוספות לתרץ משום דבתו קיימת וכו'. הא אין מקום לקושיא כלל דהא הכא בפרק נערה מיירי בפוסק לבתו כאשר אנו רוצים להעמיד דברי ר"ת לפי סברא זו וכדמשמע הלשון מדכתב לזה פירות וכו'. וההיא דפרק הנושא דמשמע דאם כנס היו של אחיו היינו משום שפסק לחתנו כדמשמע בהדיא כדתנן הפוסק מעות לחתנו וכו'. אלא ודאי מכאן ראיה ברורה שאין לחלק בכך. ועוד דאם נאמר דבפוסק לחתנו זכה חתנו כל שכן דבפוסק לבתו זכתה בתו שהרי כתב רבינו האי גאון ז"ל גבי ההיא דפוסק מעות לחתנו יכול הוא שיאמר וכו'. דדוקא הפוסק לחתנו אבל בפוסק לבתו זכתה בתו דמכל מקום לבתו פסק כמו שכתב א"ה משמו ואף כי נחלק עליו הרא"ש ז"ל ופסק דלא שנא פוסק לחתנו לא שנא פוסק לבתו מכל מקום לא נחלק עליו בסברא הפוכה לומר שיותר יזכה החתן כשפוסק לו חמיו מאשר תזכה הבת כשפוסק לה אביה דאדרבה אית לן למימר דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו כדאיתא ריש פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמב) ומאחר שזכתה הבת באשר פסק לה אביה אם כן גם הבעל יש לו לזכות דמה שקנתה אשה קנתה בעלה כמו שתירץ רבינו תם עצמו ההיא שמסר האב לשלוחי הבעל אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אלא ודאי פשיטא דאפילו בפוסק לחתנו לא זכה החתן אלא אם כן גבאו ממש וכן משמע גם מתוך התשובה דרבינו פרץ וז"ל על הבעל התובע ירושת אשתו מצד נדונייתו וגם תובע נכסים שהכניס עם אשתו הפסק הוא שאין הבעל יורש את אשתו מן הנדונייא אם לא הוחזק בה מעולם ואף כי אמרה חמותו האלמנה שהיתה מחזקת בנדונייתה מכח הבעל אין הבעל יורש את אשתו מן הנדונייא כיון שלא החזיק בה הבעל בידו ממש מעולם עכ"ל רבינו פרץ ז"ל הרי לך בהדיא דבעינן שיחזיק ממש בידו קודם שיכול לגבות ואם כן לא סגי במה שנפסק הנדן לחתן עצמו כיון שלא החזיק ממש בידו ואף על גב שרש"י והרמב"ם ור"י הלבן מפרשים השמועה במתה מן הארוסין אבל מן הנשואין גובה הכל מכל מקום רבו הפוסקים כר"ת כדפרי' לעיל ולא יהא אלא פלוגתא דרברבתא פשיטא דהמע"ה. ועוד דמאחר שהפוסקים האחרוני' שהם רבים ור"א ובנו שהיו תלמידי תלמידיה' של רש"י והרמב"ם ור"י הלבן וידעי ובקיאי במילתייהו טפי מינן ולא חשו להם אלא הכריעו כר"ת אף אנו יתמי דיתמי אין לנו אלא כדברי רבינו תם שהרי לא מצינו שום פוסק אחרון שיפסוק דלא כדברי רבינו תם. ואני הדיוט וחסר אחר אחרון אני בא כדחזינן דקיימא לן בתלמודא דידן לגבי החי דא"י ואף על גב דבני א"י הוו חכימי טפי כדאמרינן אוירא דארץ ישראל מחכים וכדאמר נמי בהמדיר (דף עה) דחד מינייהו כתרי מינן והיינו משום דתלמודא דידן בתראה טפי ושורש דברי אלו הלא הם כתובים בספר רב אלפס שלהי פ"ב דעירובין ועל הנ' דוקט"י אשר זכה בהם הבעל בהיות הדברים נאחזים בסבך מחלוקת רבו בין הפוסקים וצריך שיקול הדעת גדול אמרתי להיות נושא ונותן את אשר עם לבבי עם הקצור אך לא כפוסק וחותך הדין כי לא כן אנכי בעיני. הנה דבר פשוט הוא דפלוגתא דרברבתא היא אם הלכה כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבוע' לבניו ואם לאו רב אלפס ור"ח ורמב"ם פסקו כרב ושמואל לדבריהם הסכימו סמ"ג סופר א"ה דבתראה הוו ופסקו שאם מתה האלמנה קודם שתשבע שאין יורשיה יורשים מכתובתה כלום. ואולם כי ראבי"ה פסק כר' אלעזר דאמר יורשין נשבעים ונוטלין וכתב שרוב הגאונים פסקו כרבי אלעזר ומכל מקום היה נלע"ד דאי משום הא לא אמרינן לדחות דברי הגאון רב אלפס שהרי כתב מהר"ם בתשובה ומייתי לה המרדכי בפרק אלמנה דכל היכא דאיכא פלוגתא ביני רברבתא דנהוג עלמא כרב אלפס במקום שלא נחלקו עליו התוספות וכאן לא נחלקו אלא אדרבה משמע מתוך לשונם דכרב ושמואל קים להו שהרי הקשה בפרק החולץ וז"ל וא"ת יורשי האשה היכי גבו כתובה הא קיימא לן כרב ושמואל דאמרי בפרק כל הנשבעין דאין אדם מוריש שבועה לבניו משמע דכרב ושמואל קי"ל כדברי רב אלפס ומכל מקום נלע"ד דמאחר שלא נשתעבד שמעון בעל האשה בנדוניית' כלל אלא אביו הוא דנשתעבד ועדיין הוא קיים שיורשי האשה יוכלו לגבות מאבי שמעון דלא שייר כאן דין דהבא ליפרע מנכסי יתומים שהרי לא שעבוד האשה אלא על האב שהוא חי ולא שייך כאן דרב ושמואל כלל. ואפילו את"ל דגם הבעל נתחייב בנדן ואף על גב דלא נשתעבד בתוך השטר ותרצה לדמותו למלוה לחבירו ע"י ערב דקי"ל דאין היורשים גובין אפילו מן הערב היכא דמת לוה בחיי מלוה מכל מקום נלע"ד דמאחר דבשעת מיתת האשה שהורישה נדונייתה ליורשיה פקע כח היבם בנכסי המת אם היו לו נכסים ונשאר האב המשועבד יורש שהרי הוא קודם לכל יוצאי יריכו ואין כאן שום גבויי כי אם מן האב עצמו שהיו משועבד לה דשפיר מצי יורשיה לגבות ממנו מאחר שלא יחזור האב על יורשי הבעל שהרי הוא בעצמו יורשו וכל כה"ג שייך לומר הבו לה דלא לוסיף עלה. ואין לומר דמכל מקום יוכל האב לומר בני אתפסה צררי מאחר שהחיוב מוטל עליו משום ערבות בנו והרי אין יורשי האשה יכולים לישבע ויפסידו דהא גרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח) ההוא דשכב ושבק ערבא סבר רב פפא למימר הא נמי הבו לה דלא לוסיף עלה הוא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע ערבא לאו בתר יתמא אזיל. ועתה יש לדקדק מאי אירי' משום דבתר יתמי אזיל תיפוק ליה דמצי מעין ערבא שהלוה התפיסו צררי ואין היורשים יכולים לישבע על כך ויפסידו אלא ודאי דאם לא היה הערב חוזר על היתומים היו יורשים נשבעין ונוטלין דהוה אמרינן הבו לה דלא לוסיף עלה וכו'. הכי נמי כיון שאין האב חוזר על היתומי' שהרי הוא עצמו היורש איכא למימר הבו לה וכו'. ועוד מאחר שלא נשתעבד האב בשטר הכתובה עצמה שהוא מאתים דתקנו לה חכמים אלא נשתעבד בשטר לבדו מן הנדונייה לא שייך תו דין דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דהא לא שייך טעמא דאית לה התנאי בית דין שהרי אין נכסי צאן ברזל תנאי בית דין דדוקא כשצרפתן עם הכתובה שהיא תנאי בית דין כמו שכתב רש"י פרק נערה על ענין אחר ואם כן איכא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו כדמשמע בתוך התוס' פ"ק דב"ב (דף ה) וכן פרק הניזקין ומכל מקום יש לדון ולומר דמאחר שהיתה שומרת יבם אין יורשיה יורשים נדונייתה כלל שהרי שנינו בפרק החולץ (יבמות דף לח) שומרת יבם שמתה מה יעשו בכתובתה וכו'. עד וב"ה אומרים נכסים בחזקתה כתובתה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב ופירוש רבינו יעקב דנדונייה שהיא נכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ולדבריו הסכים רבי' משה מקוצי בסמ"ג וכן רבינו אשר וכן כתב הראב"ד וז"ל ונ"ל דנכסי צ"ב בכלל כתובתה הם והם בחזקת יורשי הבעל אפילו לב"ש שטעם אחד הוא להה ולכתובתה וכו'. עד וראיה לדברי מדאיבעיא לן בבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנח) גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דא"ר בהא נכסים בחזקתן ואמרינן עלה בגמרא נכסים בחזקת מי ומסקינן תני בר קפרא יחלוקו והכא לא איבעיא לן ולא מידי וכו'. עד לא גרסי' וכתובה בחזקת יורשי הבעל אלא כתובה בחזקת יורשי הבעל בלא וי"ו ונכסי צ"ב בכלל כתובה לדברי הנ"ל עכ"ל. הרי לך בהדיא שהראב"ד מפרש המשנה כדברי רבינו יעקב אע"ג שמפרש רש"י בפרק האשה שנפלו (דף קנ"ח) דכי היכי דפליגי אמוראי בב"ב פ' מי שמת (דף פ) גבי נפל עליו הבית וכו'. הכי נמי פליגי גבי מתניתין דשומרת יבם דפרק החולץ (יבמות דף לח) ולפי דבריו יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל כדמסיק שם משום ברייתא דבר קפרא וכדפסק שם רב אלפס וכן פסק הרמב"ם פרק כ"ב דהלכות אישות דמ"מ משום הא אין כח בדיינים להוציא הממון מחזקת יורשי הבעל מאחר שהם מוחזקים בו ועוד שהרי דבינו משה מקוצי ורבינו אשר דבתראי נינהו פסקו כרבינו תם. ועוד שהרי כתב המרדכי דאע"ג דקיימא לן כרב ושמואל ה"מ להוציא ממון אבל היכא שהיורשים מוחזקים בממון לא יוציא שכנגד' הממון מידם אך יש פתחון פה לחלוק ולומר דמה שפר"ת וחבירו דנכסים בחזקתם דקתני התם דהיינו נכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל דהיינו בימיהם שהיו מיבמים ומשום הכי לא מפקינן ממון מחזקתו מספק דשמא מיבם דאפילו למשנה אחרונה דאית לה מצות חליצה קודמת מ"מ לא כפינן לחלוץ כדפירש ר"ת עצמו כמו שכתבו התוס' משמו וכן בסמ"ג ואפילו לפרש"י שפי' שכופין לחלוץ באמתלא כל דהו מ"מ אי תרווייהו בעי ליבומי לא כפינן לחלוץ אפי' למשנה אחרונה כדמשמע בהדיא מתוך פירושו בפרק החולץ (יבמות דף לח) אבל לפי מה שנהגו עכשיו לחלוץ כמו שכתב המרדכי פרק החולץ וז"ל וכ"ש בנדון הזה שיש לו אשה אחרת כמו שפסק ריצב"א דהואיל והפקיר עצמו לעבור על תקנת הגאון ר"ג האי אינו מתכוון לשם מצוה וכן כתב ר"י מקורבי"ל בסמ"ק וז"ל ואם יש לו אשה אחרת מנדין אותו עד שיחלוץ ופשיטא דכיון שמנדין אותו אין לך כפייה גדולה מזו כדמוכח פרק שבועות הדיינים (שבועות דף מ) גבי הא דבעי למימר דבדרבנן משמתי' ליה וכו' דפריך האי לנקטי לכובסי דלשבקי' לגלימיה הוא ומאחר שבדורות הללו כופין לחלוץ כדברי הפוסקים האחרונים כאשר כתבתי לעיל י"ל דכל הנכסים בחזקת יורשי האשה שהרי כל עצמו של ר"ת שפסק שנכסי צ"ב בחזקת יורשי הבעל היינו משום שהיבם היה מיבמה כמו שכתב הסמ"ג בשמו הואיל וכשמת בעלה לא היתה עומדת ומגבה את כתובתה עד שתחלוץ ושמא היבם היה מיבמה הרי הן בחזקת יורשי הבעל וכן מתוך מה שהשיב הר"ר יוסף בכמ"ר אברהם וז"ל התשובה נשאלתי (ב) על איש אחד שמת בלא בנים והניח פקדון ביד אחד ועתה היבם שואל הפקדון יען כי קם תחת אחיו לנחלה ואבי הבן שואל הפקדון יען כי הוא קודם לכל יוצאי יריכו משום דבזמן הזה תקנו לחלוץ ולא ליבם משום שאינם מתכוונים לשם מצוה ויבם החולץ אינו קם תחת אחיו לנחלה נ"ל דשני כוונות יש במשנה פרק החולץ וכו'. עד הילכך כל זמן שהיא שומרת יבם אם יש נכסים מופקדים ביד אחרים כך דעתי נוטה שאין להוציא מחזקת היבם לגמרי וכו'. עד ואם תשיבני דבר פשוט הוא שיחלוץ ולא מיבם דהא בזמן הזה דאין מתכוונים לשם מצוה הילכתא כאבא שאול דמצות חליצה קודמת למצות יבום כמו שפסקו ר"ת ור"ח ולפי זה יתנו הנכסים לאב כיון שסופו לחלוץ הא ליתא שהרי פסקו ר"ת ור"י דאין כופין לחלוץ ובזה חולק ר"ת על רש"י וכו'. עד ועוד אני אומר לפי דברי ר"ת ור"י דאפי' היבם נשוי אשה אחרת אין כופין אותו לחלוץ דלא דמי להא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו וכו'. עד אלמא כיון דאין כופין לחלוץ אפי' היה נשוי אשה אחרת נראה בעיני דאין מוציאין הנכסים מן היבם דהא אכתי אגיד בה וכו'. עד דהא לא מקרי נשוי ב' נשים וזה אינו בכלל חרם ר"ג וכו' עכ"ל. משמע כל לשון התשובה שאם היינו כופין לחלוץ לא היו הנכסים בחזקת יבם כלל ואם כן הוא (ג) שמנהג הלועזים לכוף שיחלוץ כדברי המרדכי דפרק החולץ או לכל הפחות כשיש לו אשה אחרת כדברי ריצב"א כדכתבתי לעיל וכן ר"י מקור"ביל בסמ"ק הרי הנכסים בחזקת יורשי האשה דכמו שהיינו מוציאים הנכסים מחזקת היבם מעכשיו כיון דסופו לחלוץ ה"ה בנדון דידן לדברי האומרים כופין לחלוץ. ועוד בר מן דין ובר מן דין לפי מה שהוגד לי שהיה היבם רוצה לחלוץ וכבר נתעסק בעשיית מנעל החליצה ומתוך כך מתה קודם שהספיק לחלוץ אם כן שוב אין היבם יורשה לדברי רבינו שמואל שפסק בפרק מי שמת גבי ההוא מעשה דתותרנית דאם מתה האשה מתוך הקטטה שדעתו לגרשה שאין הבעל יורשה וכל שכן כשמתה מתוך החליצה שהרי החליצה עצמה במקום גט באשה וכשם שהגט מפקיע כח הבעל מנכסי אשתו כך החליצה ליבם בנכסי יבמתו. אמנם אי לאו טעמא אחריני דלעיל משום כך לא היינו מוציאין הנכסים מחזקת יורשי הבעל שהרי בעסק זה נחלקו עליו רבותינו בעלי התוס'. וזה הוא קשה בדיני ממונות להוציא ממון מחזקתו על כן אמרתי שמדבר החמשים דוקט"י איני כדי שיסמכו עלי ואף כי דעתי הצעירה מכרעת שגם בהם זכו יורשי האשה מכל הני טעמי כדפירש' לעיל. גם יש עוד להאריך ואין ספק בידי. אמנם מהמאה דוקט"י אשר עדיין לא זכה בהם הבעל מעולם לית דין ולית דיין דהיכי דקיימי זוזי ליקום ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שזלה"ה:
1