שו"ת מהרי"ק צ״בTeshuvot Maharik 92
א׳יזכה לעולם שכולו ארוך. האלוף ה"ה מהר"ר ברוך יצ"ו הנה קבלתי את כתב מ"ר ע"ד השמיעה אשר חפצת לדעת הנלענ"ד הקצרה ואמנם ידעתי שאין בי דעת לשאול מכל מקום כדי למלאות רצון כבודך אמרתי לחוות דעתי הקצרה ואך בדרך קצרה באפס פנאי והנה אמת שזה יותר מעשר שנים שנשאלתי על זה מארץ אשכנז ולפי דעתי שמהר"ר אהרן לוריי"א ז"ל היה השואל על שטר אחד שנשבע הלוה בכח חרם ושבועה לפרוע למלוה. והשבתי דאף על גב שכתב רבינו אשר דמעולם לא זכה איש בפניו בטענת פרוזבול מכל מקום כמה פוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא חלקו בין זמן זה לזמן התלמוד ואפילו האחרונים כגון רבינו יחיאל מפרי"ש והביאו המרדכי פרק השולח וכן ר"י מקורבי"ל בסמ"ק שלו. ואם כי כתב המרדכי שם בשם הרבה פוסקים גם כן דבזמן הזה אינו נאמן בלא שבועה מכל מקום קשה הוא להכניס ראשו במחלוקת הפוסקים במקום שבועה וחרם. ועוד שהרי השיב הר"ר יוסף חיים ז"ל וז"ל נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ופסקו התוספות נאמן בלא שבועה וכן פסקו הפוסקים וכן עמא דבר דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד אפילו בזמן הזה עכ"ל הרי לך גברא רבא מסהיד דכן פסקו הפוסקים וכן עמא דבר אפילו בזמן הזה דנאמן. ועוד כי עכשיו אין אנו מורגלים לטעון טענת שמיטה כלל. ואדרבה אנו רגילים לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית ואם כי דברי תימה הוא מכל מקום מצינו שמנהג זה היה נוהג מימות רבינו אשר כדמשמע מתוך תשובתו אשר מביאה בטור ח"ה וז"ל ששאלת שנהגו בארץ הזאת לגבות שטרות שעברה עליהם שבועת הוי יודע שתמהתי על זה מיום בואי לארץ הזאת וצווחתי ככרוכי' ולית דמשגח בי ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת ואי אפשר לשנות מנהגם ואמרתי מנהג הזה שהוא לעבור על דברי תור' אין לילך אחריו וכו' עד ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם עכ"ל הרי לך דאף על גב דרבינו אשר מסברת עצמו ס"ל כנ"ל שאין לגבות שטר שעברה עליו שביעית מכל מקום לא היה מוחה הגובים במקום שנהגו לגבות. ואמנם לא ידעתי מנהג אשכנז היום הזה אם נהגו לגבות כאשר הוא המנהג לארץ הלזו ואם לאו. ואם כי מתוך דברי רבינו אשר שכתב שמעולם לא זכה אדם בפניו בטענת פרוזבול בארץ אשכנז משמע שבימיו היו טוענים טענת שמיטה ואפילו ע"י טענת פרזובול לא היו זוכין בפניו מכל מקום אפשר דמאז נשתנה המנהג שהרי גם בצרפת כתב שהיו טוענים טענת שמיטה מלפניו בימי הפוסקים ועכשיו אין רגילין לטעון טענה זו כלל אלא גובין חובן בלי פיקפוק והנה הדבר נקל לברר ע"י זקננו שבאשכנז יצ"ו האם נהגו לגבות חובות שעברה עליהם שמיטה גם בלא טענת פרוזבול אם לא. והנה הדבר פשוט הוא לפי הנלע"ד דמן הסתם יש להחזיק כל המקומות דנוהגים בהם טענת שביעית ולהעמידם על דין תורה ולא להחזיקם בסתם בנוהגים מנהג שאין דין תורה אלא אם כן יתברר שהוא מן המקומות שנהגו לגבות שטרות שעברה עליהם שביעית עד כאן דברי שהשבתי אז. ועדיין אני עומד במקומי דהיכא שנשבע הלוה לפרוע דאין להכניס ראשו בספק שבועה וראוי הוא לחייב הלוה לפי הנלע"ד היכא דהמלוה טוען פרוזבול היה לי ואבד מאחר שהרבה פוסקים אומרים שנאמן גם בלא שבועה וכן פסקו התוס' שהם עיקר הוראה וכן ר"י מקורבי"ל שהיה אחרון רבינו אשר בפסקיו הביא דברי ר"ת שנאמן בלא שבועה ולא חלק עליו כו' ואע"פ שכתב בתשובה שלא זכה איש בפניו בטענת פרוזבול באשכנז שהיה כל כך מרבה בחקירות שהיה נתפס בדבריו כמו שכתב בטור ח"מ מכל מקום משמע דהא אם לא היה יכול לתפסו בדבריו שהיה מאמינו לומר פרוזבול היה לי ואבד. ואף על פי שכתב המרדכי ורי"ף דלא מהימן בזמן הזה מדלא הביא ההיא דנחמן אדם לומר וכו'. מכל מקום הרבה מן הפוסקים היותר אחרונים לא סבירא ליה כוותיה וגם כתב שכתב ר"ת פרוזבול וגם כתבו בשמו דנאמן אדם בלא שבועה. והנה כלל מהר"ם והביאו המרדכי בפרק נערה דנהגו העם כרב אלפס היכא שלא נחלקו עליו התוספות משמע דאם נחלקו עליו התוספות דאין מנהג לעשות כדברי רב אלפס וכאן נחלקו עליו התוספות. ונפלאתי על אשר ראיתי כתוב במרדכי שלפני וז"ל ש"מ דאפילו בשבועה לא מהימן דנ"ל דלא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא ודנהרדעא וכו'. עד וכן מצאתי שוב בתוספות עכ"ל ואדרבה התוספות כתבו שר"ת כתב פרוזבול וכו'. ולא הביאו שום חולק ושמא שכן ראה בתוספות שאנ"ץ וקודם חזרה שהרי ר"ת מתחלה היה אומר דאין לכתוב פרוזבול בזמן הזה וכן כתב בספר הישר ושוב חזר בו וכן כתב רבינו אשר בחדושיו שחדש שחזר בו ר"ת. ועוד שהרי בכל שטרותינו אנו כותבים אחריות נכסים ומוכח פרק השולח (גיטין דף לז) דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט לב"ש דאומר' שטר העומד לגבות כגבוי דמי דגרסינן שם קריביה דרב אסי ה"ל שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים אתא לקמיה דרב אסי אמר ליה אינו משמיט כו'. עד אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה משמיע אתא רבי אסי לקמיה דר' יוחנן ואמר ליה והא מר הוא דאמר אינו משמט אמר ליה וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה אמר ליה והא תניא כוותיה דמר. אמר ליה דילמא ב"ש היא דאמר' שטר העומד לגבות כגבוי דמי משמע בהדיא דאי סבירא לן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי דאין שטר שיש בו אחריות נכסים משמט. והנה כתב המרדכי פרק הבא על יבמתו וז"ל איבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתיבעי הנך קמאי וכו'. עד ונ"ל דאלו הדברים עשאום חכמים בבירור הדעת ולא מטעם ספק וכו' עד ותו דקיימא לן שטר העומד לגבות כגבוי דמי כ"ש גבי ספק דתנן מתו בעליהן עד שלא שתו והא דפרכינן לעיל שמא לא זכו ליבנות הימנה דילמא איהי לא זכייא לאו משום ספק פריך היכי תגבה כתובתה מספק דודאי גביא כב"ש עכ"ל הרי לך בהדיא שכתב דקיימא לן שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואם כן אין שטר שיש בו אחריות נכסים משמט כדמוכח סוגיא בפרק השולח כדכתבתי לעיל. ואפשר שעל זה סמכו בני ספרד וכן בצרפת לפי מה שראיתי מעולם כדכתבתי לעיל שלא לטעון טענת שמיטה. וכלל העולה על דעתי בקצרה שהלכה זו רופפת הרבה וראוי להלך בו אחר המנהג והנה קים לך במנהג אשכנז טפי מינאי ואם אין מנהג קביע אם יש בשטר שבועה או חרם על הלוה לפרוע ראוי לחייב הלוה ולא שיכנס בספק חרם ושבועה אי טוען מלוה פרוזבול היה לי ואבד ואי לא טעין או שאין לו לא חרם ולא שבועה בשטר אפילו טעין אם אין מנהג קבוע לשם אמינא כיון שאין אנו רגילין עכשיו בפרוזבול נלע"ד שאין בידינו לכוף הלוה לפרוע והמע"ה. אמנם אי הוה תופס מלוה ואומר קים לי ככל הני רברבתא דאמרי המלוה נאמן בלא שבועה נלע"ד שלא הי' כח בידינו להוציא מיד המלוה כמו שכתב המרדכי בפרק נערה גבי נדוניית חתנים בשם הר"ר שמואל מבונבער"ק דאי תופס חתן ואמר קים לי כרש"י דלא הוה מפקינן מיניה. ואף על גב דלר"ת לא זכה כדאיתא התם והכי נמי לא שנא. ושלום מאתי הצעיר יוסף קולון בן מהר"ר שלמה זלה"ה:
1