שו"ת מהרי"ט, חלק א ז׳Teshuvot Maharit, I 7
א׳שאלה מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי וצא לארמיני מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאל ויש לו קצת יין שהתחי' להקרים והיה עשוי אצלו קודם שנשבע. (תפיסה על תשובת הרשב"ץ) השיב הר"ר שלמה בר צמח ז"ל שאסור למכרו דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת שהעלילו עליו וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי מותר באניצי פשתן טען והזיע וכו' ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר ותנן נמי היו מסרבין בו ליקח בת אחותו וכו' הכא נמי כיון שכוונתו היתה למכור אין אנו מביטין לדברים היוצאים מפיו זה תורף דבריו. ודבריו תמוהים כי מה הוכחה יש מהא דקונם צמר וכו' והיו מסרבין בו וכו' דודאי בעינן שיכוון בלבו מה שמוציא בשפתיו והכא נמי בעינן שיוציא בשפתיו מה שהוא מכוין בלבו דלבטא בשפתים אמר רחמנא ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכל שחסר א' מהם או פיו או לבו לאו כלום הוא וזה שנשבע שלא יעשה גם כי בלבו היה גם על העשוי כבר אין בדבר כלום שהרי לא הוציא בשפתיו ודמיא לנתכוון להוציא פת חטין והוציא פת שעורין ואדרבה משם ראיה מההיא דהיו מסרבין בו וכו' דתני סיפא קונם ביתך שאיני נכנס טפת צונן שאוכל לך נכנס לביתו ואוכל עמו טפת צונן וכתב הרא"ש שהוא מותר גם באכילה ושתיה שהרי לא הוציא אכילה בשפתיו ולדברי הרא"ש ז"ל לא מבעיא זה שהיה עשוי כבר אלא אפי' עשה אח"כ לעצמו יכול למכו' ממנו שהרי לא הוציא בשפתיו מכירה מיהו לעשות מתחיל' מרובה כדי למכור אסור דשפיר משמע שלא לעשות כלום שלא לעשות מרובה כדי למכור אלא הצריך לו לבד יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
1