שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט ק״טTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 109
א׳שאלה ראובן ושמעון שותפים היו חייבים ללוי תושב אנגורה סך מעות והגיע זמנו להפרע ולא נמצאו מעות בידם ואמר ללוי הנה בידנו ב' לוחות ג"א מילוטים שלחם על ידך לאלקונה והמתן לנו עד שימכרו באלקונא באיזה זמן שימכרו כאשר אתה עושה ומצוה בשלך וילבישו דמיהם בסחורות הנמכרות בקוסט' ובבא הסחורות לקוסט' ימכרו כמו שאתה מוכר שלך ותגבה מעותיך וכל ההוצאות מהליכת' ומחזרת' עלינו בשביל המתנת הזמן הנז' ובעד כל אחריות זולתי אם יפסדו מחמת רקבון אז יהיה ההפסד על השותפין וכל שאר האחריו' יהיה על לוי ונתפשרו עמו שיתנו לו בריוח כ"ה לק' וכתבו שטר על כך וכתוב בו שישלחם לוי לאנקונה בין בדרך ים בין בדרך יבשה ונמסרו הלוחות ביד שליח לוי העומד בקוסט' ושלחם דרך יבשה האחד לאנקונה והא' לויניצייאה ונמכרו ולא עלה הסך שחייבי' לו מקרן וריוח מרוב הוצאות שהוציאו עליהם בלכתם דרך יבשה והשותפים טוענים שלוי פשע בב' דברים א' ששלח' דרך יבשה שההוצאו' הם רבות וגם שאין להם אחריות כ"כ ולמה נתנו לו כ"ה למאה בשביל האחריות. ועוד טועני' שכונתם היתה דרך ים בלבד שבשביל זה קבלו עליהם אחריות רקבון שאין דרכו להמצא כי אם כשהולכות דרך ים ואינו נמצא דרך יבשה כנודע בין הסוחרי' ומה שכתוב בשטר דרך יבשה היתה כונת' על חזרת הנכסי' שיותר טוב והוצא' מעוטה יש בהבאת' דרך יבשה מהבאתם דרך ים כשהנכסים הם מעטי' הכמות ורבי האיכות ועוד בזמן החורף שאין דרך לפרוש בים יבואו דרך יבשה ואם נתנו הבחירה בידך היה שתעשה לטובתינו כאלו אתה בשלך ולא שתבחר להנאתך ולא תשגיח לפסידתנו. פשיעה שנית ששלח האחד לויניצייאה ולא היה כך התנאי ביניהם וידוע לכל סוחרי' גאמילוטים שיותר טוב נמכרים באנקונה מבויניצייא מפני שלויניציאה הולכים רבים ולאנקונה אין הולכים כל כך גם ידוע לכל שסחורת הגאמילוטים אין לה ערך קצוב מכל מקום שפעמים מרויחין כ' לק' ופעמים נ' לק' הכל לפי המזל והשעה שברוב פעמי' סוחר אחד אינו מעריך כל פייסה בארבעה זהובים ואחר מעריכה בו' או בז' הכל לפי מצוא חן בעיני הסוחרים אשר על כן אם היתה הולכת לאנקונה היתה נמכרת בכפלים ממה שנמכרה בויניצאה ולוי טוען שישבע שהוא לא הזהיר לפאטו' שלו שישלחה לויניציאה והיתה בשגגה היוצאת וגם טוען לוי שאף על פי שהלכה לויניצייאה נמכרת הטיב יותר מאלו נמכרה באנקונה שכן כתב לו הפאטור של ויניציאה שנמכרה הרבה יותר מערכה ואדם לא זכר ערך הגאמילוטים שהלכו לויניצייא מה היה ערכם מכל מקו' וגם טוען לטענת הדרך שעשה ככתוב בשטר שהדרך שיבחר בו ישלחם ובדרך יבשה בחר והשותפין לא ידעו דבר עד היום והשותפים אומרים שאעפ"י שכתוב כך אחר כך אמרו ללוי על פה שלא ישלחם כי אם דרך ים ולוי כופר ואומר שאינו זוכר ובא להוציא מהשותפי' בטענותיו אלו יורנו רבותינו היושבים על כסא ההוראה הדין עם מי הכל באורך ושכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים.
1
ב׳תשובה מה שטוענים ראובן ושמעון שלוי פשע ששלחם דרך יבש' שההוצאו' מרובות והאחריות מועט אין טענתם טענה שהרי כתוב בשטר שישלחם בין בדרך ים בין בדרך יבשה מעתה הרשות ביד לוי המשלח לשלחם בכל דרך שיכשר בעיניו ולאו כל כמיניהו לומר שלא תהיה הברירה אלא לתועלתם שכיון שמסרו הבחירה ביד לוי מסתמ' בידו לברור מה שהוא הנאתו יותר כאותה ששנינו במעיל' פ' השליח א"ל הבא לי מן החלון או מדלוסקמ' הלך והביא לו מא' מהם אעפ"י שאמר ב"ה לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה ב"ה מעל ולא מצי ב"ה למימר בלבי היה שתברור מנה יפה וכמי שא"ל כלך אצל יפו' דמי אלא הואיל ולא פיר' נתן רשותו ביד השליח ובפ' אלמנה נזונית משוינן מילי דמעילה למילי דפשיעה דכל שאין מעילה בשליח לא מיקרי מעביר על דבריו.
2
ג׳ומה שטוענין שחזרו ואמרו שלא שלחם דרך ים אם לאחר קנין אמרו לו כן אין שומעין להם שכבר זכה לוי באות' הנא' בדרך שיברר לעצמו שלא יהא בה כל כך אחריות ולאו כל כמינייהו לומר שלחם דרך ים שהאחריות מרובה אבל אם קודם הקנין עבדו הדברים בעל פה ועל זה נעש' הקנין הואיל והם טוענים בעל פה לאורועי שטרא אומרים להם שיפרעו ואחר כך ישבע להם היסת על טענתם שטענה זו דומה לטענת רבית או אמנה שהכריע הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכו' מלוה כדברי רבותיו שלא אמרו ישבע ויטול אלא בטענת פרעון שהרי הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל כל טענת שבא לבטל כל מה שכתוב בשטר יפרע ואחר כך יהיה הדין ביניהם.
3
ד׳אבל מה שטוענים שפשע במה שלא שלח שתיהן לאנקונה שהאחת נמכרת בויניציאה אף על פי שאין זו פשיעה לחייבו שישלם כשער הגבוה שבאנקונה שאם משום פשיעה שאתה בא לחייבו שלא היתה נפסדת מחמת הקבוץ הוה ליה גזלן ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה ולא יתחייב אלא מה שהיה שוה במקומה כדאמרינן התם בהגוזל קמא האי מאן דגזל חביתא דחמרה מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי תבריה או שתייה משלם ארבעה אתבר ממילא משלם זוזא כשעת הגזלה.
4
ה׳מכל מקום מה שקבלו עליהם שותפי' אלו מכירת הסחור' וקצבו עליהם לתת עשרים וחמשה למאה לא היה אלא על דעת שתלך לאנקונה שסמכו דעתם ששם תמכר יפה ויהיה בה ריוח יותר מהעשרים וחמשה למאה שיותיר לעצמם אבל על דעת שישלחם לעיר ויניצי"אה לא נתחייבו שכבר ידוע שלא נתחייבו אלא מפני השכר שהם היו סבורים שישתכרו בה לפיכך רואים כמה נמכרה לוח זה בעיר ויניציאה פחות ממה שנמכרה חברתה כמותה בעיר אנקונה ומנכין לו כאותו שיעור ותו לא. אך מה שטוענין השותפין שסחורת הגאמילוטיש אין לה ערך קצוב ופעמים ירויחו חמשים למאה אלו דברים שאין להם שיעור אין לנו אלא מקומו ושעתו של מכר ולא דמי כלל להא דאמרינן בפרק המקבל אילו זרעתה חטים הוה מקיים ותגזר אומר ויקם לך וכן הא דאמר אילו זרעתה הוה מקיים כי לא יבושו בעת רעם דהתם זה עומד בקצבת חבירו שקצב לו והלה בא לפטור עצמו בטענת דאישתדוף רובא דבאגי הילכך בטענה כל דהו מדחי ליה לעמוד בחכורו הקצוב הואיל ושנה אבל כאן אדרבא חיוב השותפים ברורה היא בעשרים וחמשה למאה ואינן יכולין להפטר אלא בטענה ברורה שאין ספק טענתם מוציא מיד ודאי חיובן.
5
ו׳ובענין אלו הקאמביוש הנהוגים אני איני דורך בדרך שדרך בענינם הרב המובהק מוהר"י יוסף ן' לב ז"ל בחלק ראשון שלפי דרכו קרוב הדבר בעיני להיות רבית קצוצה אבל בהתרם רוח אחרת עמי ולפי שלא נשאלתי על הדבר לא אאריך גם כי אין הפנאי מסכים.
6