שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט י״אTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 11

א׳שאלה ראובן מת והשאיר אחריו שני בני' ואלמנתו אם הבני' ואחר זמן הרבה מתה האלמנה ולא נשבעה שבועת האלמנה ואחר מות האלמנה הוציא שמעון שטר חוב על ראובן ורוצה לגבות מהקרקע שנשאר מראובן דכיון שלא נשבעה האלמנה אין ליורשיו כלום בשביל כתובת' החכ' השלם היוש' על המשפט במקום ההו' סברתו היתה שהדין עם שמעון ומענותנותו דמר לא גמר לפניו להגבותו בפועל לשמעון כי היו חולקים בדבר ובין זה ובין זה ישבו ג' אנשים מחשובי העיר חד מינייהו איש חכם נודע בשערים המצויינים בהלכה והשביעו את בני ראובן שבועת היורשים כמשפט והגבו להם הקרקע הנזכ' לחשבון כתובת אמם אחר שהכריזוהו וגם שמו ארבעה חמשה נכבדי ארצו בקיאי' בשומא והעריכו הקרקע ועוד הוסיפו הב"ד הנז' ג' אלפי' לבני' יותר על שומת האנשים הנז' וכתבו ע"ג הכתובה מה שהגב' ליורשיה מן הקרקע הנזכ' גם כתבו מעשה ב"ד והשבועה והגביה הנז' וחתמו ונתנו ביד היורשים עתה שואלים ודורשי' אם מה שעשו הב"ד הנז' הוא קיי' או לאו ואם יכול ב"ד אחר לחזור להוציא הקרק' מיד יורשי האלמנה ולהגבות לשמעון הבעל חוב או לאו על הכל יבא דברו הטוב ויגיד לנו על כל דבר ודבר סברת הרמב"ם ז"ל כי על פיו אנו דנים כפי הסכמותינו בארץ הלזו מקום המשפט הזה והיה שכרו מאת ה' מן השמים.

ב׳תשובה אני לעצמי זו משנה שאינה צריכה הן אני הוא החולק הראשון בדבר הזה שאומר אני דכיון דיורשי האב הן הן יורשי האלמנ' א"כ הרי הם מוחזקים גמורים בנכסי אביה' כשמתה אמה ותפסו לעצמם הקרקע זה לכתובת אמם וכתבו הפוסקים ז"ל שכשמ' לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אם קדמו יורשי המלוה ותפסו מנכסי הלוה אין מוציאין מיד' ועו' זכיתי ליורשי האלמנה כיון שהיא אמם מטעמים אחרים הנם כתובים בפסקי' שכתבתי על ענין זה באריכות גדול. אך עתה יהיו דברי אלה להודיע שואלי דבר כי אחר כל המעשים האלה האמורים בשאלה בטלה מחלוקת הראשונה והחכם השלם נר' גם הוא יורה כמוני היום דהא קי"ל דיינא דעבד כר' אלעזר עבד. והכי איתא בגמ' ס"פ כל הנשבעי' גבי פלוגתא דרב ושמואל דאמ' תרוייהו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין יורשי מלוה גובי' כלו' דאין אדם מוריש שבוע' לבניו ור' אלעזר אמ' נשבעים שבועת היורשי' ונוטלי' ומסיק השת' דלא אתמ' הלכ' לא כמר ולא כמר דיינא דעבד כרב ושמואל עבד כר"א עבד אמ' רב פפא האי שטרא דיתמי לא מגבא גבי' ביה ולא מקרע קרעינן ליה וכו' והרי"ף ז"ל בהלכות שם פיר' שיש לנו לדון לכתחלה כרב ושמואל ואם עבר הדיין והשביע ליורשי מלוה והגבה להם החוב מה שעשה עשוי ולא מהדרינן עובדא מיניה כן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ז ממלוה ולוה. והרא"ש ז"ל שם פ' כל הנשבעים דיש סברות אחרות ודחויות הן וכ"ש בנ"ד שיש הסכמה לדון עפ"י הרמב"ם.

ג׳ואכתי צריכי' אנו למודעי יגיד לנו את דרכנו שהרי לפנינו שני דרכים בענין זה הדרך הראשון שמה שאמרו דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד היינו דוקא בתחלת הדין קודם שיבא הדין לפני שום דיין אבל אם בא הדין לפני דיין אחד וד כרב ושמואל אין דיין אחר יכול לסתור דינו לדון כר' אלעזר ומאי דאמרינן בשטרא דדייני דלא קרעיני' ליה שמא ימצא דיינא דעבד כר' אלעזר כבר תרגמא הרא"ש ז"ל שם דלאו כשבאו לפני דיי' לדו' קמיירי דאם בא לידי דיין אפי' ביתומים קרעי' ליה אלא לאפוטרופוסי' קא' או לב"ד שלא יקחו ויקרעוהו. או נלך לדרך שני שאפי' אחר שדנו כרב ושמואל אם יבא דיין אחר וידין כר"א מה שעשה עשוי כל שלא נקרע השטר.

ד׳ודבר זה מתורתו של הרמ"ה ז"ל למדנו שכתב הטור בסי' ק"ח וז"ל וכתב הרמ"ה אפי' אם אתא שטר מעקרא לידא דבי דינא ועבוד כרב ושמואל דלא אגבו ביה והדר אתא לידי דדיינ' אחרינ' והגבו ביה מה דעב' עבד עכ"ל. וכתב בב"י שם וז"ל משמע דפליג אהרא"ש שכתב שאם בא לידי דיין שיש לקרעו וא"כ היאך אפשר למיתי ליד דיינא אחרינ' ומיהו אפש' וכו' כדאתרמי דלא קרעיה א"נ דאת' לידא דב"ד שהראוהו לו ולא בא לפניו לדין עכ"ל וכפי התיר' הא' נתבאר היטב מדברי הרמ"ה דאפי' דן את הדין הדיין הא' כרב ושמואל אם עב' הדיין הב' כר"א אין מוצי' מיד' כיון דאתרמי דלא קרעי' לשטר'.

ה׳אבל כפי התי' השני עדין הדבר שקול כאשר בתחילה ואין מכאן ראיה דהא לא דן הדיין הראשו' כלו' אלא שהראוהו לו אך התי' הזה השני לא ניח' לי כלל דא"כ הרמ"ה ז"ל מה בא להשמיענו אפי' את"ל כפי' הראשו' שכת' דלא אמרי' מאן דעבד כר"א עבד אלא כשלא קדמו דיין אח' מ"מ איך היה עול' על הדע' שבשבי' שהראו השט' לדיין שנאמ' שכבר עשה כרב ושמואל אעפ"י שלא עמדו לפניו לדין ג"כ לשון הרמ"ה אינו מתייש' כפי תי' זה כי אם בדוחק. ובדברי הרא"ש גופיה יש לדקדק וללמו' דס"ל דאפי' באו לב"ד ופסקו להם כרב ושמואל אם בא דיין אחר ועבד כר"א מה שעשה עשוי ואין מוציאי' מיד' כיון שהי' השטר קיי' מדכתב הרא"ש וז"ל לא מקר' קרעי' וכו' פי' ב"ד או אפוטרופוס שלהן וכו' כל זמן שלא בא לידי דיין דודאי אם בא לפני הדיי' צריך לפסו' לכתחיל' כרב ושמואל וא"כ מחוייב הוא לקרעו עכ"ל ואם איתא שכשנפסק הדין פעם אחת כרב ושמואל שוב אין דיין אחר יכול לדון כר"א א"כ היאך היה אפשר לפר' דמיירי כשבא לפני דיין ונפס' הדין כרב ושמואל דא"כ מאי אהני ליתמי דלא קרעינן לשטרא הרי יורשי הלוה הם יקחו פסקא דדינא בידם או יעמידו עדי' בדבר ויעידו שכבר נפסק הדין פעם אחת כרב ושמואל ושוב אין שום דיין יכול לדון כר"א כשיגדלו היתומים חלילה שיתקנו חז"ל לכשישתכח הדבר ולא ימצאו ותהי האמת נעדרת ח"ו אלא ודאי דיכול הדיין השני לבטל דין הראשון ולדון כר"א בדיעבד ולכן הוצרך הרא"ש ז"ל להכריע הדבר מן הסברא דודאי אם בא ליד דיין מחויב הוא לקרעו ומפשט לשון הרמב"ם נראה שאפי' באים היתומים לב"ד לגבות מיתמי הלוה ואמרו ב"ד שלא יפרעו מידי שלא כדברי הרא"ש מדקאמר לא יקרעו השטר שמא יבא דיין אחר ויעשה כר"א ודלא כהרא"ש ושמעינן מדבריו שאפי' שהדיין הראשון פסק הדין כרב ושמואל אם בא דיין אחר וביטל דינו אין מוציאים מידם.

ו׳ומסתברא דאי עבד דיינא כר"א לא מהדרי' עובדא מיניה לעולם אפי' אם יבא דיין ג' וירצ' לעשו' כרב ושמואל אינו יכול וכן אם היה דיין הא' שעבר ועשה כר"א אין דיין אחר יכול לבטל מה שעשה דאלת"ה מאי אהני להו ליתמי אם ימצאו מאן דדיין כר"א והרי כל שאר דייני דס"ל כרב ושמוא' יחזרו וידונו כרב ושמוא' ויוציאו מיד' אלא ודאי כדאמ' דאין מוציאי' מיד' לעול' וזה ברור מאד.

ז׳ואי קשיא א"כ יציבא בארעא וכו' דרב ושמואל דעבדי' כוותיהו לכתחילה יכול דיין דעבד כר' אלעזר להוציא מיד יורשי הלוה שהם מוחזקים ועשה והצליח ודיין שרוצה להוציא מיורשי המלוה מה שהחזיקם הדיין כר"א אשר לא כדת לכתחילה אמרי' דאינו יכול עוד שום דיין להוציא מידם והדבר קשה לכאורה.

ח׳תרוצא דהאי מלתא נראה לע"ד דמאן דעבד כר"א איכא היכרא רבה דיש בו מעשה שמוציא הממון מיד היורשים של לוה שהם מוחזקים בו ולכן אי מהדרינן עובדא מיניה אנו כמכריזין שדברי ר"א בטלי' לגמרי אבל כשאנו עושי' בתחילה כרב ושמואל אין שום היכר בדבר שאין בו מעשה ולא נעשה דבר מחודש כלל אלא שנשאר הממון ביד המוחזקים והרי כאלו עדין לא דן את הדין אלא א"כ קרע את השטר דאיכ' מעשה רב.

ט׳אמור מעתה דבנ"ד נמי אע"ג שהם יורשים האב ג"כ אווש' מילת' והכר גדול יש שהשביעו את היורשי' והכריזו את הקרקע ושמו אותו חמשה אנשים והגבו אותו אליהם וכתבו הגביה ע"ג הכתובה ודאי קול גדול נעשה בדבר הזה ולא מהדרינן עובדא לעולם זהו הנלע"ד הצעיר יחיאל באסן.

י׳תשובה הנה נא ערכתי משפט דין זה בהרחב' והקפנהו בהלכ' כתנורו של עכנאי גם אחרי אור יקרות נפל אורת הרב המובהק מהר"ר יחיאל באסן זלה"ה השגיב בכחו העמיק הרחיב שכלו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ואני בעניי לבד ממה שכתבתי בקונט' השליח אליכם וכתבתי קונטרס בפני עצמו בכמה גופי הלכות ובלשונות הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מה' מלוה ובפי"ד מה' אישות ואחר צדדי העיון בהם העלינו דאין מהם לא פירכא ולא סיעתא ומ"מ בעיקר הדין הסכימה דעתי לדעתו דעת עליון דלא מבעיא למ"ד דאם קדמו יתומים ותפסו שאין מוציאין מידם דאין לך תפיסה גדולה מזו של יורשים אלא אפי' למ"ד דלא מהניא תפיסה של יתומים היינו משום דההיא תפיסה אחר שנולד הספק אבל תפיסה זו של יורשים תפיסה מעיקרא קודם שנולד הספק וכיון דנקטי להו בידיהו מאן מרעי להו. ועוד בקונטרס הראשון שלי כתבתי לזכות את היורשים שני דרכים שמבוררין בטעמן ונימוקן עמם. אמנם בגביה זו האחרונה יש לדון בזה מדברי הטור שכתב בסי' ק"ח בשם הרמ"ה אפי' אתי שטרא מעיקרא לידא דבי דינא ועבוד כרב ושמואל דלא אגבו ביה והדר אתא לידי דיינא אחרינא והגב' ביה מאי דעבד עבד וכתב הב"י דלא פליג אהרא"ש שכתב שיש לדיין לקרעו דאפשר דאתרמי דלא קרעיה אלמא בתר דיינא בתרא דעבד כר' אלעזר אזלינן ולא הדר דינא וכת' דיינא דדן בהלכתא כרב ושמואל גרע טפי מדיינ' דעב' כר"א שאין סותרי' את דינו האי טעמא רבה אית ליה דיינ' דעבד כר"א והגב' את יורשי מלוה עביד מעשה ולא מהדר עובדא ומה שעשה עשוי אבל דיינא דדן כרב ושמואל לא עבד שום מעשה אלא שלא הגבה עתה בא דיין אחר דאיישר חיליה והגבה. וגם מדברי הרא"ש גופיה יש לדקדק דדיינא דדן כר"א בתר שדנו הב"ד הא' כרב ושמואל אין סותרים דינו של שני מדקאמר הא דקאמר לא מקרע קרעינן לא שבאו לפני הדיין ופסק כרב ושמואל דכיון דלכתחלה הכי דיינינן מחוייב הוא לקרעו ואם איתא דכשנפס' כרב ושמואל תו לא מצי ב"ד אחר לפסוק להפך א"כ היאך אפשר לפרש לא מקרע קרעינן ליה בדיין אטו מי שבקינן ליה דנטעי דיין אחר ולא ידע שכבר דנוהו כרב ושמואל ויפסוק כר"א. וכד מעיינן בה אשכחן שאין ראיה מדברי הרא"ש שאין לנו לעשות המסובב סבה דאי מצי עביד דיינ' כר"א אחר שהדיין דן את הדין כרב ושמואל דין זה בפי' השמוע' מתלא תלי שאם תאמר דהאי דקמזדהר תלמודא דלא נקרעיה לדיין קאמר צ"ל דהיינו טעמא שמא יבא ב"ד אחר וידין להם כר"א ומה שיעש' עשוי טפי מדינו של דיין הראשון. ואם נפרש דלאפוטרופוס קאמר דלא לקרעיה דילמא אתי דיינא אחרינא ודיין כר"א אבל הדיין שבא השטר לידו יש לו לקרעו. ודון מינה דאם איתא דס"ל להרא"ש דדיינא דדן בתר הכי כרבי אלעזר מעשיו קיימי' מי מחייבי בי דינא קמא למקרעיה ולשבקין ליתמי דילמא אתרמי להו זכותא ולשתכח דיינא דדיין כר"א ויש לו לדין לזכות היתומים ולא לחוב' איברא דמדברי הרמ"ה למדנו דאע"ג דדיינו ליה דינא כרב ושמואל דלא מגבינן להו כי אתייתו דיינא דעבד כר' אלעזר עבד ומיהו טעמא ודאי משום דקמא לא עבד מעשה ובתרא עשה מעשה דאפיק ממונא ויהיב לפני מלוה ולא מהדרינן ממונא. וסברא גדולה היא דמאחר שנעש' ע"פ הדין לא הדרי' עובד' משא"כ כשלא נעש' מעשה דאמרי' בפ' החול' גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפליג יבם בהדי ספ' אע"ג דבא הספ' בטענ' ממה נפשך או מנכסי אבוהון פלוגי לי או אהדרו לי נכסי דאב' דק"ל כר' אבא דאמר קם דינא פשיט' שאם היב' היה נוטל הנכסי' ממש אעפ"י שדנו לו שיטל' ולא אמרי' קם דינא אלא היכ' דעב' מעשה ומ"ה בתר דפליג יבם בהדי ספק הילכך בנ"ד דהוי איפכ' דמאן דעבד כר"א לא עבד מעש' ולא נשא ונתן כלל אלא העמיד הנכסים ברשות כמו שהיו מתחלה ומה שהשביע והכריז והגבה כל זה מעשה שאינו צריך הוא שאין זה אלא כנוטל מידו אחת ונותן לידו אחרת ודיינא דדן כרב ושמואל אפיק ממונא מיתמי לוה ויהיב לבני מלוה ואת"ל שהדיין הראשון לא הספי' לגבות הקרקע עכשיו יכול הוא להגבותו שאין מעשה אחרון כלום. ואע"ג דלענין דיין שטעה בשיקול הדעת דאמרי' ביה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואמרי' בפ' א' דיני ממונו' בזיכ' את החייב כיון דאמר ליה פטור אתה כמאן שנטל ונתן ביד דמי התם קנס' הוא דקנסו לדיין שאינו מומחה שדן בריש' קם דינא וישלם מביתו אבל הכא דבתר דזכו היתומים כרב ושמואל מצי דיין אחר לחייבם כר' אלעזר ולא אמרי' קם משום דלאו מעשה עבד כ"ש דלא אמרי' קם דינא כר' אלעזר היכא דלא עבד מעשה ועוד דלא מצינן למימר קם דינא אלא בדיינא דאתו בעלי דינין לקמיה וזיכה את החייב או חייב את הזכאי אבל אם בא נתבע לפניו וזכהו פשיט' דלא אעפ"י שהעריך לפניו טענות שכנגדו פשיטא דלא אמרי' שאם טעה מה שעשה עשוי וישל' מביתו אף כאן לא הלך בעל השטר לגבו' לפניה' אלא אותם ה"נ הם מעצמם עשו שלא בפני ב"ח התובע וכיון דתובע ליכא מאי גביה שייך ביה והל' הוא עצמו הוא היורש וממאן גבי. ועוד מאחר שכתוב בשאל' שהדיין הראשון הוא היושב על המשפט הו"ל מומח' לרבים שהמחוהו כל בני העיר עליה' אין רשות לג' אפי' איכא בינייהו מאן דגמיר וסביר לסתו' את דינו של ב"ד העיר שהמחוהו הרבי' עליהם ודמי להם דאמרי' בפ' שני דייני גזרו' אעובד' דאימי' דרמי בר חמא דשלח ליה רב נחמן לרב ששת חדא דאיכא דיינא ומר לאו דיינא ועוד מעקרא לאו מתורת הכי אתית לה. והכא תרויהו איתנהו חדא דלא אמרי' אלא דיינא דעבד והא אפי' רב ששת לא מיקרי דיינא במקום רב נחמן שהיה מומחה בעיר. ועוד דכי אמרו דיינא דעבד כר"א היינו שהכריע בחכמתו כר"א מגמריה ומסברתיה נראה שראוי לדין לעולם כר"א אבל אם יבא דיין אחר ויאמר בכאן אני רוצה לדון כר"א ומחר כשיבא דין אחר לפניו ידין כרב ושמואל הא כל שאינו משוה את מדותיו לאו דיינא הוא. ואם יאמר כל כי האי גוונא אני דן כר"א אי איכא טעמא אפילו למאן דפסק כרב ושמואל לחיי אבל בלא דין הכרעה שלישית היא ואין הכרעה שלישית מכרעת.

י״אאיברא דודאי אפילו לדידן דפסקי' כרב ושמואל הכי דייני' ליה ואוקמי' בידא דיורש חדא לטעמא דפסק הרב המובהק מהר"ר יחיאל זלה"ה דכיון דאם תפסו יתומים מן היתומים לא מפקינן מנייהו אין לך תפיסה גדולה מזו ובתר רישא גופא נדיד והסכמתי אחריו דאפי' מי שלא יודה בתפיסה דיתומים התובעים שנולד הספק מודה היא בתפיסת היורשים. ועוד בקונטרס שלי ביארתי שני טעמים אחרים ושניהם כאחד טובים חדא דכיון דהאי דינא ספקא היא כדאמר בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכו' ועוד אמרינן לא מגבא מגבינן ביה ולא מקרע וכו' אע"ג דהאי מכח גוביינא אתי והאי מכח גוביינא אתי מ"מ האי מחוסר גוביינא והאי לאו מחוסר גוביינא ומספקא לא מגבי' והבאתי ראיה מההיא דפרק הכותב דא"ר עקיבא ינתנו ליורשים וכו' וטעמא משום דמחוסר גוביינא הוא. ועוד הבאתי ראיה מההיא דפ' המקבל גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' וההיא דאילן למיקץ קאי כמאן דקייץ דמי. אי נמי דמלתא דרב ושמואל לא קיימוה אלא משו' תקנתא דיתמי והבו דלא לוסיף עלה כשהוא לחובתן כמו שהוכחתי מדברי הרא"ש ז"ל שם ואחזה אנכי אשית לבי בתשובה למהר"ם ומייתי לה בספר משפטים באלמנה שמחלה לה בנה שבועת אלמנה ונתנה מתנה לבנה קרקע ואחריו לבתה ומתה הזקנה ולא נשבעה אח"כ מת הבן ואלמנתו תובעת כתובתה מאותו קרקע שמחמת חמיה נשתעבד לה ובתחלה זיכה את הבת מחמת מה שנתן הבן במתנה לזקנה כל המטלטלין העודפים דהיינו צררי דאתפסה. ואחר כך כתב ועוד דל כל זה מכאן כיון דטענתה טענת ספק דדילמא לא היה שם מותר על כתובתה נמצאת שהיא טוענת ספק והם ודאי בנכסים ממה נפשך אם לא היה שם מותר זכו במתנתה ואפי' היה שם מותר יורשים הם את אביה ונכסים ממ"נ בחזקתייהו קיימי עד שתשבע אמם זאת בטענ' ספק אינה יכולה להוציא מידם דאין ספק מוצי' מידי ודאי ועוד דאין אלמנה גובה כתובתה אלא בשבוע' והיא אינה יכולה לשבע שהיה שם מותר. ועוד הא אמרי' בפ' הכותב ינתנו ליורשים שכלם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה עד ואפילו ר"ש מודה הכא כיון דלא לישבע בספק ע"כ. ובנ"ד ב"ח זה במקום אלמנה דהתם הוא ולא מצי גבי מספק כי התם. איברא דדברי מהר"ם סתומים וצריכים תלמוד דאמאי קרי לאם ספק ולבת ודאי האי מטעם גבי' אתיא והאי מטעם גבי' אתיא ואי משום דבת יורשת היא הא אין ליורש במקום ב"ח כלום וכיון דתרוייהו מספק הם באים לגבות אם כן אם עדיפא דבת ספק ואינה יכולה לישבע והאם ספק ויכולה לישבע. ועוד הא דקאמר אין אלמנה גובה אלא בשבועה והיא אינה יכולה לישבע שיהיה שם מותר הך שבועה לא רמיא עלה אלא דלא נפרעה מכתובתה. וכיון דנכסי מסתמא בחזקת בעלה קיימי שהוא היורש נשבעת וגובה מנכסי בעלה. וכן הא דמייתי מפרק הכותב שאין היורשים צריכין שבועה דלא מצי לאפוקי בטענת ספק מחזקתייהו הא לאו טענת ספק היא מאחר שנשבעה שלא גבתה מכתובתה כלו'. ונר' דמאי דקאמר דהוי האם ספק והבת ודאי היינו משום דהבת ממה נפשך מועדת בנכסים וכיון דלמגבי קיימי כמאן דגבו דמיין כההיא דפ' המקבל שהבאתי אבל האם הבאה מכח כתובת' ספק היא בגבייתה שמא לא היה שם מותר וזכתה חמותה בקרקע מכח כתובתה ואת"ל היה שם מותר יכולים לסלקה בדמים ומהך טעמא נמי אינה יכולה לגבות כיון דאינה יכולה לישבע בודאי שהיה שם מותר שאם לא היה שם כתובה חמותה קודמת לכתוב' ואין אלמנה יכולה ליפרע מנכסי יתומים אלא בברי. והא דמייתי מפ' הכותב שכלם צריכין שבועה ועיקר טעמא משום דמחסרי גוביינא ולא רצו ב"ח לגבות מספק הכא נמי כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מספק לא גביא. והרי הדין פסוק מתשובת רבינו מאיר ז"ל ובכל גדולי האחרונים המורים מי כמוהו מורה.

י״בובר מן דין בארתי דאפי' היה ב"ח זה לוקח הקרקע בחיי אביו היתה אלמנתו מוציאה מידו לפי ששעבודה קודם דכי היכי דהאלמנה היתה מוציאה הימנו גם הבאים מכחה מוציאים אף על פי שלא נשבעה דלא אמרינן לגבי לקוחות אין אדם מוריש שבועה לבניו דהבו דלא לוסיף עלה כדכתב הטור סימן ק"ח וכמו שהוכחתי מדברי ס' התרומות והשתא מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וזה ק"ו שאין עליו תשובה לפיכך אל תחושו למניינכם שהלכה רווחת היא שהנכסים בחזקת יורשים הם ואין ב"ח מאוחר לכתובת אמם יכול לגבות מהם. הנלע"ד כתבתי הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.