שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חושן משפט י״חTeshuvot Maharit, II, Choshen Mishpat 18
א׳אל הדיינים החכמים השלמים ממוני החזקות.
1
ב׳וששאלתם בראובן שהיה מחזיק בבתים בקרקע ידועים לשמעון כמה שנים אחר שמשכנם לשמעון לעכו"ם א' על אלפים פרחים ושוב גרשו העכו"ם ממנה לפי שלא היה פורע לו השכירות ושוב מת העכו"ם ונמכרו נכסיו בכח המלכות ובא עכו"ם א' וקנאה זה כעשר שנים ובכל השנים הללו היה ראובן מחזיק בקרקע ההוא ופורע שכירות לעכו"ם ומשכיר לאחרים כדין כל בעל חזקה ושוב מכר ראובן חזקת הבתים ללוי מכח פתקא שנתנו לו ממוני החזקות שכתוב בה איך נתברר בכמה עדים ששמעון זה מחזיק בבתים הללו ומשכיר ופורע כדין כל מחזיק והנה עתה בא בנו של שמעון בעל הבתים ומערער עליהם ואומר בתים אלו של אבי היו ואע"פ שיצא הקרקע מתחת ידו מכח העכו"ם החזקה עדיין נשארה לו כפי הסכמת הקהל קדוש וראובן שלא כדין החזיק ושלא כדין מכר. השיב לוי אני מכח כתב זה של ממוני החזקות קניתי. השיב בנו של שמעון אין ראיה ממה שכתוב שם שהעידו שראובן היה מחזיק כמה שני' בבתים לפי ששלוחו של אבי היה שהניחו במקומו שיפרע לעכו"ם והביא עדי' איך כשהלך אביו למדינת הים הניח את ראובן הנזכר ואמר שיהיה במקומו לפרוע לעכו"ם השכירות ושהוא ישכיר לאחרים. השיב ראובן שהאיך היה שלוחו והלא העכו"ם גרשו מהבתים מפני שלא היה פורע השכירות ונשארו הבתים רקניות אחר שהלך כשנה וחצי ולפיכך באו אחרים להכנס בחזקה וכשראיתי כן הלכתי אני והחזקתי זה כמה שנים. והנה דבר זה עדיין לא נתברר אך טען לוי הקונה כשרציתי לתת מעות לראובן בתורת משכונה היה שמעון אביך כאן ואמרתי לו הנה אני רוצה לתת מעות על בתים אלו אולי יש לך זכות בחזקת בתים אלו ולא אזיקך ולא תזיקני אמר לי לך וקח שהחזק' של ראובן ואין לי בה כלום והלכתי והבאתי את פלוני ואמר הדברים האלה בפניו ושוב חזרתי והבאתי את פלוני ואמר כדברים הללו וקבלו עדותן בב"ד ונחלקו החכמים הדיינים בדבר יש מי שאמר דבדבורא בעלמא מקרי איניש ואמר מטעם שהשני נוח לי והראשון קשה הימנו. ועוד כיון שלא אמר אתם עדי לאו הודאה הוא. ועוד דפלוגתא דרבוותא היא בהודאה שלא בפני שנים אי מהניא ויש מהם אומרים בהודאה מעליא לא שייך לומר בזה השני נוח לי וכו'.
2
ג׳תשובה כן דעתי נוטה דבהודאה לא שייך לומר טעמא דהשני נוח לי דאיך ינוח לו לתבוע מאחר שכבר הודה שאין לו בה כלום הא סלק תביעתו לגמרי ולא הוזקקו בגמ' בפ' חזקת לחלק בין דבור למעשה אלא במלתא דלאו הודאה היא כגון דאתו אמלוכי ביה ואמר זיל זבון דודאי או' לו השבתי אותך עצה לפי דרכי לפי שנוח לי להוציאך ממך. וכן בההוא דחתום עליה עד אין שום הודאה אלא שמעון שפלוני מכר לפ' שהרי אין ראיה מהשטר שהוא שלו מתוך חתימת העדים דעדים אמכירה הוא דחתמי כדאמרי' אמנה שבשטר הם מעידים אף אני על מעשה המכירה חתמתי ואע"פ כן כולי האי לא עביד איניש לעשות מעשה בחתימה כ"ש דכולי האי לא עביד איניש דמודה שאין לו בה כלום שהיאך יחזור אח"כ ויערער הרי אין לו אמתלאה כלל ואע"פ שטעמא דמסתמא הוא שאין אחר הודאה כלו' יש לי להביא ראיה מדברי התוס' בפ' שני דייני גזרות שהקשו מההיא דפר' חזקת ראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקמערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקו' ארעא ביד לוי דאמר הראשון נוח לי וכו' הכא לא הי"ל לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משום ניחותא דשני אבל התם לאו הודאה היא ע"כ והשתא אמאי לא תירצו התו' מה שתירצו התם בגמ' בפ' חזקת דבורא עביד איניש דמקרי ואמר מעשה דחתימה לא עביד אלא שבאו להודיענו דאי האי דמסהיד ליה לוי חשיב' הודאה היא עדיפא טפי ממעשה לכך כתבו דהתם לאו הודאה שאין עיקר עדותו שם אלא שאינה של יהודה המערער שאם היתה בדבריו הודאה שהיה של לוי לא מהני טעמא דהשני נוח לו. ועוד יש ללמוד מדברי הרמב"ם בפרק י"ו מהלכות טוען שהוסיף על דברי הגמרא דא"ל זיל זבין כתב בא שמעון ונמלך בלוי ואמר הריני קונה שדה מפלוני בעצתך אקנה אותה א"ל לוי לך וקנה אותה טובה היא וכו' ממה שהוסיף טובה היא בא להשמיענו שלא היתה ההמלכה על עסקי ערעור אלא על מקח השדה הטובה היא אם רעה שאילו בא לימלך עמו אם יקננה מדאגת מעוררין ואמר לו קנה ולא תחוש חשיבא הודאה ולא שייך בזה טעמא דהשני נוח לי דמשום נחת רוח שלך לא היה לך להזיקני ולהשיא עצה שתאבד ממוני שהרי על פיך קניתי והוצאתי המעות וזה ברור.
3
ד׳ומה שאמרו דלא חשיבא הודאה כיון שלא אמר אתם עדי הא לאו מילתא דהכא לא שייכא לא טענת השטאה ולא טענת שלא להשביע את עצמו מכמה טעמי. חדא דהשטאה לא שייכא אלא כשחבירו תובעו מה שאינו סבור שמשטה בו לכך אף הוא השטה בו כדכתבו התו' והרא"ש אבל הכא בדרך שאלה ובדרך עצה קתבע מיניה ולמה ישטה בו. ועוד דאפילו היה בדרך תביעה כיון דאיהו לאו בעל הדבר עצמו למה ישטה בו וכמו שכתב הטור בסימן פ"א בשם בעל ספר התרומות ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן אף על פי שלא אמר אתם עדי אינו יכול לומר ללוי משטה הייתי בך שהרי לא תבעו לוי. והך מילת' דלא שייך השטאה אלא כשבעל הדבר תובעו דמצי למימר סבור הייתי שהיה מצחק בי שהוא יודע שלא היו דברים מעולם ולכך השבתי לו ע"פ מדותיו וכמו דפירש רש"י ז"ל אבל אם לא תבעו למה ישטה ולמי הוא משטה דבר זה תפוס בידינו מכל רבותינו בעלי ההוראה. אלא שראיתי בספר בני שמואל שכתב משמע מדבריו של הרמב"ם ז"ל שאף בהודאה מעצמו שייך לומר משטה הייתי בך שכתב בפרק ז' המודה בפני שנים שיש אצלו מנה ואמר להם בדרך הודאה וכו' עד ואע"פ שאין התובע מהם הרי זה עדות ולא אתי לאפוקי טענת השבעה שהרי כתב בסמוך שעדיין יכול לטעון שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אלא ודאי לאפוקי שאינו יכול לומר משטה הייתי בך וטעמא דהוי דרך הודאה הא לאו הכי יכול לטעון משטה הייתי אפילו הודה מעצמו. ולי לא בא הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל לאפוקי השטאה שרצה לשחק בו דהא ודאי לא שייך שחוק אלא כשתובעו מה שאינו שהרי הוא ז"ל פירש דבריו ואמר דרך הודאה ולא דרך שיחה ודרך שיחה היינו שאין עיקר הדברים על עסק ההלואה אלא דרך סיפור דברים אחרים אדם עשוי לשוח שיחה של בטלה והם דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ששנינו הוא אמר לי שאני חייב לו דמשמע הלשון שלא היה המלוה שם ותנן לא אמר כלום וכתב הרב ז"ל וז"ל עד שיאמר בפנינו הודה שא"ל הוי עלי עדים או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדו' אבל אם אמר בפניהם בדרך סיפור דברים וז"ש הוא אמר לי שאני חייב לו שאין זו עדות מועלת עכ"ד והוא מדוקדק מלשון המשנה דהכא נקט לשון אמירה והכא לשון הודאה אלמא אמירה לאו הודאה היא אלא דרך שיחה ועדיין אפילו בדרך הודאה אם בא על ידי תביעה שתבעו שייך לומר שרצה לשחק בו לכך צ"ל אתם עדי אבל הודאה ע"י תביעה ליכא טענת השטאה עוד קודם זה הביא דברי הרמ"ה שהביא הרא"ש בס"פ המניח דמשמע מדבריו דס"ל דשייך השטאה אפילו בלא תביעה ממ"ש בההיא דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים דכיון דלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך אע"ג דהתם מעצמו הודה בשעורים ומלתא דפשיט' היא דאין לך השטאה מעולה דמה שטענו לא הודה לו והפליגו בדברים וא"ל שעורים יפות לך ובשר לסוסים וה"ה איפכא כל שטענו מה שלא תבעו רצה לשחק בו והשיאו לדבר אחר.
4
ה׳ובר מן דין איכא הכא טעמא אחרינא דלא אמרינן טענת השטאה ולא השבעה אלא בנתבע ולא בתובע כמ"ש הטור שם שהמודה לחבירו בפני עדים שקבל כך וכך מחוב שיש לו עליו א"צ לומר אתם עדי שאין כאן לא השטאה ולא השבעה וכן כתבו רבינו ירוחם והריב"ש בשם רבינו יונה וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הריטב"א מכאן משמע דאין יכול לומר משטה הייתי בך אלא במחייב עצמו אבל במודה לפטור חבירו במה שבידו אין לומר כן והשתא נמי שזה מחזיק בקרקע שלו כמה שנים אם היתה דעתו לערער עליו היאך הודה למחזיק. וגדולה מזו מוכח מדברי ספר התרומות שהביא הטור לעיל בראש הסי' שאם התובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה בו אע"פ שיש לו עדים שהוא ממונו של זה הנתבע שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה שהתפיסה עושה להודאתו הודאה גמורה וה"ה דלא שייך נמי טענת השבעה וכ"ש כאן שהוא מוחזק בקרקע כמה שנים וחשיב כהודאה גמורה. ועוד מטעם אחר לא שייך טענת השבעה כדכתב הרא"ש שכל שהלה תובעו אינו עשוי להודות שלא להשביע את עצמו כ"ש אם הוא מחזיק בקרקע.
5
ו׳ומה שרצו עוד לבטל זכותו מטעם שלא היתה ההודאה בפני שנים כא' הא ודאי דכלהו רבוות' קמאי ובתר' הכריעו כהרי"ף והרמב"ם דאפי' ע"פ עד א' חשיבא הודאה ומשביעו על פיו ובטלו דברי הראב"ד ובעל המאור במיעוטן וסוגיא דעלמא דלא כוותיהו. ויראה שאפי' לדבריהם ז"ל דוקא בע' א' הוא שאמרו דלא מחייב שבועה דלא חש כיון שלא היה שם אלא עד א' ומילי דכדי נינהו אבל כשהעיד עליו עד שני היה לו להקפיד בדבריו שלא יצטרף עם הראשון וראיתי להרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' חזקת שכתב גבי מחאה בפני שנים וז"ל מסופק אני במחאה בפניו ובפני עד א' אם היא מחאה כי שמא יכול זה לומר מאחר שלא מחית אלא בפני אחד והייתי יכול לכפור לא אזדהרי בשטר ועוד שלא הייתי סבור שתתבעני לדין מאחר שלא אמרת בפני שנים עדים וכו' וכתב והדעת נוטה שאין מחאתו מחאה וראיתי להראב"ד ז"ל שפיר' הא דאמרי' הודאה בפני שנים ונ"ל כתובו דהודאה בפני עד א' לאו כלום הוא ואפי' אומר לו אתה עד דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מחייב ממונא אפומיה הילכך משטה הוא בו ואי אודי לא מחייב בהודאתו וכי כפר לא משתבע והא דאמרי' הודא' אחר הודאה מצטרפין כגון שכל א' אומר בפני עד א' הודה ולא נראה לי לפי שמצאתי בירושלמי דמס' סנהדרין אההיא דתנן איש פ' אמר לי לא אמר כלום אמרו בירושלמי אם היה מתכוין למסור לו עדות כגון שא"ל אתם עדי כו' עכ"ד מדמוקי הראב"ד ז"ל ההיא דהודאה אחר הודאה כגון שכל א' או' בפני ובפני אחר משמע דס"ל דבתרוייהו צריך לומר כן וכן מוכח מטעמא דקאמר דמילי דכדי נינהו דלפי זה אף כשהביא עד שני אין ראיה שמא שכח מה שהודה בפני הראשון כדאמרי' גבי עיק' השטא' דאפי' אמר להד"ם לא הוחזק כפרן דמילי דכדי לא דכירי אינשי והכי נמי משמע מדאותביה הרמב"ן ז"ל מהירושלמי דמפרש שיאמר לו אתם עדי ואם אית' דבשנים בזה אחר זה מודה הראב"ד דהו"ל לאזדהורי בשני נוקי הא דירוש' בהכי דצריך בכל אחד שיאמר אתה עד ומ"מ נראה שאם הראב"ד אף בשני עדים היה אומרה לא הוה שתיק מינה הא דבעי לאשמועינן שאינו מחייב שבועה על פיו דהיינו בעד א' דוקא לישמועונן רבות' טפי בשני עדי' דלא מחייב וממילא כל שאין שנים מחייבים ממון על מה יחייבנו עד א' שבועה גם מה שנסתפק הרמב"ן ז"ל במחאה בפני עד א' לא אמר אלא כשאין שם אלא עד א' שאם מחה אח"כ בפני אחר ודאי דהו"ל לאזדהורי בשטרי' שהרי דעתו לתובעו לדין כיון שחזר ומחה בפני אחר ועלה דמחאה הביא דבריו של הראב"ד בהודאה להשוותם והלשון שכתב הראב"ד בההיא דהודא' אחר הודאה שכ"א אומר בפני אחר דמשמע דמיירי בדאיכא תרי סהדי יש להעמידו משו' דההיא דהודאה אחר הודאה משתמעה נמי אף בשתי הודאות דעלמא שהעיד זה לא העיד זה כיון דתרוייהו מחייבי ליה מנה מצטרפין ואהא הוא דקאמר צריך שכל א' יאמר בפני ובפני עד אחר הודה שאם לא אמר כן זיל להכא ליכא אלא עד א' וזיל להכא ליכא אלא עד א' ולאו כלום הוא אבל כששניהם מעידים על דבר א' מצטרפין עדותייהו שאם בראשון לא חש בשני היה לו לחוש ולא דמי להיכא שאין שם עד כלל דהשטא' גמורה היא ומילי דכדי לאו אדעתיה אבל בעד א' כבר אסיק אדעתי' שיש מי שיעיד עליו אלא שמחשב בלבו אכפור בו ואם יבא לי עד אח' לא אודה בפניו ובהכי ודאי רמי אדעתיה ומדכר וכ"ש גבי קנין דסתמו לכתיבה עומד אעפ"י שבראשון לא חש לפי שאין שטר בע"א למה לא חש כשחזר והקנה דלא אמרה הראב"ד ז"ל בין בקנין בין בהודאה אלא כשאין כאן אלא עד אחד והא דאותביה מהירושלמי דנקט לשון יחיד אתה עד נראה שהרמב"ן ז"ל לבטל ראייתו של הראב"ד אתא כמו שהביא בס' התרומו' בשמו שכתב שהדבר מחלוקת בין הגאונים שגאון א' כתב דמחייב שבועה ע"י עד א' וגאון א' אמר דלא מהני אפ מודה וכ"ש אם כופר ורבנו יצחק סבר כמ"ד מהני וחייב שבועה וקשיא לן טובא ולא נתברר טעמא דידי' ואסיקנ' דכל קנין וכל הודאה בעד א' לא מהני ומ"ד מהני טוע' הוא ודיקי' לה מדתנן אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה ונקט רישא לישנא בחד וסיפ' לישנא בתרי ש"מ דהודאה דעד א' לאו כלום הוא. ומתוך כך עשאן לראשונים ז"ל טועין על זה בא הרמב"ן ז"ל לומר דלא נראה לו שמצא בירושלמי עלה דההיא דקאמר אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו קיימת אלמא דעד שיאמר בפנינו הודה לאו דוקא דהא מפרש לה דאפילו מסר לאחד עדות עדותו קיימת ונפל פותא דהראב"ד ז"ל בבירא ותברא לגזיזיה דהא דמתני' נקט לשון רבים לענין להוציא ממון וה"ה דע"א מחייבו שבועה.
6
ז׳ואעיקרא דדינא פירכא לא ידעתי למה הזקיקוהו הדיינים להודאה זו עד שחלקו עליה אי חשיבא הודאה כיון שזה לוקח וקנה מראובן מכח פתקא שנתנו דייני הזמן בידו איך החזיק באותה הבתי' מכח העכו"ם עשר שנים ושמעון בעל הבתים בכל אלו השנים לא היה בעיר וכשהיה בא לקיצין לא היה מערער על ראובן המחזיק הרי עמדו הבתים בחזקת ראובן עד שיברר שמעון שבתחלת חזקתו ברשותו נכנס בתור' פקידות. אבל טענינן ללוקח שאחר שהכניסו ברשותו גרשו העכו"ם שלא היה פורע ימי הבטלה וגם שמעון מרא קמא לא הניח בידו ארנקי שיפר' לגוי וישבו הבתי' פנויי' ימים מספר שכל הקודם בהם זכה ועמד הוא וקד' וזכה שהרי יש הפר' בין זמן שהניחו לראובן פקיד במקומו לזמן שמעידים העדים שהיה ראובן מחזיק בהם ומאן לימא לן שעד עכשיו היה מחזי' מכוחו הרי זה דומ' למי שיש לו עדים שהחזיק ג' שנים והביא המערער עדים שזה ארב' שני' נכנ' בבית בשכירות שאין טענה זו מבטלת חזקתו דאימור יצא וחזר ונכנם בתורת מכר ולא מיקרי יורד ברשות אלא כשמביא עדים שמתחלת ירידתו היתה ברשות וכ"ש שאחר זמן זה שאו' שירד בתורת פקידות ידוע שהבתים היו פנויות כשנה וחצי ולא היה שם אדם לא ראובן ולא אחרי' הרי שבטלה ירידתו ברשות ולא עוד אלא שבטלה חזקתו של ראשון מאחר שעמדו הבתים שלשה חדשים פנויים, הצעיר יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה.
7